שיטת השפופרות החלולות (Tube in tube)

בתחילת שנות השישים הושגה פריצת דרך בתכנון מבנים רבי-קומות, בעיקר הודות לעבודתם של המהנדסים פזלור חאן ולזלי רוברסטון. הם הגיעו למסקנה שאם הקירות החיצוניים של המבנה ייבנו כמיכל שפופרתי קשיח, ניתן יהיה לוותר על חלק גדול מרכיבי ההקשחה. חאן יישם זאת לראשונה בשנת 1965, בבניין דה ויט צ'סטנט The Plaza on Dewitt  בשיקגו. גם המגדלים התאומים בניו-יורק תוכננו בשיטה זו.
מאז תוכננו רבים מגורדי-השחקים בשיטת "השפופרות החלולות", שיטה שבה הקירות נושאים בעומס, אבל בה בעת הם קלים ולא רק חזקים. עיצוב זה העניק מרחב פנימי גדול יותר, ובין היתר ביטל את הצורך בחיזוקים אלכסוניים פנימיים כנגד עומסים אופקיים. בפלדה הדבר בא לידי ביטוי במגדל בעל רכיבי הקשחה חיצוניים דמויי X. דוגמה נוספת יש בשיקגו, במרכז ג'ון הנקוק, שם כל רכיב הקשחה אלכסוני חוצה 18 קומות גם יחד. וריאציה מעניינת נוספת ניתן לראות בעיצוב מקבץ השפופרות החלולות במגדל סירס Sears Tower.