עמלנט משרד החימוך המנהל למדע וטכנולוגיה הפיקוח של מגמות טכנולוגיות תקשורת דף הבית
  ראשי    אודות    צרו קשר    שאלון משוב    לאתר המגמה    עמלנט     

 ייצוגים
 פוליטיקה בעידן הניו-מדיה
 מהסיפור למיזנסצנה
 יהדות ותקשורת
 חופש הביטוי והעיתונות
  הקדמה - חוקים ותקנות
  חופש הביטוי-מושגים
  איומים על חופש הביטוי
  הגבלות על חופש הביטוי
  דילמות באתיקה עיתונאית
  "ג'נין-ג'נין" כמקרה בוחן
  שאלות לחזרה

גרסא להדפסה גרסא להדפסה
 
 
דילמות באתיקה עיתונאית





מטרות אופרטיביות
• התלמיד יבין מהי 'אובייקטיביות בשידור'
• התלמיד יבין מהי הבעיה האתית של קבלת תשלום עבור סיפורי פשע
• התלמיד יכיר את המושג 'חסיון עיתונאי' ואת מעמדו החוקי בישראל


אתיקה עיתונאית מול חוק

מהי אתיקה?

במילון אבן-שושן מוגדר המושג אתיקה: "מוסר, תורת המידות. התורה המתארת את הטוב שיבחר לו האדם ואת הרע שעליו להתרחק ממנו".

האתיקה היא התורה המנסה להתחקות אחר מהותם של הערכים החיוביים והמוסריים ולהוכיח את תקפותם. מושגי האתיקה מתארים את המעשה הנכון: טוב, רע, ראוי, לא ראוי, חובה, אסור.
בפרקים הקודמים הצגנו מספר חוקים המנחים את עבודת העיתונאי ביחס לחופש הביטוי ולאיזונים הנדרשים בהפעלתו. בפרק זה נעסוק בשאלות שאינן נוגעות לחוקים של מותר ואסור חוקיים. כללי האתיקה נוגעים למוסכמות ולהבנות, חלקם כתובים בתקנונים ברורים, אבל חלקם הגדול אינם כתובים, אלא מוסכם שכך ראוי לצפות מעיתונאי לנהוג.

למשל, פגיעה בפרטיות יכולה להיות עבירה פלילית ועוולה אזרחית על פי החוק. אבל על העיתונאי מוטלות הגבלות נוספות, והחברה מצפה ממנו למנוע פגיעה מיותרת גם אם אינו עובר על החוק.
האתיקה העיתונאית משתנה ללא הרף. היא משתנה מתקופה לתקופה, וכמובן גם ממקום למקום: למשל, מה שנתפס כראוי בעיתון "לאישה", נחשב כפגיעה אתית גסה בעבור קוראי העיתון החרדי "יתד נאמן".

הכוח משחית?

הנגישות הגבוהה שיש לעיתונאים למידע והשפעתם הרבה בהפצת המידע, נותנת בידיהם כוח רב, ויש האומרים כוח רב מדי. בחלקים רבים של הציבור רווחת האמונה שאם דבר נכתב בעיתון או שודר ברדיו ובטלוויזיה, הרי הוא אמת ויציב. לחשיפה העיתונאית יש השפעה לא רק על מודעות הציבור אלא גם על מערכות השלטון. תפקידם של כללי האתיקה הוא למנוע מהעיתונאי שימוש בכוח זה לרעה.
פעמים רבות העיתונאי עומד תחת לחצים צולבים, המשפיעים על קבלת ההחלטות שלו. תמונה פרובוקטיבית שהוא צילם יכולה להעמיד אותו בין הלחץ של העורך לפרסם את התמונה לבין הלחץ של משפחת המצולם למנוע את הפרסום. על העיתונאי לגלות אחריות רבה, ולהיות אדם בעל עמוד שדרה ויכולת עמידה בלחצים כדי לקבל את ההכרעות הנכונות.

הלחצים המופעלים על העיתונאי ומעצבים את תפקודו העיתונאי מגיעים מכיוונים שונים. הם יכולים להיות לחצים חיצוניים: העורך או הבעלים של העיתון; המפרסמים; מקורות המידע; עיתונאים אחרים (למשל בחשיפה של סקופ); מקורות צבאיים ופוליטיים, וכדומה. הלחצים יכולים להיות גם לחצים פנימיים: עמדותיו הפוליטיות של העיתונאי; מצבו הכלכלי ולחצים כספיים; שאיפות קרייריסטיות; עמדותיו המוסריות וכדומה.

המצב כיום בתחום האתיקה העיתונאית איננו מזהיר. בעיתונות הישראלית מדי יום מתבצעות עבירות אתיקה רבות. מהם הגורמים לתופעה זו?
לעתים עיתונאים ישרים עוברים עבירות אתיקה שכן הם אינם מבינים כי במעשיהם יש סטייה מן הנורמה. עיתונאים אחרים סוברים שכיום המצב כל כך ירוד, וכדברי עיתונאי ישראלי: "אתיקה עיתונאית זה דבר שחלף מן העולם. היום השיקול המסחרי הוא המלך בישראל, ואיש הישר בעיניו יעשה". בעיה אחרת היא היעדר ההרתעה. עיתונאים רבים המתחבטים בבעיות אתיקה שואלים את עצמם שוב ושוב: "מה יעשו לי אם אפר את כללי האתיקה? יכניסו אותי לבית סוהר"?


אובייקטיביות וניטרליות

ב"מסמך נקדי" מובאת דרישות מהעיתונאי ההוגן לשאוף לאובייקטיביות מקסימלית, בייחוד כאשר מדובר בסיקור של עובדות כגון מהדורת חדשות. ההטיות העיתונאיות יכולות להיות מכיוונים שונים: החל מעיתונאי המדווח באופן בלתי מאוזן, וכלה בעיתונאי היוזם את האירוע כולו כדי ליצור כתבה עסיסית.

 מאמר המסכם את סוגי ההטיות האפשריות בתקשורת, הפוגעות באתיקה העיתונאית

ב"מסמך נקדי" נדרשת מהעיתונאי עבודה הוגנת ואובייקטיבית, מאוזנת בכמה תחומים הוגנות שונים:

איזון והוגנות

"היכולת להביא חדשות בצורה אובייקטיבית וניטרלית היא מסגולותיו המקצועיות ההכרחיות של עובד החדשות ברשות. על העובד להימנע מלהביע את השקפותיו האישיות בנושאים שהוא מסקר, עורך ומביא לשידור. יש להימנע מהדבקת תגים כגון "שמאל קיצוני", "ימין קיצוני" ודומיהם.
אין לשדר תחושות במקום מידע. על השדר להימנע מגילויים של סולידריות עם נשואי הסיקור. על הדיווח להיות עובדתי ומלא ככל האפשר".

עובדות ודעות

במסמך נקדי נכתב: (סעיף 18)

"תפקידם העיקרי של עובדי האינפורמציה הוא לספק למאזינים ולצופים מידע מהימן, בדוק ושלם כמה שאפשר ולהניח להם להגיע למסקנה מעצמם ולא להביא עובדות עם מסקנות מוכנות בצדן. בכל מקום יש להפריד הפרדה ברורה לאוזן ולעין בין אינפורמציה עובדתית וישירה לבין פרשנות וניתוח".

כינויים

מסמך נקדי (סעיף 27):

"ציבור המאזינים והצופים רגיש מאוד להגדרות, מונחים וכינויים השכיחים בשידור, לדוגמה "מתיישבים" או "מתנחלים", שמבחינה לשונית צרופה אין הבדל בין השניים. גם בעניין זה הדרך הנכונה היא להשתמש בכינוי שבעלי הדבר מכנים בו את עצמם, או להביא דברים בשם אומרם.
"הרגישות חלה גם לגבי בחירת הפועל "נרצח" או "נהרג", וכן גם לגבי ההגדרות "הרג", "רצח" ו"טבח"".


אובייקטיביות במבחן המעשה

האם העיתונאים בישראל מקפידים על האובייקטיביות הנדרשת? האם זה בכלל אפשרי?
כותב הפרופ' אסא כשר:

"העיתונאי דומה להיסטוריון. שניהם נוברים בגלוי בערימות הצטברות של העובדות, וכל אחד מהם בורר לו את העובדות המעניינות אותו כדי להציג תמונה מוצלחת של החיים האנושיים... זו השפעה שאי אפשר להתנער ממנה, וגם אינני רואה בה שום פסול, בדרך כלל.

"יחד עם זאת, צריך להיזהר שלא להתיר את הרצועה. יש לעיתונאי חופש מוצדק לבחור לו היבט אחד של הידיעה, לראות בו עיקר, אבל לא ניתן לו חופש להתעלם מפרטיהם של ההיבטים האחרים".

בשאלת האפשרות של עיתונאי להפריד בין ידיעות לדעות, נחלקו עורכי העיתונים השונים:
בדיון שנערך בנושא, טען עורך החדשות של "ידיעות אחרונות" שהפרדה זו אפשרית:
"כתב המבקש להביע את דעתו לא יעשה זאת בגוף הידיעה, אלא יכתוב מאמר בנושא. יש במערכת העיתון שלנו כתבים בעלי דעות ימניות קיצוניות ושמאליות קיצוניות, אך בעת מסירת הידיעה הם חותרים לאובייקטיביות מלאה תוך התעלמות מדעותיהם האישיות".

לעומתו, עורך החדשות של "מעריב" חלק על עמדתו, וטען שהפרדה כזו איננה אפשרית:
"אני סבור שדיווח אובייקטיבי אינו קיים כלל. הכתב יכול להגניב לידיעה את עמדתו בצורות שונות, אלא שהחובה של העיתון היא לדאוג לאיזון. צריך להקפיד שכל טענה המובאת לא תישאר ללא השמעת הטענה שכנגד...".

בשנות השמונים של המאה ה-20 החל בארץ סגנון "העיתונות החדשה", המהווה סוג חדש של כתיבה שבה העיתונאי מערב את אישיותו, עמדתו ודעותיו. באווירה כזו נראה שהדרישה לאיזון מסובכת יותר. יחד עם זאת, מוסכם על כולם שיש שלושה עקרונות חשובים מאוד, אשר בלעדיהם העיתונות מאבדת את הבסיס שעליה היא מושתתת:
א. דיוק מקסימלי בעובדות
ב. חתירה מוחלטת לאמת, גם אם היא נוגדת את דעתך
ג. הצגת עמדתו של הצד שכנגד

האם העיתונאים אכן מקפידים על עקרונות אלו? נענה על שאלה זו לאור מספר מקרי מבחן בתקשורת הישראלית:

פרשיית "שרון והאתרוג"

בכנס שנערך במכון ון ליר בפברואר 2005 בנושא תכנית ההתנתקות, אמר העיתונאי אמנון אברמוביץ' שמתפקידם של העיתונאים לשמור על אריאל שרון ולהניח בצד את כל פרשיות השחיתות שבהן הוא חשוד, עד לאחר תכנית ההתנתקות:

"צריך לשמור על שרון כמו על אתרוג. לשומרו בקופסה אטומה, מרופד בספוגית, צמר גפן ונייר צלופן, לפחות עד תום ההתנתקות. מי שהקים את כל מפעל ההתנחלויות זה שרון, ואם באה עליו רוח טובה לקראת סוף ימיו והוא מוכן להוריד את זה, לדעתי צריך לשמור עליו לא רק מפני הדגלים הפוליטיים, אלא גם מפני דגלים משפטיים. אתרוגיות עד סוף ספטמבר 2005, אחר-כך נשקול מחדש".

 דיווח על דבריו של אברמוביץ' בנושא, נרג'י מעריב

דבריו של אברמוביץ' עוררו סערה. האם זכותו של עיתונאי לזנוח מקורות מידע על שחיתויות של פוליטיקאי בשל עמדות פוליטיות המזוהות עם השקפת עולמו?

פרופ' מרדכי קרמניצר הגיב בחריפות כנגד דבריו של אמנון אברמוביץ':

"מסקנתו בדבר היחס המגונן כלפי שרון החדש מסוכנת והרסנית מאין כמותה. היא מסירה מן העיתונאי את החובה לטפל בנושאי סיקורו ללא משוא פנים: בהתנתקות – לגופה, ובהתנהגות פלילית, מושחתת או בלתי תקינה של שרון ובניו – לגופן. לפי שיטת אברמוביץ' הופך העיתונאי להיות בעל עניין – למי שיש לו מטרות לחסל אויבים, ומי שיש לו לקוחות שבהם הוא נוהג כיחצ"ן. ברור שהחירות שאברמוביץ' לוקח לעצמו חייבת להיות נתונה לכל עיתונאי: כל עיתונאי ואתרוגיו, כל עיתונאי ואויביו, כל עיתונאי ושאר ירקות (מי שאינם אתרוגים ואינם אויבים). התוצאה היא שבמקום שיפוט ענייני, במקום שיפוט מוסרי שמטבעו חייב להיות שוויוני, מתקבל שיפוט מוטה ומעוות. על רקע עמדתו זו של אברמוביץ', שהיא היפוכה של עיתונות מקצועית, הוגנת וישרה..."

 למאמר המלא
 סיכום פרשיית האתרוג

ניסוח כותרות

לעתים כותרת טובה חשובה יותר מהכתבה עצמה. מקובל לומר שכותרת יכולה להנחות את הקורא באשר לאופן שבו הוא צריך לקרוא את הדיווח עצמו. בשל כוחה של הכותרת, ניסוח כותרות העיתון הוא תפקידו הבלעדי של העורך. האם העורכים מקפידים על ניסוח אובייקטיבי של כותרות? האם הם עומדים בקריטריונים של ההוגנות? ולכל הפחות: האם הכתבות מאזנות את הכותרת בכך שמביאות את שני הצדדים?

  המתות חסד
  שביתה סוערת של תלמידים
  "המורים נאלצים להכריז על שביתה"
  "בשקט ובנחישות"


איזון – אבל לאיזה כיוון?

גם הקריאה לאיזון עיתונאי יכולה לבוא משני הכיוונים המנוגדים, שהרי הידיעה עצמה יכולה להתפרש כמוטה לשני הכיוונים.
בהקשר זה מעניין לראות עצומה שהתפרסמה בשנת 1996 של אנשי רוח מהימין ומהשמאל, שקוראת לתקשורת מאוזנת. אבל... מאוזנת לאיזה כיוון? בנקודה זו חלוקות הדעות.

הטיות פוליטיות

 ביקורת חריפה של העיתונאי ארי שביט בתכנית "תיק תקשורת" על הטיות של עיתונאים בשל חברות אישית ואידיאולוגית עם פוליטיקאים

העיתונאי ומקור המידע

בפרק הראשון ראינו מדוע תנאי הכרחי לחופש הביטוי הוא החופש למידע, שהרי כיצד ניתן לגבש דעה ללא מקסימום אפשרי של מידע בנושא?
התלמוד הבבלי מצטט אמירה של רבי חנינא: "כל האומר דבר בשם אומרו – מביא גאולה לעולם". הדבר נכון לכל אדם, אבל אצל העיתונאי עיקרון זה חשוב פי כמה: כל עבודתו של העיתונאי קשורה למקורות המידע שלו.

יחד עם זאת, היחסים שבין עיתונאי לבין מקור המידע שלו מורכבים. עיתונאי אינו יכול לפרסם דבר בלי שיהיו לו מקורות. הגיוון של המקורות הוא עצום: יש מקורות בעלי אינטרס, יש מקורות מזדמנים, יש מקורות קבועים, יש מקורות חסויים ועוד.

מערכת יחסים זאת עלולה להביא לתלות של הכתב במקור וליחסי תן וקח ביניהם. מקור עלול לדרוש תמורה בעבור המידע שהוא מעביר לכתב, והתמורה הזאת יכולה להיות כתבות אוהדות, פרסום מידע או אפילו העלמת מידע שאינו נוח למקור.

הבעייתיות של מערכת היחסים בין העיתונאי לבין מקור המידע יכולה להוביל למספר קונפליקטים: מה קורה כאשר העיתונאי הופך לכתב חצר של הפוליטיקאי שמספק לו סקופים? האם ניתן לשלם לעבריין לשעבר תשלום תמורת פרסום ראיון אתו? ומה לגבי חיסיון המידע: האם המשטרה יכולה לכפות על עיתונאי לחשוף את מקור המידע שלו כאשר מדובר בפרשיית פשע?

נציג מספר קונפליקטים המדגימים את מערכת היחסים המורכבת שבין העיתונאי לבין מקור המידע שלו. דרך מקרים אלה נבין את נורמות העבודה הראויות:

קבלת תשלום עבור "סיפורי פשע"

   


המרדף המתגבר אחרי הרייטינג דוחף עיתונאים להשיג מידע בלעדי או ראיונות בלעדיים מאנשים שביצעו פשעים, תמורת תשלום. מצב זה איפשר לפושעים משוחררים, ולעתים גם בזמן שהותם בכלא, לקבל תמורה כספית בעבור שיתוף פעולה עם התקשורת. פעמים רבות העבריין סחט תשלום גבוה יותר תוך איום שימכור את הסיפור לכלי תקשורת אחר. במקרים אחרים היו אלו הוצאות לאור שפנו לפושעים המפורסמים, בבקשה לקבל את הזכויות ולהוציא את סיפורם כביוגרפיה או כספר עלילתי. כך היה במקרה של רוני ליבוביץ' (ה"אופנובנק"), של יעקב דרורי ("המוח") ושל אתי אלון.

לדוגמה, מערכון של עדי אשכנזי, המארחת בחביבות את "המוח", יצחק דרורי, פורץ מפורסם שהורשע מספר פעמים, ומעודדת אותו להתרברב בעבודותיו.
(האייטם תחת השם "עדי, המוח ושוד הכספות")


שרה אנג'ל עוררה עניין ציבורי רב כאשר הואשמה כי יזמה ותכננה רצח והנהיגה לשם כך את כנופיית העבריינים של בעלה, הפושע שמעיה אנג'ל .
"כמה שווה לך הסיפור שלי?" –תיאור וביקורת של התופעה.

אין חולק על כך שמצב זה בעייתי. אבל האם ניתן למנוע מאנשים להתראיין? האם אין בכך פגיעה בחופש הביטוי? האם ניתן למנוע מהעיתונים לפרסם את דבריהם? 

הצעת החוק כנגד רווחים עיתונאיים מפשעים

 בשנת 2008 העלו חברי הכנסת ניסן סלומיאנסקי ואיתן כבל הצעת חוק כנגד הפקת רווחים עיתונאיים מפשעים:
 הצעת החוק כנגד רווחים עיתונאיים מפשעים

שימו לב: כיצד הצעת החוק מתמודדת עם הזכות לחופש ביטוי? האם אין כאן פגיעה בזכות זו?

חיסיון מול עשיית צדק

פעמים רבות מקורות המידע מחייבים את העיתונאי לשמור על האנונימיות שלהם, ולא לפרסם מהיכן השיג את המידע. לבקשת האלמוניות יש מספר סיבות: יש ביניהם אנשים שהחוק או כללי המקצוע שלהם אוסר עליהם להתראיין (קציני צבא, עובדי מדינה), לעתים מקור המידע משחרר ידיעות מכפישות על מתחרה שלו, ולכן רוצה להישאר באלמוניותו, ועוד.
כמובן שהעיתונאי חייב להבטיח למקור המידע שלו שזהותו לא תתגלה. התחייבות זו היא גם מוסרית, אבל גם מקצועית.

מבחינה מסוימת זהו אינטרס דמוקרטי מובהק לשמור את מקורות המידע חסויים. הדרך הטובה ביותר לדעת את כל האמת על פעולות השלטון ועל מחדליו היא דרך מקורות אנונימיים מתוך המערכת. בהקשר זה כתב השופט האמריקני מיכאל א. מוסמאנו: "עיתונות ללא מקורות מידע היא כנחל אכזב שמימיו יבשו, והחופש לפרסמה הופך אז לחסר משמעות".

השמירה על מקורות המידע מעוגנת גם בתקנון האתיקה של מועצת העיתונות בישראל:
"לא יגלה עיתונאי את מקור המידע שלו, אם ביקש מוסר המידע לא לחשוף את זהותו... אלא בהסכמתו של המקור".

החיסיון יוצר מעין הסכם בין העיתונאי ובין מקור המידע: האחד מספק מידע והאחר מתחייב לא לפרסם את זהות המקור או לא לפרסם חלק מהמידע שנמסר לו. בדרך כלל זו הבטחה בעל פה שהעיתונאי נותן למקור.
חיסיון זה מחויב המציאות, אבל לעתים יש חוקים מפורשים המחייבים את העיתונאי להפר את הבטחתו. למשל, האינטרס העיקרי שמתנגש עם החיסיון העיתונאי הוא האינטרס של עשיית הצדק. המידע שבידי העיתונאי יכול להיות עדות חשובה בחקירה משפחתית או בבית משפט, כאשר מדובר למשל בהדלפה של מקור מידע בפרשיית שחיתות או פשע.

יש מקרים שבהם העיתונאי עומד מול חוק מפורש, והוא "סעיף 5 לפקודת ביזיון בית משפט":
"סירב עד להיחקר על פי החוק או להשיב על אותן שאלות שהוצגו לפניו כחוק, ולא הראה כל טעם צודק לסירובו, יכול בית המשפט להענישו מייד במאסר...".

לא מעט עיתונאים עמדו במצב הלא נעים שבו נדרשו להכריע: אם ידברו ויגלו את זהות המקור, יפרו את חובתם כעיתונאים. אם ישתקו, יפרו את חובתם כאזרחים ויהיו צפויים למאסר על שיסכימו לדבר.

חסיונות מקצועיים וחיסיון עיתונאי

לפי החוק, חייב כל אדם להעיד בבית משפט כאשר הוא נקרא לעשות זאת. יחד עם זאת, החוק מכיר במקרים שבהם פטור אדם מהחובה להשיב בשעת חקירה או עדות: עורך דין אינו חייב לגלות סוד שלקוח מסר לו. גם רופא, עובד סוציאלי ופסיכולוג מומחה אינם חייבים לגלות מה סיפר להם מטופל. רופא אינו חייב לחשוף את זהותו של חולה באיידס, גם כאשר הוא עלול להדביק את אנשים אחרים.

שנים רבות מתקיים דיון סוער לגבי שאלה זו: האם ראוי שעיתונאי יהיה זכאי לחיסיון מפני החוק? לכאורה זהו אינטרס של העיתונאי, אבל למעשה העניין הוא של הציבור: כדי שיוכל לקבל את המידע שבדרכים אחרות לא היה מגיע אליו.


בג"צ ציטרין – חיסיון המידע

בישראל אין חוק משפטי הנותן לעיתונאי חיסיון בפני חשיפת מקורות המידע. ואולם, בית המשפט העליון מקבל באופן מסויג את תקנון האתיקה ואת הצורך של העיתונאי לשמור על מקורותיו. בפסק דין ציטרין הכיר בית המשפט העליון, לראשונה, בקיומו של חיסיון המתיר לעד-עיתונאי שלא לחשוף את מקורות המידע שלו. יחד עם זאת נקבע: "החיסיון כפוף לשיקול דעתו של בית המשפט".

בהחלטה התקדימית והעקרונית קבע נשיא בית המשפט העליון, השופט מאיר שמגר:

 "יש להכיר בקיומו של חיסיון המתיר לעד-עיתונאי שלא לגלות את מקורות המידע שלו. חיסיון זה אינו החלטי, אלא יחסי, היינו - הוא כפוף לשיקול דעתו של בית המשפט, אשר יכול להורות על מתן תשובה לשאלה. הורה בית המשפט כאמור - חייב העד להשיב.
ההגנה על מקורות המידע, הדרושה לצורך ביצוע התפקיד העיתונאי, לרבות ההגנה על כיבוד יחסי האמון, שעל יסודם נמסר מידע תמורת הבטחה שהמקור לא יתגלה - היא, אפוא, בגדר אינטרס של הציבור, ולא עניינו הפרטיקולרי של העיתון או העיתונאי הנוגע בדבר".

בית המשפט העליון קבע מעין מבחן משולש, שרק בהתקיימו ניתן יהיה למנוע את חלותו של החיסיון העיתונאי. ראשית, על הגילוי להיות רלוונטי,  עליו לכלול נתונים הדרושים לצורך קיומו של המשפט. שנית, על הגילוי להיות חיוני ובעל חשיבות,  כך שנבדוק האם אכן מדובר בעניין מהותי. שלישית, נבחן האם לא ניתן להשיג את המידע ממקור חלופי, כלומר, האם אין אפשרות להישען על ראיות אחרות, מבלי לדרוש גילוי של מקורות המידע. רק בהתקיימם של שלושת התנאים הללו, יפגע בית המשפט בזכותו של העיתונאי לחיסון מקורותיו.

פרשיות לדיון בארץ ובעולם בנושא החיסיון העיתונאי

בשל חוסר המוחלטות של החוק בנושא, מתעוררת שאלת החיסיון העיתונאי בכל פעם שנוצר קונפליקט זה:

ארצות הברית: ג'ודית מילר

ארצות הברית: פרשת כליאת העיתונאית ג'ודית מילר ונאום הנשק הכימי:

 פרשיית ג'ודית מילר – סיכום

קנדה: אין חיסיון מידע לטרוריסט

 קנדה: זכויות האזרח נגד טרור עדיפות מהזכות לחיסיון עיתונאי

ישראל

 "עובדה" מסרבת למסור קלטות מהתחקיר למשטרה
 אתר "מארב" מחויב על ידי המשטרה לגלות מקור של תמונה המתעדת פשע
 חקירת אתי אלון ו"ידיעות אחרונות"

 סיכום הנושא:"על החיסיון העיתונאי"

 המלצה לסרט בנושא אתיקה עיתונאית: "המקור"

 המלצה נוספת לסרט

תקציר הסרט

ג'פרי ויגאנד היה העד המרכזי בתביעה שהגישו מדינת מסיסיפי ועוד 49 מדינות בארצות הברית נגד חברות הטבק, תביעה שבסופה הושג הסכם לפיו התחייבו חברות הטבק לשלם 246 מיליארד דולר. ויגאנד, מדען בכיר, היה ראש מחלקת המחקר והפיתוח בחברת "בראון ויליאמסון", ולכן איש מפתח בעדות. עד אז אף אחד בדרגתו ובמעמדו לא הסכים להופיע בציבור. באותו הזמן, לוואל ברגמן, מפיק תכנית הטלוויזיה הפופולרית והנחשבת "60 דקות" של מייק ואלאס, שעשה תחקיר על הנושא, רכש את אמונו של ויגאנד ושכנע אותו להתראיין. ברגמן הקליט את הראיון של מייק וואלאס עם ויגאנד. בראיון חשף ויגאנד את האינפורמציה המרעישה על התרמית הגדולה של חברות הטבק. ברגמן דאג להגנה משפטית על ויגאנד , שבעצם קיום הראיון הטלוויזיוני הוא הפר את הסכם הסודיות שעליו חתם עם החברה. זמן קצר לפני מועד שידור הראיון, שהיה בעל ערך חדשותי חסר תקדים, קיבל ברגמן הוראה מהנהלת רשת הטלוויזיה CBS לא לשדר את הראיון. ברגמן הגיע למשבר אמון ולחלוקי דעות קשים עם התכנית "60 דקות".