עמלנט משרד החימוך המנהל למדע וטכנולוגיה הפיקוח של מגמות טכנולוגיות תקשורת דף הבית
  ראשי    אודות    צרו קשר    שאלון משוב    לאתר המגמה    עמלנט     

 ייצוגים
  ייצוגי עוני בתקשורת
    הקדמה
    העוני והתקשורת
    סיקור העוני
    ויקי קנפו כסמל
    משימת ביניים
    ייצוג העוני בקולנוע
    קישורים וביבליוגרפיה
  ייצוגי נוער בתקשורת
  ייצוגי גברים בתקשורת
  ייצוגי מפגינים בתקשורת
  מילון מונחים וכלי עזר
  רב-תרבותיות
 פוליטיקה בעידן הניו-מדיה
 מהסיפור למיזנסצנה
 יהדות ותקשורת
 חופש הביטוי והעיתונות

גרסא להדפסה גרסא להדפסה
 
 
ייצוג עוני בקולנוע תיעודי ועלילתי


קולנוע תיעודי: 
החיים על-פי אווה (2001), אמיר הר-גיל 




הכול "קטן על" אווה ועל אמה נאווה. מה שהן רוצות – הן משיגות. משפחת משען – האם נאווה וילדיה אווה, שרי ואיציק – גרה בשכונת התקווה בתל-אביב. אווה ושרי לומדות בבית-ספר בצפון תל-אביב, עם ילדים ממשפחות מבוססות מאוד. אווה לומדת בכיתה י"ב במגמת קולנוע, ומצלמת סרט על חייה וחיי משפחתה: נאווה, האם, היא מפרנסת יחידה, וכדי לפרנס את משפחתה היא עובדת מבוקר עד לילה בשתי משרות; שרי מתכננת מסיבת בת-מצווה מפוארת שעולה הון - הרבה מעבר ליכולתה של המשפחה; איציק משרת בשכם ומגיע לביקורים בבית; החבר של אווה, ג'ייד, תייר מדרום אפריקה, עומד לעזוב את הארץ (ולכן גם את אווה). הסרט מתאר איך המשפחה מתמודדת עם התשלומים לבית-הספר, הטיולים, הבילויים, המותגים שאיתם מקובל ללכת לבית-הספר- הכול יקר. איך לוקחים זכויות. הסרט מספר סיפור אופטימי - סיפור של הצלחה למרות  תנאי הפתיחה הנמוכים, למרות החיים מתחת לקו העוני. 
כתיבה: אריאל פרידמן. מתוך: חינוך ומודעות לקולנוע הדוקומנטרי הישראלי, הוצאת פורום היוצרים הדוקומנטריים והאוזן השלישית.

הגישה הקולנועית-תיעודית הנקוטה בסרט היא גישת "הזבוב על הקיר", כלומר הבמאי אינו מתערב, הוא נותן לדברים להתרחש. לכן אין בסרט קריינות והבמאי לא נמצא בסרט בשום אופן: לא יודעים מיהו, הוא אינו חלק מהסיפור וגם אין שוטים מסוגננים וניסיון כלשהו למשוך תשומת לב מבחינה סגנונית-קולנועית.
היה ברור להר-גיל שהוא לא מעוניין לנקוט בגישה הפשטנית המציגה עוני באמצעות פתיחת המקרר - והוא ריק, או של אנשים המקבלים קצבת ביטוח-לאומי שממנה הם קונים את צורכי הקיום הבסיסיים. הר-גיל רצה להציע הגדרה אחרת של עוני - עוני המתבטא בהיעדר שוויון בסיכוי של ילדים הבאים מרקע שונה לקבל לחינוך טוב ולהגשים את חלומותיהם. הוא חיפש להציג בסרט אנשים שלא נתייחס אליהם כאל "מסכנים שאין להם", אלא אנשים שלא מוותרים למרות שקיר תלול ניצב לפניהם.


מסרים שהבמאי ביקש להעביר
:

  • לא להרים ידיים, למרות שבחייהם של הילדים העניים אין קיצורי דרך להצלחה כמו שיש לילדים האחרים הלומדים בכיתה עם אווה ועם שרי. דבר נוסף הוא לא לוותר על החלום: חלום על טיול לחוץ לארץ, על לימודי נהיגה. כלומר לא להשלים עם האין. עיקר המסר עובר דרך אווה, אבל נאווה היא בעיניו סיפור מופלא. עובדת מבוקר עד לילה, ויחד עם זאת תמיד רואה את החלק המלא של הכוס. נאווה מסבירה לילדיה שהם משפחה "עשירה" - כמות החום, האהבה, הקשר והאינטימיות שיש במשפחה שלהם היא הרבה מעבר למה שיש במשפחות מבוססות רבות.
  • מסר של חוסר שוויון בהזדמנויות בין ילדים עניים ובין ילדים מבוססים, וכתב-אישום נגד המדינה ומערכת החינוך. במקרה של אווה היא רוצה לעבור את הבגרות במתמטיקה. המורה למתמטיקה לא מצליח ללמד אותה, וכדי להצליח היא צריכה מורה פרטי. כדי לממן מורה פרטי היא צריכה לצאת לעבוד, ואז היא עייפה ולא מסוגלת ללמוד. כך שנוצר מעגל שבו בינה לבין חלומה מתגבהת חומה, לא בגלל שהיא אינה מוכשרת אלא בגלל שהמדינה, חוק חינוך חובה ועוד אינם מסוגלים לספק את צרכיה.
  • מסר נוסף שביקש הר-גיל להעביר נוגע לתקשורת. הוא רואה בסרט הזה כהולך נגד הזרם התקשורתי הרגיל, שבו קולן של משפחות כמו משפחת משען ודומיהן לא נשמע. אם המשפחות האלה היו במצבים אקוטיים כמו התאבדות, או רעב, או מחלות, או לחלופין אם הם היו מיליונרים - היו מראיינים אותם בתקשורת, והרבה. אבל משפחת משען לא נמצאת בתחתית הסולם ממש, היא אינה מושפלת והמקרר שלה לא ריק, ולכן איש לא מתעניין בה - לא אנשי התקשורת ולא פוליטיקאים. כתיבה: אריאל פרידמן. מתוך: חינוך ומודעות לקולנוע הדוקומנטרי הישראלי, הוצאת פורום היוצרים הדוקומנטריים והאוזן השלישית.


משימה

  1. אמיר הר-גיל, במאי הסרט, הצהיר שהוא ביקש לעשות סרט על עוני. מהי תפיסת העוני המוצגת בסרט?

  2. מה יחסום את אווה מלהגשים כל חלום שלה? 
  3. אחת הטענות שנשמעה לגבי הסרט היא שהוא איננו מציג "עוני טיפוסי". מה דעתכם?
  4. האם אתם מכירים סוגים אחרים של עוני? מדוע לדעתכם בחר הבמאי לעשות סרט על עוני דווקא עם משפחה זו?
  5. הסרט מעורר את שאלת האינטגרציה בחינוך. מהדוגמאות המוצגות בסרט -  האם יש סיכוי לאינטגרציה בחינוך? האם האינטגרציה טובה? למי היא טובה?
  6. מה לדעתכם אומר הסרט על המדינה? על מערכת החינוך?
  7. מה לדעתכם ניתן לעשות בקשר לבעיות החברתיות, הכלכליות והחינוכיות המועלות בסרט? מי אחראי למצב זה? האם ילדים יכולים לתרום במשהו לשינוי מצבים כאלה ודומים להם?
  8. חפשו בתקשורת הכתובה או האלקטרונית דיווחים על עוני ומצוקה כלכלית-חברתית. האם הדיווחים על נושאים אלה הם מעטים או מרובים? מה דעתכם על דיווחים אלה? באיזו מידה הם דומים למוצג בסרט זה או שונים ממנו?
  9. השוו ייצוג זה של עוני לייצוג בטלוויזיה ובעיתונות. מה מקור השוני (התייחסו למדיום הקולנועי)?



קולנוע עלילתי: 
אור (2004), קרן ידעיה


אור (דנה איבגי) היא בתה המתבגרת של רותי (רונית אלקבץ).
רותי היא זונה. אור לומדת בתיכון, אך לא תמיד מתפנה ללכת לבית-הספר. לעתים קרובות היא מעבירה את הבוקר בשיטוט ברחובות תל אביב ובחוף הים, אוספת פחיות משקה ובקבוקים ריקים כדי לפדות אותם תמורת כסף בסופרמרקט. זאת לא העבודה היחידה שלה: אחר-הצהריים היא שוטפת כלים במסעדה, ובערבים מנקה את חדר המדרגות בבניין שבו היא גרה עם אמה. ואלה לא כל הדרכים שבהן היא מממנת את שכר הדירה שלהן... אור צובעת את שערה של רותי, מתקלחת יחד עמה (ובתוך כך מכבסת את בגדיהן במי המקלחת), מביאה לה אוכל משכנה שמתגוררת באותו בניין, ומסדרת לה עבודה כעוזרת בית אצל אמה של אחת הבנות שלומדת אתה בבית-הספר.

באחת הסצנות המדויקות והחריפות ביותר בסרט, עוברת רותי ריאיון אצל אותה מעבידה בפוטנציה, שמלמדת אותה כיצד לתת אוכל לכלב שלה; המבט המאופק על פניה של רונית אלקבץ, שחקנית שאינה ידועה באיפוק שלה, הוא שיא הופעתה בסרט הזה.

אור רוצה למנוע מאמה לחזור לזנות בכל דרך אפשרית. אבל כפי שהוצגה גם בסרטים אחרים שעסקו בנושא הזה, הזנות איננה רק פרנסה, היא גם התמכרות, וסרטה של ידעיה מציג אותה במלוא הקושי והמורכבות שלה.

מקור: כלכלת הזנות ופוליטיקה של הייצוג (מאמר של יעל מונק בתוך: "מפנה", 46-47, מאי 2006)


קראו ביקורות על הסרט:

  1. אור אדום, עיתון תל-אביב.
  2. "אור", הארץ/קולנוע.

 

קראו את המאמר:
כלכלת הזנות ופוליטיקה של הייצוג (מאמר של יעל מונק בתוך: "מפנה", 46-47, מאי 2006).
"אור" כסרט פוליטי , אתר הקיבוצים.

מה שהופך את סרטה של ידעיה לטקסט פוליטי-פמיניסטי חשוב שלא נראה כמותו בקולנוע הישראלי עד היום, הוא העיסוק בכלכלת הזנות מנקודת מבט נשית. בפתחו של האלף השלישי ניצבת מדינת ישראל במקום מכובד מאוד בטבלת המדינות המפוקפקת הסוחרות בנשים
(ראו סרטו האחרון של עמוס גיתאי "הארץ המובטחת" 2004).
אך אותן נשים מיובאות אינן פועלות לבדן, והן מתווספות לאלה הישראליות הפועלות בתחומי המדינה בחסות העלמת העין של השלטונות. כמדינה שטרם מיסדה את נושא הזנות, מעלה סוגיה זו שאלות כבדות משקל - מי מרוויח ומי מפסיד? מהו גורלן של נשים חסרות אמצעים במלכודת הכלכלית שמציבה להן המדינה הקפיטליסטית?
כסרט פוליטי מציע "אור" מבט ביקורתי ראשון על כלכלת הזנות בישראל. הדיון הקולנועי-הפמיניסטי בזנות מבחין בין שני היבטים: מצד אחד, סוגיית הייצוג - כיצד מוצגת מי שעוסקת בזנות, מה בוחרת המצלמה להבליט בייצוגה, האם הזונה מוצגת בעבודתה ובאיזו דרגת פירוט ויזואלית; מצד שני השאלה החברתית - מה מביא נשים לעסוק בזנות והאם הזנות אינה הפתרון הכלכלי היחיד שנותר לנשים חסרות אמצעים.

ניסיונות הבת להציל את אמה מהזנות פירושם להציל אותה מהדטרמיניזם המוצב בפני נשים במצבה בחברה הישראלית. כאשר ניסיון זה נכשל בסופו של סרט, מבין הצופה את כוחה הדכאני של  האידיאולוגיה ההגמונית - מאמציה הסיזיפיים של הבת מכפילים את עוצמתם הרגשית כאשר זו מובלת כמעט נגד רצונה (שהרי קשה כאן להבחין בין הכרח ובין רצון לשרוד) אל אותו המקום שממנו היא ביקשה לחלץ את אמה. כך הטקסט הקולנועי מספק את הכלים להבנת מורכבות גורלם של הנשכחים, אלה שלא נותרה בידיהם ברירה.

בנקודה זו לא ניתן שלא לחשוב על מהלכה הנואש של נציגת המחאה החברתית של המשפחות החד-הוריות, ויקי קנפו, שהובלה להציג באתר פורנוגרפי ישראלי את גופה העירום כשהוא מסומן בכתובות הזועקות לעזרה. מאחורי המעשה של קנפו ניתן לזהות את אותה הנואשות: בדומה להווייתן של
גיבורות הסרט, גם הווייתה של קנפו זועקת כדי שהמצוקה תישמע.

דקה לפני שהקול הזה נדם, נפרץ סכר נוסף במוסר הבורגני המציב חיץ ברור בין טוב ובין רע (חיים מהוגנים לעומת חיי הפקרות או זנות) מבלי שטרח להקשיב לקול המצוקה שהיה שם עוד בטרם נפרץ הסכר. האנלוגיה למקרה האקטואלי של ויקי קנפו מלמדת כי גם ההתנגדות הנחרצת ביותר לגזירות הגורל סופה להיחלש, לדעוך ולהיבלע על-ידי מנגנוני הכוח הקפיטליסטיים.

בעצם ההצגה הריאליסטית של הזנות כמעגל קסמים, ללא כל מחאה גלויה, מציע "אור" לקרוא את מצבן של רותי ואור, המבודדות מכל מעגל חברתי (כולל מעגלי נשים), כמקרה מבחן למדוכאים של מדינת ישראל הקפיטליסטית אשר הסירה את אחריותה מתושביה. הזנות כמוצא האחרון להישרדות - מכירת הגוף הנשי כמכירת חיסול למי שהיו שם תמיד, מחכים לנפילתה.

לא ניתן לסיים מאמר זה מבלי להתייחס לסוגיה העדתית שבערה פעם בחשיבה הסוציולוגית הישראלית, ובעקיפין גם בקולנוע, וכמו נעלמה, כאילו נפתרה מאליה. העובדה ששתי השחקניות הראשיות - רונית אלקבץ ודנה איבגי – הן ממוצא מזרחי מחזקת את הסטריאוטיפים הנפוצים לגבי הבחנה בין מזרחיים לאשכנזיים. שלמה סבירסקי (353 :1993) מבקר את הרציונל ההגמוני של הייצוג המפלה בחברה הישראלית המנומק, לטענתו, על-ידי "מודרניזציה מובדלת...[ה]מוצגת כתוצר של 'הבדלים ביכולת' בין העדות השונות, למעשה כמעשה של 'אין ברירה', כביכול לנוכח הכישלון של 'כל הניסיונות' להביא את המזרחים לרמה שווה לזאת של האשכנזים." הבמאית בוחרת לחזור אל הסטריאוטיפ של הזונה המרוקאית, סטריאוטיפ שזכה לקאנוניזציה במהלך שנות הקולנוע הישראלי, כדי להפריך אותו. כפי שטוען סבירסקי, {אין כאן שאלה של יכולות ומוגבלויות המבחינות בין עדה לעדה וה"אין ברירה" העולה ממצבה של הגיבורה שרית אינו אין ברירה של חינוך או תירבות (עובדה שהיא מצליחה 'לשחק' עובדת משק בית) אלא פונקציה של מצב כלכלי הדוחק את החלשים אל הפינה}, ורק זרקור הקולנוע דוגמת זה של ידעיה יכול להאיר קרן זווית זו. מה שמסביר את היעדר הפיוט שבדימוי הריאליסטי שמייצרת ידעיה הוא גם מה שהופך את "אור" למטפורה על אודות מצב החברה הישראלית בפתחו של האלף השלישי.


משימה

  1. מה טענתה של הכותבת לגבי בחירתה של רותי? האם זו בחירה חופשית?
  2. מדוע הוזכרה ויקי קנפו במאמר?
  3. באיזה אופן המקרה של רותי ואור מהווה מקרה מבחן למדוכאי המדינה?
  4. לשם מה חוזרת ידעיה לסטריאוטיפ הזונה המרוקאית?
  5. השוו ייצוג זה של עוני לייצוג בטלוויזיה ובעיתונות. מה מקור השוני ? (התייחסו למדיום הקולנועי)