דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  אודות המגמה
  מקצוע תקשורת וחברה
  תוכנית הלימודים
  מערכים בתקשורת וחברה א
  מערכים בתקשורת וחברה ב
  מערכים בתקשורת וחברה ג
  מבניות בתקשורת וחברה ג
  מאמרים תיאורטיים
  מאמרים בנושא עיתונות
  מאמרים בנושא רדיו
  מאמרים בנושא טלוויזיה
  מאמרים בנושא פרסום
  موضوع الاعلام والمجتمع
  תקשורת אלקטרונית
  פרסום ויחסי ציבור
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,466,393 כניסות לאתר
קומדיה והומור סיכום: תולדות הקומדיה מהתיאטרון היווני ועד הקומדיה הקולנועית.

מאת: אורלי מלמד

(הרקע על תולדות הקומדיה הוא לצורך הבנת ההתפתחות ולא לצורך שינון לפרטי פרטים)

הדרמה והטרגדיה ביוון העתיקה
מהדרמה לקומדיה ביוון העתיקה
הקומדיה ביוון העתיקה
הקומדיה הרומית
הקומדיה בימי הביניים
הקומדיה האנגלית בתקופה האליזבתנית
הקומדיה דל-ארטה ומולייר
ההומור החזותי בקומדיות הקולנועיות המוקדמות
סיכום הרקע ההיסטורי של התפתחות הקומדיה למורה ולתלמיד
הצעות לצפייה
הצעות דידאקטיות
מושגים
שאלון משוב לפרק זה



הדרמה והטרגדיה ביוון העתיקה

אי אפשר להבין את הקומדיה ביוון העתיקה מבלי להבין קודם לכן את אופיין של הדרמה והטרגדיה ואת נסיבות ואופן הצגתן ביוון העתיקה.

במאה החמישית לפנה"ס, במסגרת חגיגות האלים השנתיות המסורתיות שנקראו "דיוניסיה", הופיעה הדרמה היוונית בצורתה הראשונית והפשוטה. הדרמה סיפרה את המיתוסים של האלים היווניים רבי העוצמה. השתתפו בה שחקן אחד בלבד אשר גילם את כל הדמויות, תוך שימוש במסיכות ומקהלה. המקהלה מילאה את פסק הזמן הדרוש לשחקן להחליף בגדים ומסיכות, בשירה ובריקודים. פסקי הזמן של המקהלה היו לגורם המקשר והמחדש של הדרמה.

בהמשך, הנהיג המחזאי איסכילוס,  הוספת שחקן שני למחזה. דבר זה  איפשר לראשונה קיומו של עימות חזותי בין שתי דמויות על הבמה. בעקבות תוספת זו, עלתה חשיבותו של השחקן ופחתה חשיבותה של המקהלה. המחזאי איסכילוס עסק בעיקר בנושאים פילוסופיים ודתיים ובהתערבותם של כוחות הטבע  או של גורמים אל-אנושיים.

לעומתו המחזאי סופוקלס הוסיף שחקן שלישי ובכך איפשר להגדיל את מורכבות  העלילה. הוא עסק יותר בסבלו של האדם וביחסים בין אנשים. הוא הקפיד יותר על פיתוח אירועי העלילה ועל בניית השיא הדרמטי.

אוריפידס, הכניס לשימוש בדרמה את שפת היומיום. הדיאלוגים שלו פשוטים וכתובים קרוב יותר לשפת היום יום. בניגוד לקודמיו, אשר העדיפו לשון נשגבת, גבוהה ומשולבת בחרוזים.

אוריפידס הכניס שינויים נוספים במבנה הדרמה. הוא הוסיף את הפרולוג, ההקדמה להצגת העלילה, המקלה על הבנת הצופה. חידוש נוסף הוא התחבולה הדרמטית הנקראת "האל מן המכונה" ("דאוס אקס מכינה")  בעיצומו של הסיבוך מופיע על הבמה האל, המתיר את הסבך ופותר את הבעיה. דברי המקהלה במחזותיו, קשורים רק באופן רופף לקידום העלילה. המקהלה מפרשת את העלילה לצופה.

מהדרמה לקומדיה ביוון העתיקה
הדרמה קיבלה אופי של דרמה משפחתית אזרחית, שאת המשכה אנו מוצאים בקומדיה. אוריפידס הטיל ספק ברבים מהאידיאלים שהאמינו בהם אנשי אתונה. האלים במחזותיו הוצגו כקטנוניים ובלתי יעילים. במחזותיו היה יסוד מלודרמטי שבא לידי ביטוי בסיומים מתוחכמים. מחזותיו אופיינו בריאליזם  של נפש האדם.

כעשרים שנה לאחר מותו של אוריפידס סיכם אריסטו את מאפייני הטרגדיה בספרו: פואטיקה.
לפי אריסטו הטרגדיה היא חיקוי אמנותי של עלילה נעלה בעלת לקח מסויים, שלשונה מתובלת וגיבוריה פועלים בדרך דרמטית ולא בדרך של סיפור. המאורעות מעוררים חמלה ופחד ובהמשך קתרזיס. הנפשות הפועלות הן בעלות שיעור קומה ומידות טובות.

הטרגדיה מורכבת משישה יסודות שלפיהם נמדדת איכותה:
סיפור – מעשה שיש לו ראשית, אמצע וסוף.
גיבורים בעלי מידות מוסריות נעלות.
סגנון דיבור פיוטי.
מחשבה – רעיונות הבאים לידי ביטוי בדברי הגיבורים.
חיזיון – האופי החזותי של המתרחש על הבמה.
ונעימה – האופי המוסיקלי .

הקומדיה ביוון העתיקה
היפוכה של הטרגדיה היא הקומדיה. הטרגדיה נחשבה לז'אנר הנעלה במאה החמישית לפנה"ס. בדיוניסיאה התקיימו תחרויות לבחירת הטרגדיה הטובה. כל כותב טרגדיות שהתחרה בתחרות, התבקש לכתוב דרמה סטירית. בדרך כלל דרמה זו עשתה לצחוק את אחד האלים. לאחר הצגה של שלוש טרגדיות, הוצגה כהדרן דרמה סטירית, שמטרתה היתה לשלוח את הקהל הביתה במצב רוח טוב.  דרמה זו נקראה "קומדיה", מלשון "קומוס"=הילולה, חגיגה.

הקומדיה היוונית התפתחה לאחר הטרגדיה. היא נבדלה מן הטרגדיה בעיקר בסוגי הנושאים.  הקומדיה עסקה בנושאים אקטואליים מתחומי הפוליטיקה והאמנות, בסוגיות של שלום ומלחמה, ובאנשים שלא זכו לאהדתו של כותב הקומדיה. הקומדיה נחשבה כבר בתחילת דרכה לנחותה מהטרגדיה. בהתחלה לא היו תחרויות למחזות קומיים ולא הוקצתה לקומדיה מקהלה. בהמשך נוסדו חגיגות הליניה, שבמהלכן התחרו משוררים קומיים ושחקנים קומיים. תפקידי המקהלה הקומית, היו דומים לאלו של המקלה הטרגית, אך המוסיקה והמחול של המקהלה שימשו אמצעי נוסף ליצירת  אפקטים קומיים.

בקומדיות חלו פחות הגבלות על מספר השחקנים, שמספרים הגיע לכחמישה. סגנון המשחק חיקה התנהגות יומיומית, אם כי הציגם בצורה מוגזמת על מנת להצחיק. התלבושת היתה לרוב צמודה לגוף ויצרה אשלייה של עירום חלקי. אשלייה זו התחזקה לאור אברי המין הזכריים המלאכותיים שהוצמדו לתלבושות הגברים במחזה. אלו הבליטו את הגיחוך של הדמויות. המסיכות והתלבושות יצרו את קווי הדמיון הדרושים למקהלות הלא אנושיות – שכללו: ציפורים, צפרדעים, עננים צרעות וכד'.

בניגוד לטרגדיה ששאבה את עלילותיה ודמויותיה מסיפורי אגדות האלים, הקומדיה היוונית השתדלה להפתיע ולחדש באמצעות הדימיון. עלילת הקומדיה היוונית העתיקה נסבה סביב רעיון מפתיע, והתוצאות המתקבלות מיישומו. במחזה "ליזיסטרטי" של אריסטופונס, מחליטות נשות יוון לפתוח בשביתת מין, במטרה לגרום לגברים לשים קץ למלחמה, והן מצליחות להשיג את מטרתן.

לקומדיה היוונית מספר מרכיבים: פרולוג, בו מוצג הרעיון המפתיע, כניסת המקהלה, הויכוח או העימות סביב הרעיון המרכזי, פניה אל הקהל במתן עצות או הערות על המצב.  בקומדיה היוונית העתיקה לא נשמר רצף כרונולוגי של אירועי העלילה, שכן רצף הזמן והמקום נקטע על ידי קטעי ריקוד, שירה ודיאלוג על הקהל. מה שקבע את אחדות העלילה הוא הרעיון הקומי המארגן שהוצג כבר בפרולוג. למשל: המחזה צפרדעים, כמו יתר המחזות של אריסטופנס, משלב פארסה, השמצות אישיות, פנטסיה, שירה לירית יפהפייה , פרודיה ספרותית מוסיקלית, והתייחסות רצינית לפרשיות אקטואליות.

הקומדיה הרומית
>הקומדיה הרומית דמתה למחזמר מודרני, ששילב דיבור עם שירה.
>היא עסקה ביחסים בין אנשים בחיי  היום יום (כמו בסיטקום)
>העלילה נעה סביב טעות או אי הבנה מכוונת (זהות מוטעית או תרמית מכוונת)
>העלילה התרחשה בפועל ברחוב, גם אם לפי העלילה ההתרחשות היתה צריכה להיות בבית, לצופים נודע על כך מפי השחקנים (בדיוק הפוך מהסיטקום הביתית)
>הדמויות שייכות למעמד הבינוני ואופיין מוגדר ונראה בבירור (תחילתם של סטריאוטיפים שמהוות היום את הבסיס לכל סיטקום)
>רוב הדמויות גבריות (ההיפך מהסיטקום כיום, בו  משחקות נשים רבות)

הקומדיה בימי הביניים
החידוש העיקרי שהביאה עמה הקומדיה בימי הביניים היה הפארסה. מערכון שעשה שימוש בכל האמצעים האפשריים על מנת להצחיק את הקהל. הפארסה מתאפיינת במצבים דרמטיים פשוטים, בחיקויים ובתחבולות קירקסיות. הדיבור פשטני, האיפור והלבוש יצרו דמות קריקטוריסטית, בעל קו ברור ומוגזם.

הקומדיה האנגלית בתקופה האליזבתית (1550-1650)
בתקופה זו התרבו שחקנים נודדים ולהקות שחקנים נודדות, שנחשבו כנוודים ונוכלים. זאת בניגוד ללהקות שחקנים אשר היו חלק ממשק ביתם של האצילים ונחשבו למשרתיהם. בסביבות 1570 קיבל המשחק הכרה מקצועית בחוקי המדינה ופקיד העיר בדק את המחזות ונתן להם רישיון לפני הצגתם (כמו בסרט "שייקספיר מאוהב"). בניגוד לאצולה האגנלית שהתייחסה לתיאטרון בכבוד,  מעמד הסוחרים התייחס לתיאטרון בחשדנות. רבים מהם האמינו כי התיאטרון מפתה אנשים לסטות מחיי העבודה ולהעדיף חיי בטלה.

בתיאטראות הציבוריות הוצגו גם קומדיות. התלבושות של השחקנים בקומדיות האליזבתניות היו תלבושות מוסכמות המייצגות קבוצות של סטריאוטיפים, מעמדות ותפקידים:

1)      קבוצות של זרים, כמו: רומאים, טורקים או ספרדים.
2)      יצורים על אנושיים, כמו: פיות, אלים קלטיים, רוחות ומכשפות.
3)      בעלי מקצוע מסויימים, כמו: כוהנים, סנטורים וליצנים.
4)      בעלי חיים.
5)      אנשים פשוטים שהיו לבושים בלבוש האופייני של התקופה האליזבתנית.

להקות השחקנים מנו כ-10 מבוגרים וכ-5 ילדים ששיחקו תפקידי ילדים, חלקם נערי מקהלה בכנסיות. בין השחקנים המבוגרים היו בעלי מניות. השחקנים קיבלו שכר עבור עבודתם.
הרפרטואר של הלהקה היה מגוון ועסק גם בנושאים אקטואליים. המחזות הועלו מדי יום ולעיתים יותר מפעם אחת, תוך היענות לדרישות הקהל, למחזה מסויים

ויליאם שייקספיר ( 1564-1616) נחשב לגדול המחזאים בתקופה האליזבתנית. בתקופה מסויימת של חייו היה בעל הבית של תיאטרון ה"גלוב". הוא היה אמן תיאטרון מגוון. גם הבעלים של התיאטרון, גם מחזאי וגם שחקן.

שיקספיר נודע בעיקר בשל הטרגדיות הגדולות שכתב אך הוא כתב קומדיות לא מעטות, בעלות הומור מילולי מלוטש ומסוגנן. שייקספיר כתב סוגי קומדיות מגוונים. ב"קומדיה של טעויות" השתתף מגוון גדול במיוחד של טיפוסים. ב"אילוף הסוררת" וב"נשות וינדזור העליזות" הושם הדגש על פארסה. "חלום ליל קיץ", "הלילה ה-12" ו"כטוב בעיניכם", הן קומדיות רומנטיות. וישנם מחזות נוספים אשר נימת הרצינות של כתיבתן  כה גדולה, עד כי קשה להגדירן כקומדיות.

הקומדיה דל ארטה ומולייר
הקומדיה דל ארטה החלה כמופעי רחוב באיטליה. החידוש שלה הוא יצירת קומיות באמצעות אלתור. מתווה המצב הקומי תוכנן מראש באופן כללי בלבד והשחקנים אלתרו את הדיאלוגים והמשחק בהתאם לאילוצי המצב. השחקנים גילמו סוגי דמויות קבועות: נאהבים, בעלי מקצוע ומשרתים. בדרך כלל בכל מחזה היה זוג נאהבים, אשר הקהל ציפה שיהיו נאים ויפים.

עד מהרה התפשטה הקומדיה דל ארטה ברחבי איטליה, בחצרות האצולה וברחובות כאחד. נוצר ז'אנר עממי השווה לכל נפש. מאיטליה התפשטה הקומדיה דל ארטה גם לצרפת. היא השפיעה על יוצרים רבים בתקופה המודרנית, ביניהם על צ'ארלי צ'אפלין, שאימץ את סגנון העבודה  של השחקנים.

מולייר, המחזאי הצפרתי הידוע שחי במאה ה-17, הושפע  מהקומדיה דל ארטה ומהפארסה. באמצעים קומיים פשוטים, העביר מולייר ביקורת חברתית חריפה בנושאים שונים. הוא הרבה להשתמש בעימותים בלתי הרמוניים, בשקרים, ברמאות, בהתחפשות ובהעמדת פנים, כדי ליצור את המגוחך והמצחיק. מולייר כתב מספר מחזות גדולים, באמצעותם ביקר נושאים כמו: נישואים וחינוך נשים, היחס הבזוי לחלש, ההשתעבדות לממון ועוד

ההומור החזותי בקומדיות הקולנועיות המוקדמות
סיכום מתוך: פרמינגר ענר, 1995, מסך הקסם הקולנועי, האוניברסיטה הפתוחה, ע"מ 49, 58-65

הרקע נועד לצורך הבנת תרומתו של הקולנוע בראשית המאה לקומדה ולא לצורך שינון הפרטים

אחד הז'אנרים הראשונים שהתפתח בתחילת ימיו של הראינוע הוא קומדיית הסלפסטיק, שהזכירה מאוד את התיאטרון בקרקס. סלפסטיק הוא הומור חזותי מצבי, הנובע מפעולות השחקנים. כמו: איש מחליק לפתע על בננה, עוגה נזרקת לאדם בפרצוף,  עשן יוצא במפתיע מהכובע של הליצן, וכד'.  יכולתו של הקולנוע להראות חלקי גוף ולבצע מניפולציות בחלל ובזמן הקולנועי, תוך יצירת אשליית מציאות, יצרו אפשרויות חדשות ומגוונות ליצירת סלפסטיק והומור המטורף.  אפשרויות אלו התרחבו עם השתכללות שיטות העריכה הקולנועית. מק סנט, שחקן, תסריטאי, במאי ומפיק שהתמחה בקומדיות, היה הראשון שפיתח ושכלל זיאנר קולנועי זה.  אחת מתרומותיו היתה גילוי וטיפוח של שחקנים ויוצרים חשובים, שצ'ארלי צ'פלין ובאסטר קיטון היו מהבולטים ומהמפורסמים שבהם. 

חלק ניכר מתרומתו של צ'אפלין לקולנוע באה לביטוי בסרטיו הארוכים בשנות העשרים. צ'אפלין הצליח להפיק מהסלפסטיק הבוטה והגס, כוריאוגרפיה פיוטית מעודנת.  צ'אפלין מתח את התכונות הריאליסטיות והפיזיות של הקולנוע והעניק בכך ביטויים ייחודיים רגשיים ונפשיים

לקולנוע. הקולנוע, שהיה מבוסס עד תקופת יצירתו של צ'אפלין, על הרובד החיצוני והנראה, הדגיש את מה שרואים ופחות התייחס למה שחושבים ומרגישים. צ'פאלין גילה דרכים חדשות של שימוש באביזרים, בתפאורה, במימיקה ובפנטומימה, כדי לבטא מצבים מופשטים והלכי רוח רגשיים. הוא האניש חפצים ומצבים, והקנה להם עוצמת ביטוי אנושית. בסרטיו אין אלימות וגם לא שפיכות דמים. דומה שצ'אפלין רשם לפניו את כל  המעשים האנוכיים והאבסורדיים של האדם, אך כמו הנוצרים הראשונים, קיבל אותם בענווה ובמחילה.

פרמינגר מצביע על מספר מאפיינים ייחודיים בעבודתו של צ'אפלין:
שבירת תבניות וכללים באופן ההתבוננות – באמצעות האמצעים הצורניים והחיצוניים –הוא מאפשר לצופים לחוות עולם פנימי עשיר, תוך יצירת מעורבות והזדהות של הקהל עם אופן התבוננותו. סרטו של צ'פלין "הבהלה לזהב" (1925) עשיר בדוגמאות המעידות על כשרונו הנדיר לראות אחרת את האובייקטים שאיתם הוא עובד; למשל כאשר מגיע הנווד הרעב למצב בו הוא אוכל את נעלו, צ'אפלין מתייחס לנעל כאילו היא ארוחת מלכים. הסוליה הופכת לדג, כל עצם (מסמר) זוכה לליקוק עד תום, השרוכים הופכים לאיטריות מעוררות תיאבון ונוצרת אשליה מושלמת שהנעל המרופטת והמלוכלכת היא מעדן מלכים (ע"פי ברגסון זו אסטרטגיה של חילופי תפקידים בין הסוליה לדג וערבוב בין הקשרים).

עבודתו של צ'אפלין עם אביזרים ותפאורה היתה מאוד מתוחכמת והתבססה על הוצאת חפצים מהקשרם היומיומיים, ושימוש במוטיבים חוזרים המתפתחים בואריאציות (תוך כדי שינוי). למשל, בסרטו "הצליין" (1923 The pilgrim) הוא בנה סצנה שלמה סביב צורתו העגולה של כובע, המעורר אסוציאציה של עוגה. טעות קטנה של בעלת הבית, המחליפה את הכובע בעוגה, פותחת עלילה מפותלת של אירועים, המקנים לכובע משמעות סיפורית, סימלית ורגשית. החל מהאורח שאינו יכול לפרוש ללא כובעו וכלה באכילת הכובע המצופה בקרם. במהלך הסצנה ניתנת לכל הדמויות הזדמנות להגיב על האירוע וגם לכלב (עפ"י ברגסון אסטרטגיה של קיפרוקו).

צ'אפלין היה אמן משכמו ומעלה (עילוי, וירטואוז). הוא שילב הבעות פנים וגוף (מימיקה ופנטומימה) עם ריקוד וכוריאוגרפיה, ליצנות ואקרובטיקה, המתוזמנים באופן שמשרת את צורכי המצב הקומי.

צ'אפלין השתמש בקלישאות הסלפסטיק של התקופה והעלה אותן לדרגה של פיוט, באמצעות שילובן בתוך מבנה דרמטי מגובש, החושף רגשות עמוקים ומהווה סאטירה נוקבת. הוא שילב את הסלפסטיק הקולנועי, היום יומי והפשוט עם התרבות הקלאסית ועם הקומדיה הקלאסית של מולייר ושייקספיר. ב"ריקוד הלחמניות" משלב צ'אפלין בין סגנון הבלט הקלאסי לבין  קולנוע חדשני וקליל המחובר למציאות המיידית. בסרטו המפורסם "אורות הכרך" (1931), הנווד תקוע במרומי פסל יווני קלאסי, בעוד מכובדים רבים מתבוננים בנסיונו הכושל להימלט ממצבו המביך. ככל שהוא מנסה לברוח, כך הוא מסתבך יותר. נוצר פסל חי המורכב מהניגודים שבין פסל האבן הקלאסי והקפוא, לבין  דמות הנווד המחוספסת, היצירתית וההומוריסטית.

צ'אפלין היה הראשון שערבב בין שני ז'אנרים מנוגדים בראינוע: בין הקומדיה לבין המלודרמה.הסטיה מהמבנה הדרמטי, שצ'אפלין חולל, היתה מהפכנית ושוות ערך לערבוב בין זויות צילום ובין גדלי פריים שיצר גריפית' בעריכה הקולנועית. ערבוב הז'אנרים הקנה לקומדיה עומק ריגשי ולמלודרמה אמינות. כך שהז'אנר המעורבב שיצר צ'אפלין יצא עדיף הן ביכולתו לעורר ריגוש והן ביכולתו ליצור תחושת אמינות, בהשוואה לז'אנרים הבסיסיים מהם נוצר.

בסרטו "הקרקס" (1928), יצר צ'אפלין השוואה (אנלוגיה) בין הקרקס לבין הראינוע, שהפך להיות הקרקס של תקופתו. צ'אפלין הגדיר מחדש את המצב הקומי ובו בזמן בדק את יסודותיו במהלך הסרט: מה גורם לצופה לצחוק, כיצד הקומיקאי מעורר חיים בקלישאות שחוקות?

הנווד בניגוד לליצני הקרקס הותיקים שהגאגים שלהם צפויים וידועים, לא יודע להצחיק. כשהמנהל מצווה עליו להצחיק, הנווד לא יודע מה עליו לעשות. אך הנווד מעורר צחוק באופן עקיף כאשר הוא מגיב באופן טבעי לאירועים המתרחשים. למשל, כאשר הנווד מסרב לאכול את התפוח בגאג של וילהלם טל כי יש בו תולעת. בכך הוא שובר את הכללים ומרגיז את מנהל הקרקס. או כאשר במבחן הבמה לתפקיד הליצן שעובר הנווד: הוא לוקח בטעות את הכסא של המנהל והמנהל בא להתיישב ונופל על הרצפה. זהו מצב קומי שחוק וידוע. בפעם השניה לוקח הנווד את כסא המנהל, אך הוא מבחין בטעותו מבעוד מועד ומחזיר את הכסא למנהל, שלא הבחין במתרחש והתיישב עליו. באופן זה, שבר הנווד את הציפיות ועורר צחוק גדול יותר (עפ"י ברגסון זהו שילוב של עקרון החזרה המכנית עם הבובה המכרכרת – הקהל רואה מה שהמנהל לא רואה). ה"קרקס" מהווה מעין שירת הברבור לסרט האילם וליוצריו ומסכם את עבודתו של צ'אפלין עד לאותה עת.

קומיקאי אחר שהיה לבמאי ותרם להתפתחות הקולנוע בכלל ולהתפחות הקומדיה הקולנועית  בפרט,  הוא באסטר קיטון, אשר החל לביים סרטים ב-1920.  כמו צ'אפלין, גם קיטון היה אמן השימוש בחפצים ובתאורה. הוא בלט באופן בו הוציא מהקשרם באופן אבסורדי חפצים ובאופן בו עורר את הצופים למחשבה על טיבו ומהותו של החפץ.

למשל, בסרטו "השוטרים" (1922) קיטון מכניס כד חרס למזוודה ומנסה לסגור אותה בכך שהוא קופץ עליה, כאילו היו בה בגדים בלבד. החוויה המצחיקה גורמת לצופים לקלוט ולהבין את מהותם של בגדים וכלי חרס כחפצים.

קיטון שילב בקומדיות הפעולה שלו מרדפים עוצרי נשימה ולוליינות אקרובטית מדהימה עד כדי חיפצון; נדמה לצופה  שגופו של השחקן  הופך לכדור מתגלגל. זהו הצד ההפוך של האנשה – חיפצון -  האדם דומה לחפץ.

קיטון הוסיף לשכלל את התחביר הקולנועי ואת טכניקות הצילום והעריכה. בסרטו "שבוע אחד", עושה המצלמה לראשונה בתולדות הקולנוע, סיבוב מלא (360 מעלות) בחדר ונוצר אפקט  של בית המטלטל בסערה.

קיטון בנה מצבים קומיים רפלקסיביים, שמעוררים מחשבה על השפעות המיתוסים הקולנועיים על חיינו. הוא היה מראשוני הבמאים ששילבו התבוננות ומודעות עצמית בעבודתם. למשל, סרטו "שרלוק הצעיר" (1924) עוסק ביחסי הגומלין שבין החיים לבין המיתוסים הקולנועיים עליהם אנו גדלים.

לסיכום, קומדיית הסלפסטיק הקולנועית, מתנערת מההיגיון הפורמלי והמציאותי. העלילה מתרחשת בעולם אבסורדי והכל יכול לקרות בה. ההיגיון הוא הגיון של קו, תנועה, צורה, פעולה ולא ההגיון הכפוף למגבלות האנושיות. רק כוח ההמצאה והדמיון והאקרובטיקה הפיזית המדהימה, מחלצים את הגיבור מידיה של המציאות האבסורדית בה מתרחשת העלילה.

צ'אפלין וקיטון תרמו רבות לכך שהקומדיה הקולנועית היתה לא רק גורם בידור וצחוק, אלא מקור למסרים חברתיים ואמצעי לעוררות של רגשות ולהרהורים רפלקסיביים משמעותיים על חיינו ועל השפעת הקולנוע עלינו. את עקבותיהם הצורניים והערכיים אנו מוצאים בקומדיות מצבים עד היום.

ככל שהתבססו הז'אנרים הקולנועיים (מלודרמה, מתח, מדע בדיוני, מחזמר וכד') והתחדדו ההבדלים ביניהם, הפכו הז'אנרים עצמם, למושא הצחוק. תופעה בולטת בקומדיות מאוחרות של שנות ה-80 וה-90, כדוגמת "האקדח מת מצחוק",  היא יצירת הומור באמצעות הגזמה, שבירה, עיוות והיפוך של תבניות ז'אנריות מוכרות. 

סיכום הרקע ההיסטורי של התפתחות הקומדיה למורה ולתלמיד
קומדיית המצבים הטלוויזיונית, ממשיכה מסורת קומית ארוכה בתיאטרון, בקולנוע ובספרות.

אלו מרכיבים מהקומדיה של יוון העתיקה ניתן למצוא גם בקומדיות קולנועיות? כיצד השתנתה הקומדיה מאז ועד לתקופתנו?  מה היתה התרומה של הקולנוע להתפתחות הקומדיה?

יסודות הקומדיה, המצב והרעיון הקומי, רלוונטיות לחיי היומיום,  ביקורת על מיתוסים, סטריאוטיפים, הומור חזותי ומילולי, היו קיימים כבר בראשית הקומדיה היוונית העתיקה. הרצף הכרונולוגי הדרמטי של העלילה הקומית נקטע על-ידי המקהלה, הרוקדת והמזמרת והדיאלוגים עם הקהל. המקהלה שימשה גם אמצעי קומי.

התיאטרון הרומי, הפך את הקומדיה לעממית יותר. מעין מחזמר. זירת ההתרחשות ברחוב, הנושאים יותר יומיומיים – יחסים בין אנשים.
ימי הביניים הביאו לנו את הפארסה, חיקוי מוגזם של דמויות סטריאוטיפיות ותחבולות קרקסיות.
הקומדיה האנגלית הביאה לנו את גיוון הז'אנרים הקומיים ואת השילוב של נשים בתיאטרון.
הקומדיה דל ארטה  הוסיפה את האילתור.
הקולנוע הרחיב את אפשרויות ההומור החזותי, כמו: האנשה, החפצה, אקרובטיקה, סצנות פעולה, גימיקים ופעלולים ואת מיגוון המיקומים שבהם התרחשו הקומדיות, באמצעות טכניקות של צילום ועריכה. הקולנוע  הרחיב את מיגוון הסוגות הקומיות ואת הערבוב ביניהן לבין סוגות אחרות. מורכבות וגיוון סוגי העלילות הקומיות החזותיות בקולנוע גדולה יותר מאשר בתיאטרון. הקולנוע  הוסיף לקומדיה מימדים של ריאליזם, רפלקסיביות (התבוננות עצמית ומודעות עצמית),  ועומק רגשי.

יסודות הקומדיה שנותרו ללא שינוי מאז תקופת הקומדיה ביוון העתיקה הם;
>במרכז העלילה הקומית נמצא רעיון מרכזי אבסורדי או מצב, בעל פוטנציאל קומי.
>ההישענות על סטריאוטיפים, דמויות שהן "אב טיפוס" מייצג של מעמדות, קבוצות.
>ניפוץ מיתוסים והנמכה של גיבורי על (לגלוג על האלים היווניים).
>התייחסות ביקורתית לאקטואליה ולחיי היום יום.
>אסטרטגיות דרמטיות והומוריסטיות בסיסיות, כמו: הקצנה הגזמה וסטריאוטיפיזציה של דמויות, מיזוג בין המציאותי לבלתי אפשרי, היו כבר בראשית הדרך.
>שימוש בשפה פחות גבוהה ונמלצת ויותר יומיומית.

במשך השנים חלו  השינויים הבאים בקומדיה
>
חל גידול במספר השחקנים בקומדיה. בהתחלה לא היו שחקניות. בהמשך מספר הנשים השחקניות גדל. 
>גדלו המורכבות והסיבוך של העלילה הקומית, של הדיאלוגים הקומיים ושל האקרובטיקה והפעלולים  האנושיים.
>הביקורתיות נגד השלטון ונגד העשירים המובעת בקומדיות התעצמה.
>פחת העיסוק של הקומדיות בנושאים מיתולוגיים ובכוחות הטבע וגדל העיסוק של הקומדיות בבני אדם, ביחסים בין אנשים ובמצבים מחיי היום יום.
>מלכתחילה שפת הקומדיה היתה נמוכה מזו של שפת הטרגדיה. אך עם השנים היא הפכה ליותר עממית ונמוכה.
>עם השנים מקום ההתרחשות של העלילה עבר מהטבע אל הרחוב ולזירה הביתית.
>עם השנים התפתחו ערבובים בין הקומדיה לז'אנרים אחרים, דבר שיצר תת סוגות קומיות חדשות (הקומדיה המלודרמטית, קומדיית פעולה ועוד).
>ם השנים התגבש והתלכד המבנה הדרמטי של הקומדיה. הוא הפך מופרע פחות על-ידי הופעות מקהלה ורקדנים. המוסיקה הפכה חלק אינטגרלי של הקומדיה (אלא אם מדובר בדרמות קומיות שהן תת סוגה של מחזות זמר).
>תמעט השימוש בשירה וריקוד כאמצעי קומי וגבר השימוש בדיאלוגים מילוליים.

  • עם השנים הקומדיה נעשתה יותר מודעת לעצמה וליחסיה עם הקהל ורפלקסיבית.
  • עם השנים הסלאפסטיק התעדן והפך כלי להעברת מסרים חברתיים רגשיים וביקורתיים.
  • האקרובטיקה השתכללה  והשילוב של אפקטים קומיים מצולמים ועריכתיים התגברו, דבר שהגדיל את אפשרויות הסיבוך, הבלבול, ההאנשה והחיפצון.

הערה: בקשר שבין הסיטקום לגלגולי הקומדיה  אעסוק בנפרד, בפרק  "קומדיית המצבים".

הצעות לצפייה
הסרט הדיקטטור הגדול וסרטים אחרים של צ'אפלין
הסרט האקדח מת מצחוק
קטעים מהסרט האילם המופעים ב"תולדות הקולנוע"
"החיים יפים" של בניני

שרון בוננו המחישה באמצעות הסרט "החיים יפים" את כל סוגי ההומור ואסטרטגיות ההומור. אם החלטתם להקרין סרט זה בכתה, אנא אל תסתפקו בניתוח אסטרטגיות ההומור בלבד. חשוב לנתח מה זה עושה לדימוי של השואה בעיני הצופה, במיוחד בעיני אותו צופה שזה מקור הדימויים והמידע הבלעדי שלו על השואה. 

לטענתו של קובי ניב המוכחת ומנומקת היטב בספרו "החיים יפים אבל לא ליהודים", מה שהאב בסרט עושה לבנו, כאשר הוא מנסה להעלים ולעטוף בהומור את השואה ואימיה, עושה הסרט לצופה. לטענתו של ניב, את דימוי השואה שיוצר הסרט "החיים יפים", היה מקבל היום בשמחה כל מכחיש שואה.

ראו לכם חובה לקרוא את ספרו של קובי ניב "החיים יפים אבל לא ליהודים" ( 2000, הוצאת נ"ב ספרים,   טלפון של המפיץ:  03-9021902)  לפני שאתם מקרינים  סרט זה בכתה.

הצעות דידקטיות
מלבד צפייה בסרטים וסדרות וניתוח של מאפייניהם, אסטרטגיות ההומור והמסרים החברתיים שלהם, מציע יריב בבלי להתנסות גם ביצירת הומור.

אפשר להמציא או להעתיק  מתוך קומדיות קיימות אך לא בהכרח ידועות, מצבים בעלי פוטנציאל קומי ולבקש מהתלמידים לפתח  את המצבים לסיפור מצחיק לפי אחד או יותר מעקרונות ההומור של ברגסון. מקור אחר למצבים קומיים הם מדורי הסאטירה, ספרי סאטירה (כמו: לשון נופל על לשון, של דודו דותן) ומדורי החדשות הרכות בעיתונות.

מושגים (ההגדרות מופיעות  בגוף החומר)
הומור
מאפייני הקומדיה
סלפסטיק
הומור מילולי
הומור חזותי
עקרון החזרה המכנית (בובה על קפיץ)
בובה מכרכרת (המושך בחוטים)
כדור שלג
היפוך תפקידים, היפוך סדר פעולות
האנשה
חיפצון
קיפרוקו (ערבוב סדרות)
פארסה

שאלות משוב לפרק זה
מהו הומור ואלו  אסטרטגיות ליצירת הומור קיימות על-פי ברגסון?
מה ההבדלים בין הומור חזותי לבין הומור מילולי?
כיצד הומור מעביר מסרים חברתיים?
מהם מאפייני הקומדיה ביוון העתיקה ואלו מאפיינים באים לידי ביטוי גם בקומדיות קולנועיות בנות זמננו?
אלו שינויים חלו בקומדיה מאז יוון העתיקה עד היום?
מה היתה תרומת הקולנוע להתפתחות הקומדיה?





גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש