דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  אודות המגמה
  מקצוע תקשורת וחברה
  תוכנית הלימודים
  מערכים בתקשורת וחברה א
  מערכים בתקשורת וחברה ב
  מערכים בתקשורת וחברה ג
  מבניות בתקשורת וחברה ג
  מאמרים תיאורטיים
  מאמרים בנושא עיתונות
  מאמרים בנושא רדיו
  מאמרים בנושא טלוויזיה
  מאמרים בנושא פרסום
  موضوع الاعلام والمجتمع
  תקשורת אלקטרונית
  פרסום ויחסי ציבור
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,469,046 כניסות לאתר
טלוויזיית מציאות - ריאליטי טי.וי

מאת: ורד אורגיל ואפי ברקוביץ'


מהלך הלימוד 
כאשר אנחנו מדברים על מה שמכונה "ריאליטי טי. וי" אנו מתכוונים למגפה ששוברת שיאי רייטינג. הטלוויזיה האמריקאית - זו שמשפיעה על כל מה שקורה בעולם המערבי - מוצפת בשנים האחרונות בתוכניות-מציאות. את תחילתו של הז'אנר מייחסים לתוכנית The Real World של MTV מ-1992 אבל ההצלחה הגדולה החלה לקראת סוף שנות ה-90 ב"הישרדות" והתעצמה עם תוכניות כמו "הרווק" ו"אליל אמריקאי", היא כבשה גם את אירופה עם "האח הגדול".

בבסיסן של תוכניות אלה מקבצים אנשים סביב עניין מסוים ומנפים אותם עד שנותר מנצח/ת אחד/ת. עם זאת אפשר לחלק את התוכניות האלה לתת-קבוצות: יחסים, כישרון, אתגר, מפורסמים ומצלמה נסתרת (לצורך הדיון הזה אפשר להיעזר במאמר של אורן יניב).

חשוב לציין שיש תוכניות נוספות שאפשר לדון במידה שהן שייכות לתחום הריאליטי כמו למשל, תוכניות שיפוץ למיניהן (כדוגמת "המהפך" ו-"עבודת בית") וסדרות דוקו-סופ, שהן סדרות 'דוקומנטאריות' המדגישות את הפן המלודרמטי של האירועים המצולמים כמו בארץ, "ירוקות" ו-"מישהו לאהוב" Bruzzi .  
מבחינת המפיקים יתרונו הברור של הז'אנר היא עלותו הנמוכה יחסית: בלי תסריטאים, בלי כוכבי-על וכן הלאה. ואולם מבחינה טלוויזיונית, תרבותית וחברתית הוא מעורר הרבה שאלות ותהיות, כמו למשל: כמה "מציאותית" היא טלוויזיית המציאות? האם 15 דקות התהילה שהובטחו לנו ע"י אנדי וורהול מוחלפות בז'אנר הזה ב-15 דקות השפלה? האם להיות מפורסם הפך לערך בפני עצמו? מדוע הקהל כל כך אוהב את הז'אנר? (יש מי שטוענים שבגלל שהכול יכול לקרות, לכאורה, בתוכניות האלה בשונה מתוכניות הטלוויזיה ה"רגילות") האם התוכניות האלה מקדמות מציצנות, ריקנות, מכירת פנטזיה של כוכבות, תחרות אכזרית ועוד.


מושגים בתחום

  • הסבר הקשר שבין מאפייני תכניות אלו לבין מניעי הצפייה, ההשתתפות בהצבעה והרייטינג (מתקשר גם לתיאוריית שימושים וסיפוקים)
  • ניתוח המאפיינים וכללי המשחק של תוכניות הריאליטי
  • זיהוי והכרת תהליך יצירת שיתוף הפעולה בין הצופה לבין תוכניות המציאות באמצעות שלושת מרכיבי הפורמט: מרכיב "אשליית השיטה הדמוקרטית", מרכיב "ההכתרה המהירה",מרכיב "הפלורליזים הממוסד" (ממאמרו של מוטי נייגר)


סיכומי מאמרים, מושגים ושאלות לפרק טלוויזיית מציאות

סיכום המאמר: 'אשליית הבחירה הדמוקרטית', מאת נייגר ויוסמן (ביבליוגרפיה חובה)
קובץ זה מסכם את מאמרי החובה והרשות של הפרק "טלוויזיה מציאות" בתוכנית הלימודים תקשורת וחברה. המאמר של נייגר ויוסמן: "אשליית הבחירה הדמוקרטית: כיצד משיגות תוכניות הריאליטי את שיתוף הפעולה של הצופים?" הוא מאמר חובה מרכזי שאליו מתקשרים גם יתר סיכומי המאמרים.
את המאמר המלא של נייגר ויוסמן ניתן לקרוא בקישור הבא:
 http://www.tau.ac.il/institutes/herzog/agrata3.pdf

יש לציין, כי סיכום המאמר המוצג כאן, מתייחס לתכנית 'כוכב נולד 2' כהדגמה. המאמר המקורי עצמו כולל גם דוגמאות מהתכנית 'האקדמיה לצחוק'.  כמו כן המאמר המקורי כולל ניתוח מעמיק  המקשר את מאפייני הז'אנר לגישות ניאו-מרקסיסטיות ולגישת השימושים והסיפוקים. ניתוח זה אינו מופיע בהרחבה בסיכום משום שגישות אלו נלמדות בתוכנית תקשורת וחברה בכתה י"א.

סיכום המאמר
המאמר מבוסס על ניתוח תוכן איכותי פרשני של הסדרות "כוכב נולד 2" ו"האקדמיה לצחוק".

הנושאים בהם עוסק קובץ זה בעקבות מאמרם של נייגר ויוסמן:
א. זיהוי הז'אנר בהתאם למאפייניו. (פורמט)
ב. מאפיינים הקשורים לתוכן
ג. ההשפעה על הצופה הנובעת משילוב של פורמט ותוכן  

סיווג ראשוני של תכניות מציאות לתת- קבוצות בז'אנר ע"פ נייגר ויוסמן
1. תכניות מציאות מבוססות משוב:("כוכב נולד) הצופים הם המניעים את גלגלי העלילה וחורצים את גורלם של המשתתפים. (אם כי להפקה יש משמעות מרכזית בארגון התכנית).

2. תוכנית מציאות מבוססת הפקה ומשתתפים: ("המירוץ לדירה"  "קחי אותי שרון") מפיקי התכנית והמשתתפים קובעים את גורל המתמודדים. לצופים יכולת מעטה לקדם את מרכיבי העלילה. (אחת הדרכים להגביר את הזדהות הצופים היא מתן אפשרות להחזיר את אחד המתמודדים לתחרות לאחר שהודח ממנה).

3. תוכנית מציאות מבוססת אירועים: (שוטרים "cops") ההפקה מצטרפת לכוחות הביטחון וההצלה (משטרה, כבאים) או שהיא מקבלת צילומי ווידאו ממצלמות שפעלו בזמן אירועים דרמטיים (תיעוד של שיטפון, שוד, תאונה). להפקה ולצופים אין יכולת להשפיע על העלילה.

במסגרת מאמר זה נעסוק במאפייני הז'אנר של תכניות מציאות מהסוג הראשון – 
תכניות מבוססת משוב.

לפניכם טבלה המפרטת בקיצור את מרכיבי הז'אנר של תכניות מבוססות משוב (הצופים הם החורצים את הדין)  כפי שמצאו אותם נייגר ויוסמן (פירוט מורחב יותר בהמשך)



פירוט מרכיבי הפורמט
א.1 "אשליית השיטה הדמוקרטית"
הפופולאריות הרבה של תוכניות מציאות נובעת מיכולתן ליצור אצל הקהל את התחושה שגם הוא יכול לקבוע ולהשפיע. החל משלב מסוים בתכנית הצופה פועל כשופט התכנית. באמצעות שליחת הודעות s.m.s  והצבעה באתר האינטרנט, יכול הצופה להצביע בעבור המועמד המועדף עליו. למעשה, תוכניות המציאות מבוססות על מערכת של יחסי גומלין עם הצופה. ברגע שצופה מזדהה עם דמות מסוימת (הסיבות יכולות להיות שונות, וקשורות גם למוצא, בחירת שירים, מראה אזור מגורים וכד') הוא מרגיש כאחראי על אותה דמות ומרגיש מעורב ומחויב לצפות בתכנית כדי לסייע לדמות שלו לנצח. 
בפועל, מתרגמת התכנית את שיטת הבחירות הנהוגה במדינה למשחק טלוויזיה מודרני. בבחירות אמיתיות הציבור הולך אל הקלפי פעם ב 4 שנים כדי להצביע עבור המפלגה שתנהיג את הציבור (מרחב ציבורי) הבחירה במרחב הטלוויזיוני נעשית במרחב הפרטי,  (בבית, בעבור הכוכב האהוב) הציבור שולח sms בהתאם לנושא שנבחר מראש על ידי מפיקי התכנית.

לדעת נייגר ויוסמן, מדובר באשליה של השתתפות דמוקרטית, מפני שהצופים נדרשים לשלם תמורת האפשרות שניתנת להם להשתתף ולהצביע. כרטיס האשראי הוא המקביל של תעודת הזהות. בניגוד לאזרח המשתתף בבחירות דמוקרטיות, צופה הריאליטי צריך לשלוף את כרטיס האשראי לפני שהוא שולף את תעודת הזהות. כמו כן משתמע מהמעבר מבחירות דמוקרטיות למשחק טלוויזיה, שבמשחק לא מדובר במשהו אמיתי אלא וירטואלי והבחירה לא עוסקת בעניינים מהותיים אלא שוליים. המטרה היא רווח של חברות מסחריות ולא שיפור המרחב הציבורי בו אנו חיים. במקום לבחור מפלגה או מועמד כזה או אחר, אנחנו בוחרים קומיקאי או זמר. הפעם הדמויות הנבחרות אינן קשורות לתחום הפוליטי, אלא לתחום אחר, אותו קובע תסריטאי התכנית. המרת סוגיות מהתחום הפוליטי לתחום הפרטי אינה זרה לצופה, והיא חלק מהקודים הדמוקרטיים אליהם הורגל (נייגר ויוסמן מציינים שגידנס (1994), הטוען שהעיסוק התקשורתי במזון, תרופות, ספורט, אהבה, הוא "הפוליטיקה של החיים",  תחליף למאבקים הפוליטיים בין ימין לשמאל).

א.2 "ההכתרה המהירה"
תכנית המציאות מתרגמת את שיטת הבחירות מהתחום הפוליטי לתחום הבידורי. המתמודדים מקושרים בתודעת הצופים עם מוצרים של טכנולוגיה מתקדמת ובכך הפכו עצמם למוצרי צריכה. לכן מטרת יוצרי התכנית – ליצור אצל הצופה תחושה שהמעורבות שלו (כלומר יכולתו להשפיע על התפתחות העלילה) חשובה. לשם כך נבנית התכנית במיוחד במודל של תחרות אישית. לכל תכנית יש מנצח אחד המוכתר על ידי הקהל. לכל תכנית עלילה ברורה המבקשת להגיע לסוף ברור.

המאפיינים של הבחירה במרחב הטלוויזיוני מציבים אלטרנטיבה עדיפה לבחירה במישור הפוליטי-חברתי. ההבדלים הקיימים מסבירים את הפופולאריות הרבה של תכניות מציאות:
• תכניות המציאות מציעות לצופה סוף ברור וטוב
• תכנית המציאות רומזת לצופה שמעורבותו היא זו שתשפיע על סוף התכנית
• ההתרחשות מתחילה ונגמרת בעונת שידור אחת. כל תכנית מקרבת את הצופה אל הסוף

לעומת המציאות הטלוויזיונית, המציאות החברתית מורכבת, הסוף הטוב איננו ממהר להגיע. האזרח הישראלי, בדומה למרבית הדמוקרטיות המערביות מגלה אדישות וממעט להצביע. בכך מפגין האזרח חוסר הזדהות ומיעוט שיתוף פעולה עם מנגנוני השלטון הציבוריים.

תכניות המציאות מחזקת אצל הצופה את תחושתו שהוא יכול להשפיע, דואגת לשמר את יחסיו הקרובים עם משתתפי התכנית, ומחזקת אצלו את התחושה שלמעורבותו תהיה השפעה ממשית. זאת בניגוד לתחושה הקיימת אצל אזרחים רבים בנוגע ליכולתם להשפיע בכך שהם בוחרים מועמדים פעם בארבע שנים. 

תכניות המציאות ואירוע מדיה:
נראה שבכל תכנית, במיוחד אלה המועברות בשידור חי, מתקיים עקרון 'ההכתרה'. בכל תכנית מוכתרים המתמודדים שעוברים לשלב הבא ומנופים המתמודדים שנכשלו. תכנית הגמר מסמלת את שיאה של העונה והמבנה שלה והתנהלות התקשורתית המתלווה לה, הופכת אותה למה שכ"ץ ודיין (1983)  מכנים "אירוע מדיה".

א.3 הפלורליזם הממוסד
כוחו ועצמתו של ז'אנר תכניות המציאות מבוסס על אנשים "אמיתיים". (השימוש במירכאות מפני ששום דבר בטלוויזיה אינו אמיתי באמת, אלא רק ייצוג מסוים של המציאות ושל האמת).
בתכנית משתתפים אנשים שאינם שחקנים, אלא מנהלים אורח חיים שגרתי. זוהי המשמעות הדמוקרטית של תכנית המציאות. הן עושות שימוש בדמויות אנונימיות, ממעמד, מגדר, גזע, גיל ומיקום גיאוגרפי משתנה, ובכך תורמות לגיוון התרבות הטלוויזיונית ולהגדלת כמות הצופים. הנושאים המוצעים על ידי תכניות המציאות – שירה, משחק, ריקוד, והיעדר תסריט מפורט  הדורש כישורי משחק מקצועיים, מציעים ליחידים הזדמנות לחשיפה טלוויזיונית שלא היו זוכים לה בדרך אחרת. זהו פלורליזם. אולם פלורליזם זה ממוסד, מפני שההפקה היא המכתיבה את הרכב המתמודדים לאחר מיון ראשוני של עשרים מתמודדים מתוך עשרות אלפי מתמודדים. הפלורליזם הממוסד הוא אחד ממאפייניו של העידן הפוסט-מודרני (באומן, 1992). משתתפי התכנית הם אנשים רגילים, שעד לא מזמן חיו את חייהם מחוץ לאולפני הטלוויזיה. דמותם נטולת-זוהר המייחדת את שחקני הטלוויזיה, והמרחק בין הצופה לדמות שעל המרקע מצטמצם לידי קרבה אינטימית. קרבה זו תורמת ליצירת תלות הדדית בין הצופה למתמודד. הצופה נהנה מנוכחותו של המתמודד על המסך וקרבתו אליו (בין אם מדובר בקרבה סוציולוגית, גיאוגרפית, מגדרית או עדתית). המתמודד זקוק לתמיכתו של הצופה כדי לשרוד במשחק. ל'פלורליזם הממוסד' משמעות כלכלית, מכיוון שכך מצליחה התכנית ליצור הזדהות עם קהלים שונים ומגוונים, ומרחיבה בכך את החשיפה לתכנית ולפרסומות המשודרות בה.

ב. מרכיב התוכן
פורמט התכנית על שלושת מרכיביו (מאפייני הז'אנר)  - 'אשליית השיטה הדמוקרטית' ; 'ההכתרה המהירה'  'הפלורליזם הממוסד' – אינו יכולים לספק את ההסבר היחיד לבניית ההזדהות הארוכה בין הצופה לתכנית. בנוסף לשלושת מאפיינים אלה, פועלים במקביל  שני מרכיבים נוספים הקשורים לתוכן: מרכיב הזרם המרכזי, הבנוי על תכנים בעלי משמעות הֶגֶמונית (מתאימים ל- main-stream, הערכים המרכזיים בחברה) ו – מרכיב 'סינדרלה'; המתמודדים החלשים מוצגים באופן מעורר הזדהות שמעניק להם יתרון מסוים המסייע להם בכיבוש לב הצופים ובניצחון בתחרות.

ב.1.  מרכיב הזרם המרכזי
ניתוח תוכן השירים שהושרו תכנית 'כוכב נולד 2 ' מראה שיותר מ 51% היו שירי אהבה. למעלה   מ - 20% של השירים עסקו במלחמות וטקסים לאומיים. רק מיעוט של קרוב ל 4% היו שירים מקוריים שנכתבו או הולחנו על ידי המתמודדים.
יפתחאל ורודד (2003) מציגים הסבר לממצאים: העובדה שרוב השירים היו שירי אהבה מעידה על כך שרוב אומני ישראל מפנים את מרצם לנושאים אישיים ולא לאומיים. (יש לציין כי שירי האהבה שנבחרו היו שיריהם של זמרים ולהקות מהזרם המרכזי בתרבות הישראלית – ריטה, שלמה ארצי, להקת היהודים).
הסבר אחר – כתוצאה מהתחרות הקשה בשוק הישראלי המצומצם מעדיף הזמר להישאר בקונצנזוס (פועל לפי המוסכמות) ולא לחרוג ממנו. למרות זאת, את הבחירה של כ 20% בשירי מולדת מסבירים יפתחאל ורודד בדרך הבאה: למרות נושא זכויות האזרח, ההפרטה והגלובליזציה, המחלחלים לישראל במיוחד בשנות התשעים, הלאומיות היהודית עדיין עמוקה.
אכן, משתתפי התכנית בחרו לבצע שירים המייצגים את הנרטיב הציוני, הלאומי, המקדש את ערכי הגבורה, הרעות והשכול. המפגש בין האחר והשירים האלה מעניק לאחר את התחושה שהוא חלק מהחברה, חלק מהמורשת וההיסטוריה שלה.  ביצוע שירים אלה, המייצגים את הסיפור הדומיננטי על ידי המיעוט, הוא בבחינת איתות למרכז בבקשה להיות חלק ממנו. מתמודד לא יכול להתקדם בתכנית אם הוא מציג שירים שאינם מוכרים / צרובים בתודעה הציבורית. המתמודדים בוחרים שירים שלא יעוררו מחלוקת בקרב הצופים. שירים אלה יחזקו את המיתוסים הלאומיים ואת ערכיו של הקפיטליזם הצרכני. ההשתייכות לקולקטיב (לכלל) חשובה, וביצוע השיר המייצג את הקולקטיב מעיד על רצונן של שכבות שונות באוכלוסיה לזכות בהכרה חברתית. מצד אחד מתקיימת תחרות דמוקרטית, שבה כל אחד יכול לנצח בדרכו המיוחדת, מצד שני, תוכן התחרות מבוסס על קודים ופרקטיקות תרבותיות וחברתיות שעליהן אי אפשר לערער.

ב.2. מרכיב 'סינדרלה'
מרכיב תוכן המייצר את הזדהות הצופים עם התכנית הוא סיפור סינדרלה.
העובדה שמתמודדים המזוהים כחלשים או נחותים יותר, יכולים להצליח, היא עדות ליכולת ההשפעה של הצופים. מפיקי התכנית בונים את הרטוריקה סביב דמות המתמודד המועמד לניצחון באופן שיענה על ציפיות הצופים התומכים בו. היא מגבירה את הזדהות הצופים ומעוררת רגשות כלפיו. הצופים רואים את מקום מגוריו, וכמה הוא רוצה להצליח. נוסחה זו יוצרת את הקרבה האינטימית הדרושה כדי שהצופה ימשיך לצפות בתכנית. הצלחת המועמד יוצרת את הרושם שהוא עשה את 'הבלתי יאומן', מפני שהתגבר על כל המכשולים שעמדו בדרכו וניצח מועמדים שמעמדם החברתי גבוה משלו. נצחונו מבטיח לצופה שהשיטה הדמוקרטית עובדת: כל אזרח כשיר להיבחר ולקחת לידיו את השלטון. אם הוא נכשל בכך, הכישלון כולו שלו. זו איננה עמדה גזענית. להפך, היא מניחה כי ההקשר התרבותי, האתני או המגדרי חסר רלוונטיות. (תמיר, 2001). שיתוף הפעולה יבטיח בסופו של תהליך ליוצרי התכנית ולמפרסמים שהצופים ימשיכו להעניק את קולם גם לתכניו נוספות הפועלות על אותו עקרון.

השפעת מרכיבי הפורמט (א) והתוכן (ב) על הצופה (ג)
ההיבט המעשי דרכו בוחרים הצופים לבטא הזדהות עם התכנית:
ג. 1. רייטינג 
את ההצלחה הרבה של תכניות המציאות אפשר למדוד בעזרת הרייטינג, המעיד על ההזדהות שרכשו  הצופים לתכניות בכך שבחרו לצפות בהן. הרייטינג הממוצע של 'כוכב נולד 2' היה 20% והעמיד את התכנית בראש טבלת המדרוג. אחוז הצופים הלך וגבר לקראת תכנית הסיום, שהגיע לאחוז ממוצע של קרוב ל 28%. (חברת 'שטראוס' שלמה רבע מליון שקל לזכיינית 'קשת' עבור פרסום בלעדי במשבצת הפרסום היוקרתית ביותר באורך של 30 שניות, המשובצת ממש לפני הכתרת הזוכה.) נתוני הרייטינג שנאספו מעידים על כך שנוצרו קשרי שיתוף פעולה בסיסיים בין הצופים לתכניות.

הצבעה באמצעות שליחת SMS
הסתמכות על מדד הצפייה בתכנית אינה מספיקה כאמצעי המשקף את מעורבות הצופה. הצפייה מעוררת רגשות הזדהות ואהדה, אך היא אינה מבטיחה שכל צופה יתרגם את אהדתו לכדי מעשים בפועל למען המתמודדים.  את הצופה האקטיבי, המבקש להשפיע על גלגלי העלילה אפשר לזהות באמצעות הודעות            הSMS  והכניסה לאתרי האינטרנט. אלה הם כלים מעשיים המעניקים לצופה האקטיבי הזדמנות לבטא את נאמנותם לתכנית ומתחריה.

ג.2. פעילות ציבורית ופרטית למען המתמודדים מחוץ לזמן השידור (לפני השידור ואחריו).
סוגיות כמו אבטלה, פערים בחינוך, גזענות, ונושאים חשובים אחרים המפרידים בין מרכז לפריפריה נעלמים כאשר מרכז ופריפריה מאחדים כוחות כדי לתמוך במתמודדים המייצגים עבורם את כרטיס הכניסה לטלוויזיה. (זוהי העברה של כללי המשחק הציבורי לכללי משחק פוסט-מודרניים המאלצים חזקים וחלשים כאחד לפעול). הפעולות האלה מתחילות להיות נפוצות יותר, ככל שמתקדמת התכנית ומספר המתמודדים מצטמצם.  בשלבים אלה ניתן לאתר מתמודדים ממעמדות, עדות, ומגדרים שונים, מה שמחזק אצל הצופה את תחושת השוויון שמשרה התכנית על אף ההבדלים שקיימים במציאות החברתית. כשהמציאות המשתקפת דרך המסך נושאת סממנים המעלימים את הריבוד החברתי, מאמינים הצופים שפעולה מצידם יכולה להשפיע על הירארכיה חברתית. התחרות מאלצת גם את החלש וגם את החזק להיאבק על מקומם הסימלי במרחב התקשורתי. היא מדגישה את תרומתו של הצופה ומשנה בכך את תפקידו מאזרח פסיבי (המצביע פעם בארבע שנים) לאקטיבי (המצביע לנבחריו דרך תכניות המציאות).

דווקא תושבי הפריפריה נוהגים להתגייס כקבוצה למען המועמד שלהם, (עיריית אשקלון הדפיסה פליירים ופוסטרים בקריאה להצביע למען מתמודדת מאשקלון) בעוד שהמתמודדים מהמרכז פועלים כגוף פרטי. נראה כי תכניות המציאות מציעות לתושבי הפריפריה אפשרות להגדיר מחדש את מבני הכוח החברתיים. מה שלא מתרחש במציאות הציבורית, מתרחש במציאות הטלוויזיונית. טענה זו יכולה להסביר מדוע ההתגייסות בפריפריה נעשית במסגרת חברתית, בעוד שההתגייסות במרכז נעשית באופן פרטי. נראה כי הצורך להגדיר מחדש את מרכזי הכוח החברתיים קיים יותר אצל אלה המוגדרים 'חלשים' בעוד שאצל תושבי המרכז, מקושר הניצחון בתחרות עם סיפוק תשוקותיו וצרכיו האישיים של המתמודד.










 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש