דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  אודות המגמה
  מקצוע תקשורת וחברה
  תוכנית הלימודים
  מערכים בתקשורת וחברה א
  מערכים בתקשורת וחברה ב
  מערכים בתקשורת וחברה ג
  מבניות בתקשורת וחברה ג
  מאמרים תיאורטיים
  מאמרים בנושא עיתונות
  מאמרים בנושא רדיו
  מאמרים בנושא טלוויזיה
  מאמרים בנושא פרסום
  موضوع الاعلام والمجتمع
  תקשורת אלקטרונית
  פרסום ויחסי ציבור
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,339,733 כניסות לאתר
רייטינג- סיכום הספר "על הטלוויזיה", בורדייה

מאת: רחל בלושטיין

צנזורה סמויה
כשמראים מסתירים
הזרימה המעגלית של המידע

בהילות Fast thinking
דיונים מדומים וכאילו אמיתיים
סתירות ומתחים

בורדייה, חוקר צרפתי, בספרו "על הטלוויזיה" (1999) שואל: מדוע מדענים, סופרים ועוד אנשי שם מוכנים להתראיין בטלוויזיה בתנאים כל כך בלתי נסבלים, כאשר מגבילים את זמן, כופים עליהם את נושא השיחה, תמיד מישהו (המנחה) קוטע את דבריהם בשל אילוצים טכנולוגיים, ציבוריים ואחרים?

בורדייה מסנגר על אותם מדענים, סופרים ואחרים אשר מתפשרים עם המצפון ומוכנים להופיע בתוכניות שחלקן מביישות את האינטליגנציה. הוא מסביר, כי יצירותיהם לא יזכו אותם בחיי נצח ולא נותרה ברירה בידיהם, אלא להופיע על המרקע לעיתים קרובות. חלקם אפילו מסגלים עצמם למדיום הטלוויזיוני, כותבים יצירות קצרות ככל האפשר ו"רצים" לטלוויזיה. גם הימלשטיין (1984) אומר: "אני מצולם משמע אני קיים". הוא אמנם התכוון לאזרחים פשוטים מן השורה, אשר הופעתם בטלוויזיה מעניקה להם סטאטוס, אך הרצון להתפרסם קיים אצל רבים.

בורדייה מצדיק את הופעתם של בעלי שם באמצעי התקשורת גם משום שאותם אנשים הם "פקידים של האנושות" (מצטט את הוסרל, אצל בורדייה). הם מקבלים שכר מהמדינה כדי לגלות דברים על עולם הטבע, החברה והכלכלה. לכן מוטלת עליהם חובה להעביר את הידע לציבור. נשאלת השאלה: האם הדברים שיש להם לומר מיועדים לכולם? אמנם הטלוויזיה היא מכשיר המאפשר להגיע לכולם (תיאורטית), אך האם היא מדיום המתאים להעביר מסרים אלה?

בורדייה מציע לאותם אנשים להסכים להופיע באמצעי התקשורת בתנאים מסוימים. להתאחד כגוף קיבוצי ולהיכנס למשא-ומתן עם אנשי המדיה. להגיע לסוג של חוזה (כללי אתיקה) שיאפשר להתראיין באופן מכובד ותורם לכל הצדדים.

נשאלת השאלה: האם אפשר לרצות את כל הצדדים, האם זה בר-ביצוע? קיימים כללי אתיקה והם מופרים חדשות לבקרים.

צנזורה סמויה
על-פי בורדייה (1999), מגבלת הזמן כופה על השיח הציבורי אילוצים כאלה שאין סיכוי להצליח ולומר משהו. צנזורה סמויה המופעלת על המוזמנים לתוכנית (מוגבלים בזמן ובנושא השיחה) וצנזורה (פיקוח) המופעלת על העיתונאים העושים במלאכה, מרוקנת מתוכן כל ניסיון לקיים שיח ציבורי שיש בו תרומה לציבור.

הפיקוח על העיתונאים מתקיים באמצעות מינויים פוליטיים למשרות ניהוליות בכירות (יש הטוענים כי מינויו של יוסף בראל למנכ"ל הערוץ הראשון הוא מינוי פוליטי של ראש הממשלה) וצנזורה עצמית של העיתונאים כדי לשמור על משרתם, דבר המעודד קונפורמיזם (הליכה בתלם) פוליטי.

בנוסף, יש להביא בחשבון גם צנזורה כלכלית. רשתות השידור בעולם נמצאות בבעלות אליי הון – N.B.C נמצאת בבעלות ג'נרל אלקטריק, C.B.S קניינה של ווסטינגהאוז, A.B.C רכוש חברת דיסני, הערוץ הפרטי הצרפתי 1TF בשליטת חברת בואינג ועוד, אמנם לא יעלה על הדעת שתיעשה צנזורה גלויה, אך מאחורי הקלעים מופעלים לחצים אדירים לא לשדר ידיעות שיש בהן לגרום נזק לבעלים.

גם בישראל עלה הנושא לסדר היום הציבורי בעקבות כניסתו של איש העסקים המסתורי, המיליארדר יוסי מימן, כבעלים של כ- 40% ממניות ערוץ 10. בורדייה מרחיק לכת ואומר, כי הטלוויזיה מפעילה עלינו גרסה ערמומית במיוחד של אלימות סמלית. אלימות המופעלת באמצעות הסכמה שבשתיקה מצד אלה שנופלים לה קורבן ולעיתים גם מצד אלה שמפעילים אותה מבלי לדעת, לדוגמה: דם, מין, דרמה, פשע, המרכיבים המקובלים בעיתונות הצהובה, מעלים תמיד את הרייטינג (מכירות). אלה שרצו להשיג עיתונות רצינית נדחקו לקרן זווית. חלק מפעולתה הסמלית של הטלוויזיה בחדשות, למשל, נועד להסיט את תשומת הלב מהדברים החשובים לעובדות שהן שוות לכל נפש. עובדות אומנובוס – עובדות שאינן מזעזעות אף לא אחד, הן אינן חוצות גבולות, אינן נמצאות במחלוקת, הן חלק מהקונצנזוס (הסכמה), אין להן ערך רב אבל הן גוזלות זמן וזמן הינו מצרך נדיר בטלוויזיה. אם מבזבזים דקות יקרות על נונסנס (שטויות) מסתירים דברים חשובים שהם בעלי ערך רב לציבור.

בתקשורת האמריקנית וגם הישראלית משתמשים במושג ספין (spin) תקשורתי, הסטת הנושא מהעיקר למשהו אחר (שולי) והסרת העניין החשוב מסדר היום הציבורי.

בורדייה יוצא מתוך נקודת הנחה כי יש אנשים שהטלוויזיה משמשת להם מקור מידע יחיד ונוצר מעין מונופול עובדות לעיצוב דעתו של חלק ניכר מהציבור. מרחיקים את פיסות המידע הרלוונטיות שהציבור זקוק להן, כדי לגבש את דעתו ולמצות את זכויותיו הדמוקרטיות.

גם ליבס במאמרה "המרחב הציבורי החדש" טוענת, כי ז'אנר הטוק-שאו כפי שהוא משתקף אצלנו בטלוויזיה אינו תורם למעורבות עצמאית של הצופים בתחום הציבורי... אינו מעודד קולות אנטי ממסדיים והציבור נחשף רק לאינפורמציה שיש עליה קונצנזוס (הסכמה).

כשמראים מסתירים
אמצעי התקשורת, ובמיוחד הטלוויזיה, יכולים להראות ולהסתיר בו-זמנית. בורדייה טוען, כי הם עושים זאת על-ידי הצגת מידע שאין בו ערך אך גוזל זמן יקר, ובדרך זו מסתירים מידע חשוב או שהופכים את המידע לחסר משמעות ואפילו מביימים אירוע כדי להעצים את חשיבותם ואופיים הדרמטי.

בורדייה מצטט את פטריק שמפיין בספרו "מצוקת העולם" (אצל בורדייה). שמפיין חקר כיצד אמצעי התקשורת מציגים את התופעה המכונה "פרברים". הוא טוען, כי העיתונאים מרכיבים "משקפיים" מיוחדים להם ודרכם הם רואים דברים מסוימים ומתעלמים מדברים אחרים. העיתונאי המושפע ממקצועו, מהשקפת עולמו, מהשכלתו, עושה סלקציה ומארגן את הידיעה החדשותית כך שתהיה סנסציונית, דרמטית ובלתי שגרתית. הוא משתמש במילים מפוצצות כמו מהומות כדי להעצים את האירוע.

גם אצלנו, אלי אברהם במאמרו "תקשורת בישראל: מרכז ופריפריה" (2000), בדק כיצד מוצגות עיירות הפיתוח שלנו בתקשורת הישראלית. העיתונאים משמשים צינור, דרכו מתוודעים הקוראים לאזורים אלה. המידע המגיע באמצעות התקשורת הוא הגורם המרכזי המשפיע על התייחסות האזרחים לעיירות הפיתוח.

על-פי אברהם, מתברר כי התקשורת בוחרת נושאים מסוימים ומדווחת עליהם בתבנית קבועה ויוצרת התייחסות קטגורית. נמצאו מספר נושאים אופייניים לדיווח על עיירות פיתוח: אלימות, פשע, חוסר שקט חברתי, לכלוך והזנחה, חוסר שליטה על הגורל, עתיד מעורפל, אבטלה גבוהה, זיהוי עדתי פוליטי, פרימיטיביות ועוד.

למרות שמחקרים חדשים דווקא מצביעים על עלייה ברמת ההשכלה וברמת החיים באזורים אלה, הדבר לא בא לידי ביטוי בתקשורת. אלי אברהם טוען כי העיתונאים המשיכו בשגרת איסוף מידע וקישרו את עיירות הפיתוח לפשע, עוני ומצוקה דבר שהיה נכון בחלקו בתקופת המעברות. אך מאז חל שינוי לטובה – דבר שלא בא לידי ביטוי בתקשורת.

בורדייה טוען, כי לטלוויזיה יש כוח להראות ולגרום לנו להאמין במה שהיא מראה. מבקרי ספרות מכנים תופעה זו "אפקט המציאות". אירועים יומיומיים יכולים להיטען במשמעויות פוליטיות, אתיות וכדומה, שיש להן יכולת לעורר רגשות עזים ולעיתים קרובות שליליים, כגון: גזענות, שנאת זרים ועוד.

דוגמה נוספת שבורדייה שואל מפטריק שמפיין, הטלוויזיה שמתיימרת להיות מכשיר הקלטה הופכת למכשיר ליצירת מציאות. כל יועץ תקשורת יודע, כדי לקבל כיסוי נרחב באמצעי התקשורת עליו להתאים את עצמו לדרישות הטלוויזיה: לוח זמנים, נאומים קצרים וקולעים, גימיקים ועוד. ראש הממשלה לשעבר, ביבי נתניהו, ידע לעשות שימוש מושכל באמצעי התקשורת, רוב נאומיו החשובים החלו בשעה 20:00, זמן מהדורת החדשות בפריים טיים (זמן שיא).

הזרימה המעגלית של המידע
התחרות בין העיתונאים אמורה ליצור ריבוי דעות ולעיתים אף סכסוכים ועימותים. אולם, התוצר העיתונאי, על פי בורדייה, ברוב המקרים הוא הומוגני (אחיד) ואם יש הבדלים, הם נובעים מנטיות פוליטיות וערכיות שעליהן חונך העיתונאי. בורדייה טוען, כי העיתונאים כפופים לאותם אילוצים, אותם סקרים ולאותם פרסומים, דבר היוצר אחידות במסרים. אם נשווה בין מהדורות החדשות בטלוויזיה (ערוץ I וערוץ II) נראה דמיון רב בתכנים, לעיתים אף סדר הכתבות זהה. הקלות הרבה שבה עיתונאים עוברים מכלי תקשורת אחד לאחר (העזיבה המסיבית לטובת ערוץ 10) גם היא יוצרת הומוגניות.

אחת הסיבות היא ההפקה הקולקטיבית המקיפה את רוב העיתונאים. הנטייה לשאול מה על הסדר הציבורי היום? מעודדת אחידות במסרים, כל הזמן המערכות בודקות זו את זו והדבר דומה למשחק שבו מראות משקפות זו את זו. "אפקט של סגירות" מגדיר בורדייה את התופעה. כדי לערוך יומן צהריים או ערב, שוקדים חברי המערכת על עיתוני הבוקר ומחפשים להם אייטמים מתאימים. לעיתים משום שהנושא כבר איננו חדשה, "תוקפים" את האירוע מזווית שונה. ההכרעות שמתקבלות הן למעשה נטולות נושא. העיתונאים שיש ביניהם מכנה משותף רחב (השכלה, מעמד, מוצא וכו') פוגשים זה את זה ללא הרף בתוכנית רב-שיח ובאירועים שונים. קשר זה יוצר מצב של סגירות רוחנית. השינויים המזעריים בין כתבה לכתבה בולטים יותר אצל העושים במלאכה (מפיקים, מנחים) ופחות אצל הציבור.

דן לויה במאמרו "טלוויזיה במעגל סגור" (התקשורת, מאי, 1998), מתאר תופעה בטלוויזיה הישראלית שהוא מכנה אותה "שיטת החסד ההדדי", תופעה שאינה ייחודית לתקשורת בישראל, אך אצלנו מצליחים להביא אותה לשיאים חדשים. גידי גוב העניק לחברו הטוב אבי קושניר פרס מיוחד בשידור חי "המתארח הקבוע". על-פי גוב, זו הייתה הפעם החמישית שקושניר מתארח בתוכניתו. הענקת הפרס אפשרה לשניים להרחיב קצת את נושאי השיחה, כמה פעמים אפשר להביא את אותו מרואיין ולשאול את אותן השאלות. לויה אומר: "פעם הם יושבים על כסא המנחה ופעם על כסא המרואיין". יעל דן, לדוגמה, "הסתובבה" בשלוש תוכניות אירוח בו זמנית, מעבר לתוכניתה הקבועה בגלי צה"ל. טל ברמן ושי אביבי גם הם למדו את השיטה שלא לדבר על יאיר לפיד ואחרים.

ברמן שנשאל על-ידי לויה האם אין מרואיינים ראויים אחרים? ענה כי הצופים אוהבים אנשים מפורסמים והם בדרך כלל אנשי טלוויזיה.

מיותר לציין, כי אנשי הטלוויזיה נפגשים אלה עם אלה בהזדמנויות רבות, חושבים דומה והתוצרים שלהם דומים. הציבור, למרות הפלורליזם, נחשף למסרים הומוגניים, אך המפיקים והעורכים בטוחים כי השוני (המזערי) בין התוכניות הוא שתורם להצלחה המתורגמת לרייטינג.

בהילות Fast thinking
בורדייה אומר כי הרדיפה אחר הרייטינג, בעיקר במדיום הטלוויזיוני, גורמת ללחץ ובהילות. התחרות בין ערוצי הטלוויזיה (גם הרדיו והעיתונות) מתורגמת לתחרות על הזמן ועל הסקופ (ידיעה עיתונאית מיוחדת המתפרסמת לראשונה).

הטלוויזיה באופייה איננה מעודדת מתן זמן למחשבה. המרואיינים צריכים להציג בזמן קצר את משנתם לכן דבריהם, בדרך כלל, בנאליים, נדושים ושכיחים. הם חושבים ב"רעיונות מקובלים" אשר עוזרים להם להעביר את המסר בקרב הציבור. הציבור שכבר נחשף למסרים מסוג זה, מחזיק בידיו את הצופן אשר מאפשר לו לפענח את הדברים.

הטלוויזיה מעדיפה מרואיינים "מהירי מחשבה" (Fast Thinking) המציעים לציבור Fast Food תרבותי. תזונה תרבותית מעוכלת מראש. אנו נפגוש אותם ברוב תוכניות הטלוויזיה, עוברים מאולפן לאולפן, יודעים להסתובב בחוגי התקשורת "הנכונים", להתחבב על מפיקי התוכניות, נמצאים תמיד "בהישג יד" ו"עוברים מסך", על פי אמות המידה התקשורתיות.

בורדייה אומר: "כדי להיות מסוגל 'לחשוב' בתנאים שבהם איש אינו חושב, עליך להיות הוגה מסוג מסוים מאוד".

דיונים מדומים וכאילו אמיתיים
עולמם של המוזמנים להשתתף בתוכנית הטלוויזיה הוא עולם סגור של היכרות הדדית. הם מתווכחים בלהט, אך בסיום התוכנית יוצאים לאכול ארוחת ערב משותפת. בורדייה מכנה את הדיונים האלה דיונים מדומים, אלה מזהים אותם במבט ראשון וגם הצופה שיושב בבית מבין שהאקשן הוא מדומה.

סוג נוסף של דיונים "כאילו אמיתיים" – על פניו הדיון בעל סממנים של דיון דמוקרטי, אך אם בוחנים היטב מגלים כי המנחה מתערב בדיון וכופה את כללי המשחק על המשתתפים: הוא זה שמחלק את רשות הדיבור, קוטע מרואיינים, שפת הגוף שלו, הבעות הפנים, תנועות העיניים וכדומה מעודדים או משתקים את המרואיינים.

הרכב הפאנל אשר על פניו נראה מאוזן הורכב באמצעות מערך מקדים, אנשים בעלי אינטרס, חלקם מקורב למפיקי התוכנית. נעשית עבודת הכנה על-ידי שיחות עם המשתתפים, התסריט מוכן מראש, כמעט ואין מקום לאילתור ולדיבור חופשי. ישנם אנשים שלא יוזמנו לתוכנית כדי לא לשבש את הסדר ול"איים" על המנחה או על התוכנית. לשיח יש מבנה ידוע מראש. יש דברים שמותר לומר ודברים אחרים שאסור. הוויכוח הדמוקרטי צריך להתנהל לפי דגם של היאבקות חופשית: התנגשות טובים ורעים, יחד עם זאת, לא הכל מותר. אפשר "להרביץ" במסגרת "ההיגיון התרבותי". "הקליינטים הטובים" אנשים שאפשר להזמין מתוך ידיעה שהם יהוו צירוף מתאים, לא יעשו צרות ולא יקימו שערוריות, ובנוסף, הם קלי לשון ועוברים מסך. והמנחה, אפילו זה שהוא נוח למרואיינים, שואל שאלות שאינן מקדמות שום נושא ושבוי בקונספציה של עצמו ושל חבריו העיתונאים (ראו כיסוי התקשורת את בעיות הפרברים – עיירות פיתוח).

סתירות ומתחים
עם הופעת הטלוויזיה בשנות ה-60 של המאה ה-20 (לפי בורדייה), חשבו סוציולוגים ואחרים שהצפייה בטלוויזיה תיצור קהל צופים אחיד (הומוגני). באמצעות הקסם הכובש שלה השתלטה הטלוויזיה על כלל הייצור התרבותי, כולל פעילות מדעית ואמנותית. יחד עם זאת, הטלוויזיה היא מכשיר תקשורת שעצמתו מוגבלת בשל סידרה שלמה של אילוצים הנובעים מהתחרות הפרועה והרדיפה אחר הרייטינג.

כיום, הסתירה בין התנאים הכלכליים והחברתיים שאליהם יש להגיע, כדי להצליח בהפקת תוכנית לבין הרצון להפיק תוכניות "טהורות" שאינן תלויות באילוצים מסחריים מביאים סתירה זו לשיאה.

עולם הטלוויזיה נמצא בלחץ מסחרי רב יותר מכל שאר תחומי הייצור התרבותי וזאת בשל הרייטינג. החיפוש אחר קהל צופים רחב והתמודדות עם בעיות חברתיות וכלכליות בהפקת התוכניות מחייבים את המפיקים, העורכים ואחרים לפנות לקהל בעל מכנה משותף נמוך. 

בורדייה מוסיף, כי בעולם התקשורת קיימים מתחים חזקים גם בין אלה המבקשים להגן על ערכי האוטונומיה בעשייה וחופש המסחר לבין אלה המקבלים עליהם את "הדין" ובתמורה גמול כספי נאה ו"מיישרים קו" עם דרישות הרייטינג.

העוסקים בתחום הם אנשים משכילים ומיומנים יותר ויותר, אך הם עוסקים בדברים חסרי ערך. מאחורי המיקרופונים והמצלמות עומדים אנשים משכילים הרבה יותר מעמיתיהם בשנות ה-60 (של המאה ה-20). למרות זאת, יש ירידה באיכות התכנים, זה אחד המקצועות (לכל אלה המעוניינים ללמוד תקשורת) שבו מוצאים אנשים משכילים אולם חסרי סיפוק, מודאגים לפעמים מתמרדים, אך בדרך כלל נכנעים.

הטלוויזיה, על-פי בורדייה, היא עולם שבו הסוכנים החברתיים משכילים, בעלי  חופש דעה, עצמאות וגם הילה, אך הכול למראית עין. בעצם הם מריונטות (בובות על חוט) של מציאות הרייטינג.





גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש