דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  אודות המגמה
  מקצוע תקשורת וחברה
  תוכנית הלימודים
  מערכים בתקשורת וחברה א
  מערכים בתקשורת וחברה ב
  מערכים בתקשורת וחברה ג
  מבניות בתקשורת וחברה ג
  מאמרים תיאורטיים
  מאמרים בנושא עיתונות
  מאמרים בנושא רדיו
  מאמרים בנושא טלוויזיה
  מאמרים בנושא פרסום
  موضوع الاعلام والمجتمع
  תקשורת אלקטרונית
  פרסום ויחסי ציבור
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,466,044 כניסות לאתר
תוכניות אירוח בישראל

מאת: אושרית שטיינברג

סוגי ה- Talk Shows
האם תוכניות האירוח משמשות כבמה לדיון ציבורי? 
הקשר התלותי בין מדיה ופוליטיקה
סיכום
מערך שיעור 1
מערך שיעור 2
מערך שיעור 3


תוכניות האירוח הן ז'אנר טלוויזיוני המשלב הצגה +דיבורים. סינתזה של חדשות ובידור וסנתיזה של נוסחה בינ"ל של Talk Shows, שיש במדינות העולם המערבי עם תכנים של התרבות שלנו. תמר ליבס במאמרה מגדירה את תוכניות האירוח כתוכניות "בידורידע". תופעת ה- Talk Shows הישראלית צמחה על קרקע התרבות המקומית. בפרק זה יוצגו שני סוגי Talk Shows, תרומתם למרחב הדיון הציבורי והקשר שבין מדיה  ופוליטיקה.

Talk Show מורכב משלושה סוגי שיח:
1.דיון- בנושא שעלה על סדר היום הציבורי
2.נרטיב רומנטי/דרמטי- ויכוח
3.שיח תרפויטי- סיפור אישי

סוגי ה- Talk Shows:
1.דיון ציבורי פוליטי- משעל חם, פופוליטיקה.
2.חשיפה ציבורית של הפרט- מני פאר, רובי, יאיר לפיד, יצפאן. סוג זה נחלק לשני סוגי משנה:
   א.חשיפה פרטית שיש בה רלוונטיות פוליטית או חברתית.
   ב.חשיפה פרטית שהמשיכה שלה פורנוגראפית בעיקרה ומספקת את יצר הסקרנות.

1. דיון ציבורי פוליטי:
לצורך ניתוח סוג זה נבחן את התוכנית פופוליטיקה בערוץ 1. התוכנית מארחת אנשי ציבור ועוסקת בבעיות ציבוריות פופולאריות. בתוכנית מתנהל דיון בין נציגי קבוצות אינטרסים: נציגים פוליטיים, אנשי ציבור ואנשים מהעם. לדוגמא- מסורבת גט תוזמן לאולפן כנציגת נשים כאלו במטרה לגייס את הצופים להבין את נקודת מבטה. הדיון בתוכנית נושא אופי של התנצחות והכול אפשרי. מחויבותם של המשתתפים היא למכור את עמדתם ולא להגיע לחקר האמת- בשל כך הם דואגים

להגיע לדיון כשהם מצוידים במרב אמצעי השכנוע והגימיקים. הדיון מתנהל כתחרות על נפשו או דעתו של הצופה. בחירת המשתתפים, הקצבת זמן הדיבור, קצב חילופי הנושאים ואופי השאלות אינם מכוונים לעסוק בערכים ובבעיות יסוד אלא לגורם ל "action", לדון במשבר החמור ביותר של היממה האחרונה, כשהדיון מתנהל לעיתים קרובות כשורה של ספקולציות על הצלחה וכישלון בקריירה של מצליחנים. דוגמא לכך ניתן לראות בדיון על בעיית ההסכם בין ממשלת העבודה למפלגת ש"ס, שנוסח במונחים של "חוק עוקף בג"ץ"- הבעיה בתוכנית נדונה באמצעות השאלות הבאות - האם ההסכם יעבור במפלגת העבודה והאם שר המשפטים יתפטר עקב כך? המנחה לוחץ בכיוון של מה יהיו המהלכים הבאים ואלו תופסים את הבמה המרכזית של הדיון מבלי לעסוק בעצם בבעיה המהותית ביותר- השלכותיו של חוק זה על אופייה של המדינה. הצופים מקבלים מעמד של אוהדים (של דרעי או של ליבאי) או של צופים בתחרות.

פופוליטיקה היא גרסה טלוויזיונית וולגרית, המדגימה את הנורמות העיתונאיות של עיסוק באקטואליה. התוכנית התגבשה כזירת קרב בין שמונה משתתפים מתחלפים, המשרטטים לצופה תמונה עכשווית של המפה הפוליטית, ומודעים לכך שעליהם למלא את חובתם כלפי האוהדים באולפן ובבית, בלחץ הזמן המתקצר המיועד לכל אחד מהנושאים הנדונים בתוכנית.

תפקידו של המנחה הוא לשסות את המשתתפים האחד בגורנו של האחר, תפקידו של פאנל קבוע לשמש כצופים מהצד שנותנים עצות, ושל הקהל באולפן- למחוא כפיים על ביצועים מרשימים ללא קשר אידיאולוגי. בתוכנית נוצר מתח דרמטי שמלווה לעיתים גם בבידור. פופליטיקה היא תוכנית אירוח שמתאימה לפרלמנט של החיים הנשלט על ידי אינטרסים ורגשות.

2. חשיפה ציבורית של הפרט
א. חשיפה פרטית שיש בה רלוונטיות פוליטית או חברתית- תוכניות אירוח אלו זונחות לחלוטין את אישי הציבור ואת התחום הפוליטי, לטובת התחום הפרטי ובהזדמנות זו מבטלות את ההפרדה בין הפרטי לציבורי. בתוכניתם של שילון ורשף הצופים מוזמנים למפגש של אחווה בין כוכבי פוליטיקה, ספורט ובידור, פריקים ופושעים פליליים המתענגים לרגע על סטאטוס שוויוני מזויף. לשאלות של אקטואליה מוקדש חלק קטן בלבד וגם אם הן נזכרות, זה במסגרת השיחה הסחבקית.

בתוכניתו של דן שילון - בנוסף לכוכבי הפוליטיקה נוספים גם כוכבים מתחומים אחרים - גנרלים, כוכבי ספורט, בידור וגם סוטים ופושעים. כל אלו מוכנסים יחד לאולפן במעגל סגור כאשר לכל אחד מהם מותר להביע את דעתו על כל נושא - שוויוניות במעגל סגור. המנחה מכוון לשיחה אסוציאטיבית, לא פורמאלית, נוגעת ולא נוגעת, כשגם הפוליטיקאים נדחפים לחשוף צדדים אישיים לא פוליטיים בחיים ובאישיותם.

המסרים בשתי התוכניות שהוצגו להלן מעבירים לצופים בדרך הצגה והגדרה של מי "IN" ומהן אמות המידה להצלחה בתרבות הישראלית. התוכניות מנמיכות את הדיון הפוליטי לרמה של בידור. ב- 30 שניות מתבקש המרואיין של דן שילון, להשיב על השאלה אם למסור את הגולן או לא וסביר להניח כי תשובתו תצוטט בעיתונים של הבוקר שאחרי ותהפוך אותו לסלבריטי (ידוען, מפורסם, גיבור תקשורתי). אנו למדים על בריאותם של הגיבורים, בעיות המשפחה שלהם, המזון שהם אוכלים המכונית בהם נוהגים ומי במיטתם. גיבורים אלו חולפים מול עינינו, אין זמן לשים לב לרעיונות שהם מייצגים. האפיון היחיד שלהם הוא הדימוי, הייצוג האורקולי. הגיבור האלקטרוני אינו ידוע בשל מעשיו או רעיונותיו אלא בשל דימויו. התוכניות מעניקות לגיטימיות לתרבות של התפרצות, אלימות ושבירת כללי המשחק כדי לייצר מקסימום "פעולה", תחרות וקונפליקט. בשידור חי, עם דן שילון, מתאימה לשיח בפאב או בבית קפה (מתכונת ציבורית), שיחות שיש להן משמעות פוליטית.

ב. חשיפה פרטית שהמשיכה שלה פורנוגראפית - תוכניות כמו רובי, מני פאר. התוכניות האלו עוסקות בנושאים של אנשים מן השורה- הריונות, הפלות, קנאה, אנורקסיה וכיו"ב ומעמתות אנשים מן השורה המוכנים לחשוף בפני האומה את בעיותיהם האישות והאינטימיות ביותר, עם מומחים שבידם ידע "אובייקטיבי" על הנושא הנדון. תפקיד המנחה בתוכנית אלו לעמוד בצד מסוים, בדרך כלל בצידם של האנשים הפשוטים. הם מייעצים ומסייעים. המנחים מופיעים כגיבורים שמוטלת עליהם שליחות לפתור את הבעיה ולהחזיר את הסדר על כנו.

האם תוכניות האירוח משמשות כבמה לדיון ציבורי?
במבט ראשון ז'אנר ה- Talk Shows אמור לפתוח את המרחב הציבורי לקשת של קולות אנטי ממסדיים ולאפשר השתתפות פוליטית רחבה יותר ממה שהורגלנו לראות בחדשות בטלוויזיה ובתוכנית כמו מוקד. על מנת להשיב על השאלה האם ה- Talk Shows משמש כבמה לדיון ציבורי יש לבחון מהם התנאים החיוניים לניהול דיון ציבורי והאם תנאים אלו יכולים להתקיים בדיון טלוויזיוני. הדעות חלוקות בנושא. הברמס, תיאורטיקן, מציג מודל המגדיר את התנאים האידיאליים לדיון ציבורי. השתתפות דמוקרטית אמיתית של אזרחים על פי הברמס, והתנהלותו של דיון ציבורי יתאפשרו על פי הקריטריונים הבאים:

  1. מפגש בין אנשים בעלי סטאטוס חברתי שיש להם כוח לעמוד מול הממסד.
  2. מחויבות לקולקטיב- הדיון יתנהל במנותק מהאינטרסים האישיים ויכוון כולו לטובת הכול.
  3. דיון ציבורי בטלוויזיה יכול להתנהל רק אם הוא אינו תלוי בממשל.

הברמס טוען שהתערבות אליטת הממסד הפוליטי בדימוי העצמי שלו בתקשורת, מנחילה אלמנטים לא רציונאליים וגורמת להרס הדיון הציבורי. בעקבות זאת, המרחב הציבורי מתפקד כהצגה מבוימת של יחסי ציבור, שמטרתה להסיח את הצופים מפעולה פוליטית, כשהטלוויזיה משמשת לו במה מרכזית. פלישת הממסד הפוליטי והכלכלי לתוך תחומו של הדיון מנטרלת את האוטונומיה שלו ואת ערכו החברתי. מה שנותר מהדיון הוא רק "כאילו מרחב ציבורי" שהדיון במסגרתו הופך להיות חלק מתוצר טלוויזיוני שיחסיו עם הצופים הם יחסים של מוכר וצרכן.

יש הטוענים כי הדיון במרקע הטלוויזיוני מעלה בחשיבותם את הייצוגיות וההופעה על חשיבותו של הדיון הרציונאלי. מבחינת הברמס המדיה יכולה לשמש כתחליף לשיח הציבורי רק אם תהיה מנותקת לחלוטין מתלותה בממסד הפוליטי. על פי הברמס, התוכנית פופוליטיקה איננה עומדת בדרישות המודל לדיון הציבורי.

תיאורטיקנים אחרים המדברים על המרחב הציבורי, בניגוד להברמס, טוענים דווקא כי קיימת תרומה בסגנון ה"כסאח" לפורום הציבורי האמיתי. בכוחן של ה- Talk Shows אומר קרפינאנו, להעניק תפקיד אקטיבי לציבור ולתרום לשיח ציבורי אופוזיציוני דווקא משום שסגנונות השיח לא חייבים להתאים עצמם למוסכמות של נימוס. המשתתפים יכולים להביע עצמם כמי שהם באמת. כוחן של ה- Talk Shows הוא באותנטיות המשחררת מהנימוס המקובל.

לתוכנית כמו פופוליטיקה, אומר דן מרגלית, לא רק השפעה על השיח הציבורי, אלא שיקוף של מה שקורה בשיחות סלון. פופוליטיקה מגיעה גם לקהל שלא נוהג לצפות בשיחות פוליטיות. הצופים "פוגשים" על המסך גם את מי שנתפס על ידם כאחר, כיריב. בתוכניות החושפות עניינים אישיים- רובי, מני פאר- המצוידות בסיפורים אישיים מיד ראשונה והטעונות רגשות עזים יש ערך מסוים שאנשי העם יכולים לעמוד כשווים מול נציגי האליטות. קשה יותר להצדיק את הרלוונטיות הציבורית של הנושאים הנבחרים ושל החוויות המושמעות. פורמט הדיון בתוכניות אלו אינו מדגישים ערכים אלא נשען על הרגש והתשואות שמקבלים המשתתפים מהקהל.

פרייזר, תיאורטיקנית, מצדדת בתוכניות שבהן אנשים מן השורה מבטאים את עצמם בנושאים כמו יחסים אינטימיים, זוגיות וכיו"ב. פרייזר טוענת שריבוי "מרחבונים" ציבוריים סקטוריאליים, שבמסגרתם קבוצות שאינן שייכות לאליטות (נשים לדוגמא), מגלות ומנסחות את קולותיהן מנקודת מבטן הם תנאי מוקדם לקיומו של מרחב ציבורי הברמסי. לכן על פי טיעון זה, ניתן לראות בתוכניתה של רובי סוג מסוים של מרחב, שבו תפקידים אינטימיים כמו הורות, זוגיות וכו' יכולים לשמש כפורום או לפחות כהכשרה לאנשים.

נימוק נוסף לטובת הרלוונטיות של ה- Talk-Shows למרחב הדיון הציבורי הוא בהתייחס להגדרת אינטרס ציבורי לגיטימי, כלומר- אם בסיפורה של אישה מוכה ניתן לעשות שימוש לדיון בנושא החברתי של דפוסי ניצול, במקלטים לנשים מוכות, במוסד הנישואים, הרי הוא רלוונטי לציבור. תוכניתם של דן שילון ורפי רשף מספקות בידור עם אשליה של "איניות" ושל היכרות אינטימית עם נציגי האליטות והממסד הפוליטי, בעוד שפופוליטיקה מחזיקה מעמד כתוכנית שתורמת לדיון הציבורי. הקביעה אם ה-Talk Shows משמשות כבמה לדיון ציבורי היא איננה מוחלטת ונשענת על טיעונים לכאן ולכאן.

הקשר התלותי בין מדיה ופוליטיקה
הופעתם של פוליטיקאים בתוכניות אירוח היא היוצרת את תדמיתם בעיני הציבור. הפוליטיקאי חושף בתוכנית זו את ה"במה האחורית"- את חייו הפרטיים ונחשף כבן אדם עם תחביבים, כישורים ולפעמים אף משתתף בתחרויות מטופשות לצד אומנים (כמו בתוכניתו של אמנון לוי).

בדרך זו, נבנית לפוליטיקאי תדמית הפוכה מזו של הפוליטיקאי מהזן הישן. הפוליטיקאי, דרך ה- Talk Shows, שואף כביכול לבטל את החיץ בינו לבין הציבור באמצעות חשיפת התכונות שלו, התחביבים שלו, חשיפת אורח חייו העממי. בדרך זו הוא מנסה להראות את הדמיון שבינו לבין הציבור - דבר שעשוי ליצור הזדהות. גם חשיפת משברים אישיים עשויה לשרת את הפוליטיקאי והוא עשוי ליהנות מהנאה רגשית של הצופה שתוביל להזדהות עימו. פוליטיקאים נתפסים לעיתים בדעת קהל במונחים של "הוא מוצא חן בעיניי" "הוא לא מוצא חן בעיניי"- גם אם לא קראו בכלל את המצע שלו. אמירה זו נאמרת בדרך כלל על פי מראה פניו של הפוליטיקאי, סגנון דיבורו, לבושו. הערכת המנהיגים נעשית כפי שמעריכים שחקנים. הפוליטיקאים נזקקים ליועצי תקשורת, המנסים "למכור" אותם באמצעות תסרוקת חדשה, זוג משקפיים מודרניים וחידודי לשון.

אמצעי התקשורת "מחווירים" את הכריזמטיות של המנהיגים. אמצעי התקשורת ובראשם הטלוויזיה שמים ללעג את תכונות המנהיגות הנעלות ומשנים את צורת ההתייחסות אל המנהיגים והציפיות מהם. המנהיגים נדרשים למלא אחר ציפיות "לקוחותיהם" בגינונים, בסגנון לבוש, דיבור וכיו"ב. הפוליטיקאי בתקשורת, כשחקן בתיאטרון, הנדרש "לשחק" את הדימוי המצופה ממנו. המיקרופון והמצלמה חודרים אל כל "הפינות החבויות" בחייהם של המנהיגים הפוליטיים. הטלוויזיה מקרבת את המנהיגים לאזרחים, בהגישה אותם על "מגש הכסף" בסלונים ובחדרי השינה, כשהיא חושפת אותם ולפעמים באכזריות, בפני הצופים הסקרנים.

אמצעי התקשורת טשטשו את ההבדלים בין "התחום הקדמי" "לתחום האחורי"- הראשון, כללי התנהגות הנגזרים מתפקיד אותו ממלא הפוליטיקאי ומהציפיות הקשורות בו והשני- תחום חייו האישיים שאינם בעלי כללי התנהגות קבועים ומחייבים. המנהיג הפוליטי חשוף בכל צעדיו. הוא מנסה לרכוב על גל העממיות וליהנות מהיותו כאחד האדם.

ההצלחה מאירה כיום פנים לא למנהיג המבליט ייחודו, אלא לזה המדגיש דמיונו לנו. הפוליטיקאים המבקשים להיחשף בכל מחיר, מוכנים להופיע בשעשועוני טלוויזיה רדודים, לשחק כדורגל מול מצלמות הטלוויזיה, כשהם מבליטים כרס לא מחמיאה, לשיר "בסיבה למסיבה" וכל זאת על מנת להתחבב על הציבור הצופה.

לסיכום -  ה- Talk Shows מתפקד כאופרת סבון מהחיים, שבה מתערבבים אנשי ציבור הממהרים לחשוף פן לא נודע באישיותם או בעברם או להוכיח את כישוריהם האומנותיים, עם טרגדיות אנושיות המצפות לישועה. התוכנית משולבת עם הרבה מוסיקה, והכול באווירה היוצרת את מצב הרוח הנינוח הדרוש לקליטת מקבץ הפרסומות הבא.


מערך שיעור 1
מערך שיעור 2
מערך שיעור 3






גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש