דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  אודות המגמה
  מקצוע תקשורת וחברה
  תוכנית הלימודים
  מערכים בתקשורת וחברה א
  מערכים בתקשורת וחברה ב
  מערכים בתקשורת וחברה ג
  מבניות בתקשורת וחברה ג
  מאמרים תיאורטיים
  מאמרים בנושא עיתונות
  מאמרים בנושא רדיו
  מאמרים בנושא טלוויזיה
  מאמרים בנושא פרסום
  موضوع الاعلام والمجتمع
  תקשורת אלקטרונית
  פרסום ויחסי ציבור
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

1,267,373 כניסות לאתר
תוכניות ארוח בישראל

מאת: רחל בלושטיין

מבוא
המרחב הציבורי החדש
תוכנית אירוח העוסקת בדיון ציבורי פוליטי
תוכניות אירוח העוסקות בדיון בתחום הפרטי
האם תוכניות אירוח משמשות כבמה לדיון ציבורי?
הקשר התלותי בין המדיה לפוליטיקה
הגיבור בעידן התקשורת האלקטרונית
הגיבור בתקופות השונות
מטרות אופרטיביות
דרכי הוראה
ביבליוגרפיה

מבוא
כל תרבות על מאפייניה משפיעה על נושאי הדיון הציבורי וצורתו. במדינה כמו ישראל, שבה שאלות מדיניות על שלום וביטחון הן חלק מהוויה ומידת המעורבות של האזרחים גבוהה, טבעי כי תוכניות אירוח העוסקות באקטואליה, תופסות מקום חשוב במיוחד בסדר היום הציבורי ונודע להן תפקיד מרכזי בפוליטיקה הארצית והמקומית. בארצות הברית ובאירופה, בדרך כלל, יתאפיין הדיון הציבורי בדיבור מנומס ובאורך רוח. בישראל, לעומת זאת, יסערו הרוחות, איש יכנס לדברי רעהו והטונים יעלו.

יעל הדיה בכתבתה "טוק-שואו, מוצר לאומי" (ספר השנה של העיתונאים 1993) אומרת, כי הטוק-שואו שלנו בעצם שכלול לבנטיני של הטוק-שואו המערבי והוא מבוסס על המוטו "לעולם אל תקטע אותי כשאני קוטע אותך". האופי "המשפחתי" של המדינה "כולם מכירים את כולם" הופך את הקשר בין הפוליטיקאים לעיתונאים ולהיפך ל"סחבאקי", התלות ההדדית בין הפוליטיקה הזקוקה למגבר כדי להביא את דבריה לקהלים רחבים, לבין התקשורת הזקוקה לפוליטיקה כמקור מרכזי וחשוב למידע, יוצר קשר סימביוטי (תלותי). נשאלת השאלה האם הקשר בין הממסד למדיה יכול לתרום למעורבות עצמאית של הצופים בתחום הציבורי?

המרחב הציבורי החדש
תמר ליבס במאמרה "המרחב הציבורי החדש" (בתוך: דן כספי (עורך) תקשורת ודמוקרטיה בישראל (1998) מגדירה תוכניות אירוח כ- "בידור ידע" Infotainment, שילוב של מידע פוליטי אקטואלי שתפקידו למקם את הצופה כאזרח לבין תוכנית בידור הפונה אל הצופה בנעלי-בית המבקש לברוח מטרדות היום-יום.

ליבס שואלת: האם שילוב זה משרת את הדיון הציבורי או להיפך. יוצר פורום המחליף דיון ציבורי אמיתי בעידוד היצר המציצני של הצופה. ליבס מוסיפה, מה תפקידה של התקשורת בחברה דמוקרטית במעמד זה.

ליבס מבחינה בין שני סוגי טוק שואו:
1)   העוסק בדיון ציבורי פוליטי.
2)   המתמקד בחשיפה ציבורית של תחום הפרט. על-פי  חלוקת משנה
      א) חשיפה פרטית שיש בה רלוונטיות פוליטית או חברתית.
      ב) חשיפה פרטית שיש בה משיכה לכיוון פורנוגראפי.                 

תוכנית אירוח העוסקת בדיון ציבורי פוליטי
תוכניות המארחות נציגי ציבור ועוסקות בנושאים שעל סדר היום הפוליטי והחברתי, כמו "פוליטיקה", "משעל חם" ועוד. על-פי  ליבס, תוכניות אלו פחות בעייתיות משום שהן אמורות לשמש במה לליבון דעות בקרב הציבור. אולם, מתעוררת השאלה: האם המדיום הטלוויזיוני בשל אופיו הטכנולוגי והמוסדי, מאפשר לקיים דיון פורה ואקטיבי שבסופו יהיה מסוגל האזרח לעצב את מחשבתו הפוליטית/חברתית.

לזרספלד ומרטון (1971) (אצל ליבס) אמרו בטיעונם הקלאסי, שתיווכו של התחום הציבורי על-ידי התקשורת גורם לפאסיביות פוליטית. לאחר צפייה בחדשות ובתוכניות אירוח העוסקות בנושאים פוליטיים חשים הצופים שהצורך שלהם בהשתתפות הפוליטית מוצה. בנוסף, קיימת שאלת התלות של מוסד השידור באליטה הפוליטית והכלכלית. תיאורית ההגמוניה האידיאולוגית של אנטוניו גרמשי (1971) (אצל דן כספי – עורך, תקשורת המונים, כרך א') טוענת, כי המעמד השליט – הבורגנות – אינו רק שולט, אלא גם מנהיג. הבורגנות שומרת על עוצמתה משום שהיא משכנעת מעמדות אחרים בעיקר בקרב מעמד הפועלים, שמטרותיה ומדיניותה נכונות. בדרך זו מגייס המעמד השליט את הסכמתם של הנשלטים גם על בסיס כלכלי ובעיקר על-ידי הטמעת ערכים ורעיונות רצויים. הפיכתם של ערכים ורעיונות אלה מודל לחיקוי והערצה בקרב המעמדות הנמוכים וכתוצאה מכך האליטה אינה צריכה לכפות את שלטונה, אלא להטמיע את מסריה.

הקשר בין הממסד למדיה, מעלה סימני שאלה לגבי יכולתה של הטלוויזיה לתרום למעורבות עצמאית של הצופים בתחום הציבורי ואולי אף להסב את תשומת הלב מהבעיות האמיתיות. המדיה כמו מערכת החינוך הם חלק ממנגנון תרבותי שדרכו פועלים תהליכים של הגמוניה חברתית. אכן, יש למוסדות השידור אוטונומיה מסוימת, גולדנר (1975) (אצל ליבס), אבל הדפוסים המקצועיים של העיתונאי, הפרופיל החברתי, שגרת עבודתו וקשרי הגומלין עם הממסד גורמים להצגת הנושאים על-פי  הקו הממסדי ואולי אף להסחת דעת מהבעיות האמיתיות.

הנחת העבודה הייתה כי ז'אנר מסוג הטוק שואו יפתח את המרחב הציבורי למגוון של דעות וגם דעות אנטי ממסדיות, אשר יאפשרו לאזרחים להיחשף לפלורליזם של דעות מעבר למידע המועבר באמצעות מהדורות החדשות.

הפילוסוף הגרמני יורגן הברמאס (1989) אשר פיתח מודל המגדיר מהם התנאים האידיאליים לדיון ציבורי, שולל מכל וכל אפשרות ניהול דיון ציבורי אמיתי בתנאים אלה. הברמאס מאמין, כי השתתפות דמוקרטית אמיתית של האזרחים בתהליך פוליטי יכולה להיווצר במפגש בין אנשים פרטיים, בעלי סטאטוס חברתי, שלהם יחד יש כוח לעמוד מול הממסד. המשתתפים בפורום הציבורי ההברמאסי מסוגלים לנהל דיון רציונאלי ושיטתי, המכוון כולו לטובת הכלל, ללא עירוב אינטרסים אישיים. התוצר הוא קונצנזוס ביקורתי כלפי הממסד, והתנאי להצלחה הוא אי תלות בממשל (ליבס, 1998). על-פי  הברמאס (דרור ורמן, דברים אחדים, כתב-עת לענייני תקשורת, תרבות וחברה, אביב 1997), המרחב הציבורי המושלם התפתח באנגליה בשלהי המאה ה- 17 ועד סוף המאה ה- 18. העיתונות הכתובה פרצה לבמה ההיסטורית ובמקביל התפתחו ערוצי תקשורת חברתיים נוספים: ספריות השאלה, הוצאות לאור, סלונים חברתיים ועוד.

הברמאס טוען (ליבס, 1998) שאנו חיים בתקופה שבה ההתערבות המסיבית של המדינה, הן בתחום הציבורי – החלשת כוחן של תנועות ושדולות חברתיות והן בתחום הפרטי – מדיניות רווחה שביטלה את עצמאותה של המשפחה, החזירה את המרחב הציבורי לתפקד כמו בתקופה שקדמה לדמוקרטיה – כהצגה מבוימת של יחסי ציבור.

נשאלת השאלה: האם קיימים תנאים שבהם הטלוויזיה יכולה לספק חלופה לשיחה ההברמאסית. על-פי  ליבס ואחרים, הדבר מותנה האם הדיון יהיה מנוטרל מתלות בממסד הפוליטי והכלכלי.

כספי ולימור (1992) טוענים, כי הוועד המנהל שאחראי להפעלת הערוץ הראשון אצלנו, משמש מעין ועדת משנה של הכנסת. הערוץ השני נתון להחלטותיהם של הזכיינים שהם עצמם תלויים בממסד. גם ב- B.B.C שהוועד המנהל מורכב מאנשים שאינם מחויבים ישירות לפוליטיקה העצמאות היא מוגבלת. הברמאס בחתירתו למרחב הציבורי האידיאלי מדגיש כי הדיון חייב להיות רציונאלי, שיטתי, המכוון כולו לטובת הכלל, ללא עירוב אינטרסים אישיים. ליבס מציינת במאמרה כי בניגוד לדרישתו של הברמאס הדיון אצלנו נושא אופי של התנצחות, אין מחויבות להגיע לחקר האמת, בחירת המשתתפים, הנושאים, הקצאת הזמן ואופי השאלות מכוונות לגרום ל- Action ולא לעסוק בערכים ובבעיות יסוד.

על-פי  ליבס, "הפרלמנט של לונדון" עונה על מאפיינים הדומים למרחב הציבורי ההברמאסי – תוכנית שעניינה היה גיבוש פתרונות אופטימאליים לבעיות חברתיות.

יש הטוענים, כי דווקא סגנון הכאסח יש לו תרומה רבה לדיון הציבורי (קרפיאנו אצל ליבס). המשתתפים אינם חייבים להתאים את עצמם למוסכמות הנימוס. היכולת לדבר בחופשיות מאפשרת לדוברים לומר את דבריהם ללא חשש. אולם, כשהדיון הופך להיות בוטה ואלים כפי שאנו רואים במחוזותינו, האותנטיות והפתיחות אינם תורמים לקידום הנושא.

תוכניות אירוח העוסקות בדיון בתחום הפרטי
תוכניות המארחות אנשים פוליטיים וסתם עמך ועוסקות בתחום הפרטי, כמו מני פאר, יצפאן ועוד, נחלקות לשניים:
1.    חשיפה פרטית שיש בה רלוונטיות פוליטית או חברתית. כאן נשאלת השאלה: עד כמה יש לציבור רשות וזכות לחדור לתחום האינטימי של מנהיגיו. ליבס (1998) במאמרה אומרת כי התשובה לשאלה היא תלוית תרבות. לדוגמה: מצבו הבריאותי של מנחם בגין בשלהי תקופת כהונתו כראש ממשלה וכן, מצבו הנפשי של רבין בתקופת היותו רמטכ"ל וכיצד הנושא משליך על כישוריו ועמידתו במצבים קשים כראש ממשלה. לעומת זאת, הרומנים של משה דיין שזכו אף להתפרסם בספר הם עניינו שלו בלבד (האומנם?). בארצות הברית לדוגמה, המצב שונה. שם טוענים כי המתרחש בחדר המיטות של הנשיא עשוי להשפיע על תפקודו. מקרה מוניקה לוינסקי, שהעמידה בסכנה את המשך כהונתו של הנשיא קלינטון, מחזק דעה זו.
2.    חשיפה פרטית שיש בה משיכה לכיוון פורנוגראפי. תוכניות המתמחות בנושאים אינטימיים – אישיים. אינן עוסקות באנשי ציבור, אלא באנשים (נשים וגברים) מן השורה. נשאלת השאלה: האם תוכניות מסוג זה המצוידות בסיפורים מיד ראשונה וטעונות רגשות עזים - מחד, מנחה כריזמטי, יועצים לרגע, - מאידך, תורמים להשתתפות הדמוקרטית. ליוינגסטון ולנט (אצל ליבס) מצביעים כי תוכניות אלו מושפעות משלושה ז'אנרים: הדיון (שולחן עגול), הנרטיב הרומנטי והשיח התרפויטי.

הדיון – שהוא החלק החשוב בתוכניות אירוח, שאמור לדבר על עקרונות מופשטים של אמת וצדק כדי להוביל את הדיון להסקת מסקנות, כמעט ולא בא לידי ביטוי. לעומת זאת, הדגש הוא על החוויות הרגשיות ועל סדרת הישגים של המשתתפים המקבלים חיזוק מהקהל, הלוקח חלק פעיל בתוכנית. הנרטיב הרומנטי – המנחה בתוכנית מופיע כגיבור שעליו לפתור בעיה ולהחזיר את הסדר על כנו. המנחים אינם מהססים "לקחת צד", המומחים נתפסים לעיתים כמנוכרים ולא רלוונטיים בשיח הרווי רגשות וללא היגיון ושכל ישר. השיח התרפויטי – כבר בווידוי הראשון מופיע דיאלוג "כאילו פרטי" בין המנחה למרואיין. חשיפה המעניקה קתרזיס, אך גם הופכת את המרואיין/מרואיינת לפגועים, כאשר היסודות האינטימיים ביותר נחשפים לעין כל.

התיאורטיקנים הביקורתיים (אצל ליבס) טוענים שזוהי בדיוק הפונקציה של הטוק שואו, להסיח את דעת הציבור מהדברים החשובים באמת ולתת להם לדשדש בחטטנות אישית ובשיחות מלוכלכות. ננסי פריזר (1990) (אצל ליבס) טוענת, כי ריבוי "המרחבונים הציבוריים" מאפשר לקבוצות שאינן שייכות לאליטה, כמו נשים, לנסח את נקודת מבטן שלהן על העולם וזהו תנאי מוקדם למרחב ציבורי הברמאסי. נימוק נוסף לטובת הרלוונטיות הציבורית לחשיפה טלוויזיונית של נושאים אישיים הוא השימוש שנעשה בסיפור. לדוגמה: אישה מוכה לקידום האינטרס הציבורי של הנשים המוכות.

ליבס מסכמת ואומרת – לא רק הצופים, גם המפיקים הם קורבנות של (1)טכנולוגיה המדגישה את הרגשי, הוויזואלי, החולף והאסוציאטיבי על פני הרציונאלי. (2)אילוצי התחרות המסחרית המעמידה את המפיקים והמנחים בצל הגירוש מהמסך בשל רייטינג נמוך.

האם תוכניות אירוח משמשות כבמה לדיון ציבורי?
על-פי  ליבס, ז'אנר הטוק-שואו אמור לפתוח את המרחב הציבורי לקשת של קולות אנטי ממסדיים ולאפשר השתתפות פוליטית רחבה מעבר לזו שהתרגלנו אליה בחדשות. כדי להשיב על השאלה צריך להגדיר מהם התנאים החיוניים לניהול דיון ציבורי אמיתי.

הברמאס (1989) הגדיר את התנאים האידיאליים לדיון ציבורי אוטונומי:
1.    מפגש בין אנשים פרטיים, בעלי סטאטוס חברתי שיש בכוחם לעמוד מול הממסד.
2.    המשתתפים מסוגלים לנהל דיון רציונאלי לטובת הכלל, ללא עירוב אינטרסים אישיים.
3.    דיון ציבורי יכול להיות אוטונומי רק אם אינו תלוי בממשל.

לדבריו, המרחב הציבורי שלנו מתפקד כמו בתקופה שקדמה לדמוקרטיה, הצגה מבוימת של יחסי ציבור וזאת, כדי להסיח את דעת הצופים מהנושאים האמיתיים. הממסד הפוליטי והכלכלי מסיט את הדיון ומנטרל את האוטונומיה שלו, בוחר את הנושאים שיעלו על סדר היום והתוצאה "כאילו מרחב ציבורי", שהדיון במסגרתו הופך להיות חלק מתוצר טלוויזיוני שיחסיו עם הצופים הם יחסי מוכר-צרכן.

תוכנית כמו "פוליטיקה" בהנחיית דן מרגלית מארחת פוליטיקאים, אנשי ציבור ומומחים בנושאים ציבוריים שנמצאים על סדר היום הציבורי. ליבס מגדירה תוכניות אלה כוולגריות אשר מלמדות משהו לא מחמיא על הנורמות העיתונאיות בעיסוק באקטואליה. הדיון נושא אופי של התנצחות, המשתתפים בעלי אינטרס, מגיעים לדיון כשהם מצוידים בגימיקים ודרכי שכנוע שהופכים את הדיון לבידור (הצגה). בחירת המשתתפים, הקצאת זמן דיבור, קצב חילופי הנושאים ואופי השאלות אינם מכוונים לעסוק בערכים ובבעיות יסוד, אלא לגרום ל" Action".

יש הטוענים (קרפיאנו 1990) שדווקא סגנון הכאסח מעודד אותנטיות ודיון אמיתי. סגנונות השיח אינם חייבים להתאים את עצמם לכללי הנימוס המקובלים. דן מרגלית טוען (בתוכנית "אש צולבת"), שלא זו בלבד שהתוכנית "פופוליטיקה" משפיעה על השיח הציבורי, יש גם יתרונות על פני שיחות סלון. ראשית, משום שהתכנים מגיעים לקהל שאינו נוהג לצפות בתוכניות פוליטיות, שנית, אנשים נוטים להיפגש בביתם עם אנשים שחושבים כמוהם וחשוב שישמעו גם דעות אחרות.

גם בתוכניות החושפות עניינים אישיים יש תרומה לא מעטה. נכון שז'אנר זה אינו מדגיש ערכים ומתמקד ברגשות, אך הדגש הוא על החוויה הרגשית ועל ההישגים של המשתתפים המקבלים חיזוק מהקהל באולפן ובבית. החשיפה מעניקה קתרזיס (שחרור) למשתתפים, אך גם הופכת אותם לפגיעים יותר.

החוקרת ננסי פריזר (1990) אמרה, כי ריבוי "מרחבונים ציבוריים" מאפשר לקבוצות שאינן שייכות לאליטה, כמו נשים, לנסח את נקודת מבטן על העולם ולעודד נשים אחרות. נימוק נוסף, חשיפה ציבורית בנושא אישי כמו "נשים מוכות" יקדם את האינטרס של קבוצת נשים זו בציבור, במשטרה, בעזרה הסוציאלית ועוד. חוקרים אחרים אומרים, כי תוכניות הטוק-שואו נועדו להסיח את דעת הציבור מהדברים החשובים באמת ולתת ל"המון" לדשדש בחטטנות אישית ובשיחות מלוכלכות.

הקשר התלותי בין המדיה לפוליטיקה
במאמר שפורסם לאחרונה ב"מעריב" ("סופשבוע", 18.10.02) "החמקן של המדינה" על נוני מוזס, הבעלים והעורך של "ידיעות אחרונות" נאמר כי חברי הכנסת מפחדים מנוני. "כשנוני בא, גם בוועדת הכלכלה וגם בוועדת הכספים רעדו". הקשר בין המדיה לפוליטיקה בנוי, בדרך כלל, על אינטרסים משותפים ולא על הפחדה. כל פוליטיקאי יודע כי מספיקה כותרת אחת טובה בעיתון על שנה שלמה של פגישות בסניפים. אנו פוגשים את הפוליטיקאים בתוכניות אירוח בעלות אופי ציבורי כמו "פוליטיקה", שם הם נשאלים בנושאים פוליטיים ובתוכניות אירוח שיש בהן חשיפה פרטית, כמו יצפאן, מני פאר, שם הם נשאלים בעיקר בעניינים אישיים.

הפוליטיקאים יודעים כי תדמיתם בעיני הציבור נקבעת על-פי  הופעתם בכלי התקשורת והם אינם בוחלים בשום אמצעי ומוכנים לחשוף פרטים אינטימיים על עצמם ולפעמים גם על בני משפחתם. השר לשעבר, רענן כהן, הלבוש בבגד-ים בלבד "מככב" על שער מוסף השבת של "ידיעות אחרונות" והשר מאיר שטרית מתראיין עם "כפילו" השחקן מיקי גבע ("רק בישראל", "אני יכול לנסות"), ומופיעים כצמד בדרנים על המרקע. גם אריה דרעי, השר לשעבר, חשף את משפחתו במהלך המשפט וביקש מהתקשורת "להניח להם".  הפוליטיקאים יודעים כי חשיפת משברים בחיים הפרטיים עשויים ליצור אמפטיה בקרב הציבור.

גם העיתונאים מצידם חשוב להם להיות קרובים לפוליטיקאים. "ידיעה בלעדית" תמיד עזרה לקדם עיתונאי. במדינת ישראל בשל אופייה "המשפחתי" יש לא מעט הזדמנויות לפוליטיקאים ולעיתונאים להתחכך זה בזה. אם זה באירועים משפחתיים או אירועים ציבוריים, נוצרים קשרים א-פורמאליים המטשטשים את הגבול בין הפרטי לבין המקצועי.

אך עמוק מעבר לזה קיימת התלות של מוסדות השידור באליטה הפוליטית והכלכלית. הערוץ הראשון משמש שופר של הממשלה. רק לאחרונה ראינו באיזו להיטות אימץ ראש הממשלה, שרון, את תיק רשות השידור לחיקו לאחר שהשר רענן כהן עזב את הממשלה. לדברי עיתונאי קול ישראל, ראש הממשלה "שתל" את העיתונאי אורי דן, ידידו משכבר הימים, בתוכנית הבוקר כעיתונאי אורח והדבר הביא להשבתת התחנה. גם הזכיינים של ערוץ 2, תלויים בהחלטות הממסד לגבי המשך הזיכיונות והזהירות הרבה שהם נוקטים כאשר הם תוקפים את הממשל, מחזקת תחושה זו.

תופעה מעניינת נוספת היא שאנשי תקשורת מראיינים זה את זה. דן לויה במאמרו "טלוויזיה במעגל סגור" (התקשורת, מאי, 1998) מספר על "שיטת החסד ההדדי". מראיינים מזמינים את החברים שלהם, שהם גם מנחים, לקראת תוכנית חדשה והחברים גומלים להם בסבב ראיונות נוסף. גידי גוב הזמין את חברו מ"זהו זה" אבי קושניר חמש פעמים כאורח בתוכניתו ואף העניק לו "פרס של מתארח קבוע". כולם צחקו...לדברי לויה "שיטת החסד ההדדי" אינה המצאה חדשה בתקשורת הישראלית, אך עם ריבוי תוכניות האירוח היא העצימה. מעודדי השיטה הגיעו לשיאים חדשים. יעל דן, לדוגמה, הסתובבה בשלוש תוכניות אירוח שונות, כמעט בו זמנית וזאת בנוסף להופעותיה בערוץ 8 ובגלי צה"ל.

הגיבור בעידן התקשורת האלקטרונית
לכל עם בכל תקופה יש גיבורים. גיבורים אלה משמשים מודל לחיקוי לילדים ולמבוגרים. הם מהווים חלק מתהליך החברות והחינוך ויוצרים את מרקם התרבות האנושית. לאנס סטראיט (1990) כותב המאמר "מושג הגיבור בעידן התקשורת האלקטרונית" נשען בדבריו על הפסיכולוג ארנסט בקר (1971) אשר טען, כי כל תרבות נוקטת ב"שיטת הגיבור" ועל דברי האנתרופולוג אדוארד ט' הל (1969) אשר אמר "תרבות היא תקשורת". סטראיט מציע לשלב בין הרעיונות וקבע "הגיבורים הם תקשורת", כלומר, גיבורי התרבות הם סוג של טקסט או סיפור ואין זה משנה אם הגיבור הוא אודיסיאוס, נפוליאון או סילבסטר סטלונה.

הטכנולוגיה, המדיום – האמצעים להעברת הסיפור הם אולי האפיון היחיד והחשוב ביותר של הסיפור (מקלוהן, פוסטמן).

הגיבור בתקופות השונות:
הגיבור האוראלי – יכולת הזיכרון האנושי הגבילה את כמות הסיפורים ואת מספר הגיבורים. לכן הגיבורים האוראליים היו מעובים – פעולות של מספר דמויות היו מיוחסות לדמות אחת. נעשה שימוש בקלישאות ובסופרלטיבים כמו: החייל האמיץ, הנסיכה היפיפייה.
גיבור תרבות הכתב – הכנסת הכתב והדפוס הרחיבה את הזיכרון האנושי. אין צורך בדמות מעובה, לכן הגיבורים הם בני תמותה: סופרים, הוגים, ממציאים, אמנים ועוד. גיבורים הידועים בשל רעיונותיהם הייחודיים.
הגיבור האלקטרוני – סלבריטאי, ידוען מפורסם, עכשווי ובדרן. הגיבור האלקטרוני הוא תוצר של הסביבה, בר-חלוף. דמות שבדרך כלל אינה מעוררת יראת כבוד, אך בונה סביבה ונבנית ממעריצים הפכפכים. אנדי וורהול, האמן המודרני הידוע שנפטר לאחרונה (היה הומוסקסואל ויש הטוענים כי נפטר ממחלת האיידס) אמר: "בעתיד כל אחד יהיה מפורסם ל- 15 דקות". שרה אנג'ל (שמוליק) ישבה בכלא מספר שנים על עבירות סמים והייתה חלק מהעולם התחתון. עם שחרורה הפכה להיות סלבריטי. הוזמנה לכל תוכניות האירוח ואף כתבה ספר על תקופת מאסרה. אנג'ל השתתפה בתשדיר פרסומת של תנובה (חברה ממוסדת לכל הדעות) יחד עם סמי חורי לקדם את השמנת של תנובה. לפי הסקרים המוצר זכה להצלחה רבה. 

מטרות אופרטיביות
1)   התלמיד יזהה את הקשר הסימביוטי (תלותי) בין מדיה לבין פוליטיקה ויוכיח אותו.
2)   התלמיד יגדיר את המושג סלבריטי / ידוען.
3)   התלמיד יזהה את "תפקידה" של הטלוויזיה באמצעות תוכניות אירוח וביצירת מעורבות פוליטית של הפרט.
4)   התלמיד יבחין בין תוכנית העוסקת בתחום הפוליטי לבין תוכנית העוסקת בחשיפה ציבורית של הפרט (על-פי  ליבס).
5)   התלמיד יבחין בין תוכנית העוסקת בחשיפה פרטית רלוונטית לחשיפה פרטית פורנוגראפית (על-פי  ליבס).
6)   התלמיד ידע לזהות כי זכות הציבור לדעת עלולה להתנגש עם זכות האדם לפרטיות.
7)   התלמיד יענה האם תוכניות אירוח משמשות במה לליבון דעות – דיון ציבורי (על-פי  הברמאס).
8)   האם תוכניות אירוח ממקמות את הצופים כאזרחים או כצרכנים (על-פי  כץ).  

דרכי הוראה
א
קדם – אילו תוכניות אירוח ישראליות אתם מכירים?
-      מיהם האנשים המתארחים בתוכניות אלו?
-      האם אפשר למיין את האנשים לקבוצות על-פי  מאפיינים ברורים: תפקיד, גיל, מוצא, מין?

צפייה
– ב- 4-3 תוכניות אירוח ישראליות (בבית או בכיתה)
פוליטיקה
יצפאן
אמנון לוי
יאיר לפיד
אצל מני.

שאלות לדיון
: - לאתר מאפיינים משותפים ושונים.

-      מהם התכנים העולים בתוכנית: פוליטי, חברתי, פרטי.

-      מה הקשר בין המנחה לפוליטיקאים בתוכנית?

-      מי המשתתפים ומה תפקידם בדיון?

-      מה תפקידו של המנחה?

-      מה תפקידו של הקהל?

-      מה מבנה התוכנית: מעגל, אחד על אחד וכו'.

-      השוואה בין תוכנית טוק שואו בישראל ובעולם.

ב
המורה יציג בפני התלמידים:
I)    המודל של הברמאס.
II)  המרחב הציבורי על-פי  ליבס.

דיון במליאה בסוגיות:
(1)  האם לדעתכם ז'אנר הטוק שואו חשוב ביצירת מעורבות חברתית פוליטית במדינה דמוקרטית?
(2)  האם לדעתכם תוכניות אירוח פוליטיות פופולאריות יותר בישראל ומדוע, נמק.
(3)  האם הקשר התלותי בין המדיה לפוליטיקה משפיע על חיינו ואם כן כיצד?
(4) האם המודל של הברמאס אפשרי במציאות שלנו?
(5)  האם הטלוויזיה מסוגלת להביא את הציבור להשתתפות פוליטית אקטיבית או לפאסיביות פוליטית כפי שמגדירה ליבס?

ביבליוגרפיה
ברגר, אוה, ברנשטיין עלינא, ערב דן, "תקשורת וחברה", תוכנית לימודים חדשה, מפ"ט – עמל, תשס"ב.

הדיה, יעל דברת: טוק-שואו, מוצר לאומי, ספר השנה של העיתונאים 1993. עמ'
205 -201.

כספי, דן; לימור, יחיאל "המתווכים", אמצעי התקשורת בישראל 1990-1948, עם עובד, "מכון אשכול", האוניברסיטה העברית. 1986.

לויה, דן, "טלוויזיה במעגל סגור", התקשורת, מאי, 1998.

ליבס, תמר, "Talk-Shows: המרחב הציבורי החדש?", בתוך: דן כספי (עורך), תקשורת ודמוקרטיה בישראל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 152-141, 1998, ישראל.

סטראיט, לאנס, "מושג הגיבור בעידן התקשורת האלקטרונית", הד הגן, נ"ה, 1990, 144-139.

 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2008 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש