דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  אודות המגמה
  מקצוע תקשורת וחברה
  תוכנית הלימודים
  מערכים בתקשורת וחברה א
  מערכים בתקשורת וחברה ב
  מערכים בתקשורת וחברה ג
  מבניות בתקשורת וחברה ג
  מאמרים תיאורטיים
  מאמרים בנושא עיתונות
  מאמרים בנושא רדיו
  מאמרים בנושא טלוויזיה
  מאמרים בנושא פרסום
  موضوع الاعلام والمجتمع
  תקשורת אלקטרונית
  פרסום ויחסי ציבור
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,465,962 כניסות לאתר
רב תרבותיות

מאת: יהב איריס, קונסטנטינוב דפנה, מלמד אורלי. עריכה: מלמד אורלי

מהלך הלימוד
מטרות אופרטיביות
דרכי הוראה
ביבליוגרפיה

הרחבת המטרות האופרטיביות
תקציר "הרהורים על רב- תרבותיות בישראל " מנחם מאוטנר, אבי שגיא, רונן שמיר
תקציר להיות אזרחים בישראל "מדינה יהודית ודמוקרטית "הוצאת ת"ל ספר אזרחות
גדי טאוב, 1997, המרד השפוף, על תרבות צעירה בישראל
מושגי יסוד
שאלות לדיון
למורה בלבד (הרחבה); מחשבות מאוחרות על כור היתוך ורב תרבותיות
רב תרבותיות – מערך שיעור


מהלך
הלימוד
רב-תרבותיות הינה מגמה בולטת בחברה המערבית בתחילת המאה ה- 21. המושג רב-תרבותיות מצביע על קיום דיאלוג בין זהויות תרבותיות שונות או בין זהויות אתניות המרכיבות תרבות נתונה. ההנחה הבסיסית שמאפיינת את הגישה הרב-תרבותית נוגעת לשאלות של ריבוי, עירוב, הטרוגניות ויחסיות.

המושג רב-תרבותיות מהדהד בתכנית לימודים זו לכל אורכה. הטקסטים השונים (טלוויזיוניים ואחרים), שהם לב התכנית, כמו גם הטקסטים הכתובים (דוגמת טקסט זה), משקפים ככל הנראה רק תרבות נתונה אחת מבין מספר לא קטן של תרבויות הקיימות בחברה. עם זאת, ייתכן שדווקא ההכרה בהבדל וקבלת השוני מהווה נקודת מוצא טובה ליצירת דיאלוג. זהו ניסיון לא לטשטש את ההבדלים בשם הרצון לכפות אחידות אלא להפך: להדגיש את הריבוי כמרכיב אורגני של החברה, לאפשר בסופו של דבר היכרות טובה יותר של הפרטים עם חלקיה השונים של  החברה, ולהוביל לקיום משותף ולהתפתחות מקבילה ושוויונית של כל חלקי החברה.כדאי לחדד מושגים כמו: ייצוג וסטריאוטיפ (במסגרת התכנית זוכה הנושא להרחבה בכיתה יב.)

מטרות אופרטיביות
1. התלמיד יסביר את המושג רב תרבותיות כפי שהוא בא לידי ביטוי בתקשורת  ואת מרכזיותו בשיח החברתי בתחילת המאה ה - 21 בארץ ובעולם.
2. התלמיד יסביר את המושג" כור היתוך"ויתאר את הרקע להיווצרותו במדינת ישראל ואת ביטוייו באמצעי התקשורת.
3. התלמיד יעריך האם טקסטים תקשורתיים נתונים מבטאים רב- תרבותיות או מייצגים תתי- קבוצות מנקודת מבט של קבוצה תרבותית אחת.

דרכי ההוראה
מומלץ לנתח מספר טקסטים טלוויזיוניים תוך הדגשת הפרשנות השונה שקהלים שונים נותנים לאותם טקסטים.

ביבליוגרפיה:
טאוב גדי, 1997, המרד השפוף, על תרבות צעירה בישראל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, עמ' 284-288 .
מאוטנר מנחם, שגיא אבי,שמיר רונן,[ עורכים] " רב- תרבותיות במדינה דמוקרטית ויהודית,ת"א , הוצאת רמות, אוני' ת"א,

בבליוגרפיה רשות:
הנעדרים והנוכחים בזמן צפיית שיא, תקציר מחקר שערכה הרשות השניה לטלויזיה ורדיו נמצא\ באתר של הרשות השניה. .http://www.rashut2.org.il/editor/uploadfiles/34%20final.pdfיש להתייחס למסקנות המחקר ולא לפרטי הפרטים שלו       
אלמוג, עוז, 2004,פרידה משרוליק, כרך א' . אוניברסיטת חיפה וזמורה ביתן. ע"מ 19-41 (מבוא: בין שקיעה לזריחה). המבוא מתאר את התהליכים שהחברה הישראלית עברה מחברה דמוקרטית יהודית וציונית לחברה קפיטליסטית דמוקרטית ליברלית וגלובאלית. ע"מ 43-392  (החזית התקשורתית: מקול ישראל לחברה רב קולית) מתארים את התהליכים התקשורתיים שגרמו לשינויים החברתיים והתרבותיים הנ"ל. 

הרחבת המטרות האופרטיביות:
התלמיד יסביר את המושג רב תרבויות כפי שהוא בא לידי ביטוי בתקשורת ואת מרכזיותו בשיח החברתי בתחילת המאה ה-21 בארץ ובעולם.
מושג זה מוסבר בסיכום  המאמר של מאוטנר שגיא ושמיר "הרהורים על רב תרבותיות בישראל". הביקורת על הגישה במאמר של גדי טאוב "אנחנו לא סלט פירות" (מחוץ לביבליוגרפיית החובה).  הסבר המושג מופיע גם במערך השיעור ובמושגי היסוד, את ביטויו בתקשורת ניתן להדגים מערוצים שונים:

בארץ - ערוץ תכלת – הערוץ הדתי, ישראל פלוס – הערוץ הרוסי, מתן אפשרות ביטוי לציבורים שונים שבעבר היו מופלים לרעה בתקשורת. בנוסף ניתן להתייחס לתוכניות כמו "מעורב ירושלמי", "הישיבה" – תוכניות שיוצריהם הם דתיים ולכן משקפות את הציבור הדתי בצורה מאוזנת  ונכונה יותר מאשר בעבר.

בעולם – ניתן לדבר על שילובו של האפרו אמריקאי בסדרות הטלוויזיה השונות ולנסות לברר האם זהו שינוי אמיתי ויסודי או שזהו רק ניסיון לתקן את חוסר השיוויון בייצוג בעבר, בלי שינוי של ממש במעמדו במציאות באמריקה.

התלמיד יסביר את המושג "כור ההיתוך" ויתאר את הרקע להיווצרותו במדינת ישראל ואת ביטוייו באמצעי התקשורת
נושא זה מוסבר במושגי היסוד ובמאמר של גדי טאוב  "אנחנו לא סלט פירות",  במערך השיעור, יש להסביר כי בתחילתה, התקשורת הייתה ריכוזית ובמהלך השנים היא עוברת תהליכים  של הפרטה ביזור וגלובליזציה, מערוץ 1, ממלכתי ומונופוליסטי, לתקשורת רב-ערוצית וגלובאלית בבעלות של תאגידי תקשורת פרטיים.  כך בהתאמה, מדינת ישראל עובדת ממדיניות "כור ההיתוך" לעבר עידן ה"רב תרבותיות". יש לקשר את  השינויים שעברה החברה הישראלית מאז כור ההיתוך לתהליכים המרכזיים שעברה התקשורת, מאז קום המדינה ועד ימינו כפי שמפורט בסיכום של ההקדמה לספר "הפרידה משרוליק" (מחוץ לביבליוגרפיית החובה).

התלמיד יעריך האם טקסטים תקשורתיים נתונים מבטאים רב-תרבותיות או מייצגים תתי קבוצות מנקודת מבט של קבוצה תרבותית אחת
על מטרה זו עונים הסיכומים של: "הרהורים על רב תרבותיות בישראל" (מאוטנר, שגיא ושמיר), המחקר "הנעדרים והנוכחים בזמן צפיית שיא", שמתייחס לשאלה האם תוכניות כמו "כוכב נולד", "האקדמיה לצחוק" שמשלבות בתוכן נציגים מציבורים שונים, באמת מיישמות את רעיון הרב תרבותיות? או שמע זהו זיוף? (עורכי המחקר טוענים במפורש שהתשובה היא לא)..

מאמר מעניין שקשור גם הוא לכאן הוא מאמרו של פרופ' עוז אלמוג "דור נולד" (מחוץ לביבליוגרפיית החובה) שמעלה את השאלה, ומשאיר אותה פתוחה "היכן צועדת החברה הישראלית? בנתיב הפלורליזם התרבותי, שויון הזדמנויות, פרגון הדדי ושמחת חיים המשתקפים בתוכנית "כוכב נולד" ודומיה או אולי בנתיב השטחיות, ההנטייה להגזמה, פולחן התקשורת והחומרנות, המשתקפים בהם באותה מידה? נחיה ונראה".

תקציר "הרהורים על רב- תרבותיות בישראל " מנחם מאוטנר, אבי שגיא, רונן שמיר מתוך: רב- תרבותיות במדינה דמוקרטית ויהודית, רמות,1988   
(מאמר חובה במסגרת תוכנית הלימודים)
כתבה: איריס יהב

כל אדם משתייך לשורה של קבוצות תרבותיות. לעיתים יש מאפיינים דומים באורח החיים של  הקבוצות השונות ולעיתים יש מאפיינים שונים ביניהן. מעמדן של הקבוצות השונות בחיי האדם שונה. יש קבוצות שהן יותר חשובות ומשמעותיות לעיצוב זהותו ויש קבוצות שהן פחות חשובות ומשמעותיות לעיצוב זהותו. עם חלק מהקבוצות אדם מזדהה יותר וחש כלפיהן יותר מחויבות בהשוואה לאחרות. הקבוצות שעימן חש האדם הזדהות ומחויבות, מציידות אותו בתבניות יסוד של תפיסה ערכית של העולם ושל מעמדן בו.   

לעיתים הגבולות התרבותיים המבדילים בין הקבוצות הינם נוקשים ולעיתים הם גמישים. למשל, בחברה מערבית שוויונית אישה יכולה להחזיק בזהויותיה כאישה וכמנהלת ולשלב ביניהן, אך בחברה פטריארכאלית (בה הגברים שולטים) עיסוקיה של אישה מוגבלים בהתאם למינה ויש גבולות ברורים יותר בין זהויות מיניות לבין עיסוקים מסוימים החברה בישראל מורכבת מקבוצות תרבותיות ואתניות שונות המקיימות ביניהן יחסים דיאלקטיים (מנוגדים).
1. לכל קבוצה מערכת אמונות בסיסיות ,מיתוסים ואתוסים ייחודיים .מכלול זה מעצב זהות עצמית ייחודית לקבוצה וחבריה. זהות זו נתפסת כשונה מהאחרות.
2. תפקיד חשוב בעיצוב הזהות והדימוי העצמי של כל קבוצה ממלאים תהליכים של שלילת הערך של מה שאופייני לקבוצה האחרת .האני הקיבוצי מאפיין עצמו ע"י הנגדתו לאחר קיבוצי.
הקבוצה הנשללת נתפסת תמיד על-ידי הקבוצה השוללת כמצויה ביחס של קירבה מתחרה המאיימת על הקבוצה השוללת. תהליך השלילה מייצר דימוי קיצוני שלילי (דמוניזציה) של הקבוצה הנשללת,  במהלכו הקבוצה השוללת תופשת את עצמה כטובה וצודקת יותר מהקבוצה הנשללת.
3. הקבוצה הנשללת מעצבת זהות עצמית מסתגרת בעקבות השלילה ומתכנסת בעצמה. אין דיאלוג עם הקבוצה האחרת.
4. לקיום הקבוצות יש ביטוי פוליטי. כל קבוצה נאבקת באחרת על השליטה במוסדות פוליטיים תרבותיים של המדינה. גם בראשיתה הייתה מדינת ישראל מורכבת מקבוצות שונות. אולם רק בעשרים השנים האחרונות  התחזקו המאפיינים הייחודיים של כל אחת  מהקבוצות והתעצמו תהליכי השלילה ההדדיים הנובעים מכך.

מספר סיבות לכך:
1. בעבר הייתה החברה בישראל מלוכדת סביב המאמץ ליצור חברה ומדינה לעם היהודי אשר מדיניות כור ההיתוך נועדה לסייע ביצירתה. כתוצאה ממאמץ זה עוצבה זהות ישראלית משותפת לחברי הקבוצה היהודית והיא כתוצאה ממאמץ זה עוצבה זהות ישראלית משותפת לחברי הקבוצה היהודית והיא "הוציאה אל מחוץ לגדר" ודחקה לשוליים את מי שאינו יהודי, בשלב מסויים (לפני כעשרים שנה) הרפה השלטון את אחיזתו בעיצוב הזהויות בעקבות תהליכים מכוונים של ביזור סמכויות, הפרטה וליברליזציה ודמוקרטיזציה (ביטול הממשל הצבאי על ערביי ישראל, השכלה וחינוך של קבוצות חלשות אשר החדירו למודעות שלהן את זכויותיהן ואת מורשתן הנבדלת). כתוצאה מכך, נחלשה הזהות המשותפת של הקבוצה היהודית והתחזקו הזהויות הנבדלות של קבוצות שונות בחברה הישראלית: בעשרים שנה האחרונות נפתח מאבק חדש על עיצוב דמות המדינה בו משתתפות קבוצות המציעות תפישות אידיאולוגיות מקוטבות: דתיים הרוצים חיים על פי ההלכה היהודית אל מול חילוניים הרוצים חיים חופשיים ממגבלות הדת תוך  זיקה לתרבות המתקדמת של העולם המערבי.   
2. נוצר שיח של זכויות – כתוצאה ישירה של השכלה גבוהה, שגם הופעה מתפישות פוסט מודרניות ופוסט קולוניאליות בעולם המערבי,   ווגם כתוצאה מכור ההיתוך עצמו, שהקנה גם מודעות לזכויות האדם בדמוקרטיה, פיתחו קבוצות שונות מודעות לזכויותיהן והן תבעו תיקון של אפליה וקיפוח ומימוש של שוויון הזכויות. שיח הזכויות אינו מתקיים כדיאלוג בין קבוצות . הוא מלווה באלימות מילולית (שיח של שנאה) ולעיתים באלימות פיזית (מהומות שדוכאו בכוח על-ידי השלטון), והעמיק תהליכים של שלילה הדדית והסתגרות עצמית של הקבוצות, בתוך החברה הישראלית.
3. המהפך ב-1977 קידם אל מוקדי הכוח קבוצות מהפריפריה, דבר שערער על ההגמוניה האשכנזית של תנועת העבודה ועודד קבוצות נוספות לנסות להגיע אל המרכז. ב-92 -חוקקו שני חוקי יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק, אשר שיקפו את המתחים בין חילוניים לדתיים בשאלות יסוד לגבי המשטר והמשפט של ישראל והכפיפו את המשפט והמשטר לשלטונן של שתי מערכות ערכיות מנוגדות: ליברליזם ויהדות. אלו גרמו לפיצול בחברה. מתחים תרבותיים ופוליטיים אלו מעוררים שאלות: האם יש להתייחס לחברה בישראל כאל חברה המורכבת מקבוצות תרבותיות שונות החיות באותה מדינה ומעצבות חברה רב- תרבותית? זאת בניגוד לחזון בניית חברה הומוגנית באמצעות "כור-היתוך"?

כדי להתמודד עם השאלה הזאת מציעים מאוטנר ועמיתיו, מסגרת חשיבה על מאפייני הרב-תרבותיות. הוא סוקר סקירה היסטורית את המושג זהות ומוצא כי רב- תרבותיות היא דיאלוג עם תרבויות אחרות ועם בני- אדם מתרבויות אחרות. דיאלוג זה נתפס ע"י הוגים כמעצב את זהותם של היחיד והחברה. בדיאלוג זה מגלה האדם אפשרויות חדשות שחלקן עשוי להיות רלבנטי לגביו. הוא לומד על מה שהוא כבר ועל השוני שבינו לבין חבריה של תרבות אחרת.

המושג המרכזי החשוב להבנת המשמעויות הכרוכות בהתייחסות ליחיד ולחברה הוא המושג: יחס. הזהות מעוצבת ע"י יחס אל האחר. יחס זה אינו פטרנליסטי ואף  אינו יחס של שלילה. זהו יחס שיש בו הכרה בשוני של האחר, יחד עם כבוד לאחר ולא יחס של אדישות וניכור לאחר השונה או לתרבותו השונה.

היחיד או החברה מנהלים דיאלוג עם האחר היחיד או החברה ומוכנים להסתכן בפירוק הזהות המוכרת שלהם לטובת זהות חדשה, תוך מודעות לכך שאם ימשיכו לאמץ את זהותם הישנה יהיו מחויבים לעשות זאת תוך התחשבות באחר. הם זוכים לעצב לעצמם חיים חדשים תוך סיכון שבתוך כך תגווע זהותם הקודמת.

האם ישראל היא מדינה רב- תרבותית?
לפי ההגדרה הנ"ל של מאוטנר ועמיתיו לחברה רב תרבותית, ישראל אינה חברה רב תרבותית.  שכן האפיון הבולט של הקבוצות המרכיבות אותה הוא של שלילה הדדית, בעוד רעיון הרב-תרבותיות מחייב יחס דיאלוגי של כבוד בין הקבוצות.

עם זאת, ישראל גם אינה אותו "כור היתוך" הפועל במלוא המרץ כמו מכבש ליצירת חברה אחידה . קיימים בישראל התנאים ליצירת תודעה רב- תרבותית. שכן החברה מורכבת מקבוצות תרבותיות מוצקות היונקות ממורשת היסטורית ומעוצבות על-ידי מיתוסים ואתוסים.

החברה בישראל מצוייה בצומת דרכים: מצד אחד: הקבוצות השונות נאבקות זו בזו על השליטה במוסדות המרכזיים של המדינה וקיימת סכנה מתמדת שהמרקם המחבר בין חלקי הקבוצה יתפורר בשל מתחים פנימיים. הסולידריות,  המכנה המשותף והמרקם המחבר בין חלקי הקבוצה יהיה על בסיס עימות עם איום חיצוני.ייתכן שתהליכים אלו יובילו למדינת קהילות ולמאבקים בין-תרבותיים אלימים ומכאן למלחמת אזרחים.

מצד שני, יש אפשרות של חיים בחברה המורכבת מתרבויות שונות והמעוצבות בתהליכים של שיח, העשרה הדדית לימוד מהאחר ופתיחות כלפיו מתוך הבנה שלשום תרבות אין מונופול על האמת והראוי ומתוך הבנה שאין טוב אחד אלא יש טובים רבים.

חברה כזו יכולה להעמיד במרכז את הכבוד לאחר לשונה ויכולת לטפח תרבות של ביקורת עצמית .במקום השתלטות על האחר (אימפריאליזם)  מתפתחת  עמדה של "פינוי מקום לאחר" ו"צמצום האני" לטובת האחר. הכרה בחיוניות האחר באמצעות דיאלוג.

תקציר להיות אזרחים בישראל "מדינה יהודית ודמוקרטית "הוצאת ת"ל ספר אזרחות לתלמידים בחטיבה העליונה.
הפלורליזם (מלטינית פלורליס -רב, מרובה) הוא ערך ועיקרון חשוב בדמוקרטיה משום שפירושו הוא לא רק עצם הריבוי והמגוון של הקבוצות השונות במדינה אלא גם ההכרה בזכות קיומן של דעות והשקפות שונות, צרכים ורצונות שונים בחברה. הפלורליזם הוא גם ההכרה בזכותן של הקבוצות במדינה לבטא את השונות ביניהן ולהתארגן במסגרות שונות כדי לממש את זכויותיהן ולפעול להשגת האינטרסים והצרכים שלהן.

ההכרה בערך הפלורליזם במדינה דמוקרטית, שהחברה בה מורכבת מקבוצות השונות זו מזו מבחינה כלכלית, חברתית, דתית, תרבותית ובעמדותיהן הפוליטיות, מאפשרת לקבוצות השונות הנבדלות זו מזו לשמור על זהותן הייחודית, תוך שמירה על בסיס מאחד ומשותף לחברה כולה. הפלורליזם בא לידי ביטוי בתחומים שונים:

בתחום הכלכלי: ריבוי ארגונים כמו: אגודת העיתונאים, איגוד התעשיינים ארגון המורים. בתחום החברתי: ויצ"ו יד-שרה תנועת הקשת הדמוקרטית. בתחום התרבותי: חינוכי אגודת שוחרי המוסיקה הקלאסית, המזרחית, מוסדות חינוך שונים המיועדים לאוכלוסיות השונות.

פלורליזם במבנה חוקתי-מוסדי: קיומן של רשויות נפרדות: רשות מחוקקת, שופטת. פלורליזם פוליטי :ריבוי מפלגות. הפלורליזם -ההכרה בקיום קבוצות שונות בעלות דעות ואינטרסים שונים - מאפשר לקיים תחרות חופשית בין הקבוצות השונות. תחרות זו היא תנאי הכרחי לקיים חברה דמוקרטית. הפלורליזם אינו ערך מוחלט. פלורליזם אינו אנרכיה. בד בבד עם השמירה על ייחודן, הקבוצות חייבות לגבש ביניהן הסכמות  סביב נושאים כמו צורת המשטר, כללי המשחק הפוליטי והנורמות בחברה ולהיות מחוייבות לפעול על-פי ההסכמות המשותפות. לא ניתן לממש בצורה מלאה את הייחודיות והשונות של הקבוצות - את עיקרון הפלורליזם - משום שמימוש מלא מוביל לאנרכיה.

החברה בישראל היא הטרוגנית, כלומר אין היא עשויה מקשה אחת. הקבוצות השונות המרכיבות את החברה שונות זו מזו מבחינת השתייכותן הלאומית, הדתית, העדתית, המעמדית והפוליטית, מכאן שהחברה הישראלית היא חברה מרובת עדות ותרבויות. בישראל חמישה שסעים מרכזיים:
1. שסע לאומי - בין הרוב היהודי למיעוט הערבי.
2. שסע דתי- בין יהודים דתיים לחילוניים.
3. שסע עדתי - בין אשכנזים לבין מזרחיים.
4. שסע אידיאולוגי-פוליטי - בין ימין לשמאל .
5. שסע מעמדי - חברתי-כלכלי-בין עשירים לעניים, משכילים ובורים, תושבי עיירות פיתוח לתושבי ישובים מבוססים.

עם קום המדינה ניסתה ההנהגה לעצב דמות יהודית ישראלית :ה"צבר". ה"צבר" הוא תוצר של גישת "כור-ההיתוך" ]מדיניות חברתית שנקבעה עם קום המדינה, אשר שמה לה כמטרה לבנות חברה חדשה ולעצב את דמותו של "הישראלי החדש "בדמות התרבות הדומיננטית בחברה.[ על פי תפיסת בן-גוריון יש להנחיל לעולים החדשים את מורשת היישוב :ציונות, חלוציות, אהבת הארץ וערכים מתוך התרבות המערבית המודרנית וליצור על -ידי החינוך והשירות המשותף בצה"ל-דמות של אומה ישראלית חדשה, השונה במהותה מהמסורת שהעולים הביאו מארצות מוצאם. גישה זו נבעה בעיקר מהחשש שעולים בעלי תרבויות השונות מהתרבות שאפיינה את בני הישוב היהודי בישראל לפני קום המדינה, לא ימשיכו את המורשת התרבותית של הישוב העברי.
בשנותיה הראשונות של המדינה שאפו ראשי המדינה ליצור דמות של ישראלי חדש  - ה"צבר".

אולם במהלך השנים התרחשו בישראל תהליכים חברתיים ופוליטיים שהושפעו בעיקר מגלי העלייה בתקופות השונות. תהליכים אלו שינו את הרכב האוכלוסיה וכתוצאה מהם הפכה החברה הישראלית לחברה עוד יותר הטרוגנית, המורכבת מקבוצות שונות הנבדלות זו מזו מבחינת השתייכותן הלאומית, הדתית, העדתית, המעמדית והפוליטית. בשל הרכב זה מוגדרת החברה הישראלית כחברה רבת תרבויות, רב-עדתית.  היום מכירה המדינה בזכויותיהן של קבוצות שונות, בהן לא הכירה בעבר ואף פועלת לתיקון העוולות בדרכים שונות. המאבק לשוויון זכויות ולצדק חלוקתי בחברה הישראלית נמשך גם כיום.  את רעיון כור ההיתוך החליף רעיון הפלורליזם, וההבנה שיש בחברה שסעים חברתיים בין קבוצות שונות שקיים ביניהן מתח וקיטוב ויש למצוא ביניהן מכנה משותף. המכנה המשותף הוא המחוייבות לדמוקרטיה ולזכויות אדם. 

גדי טאוב, 1997, המרד השפוף, על תרבות צעירה בישראל, הוצאת הקיבוץ המאוחד (מאמר חובה במסגרת התוכנית)
סיכום: אורלי מלמד
גדי טאוב מבקר בספרו "המרד השפוף" את תרבות הפוליטקלי קורקט ומנתח את השלכותיה. גדי טאוב אינו פוסל את הרעיון של שוויון בין קבוצות תרבותיות וביצוע פעולות לתיקון פערים בין הקבוצות השונות בחברה, כדי לאפשר לבני הקבוצות  החלשות לעמוד בהצלחה בתחרות עם הקבוצות החזקות. נהפוך הוא.

אולם לטענתו, תחת חסותו של הרעיון הנאור של שוויון בין תרבויות, התפתח שיח אקדמי תקשורתי העושה שימוש בביטויים תקינים פוליטית (פוליטיקלי קורקט – פי. סי.). גם אם מטרותיו של שיח זה חיוביות, ההשלכות שלו משיגות מטרות הפוכות מאלו שהתכוונו להן חסידי הרב תרבותיות, ומעמיקות את הפערים במקום לחזק את השוויון בין הקבוצות.

תרבות הפוליטיקלי קורקט, (פי.סי.) מציעה הגדרות תקניות היוצאות נגד הסטנדרטים והדימויים המקובלים והדומיננטיים בחברה, במטרה לשנותם. תרבות הפי.סי. מבוססת על  כמה הנחות מוצא:
1. שפה וייצוג משקפים את יחסי הכוח הקיימים בין הקבוצות בחברה.
2. השפה והייצוג משמשים כלי בידי המעמד השליט כדי לבסס את שליטתו (ההגמוניה שלו) על יתר הקבוצות. במילים אחרות, השפה והייצוג הם אמצעים לדיכוי הקבוצות החלשות על-ידי השלטון.
3. זיהוי האינטרס (כוונת השלטון) באמצעות ניתוח (פירוק) של השיח, מנטרל את כח השפעתו של השלטון.
4. המקור לאי שוויון בין הקבוצות הם הסטנדרטים המשותפים הקיימים בחברה . סטנדרטים אלו שנקבעו על-ידי הקבוצה השלטת, תורמים להעדפה של הקבוצה השלטת.. לכן שינוי הסטנדרטים הכרחי על מנת לתקן את אי השוויון. (למשל, אם תלמידים מקבוצה מסויימת נכשלים יותר במתימטיקה, הרי שאם נוריד את הדרישות במתימטיקה נצמצם את אי השוויון, המכוער לא יהיה מכוער אם נשנה את ההגדרה של היפה).
5. שינויים בשפה ובייצוג יחוללו שינויים ביחסי הכוח בחברה.  שפה וייצוג הם  אמצעים לשחרור קבוצות מדוכאות בחברה ממעמדן הנחות, באמצעות שימוש תקין פוליטית בשפה ובייצוג. לכן חשוב להקפיד על תקינות פוליטית באופן השימוש בביטויים ובדימויים. (הדוגמות  גם מעבר לכתוב בספר:  במקום "כושי", אמור "אפרו אמריקני". מקום "אינדיאנים" אמור "ילידים". אל תאמר "עולים"  אמור "מהגרים" - בכך מבטלים לכאורה את זכויות היתר שיש למהגרים יהודים בקבלת אזרחות ישראלית על פני מהגרים לא יהודים),   במקום "שיבת ציון", אמור "קולוניזציה" - בכך מבטלים את הקשר של היהודים למולדתם ההיסטורית ומשווים את היהודים לכובשים  אחרים, כמו: האנגלים, הצרפתים והספרדים שכבשו מושבות ביבשות רחוקות ויישבו בהן את אזרחיהן ששלטו על הילידים), במקום משפחה חד מינית או חד הורית, אמור "משפחה חדשה", במקום "שמן" אמור "שונה במשקלו" וכד'.)
6. יחסיות תרבותית  והיעדר שיפוטיות – אף אדם או חברה אינם רשאים לשפוט את "האחר" על סמך הנורמות והערכים האתנוצנטריים שלהם, אלא יש להעריך את האחר באופן יחסי לתרבותו הוא.

מה טוען טאוב כנגד תרבות הפוליטיקלי קורקט?
1. תרבות הפי.סי, שמונחית על-ידי יחסיות תרבותית, פוסלת באופן אוטומטי את הסטנדרטים המשותפים משום שהם מייצגים את ההגמוניה ואינם משקפים את תרבות האחר, בכך היא גורמת לביטולם של סטנדרטים חשובים וראויים – מחוייבות זכויות האדם ולדמוקרטיה.  בגלל הפוליטיקלי קורקט יש נטיה להתעלם מאי כיבוד זכויות אדם חוקי הדמוקרטיה בתרבויות "אחרות".
2. ההכללה וההקצנה החד צדדית בתרבות הפוליטיקלי קורקט הם מצד אחד מקור הכוח שלה אך מצד שני הם מעוותים מציאות. לא כל דבר מערבי ראוי לפסילה משום שהוא מערבי, לא כל דבר שחושב ועושה השלטון צריך להיפסל אוטומטית משום שהוא הגמוני.  המערביזציה הביאה דברים שליליים אך גם חיוביים (קידמה, סובלנות ושוויון, שחרור מעבדות, הם רעיונות מערביים), מאותה סיבה לא כל "תרבות אחר" ראויה להערצה רק משום שהיא "אחרת". יש לבחון ולהעריך כל תרבות לגופה על היבטיה החיוביים והשליליים
3.. ביטול הסטנדרטים המשותפים לא  תורם להרמוניה בין הקבוצות אלא להיפך, להתבדלות ולהסתגרות. הטלת האשמה באופן חד צדדי על הקבוצה השלטת והסרת האחריות מהקבוצה הנשלטת לגורלה, מביא להתפתחות שיח של זכויות המבוסס על הטחת האשמות ועלבונות, ולא לשיח החותר לפתרון אמיתי של בעיות. זה מוביל להעמקת העוינות בין הקבוצות במקום לחיזוק ההרמוניה ביניהן.
4. תרבות הפי.סי. מטשטשת  פערים בין הקבוצות ובעיות שצריך לפתור. בכך שהיא מייצרת שוויון מדומה בין הקבוצות באמצעות תיקון השיח. מתרכזים בתיקון השיח אך לא בפתרון ממשי של הבעיות במציאות. למשל, אם לקבוצה חלשה מסויימת באוכלוסיה נמצאו תוצאות נמוכות במבחני אינטליגנציה, תרבות הפוליטיקלי קורט תצא נגד מבחני האינטליגנציה הגורמים לתיוג שלילי של קבוצה זו, במקום לשאול את השאלה כיצד לפעול לשיפור אמיתי של הישגי התלמידים בקבוצה זו. 

לסיכום, לדברי טאוב, תרבות הפוליטיקלי קורקט מחלקת את העולם באופן חד משמעי בין "הגמוניה" ל"אחרים", בין מדכא למדוכא, בין טוב לרע. אך המציאות יותר מטושטשת.ומורכבת, טוען טאוב. בכל תרבות, שולטת ונשלטת, יש דברים שליליים וחיוביים שיש לבדוק לגופו של עניין. יש להימנע מהכללות שוללות גורפות אוטומטיות.  העובדה שהאליטה האשכנזית  התייחסה בהתנשאות לעליות מארצות המזרח ודיכאה את תרבותן אין פירושה שכל מה שאשכנזי הוא רע וכל מה שמזרחי הוא טוב. לא כל מה שעושה המנצח תמיד רע ולא תמיד המפסיד צודק. יש לבדוק את הצדדים החיוביים והשליליים של כל תרבות לגופו של עניין.

"במקום תביעה לתיקון עוולות בשמן של זכויות שוות, היא (הפי.סי.) מציעה לנו תביעה לזכויות יתר על סמך מסכנות.במקום לשפוט אדם על פי כישוריו והישגיו, היא מציעה לנו לשפוט אותו על-פי צלקותיו, או על-פי צלקותיהם של בני קבוצתו. דרך הטיעון הזאת בהחלט חילחלה החוצה משולחנותיהם של אקדמאים, אל העיתונאים, אל הדיון הציבורי, אל הפוליטיקה ואל אופן המחשבה שלנו. היא תפשה לעצמה מקום של כבוד בתוך האתוס הדמוקרטי החדש. אבל סוג זה של טיעון אינו מטפח צדק חברתי, אלא צדקנות. הוא אינו מוציא את החלשים או המקופחים ממשבצות סטריאוטיפיות, אלא חוזר ותוחם אותם בתוכן. משום שבמקום לעודד את מי שהמזל (או הזדון, או הטעות, או אי הצדק החברתי או המימסד) פגעו בו לצאת ממשבצת הקיפוח ולהשתלב בחברה שסביבו, היא מעודדת אותו להתבצר בקיפוחו, לדרוש בשם מסכנותו ולא מכוח זכויות שוות, או הישג אישי. היא מציעה לנו לשפוט אדם לא לפי מה שעשה הוא, אלא לפי מה שעשו לו אחרים. היא מחליפה אתיקה של אחריות באתיקה של רחמים.

ב-28/8/63 אמר בנאומו "I Have a Dream" מרטין לותר קינג: "חלומי הוא שיום אחד יישפטו ילדי לא על פי צבע עורם, אלא על פי תוכן אישיותם". לטענת טאוב תרבות הפי.סי. גודעת את החלום הזה, בהציעה הפרדה במקום שוויון, קריטריונים נפרדים במקום סטנדרטים משותפים, היא מציעה לנו לחזור ולשפוט אנשים על פי מינם, צבעם, עדתם, או העדפותיהם המיניות, ולא כבני אדם.

המוסר שמציעה לנו תרבות הפי. סי הוא מוסר שבו מוחלף כבוד האדם ברחמים. חברה שבה קבוצות מיעוטים וקבוצות שוליים יקבלו את חלקם בחסד ולא בזכות. לכן תרבות זו מחטיאה את המטרה שלשמה נוצרה. "תרבות של תלונה", לא עתידה לצמצם פערים חברתיים אלא להנציח אותם.

שתי דוגמות אקטואליות המדגימות את מאפייני "שיח הפוליטיקלי קורקט" ו"שיח של תלונה": לאור פרישתו הצפויה של הנשיא קצב מתפקידו, מתנהל במלוא עוזו השיח סביב המועמדים האפשריים שיחליפו אותו. השיח מתנהל סביב השאלה מאיזה קבוצה יהיה הנציג? האם יהיה רב? האם יהיה דתי? האם יהיה אישה? האם יהיה ערבי? האם יהיה יהודי בעל שיעור קומה החי מחוץ לישראל?השיח התקשורתי סביב בחירת המועמד עובר דרך לגיטימציה ודה לגיטימציה של הקבוצות השונות.

הדיון עוסק בעיקר בשאלות של ייצוג; מאיזה קבוצה עדיף שיבוא הנציג? בין אם משיקולים של ייצוג קבוצת הרוב ובין אם משיקולים של אפליה מתקנת לתת ייצוג של קבוצות מיעוט שעד היום לא נבחר נציג שלהן למשרה מכובדת זו.  כמעט שלא נדונות האיכויות והתכונות הנדרשות לתפקיד ומידת התאמתו של המועמד לדרישות שלו.

דוגמה אחרת לשיח של תלונה: במאמרו "אכן הערבים מופלים לטובה", טוען חנוך ובר לאפליה של הציבור היהודי בענייני דת.http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3316255,00.html

במאמר נגדי "נראה אותך ערבי לשבוע" מגיב על מאמרו של ובר עורך דין ג'ובראן ג'ובראן הטוען שהערבים מופלים בצורה יותר חמורה מהיהודים.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3316948,00.html

שני המאמרים מתחרים זה בזה על "הנישה" של הקורבן לאפליה. השיח מתרכז בשאלה מי מסכן יותר ומי מופלה יותר לרעה. הוא כלל אינו עוסק בפתרונות שייחלצו את שתי הקבוצות מהמצב ולכן אינו תורם באופן ממשי לתיקונו.

מושגי יסוד:
תרבותצורת התנהגות, אורח חיים, מכלול הערכים והאמונות המאפיינים את העולם הסובב אותנו. תרבות כוללת בתוכה מרכיבים של דת, מוצא, שפה, לבוש, סמלים, מוסיקה ועוד.

ישראל מורכבת ממגוון רחב של תרבויות, בגלל העליות ממקומות שונים – תימן, עירק, מרוקו, פולין, הונגריה ועוד. כמו כן ישראל מורכבת מדתות ומלאומים שונים. לתרבויות אלו יש זיקות לתרבויות הנמצאות מחוץ לגבולות לגבולות המדינה.

רב תרבותיות – תפישה חברתית היוצאת מהנחת מוצא שכל התרבויות שוות, אין תרבות עליונה או נחותה, עדיפה או פרימיטיבית. היחסים בין הקבוצות התרבותיות בחברה צריכים להיות יחסים של כבוד הדדי ושל סובלנות, תוך פתיחות הדדית לתרבויות אחרות וקבלת השונה.   לפי תפיסה זו, הדיאלוג עם תרבויות אחרות ועם בני אדם מתרבויות אחרות הוא חשוב ובעל ערך מרכזי.  באמצעות הדיאלוג הבין תרבותי  לומד האדם על עצמו, יחודו והשוני בינו לבין התרבויות האחרות. התפיסה הרב תרבותית יוצאת מתוך הנחה כי אדם יכול להיות שותף בכמה הקשרים של זהות תרבותית.

הזהות התרבותית מעוצבת ע"י היחס לאחר. זהו אינו יחס מתנשא או משפיל אלא יש בו הכרה בשונותו של האחר יחד עם כבוד והערכה אליו.  כל אדם יכול להשתייך למספר קבוצות תרבותיות, כאשר הגבולות בין הקבוצות פתוחים. לדוגמא: אדם יכול להגדיר את עצמו: דתי, לאומי, רופא, תימני. חברה רב תרבותית דומה לסלט פירות. כל מרכיב בסלט שומר על טעמו, צבעו ומרקמו המיוחד.

כור ההיתוך – לפי מילון אבן שושן, כור היתוך הוא "מתקן שמתיכים בו מתכות.  בהשאלה; מקום שהתחשלו בו יחד דברים שונים ומנוגדים. מדינת ישראל היא כור היתוך של עדות ותרבויות שונות". כור היתוך הוא ביטוי מטאפורי הממחיש תפישה חברתית ותהליך  בו אנשים וקבוצות מרקע  תרבותי שונה מתמזגים  ביחד לכלל חברה בעלת תרבות אחידה. זאת תוך כדי צמצום וביטול של המאפיינים התרבותיים המקוריים. יש המכנים זאת תהליך של יצירת "אנחנו" מגובש. בדומה ל"מילקשייק" שהוא משקה בעל טעם וצבע חדש, השונה מהמרקם, הצבעים והטעמים של הפירות והחלב מהם נוצר. כך התרבות הנוצרת בתהליך של כור היתוך, אינה משמרת את תרבויות המוצא מהן נוצרה.

כור היתוך אינו המצאה ישראלית. זה תהליך טבעי בחברות מהגרים הנובע מרצונם של מהגרים להשתלב בחברה החדשה ו/או תהליך מכוון ולעיתים כפוי הנובע ממדיניות השלטון. זו היתה תפישה מקובלת יותר בשנים הראשונות לקיום המדינה. התפישה נבעה מההנחה שכדי לממש שוויון זכויות והזדמנויות שוות למהגרים בחברה, יש לאפשר להן מכנה משותף המבוסס על שפה ותרבות משותפת. כור ההיתוך האמריקאי היה ועדיין מבוסס על השפה האנגלית, ערכי  הדמוקרטיה והקפיטליזם.

בישראל, כור ההיתוך מזוהה עם מדיניותו של דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, שסבר כי יש להתיך את כל התרבויות של העולים לתרבות אחת ציונית ומערבית דמוקרטית. כלומר לבטל את הייחודיות של התרבויות השונות וליצור תרבות ישראלית אחידה שמאפייניה יהיו דומים למאפייני האליטה האשכנזית. דמות "הצבר" היא הדמות האידיאלית שלאורה יש לחנך את הציבור בכור ההיתוך הישראלי.  גישה זו יצאה מתוך תפישה של עליונות תרבותית, לפיה התרבות הציונית, צברית, מערבית עדיפה על תרבויות המוצא של העולם מארצות המזרח, שנתפשו כפרימיטיביות.

מדיניות כור ההיתוך באה לידי ביטוי במגוון תחומי החיים של המדינה הצעירה.  זו היתה מדיניות חיונית לבניין העם, הצבא, הכלכלה, ולהנחת התשתיות ההכרחיות לקיומה של מדינה מפותחת ומתקדמת, בשנות חייה הראשונות של המדינה. באותן שנים, מדינת ישראל שהיתה נתונה במלחמת קיום עם שכנותיה, היתה צריכה בנוסף לאיומים מבחוץ להתמודד עם אתגרים של קליטת פליטי שואת אירופה וקליטת עליות מצוקה מארצות האיסלאם. עם זאת מדיניות כור ההיתוך יצרה דיכוי ותחושות קיפוח ואפליה בקרב תרבויות אחרות.

בשנות ה-80, בעקבות מגמות פוסט מודרניות ופוסט ציוניות בשיח האקדמי והתקשורתי בישראל (הויכוח בין ההיסטוריונים החדשים לותיקים), התעצמה הביקורת נגד מדיניות כור ההיתוך, והדימוי של מדיניות זו השתנה מאמצעי שיקום חיוני לבניין העם והארץ לאמצעי דיכוי של הקבוצות התרבותיות השונות על-ידי השלטון. 

תהליך זה של שחרור הקבוצות "האחרות" מדיכוי, לווה בהתעצמות רגשות הקיפוח, האשמות הדדיות, שיח של שנאה ולעיתים בהתפרצויות אלימות, של קבוצות מקופחות. הועמקה ההתבדלות של קבוצות אלו בתוך עצמן.  במקביל שיח של זכויות זה, הניב תוצאות מעשיות שבאו לידי ביטוי בפתיחות של התקשורת ושל השלטון לשוני התרבותי, בחלקו הכיר השלטון בעוולות העבר, באפליית הקבוצות, ופעל ועדיין פועל לתיקונן (עדיין לא מספיק).  לטענת גדי טאוב,  השלילה הגורפת של כור ההיתוך "מפריטה את הישראליות" ומפוררת את החברה. בחברה הנלחמת עדיין על קיומה,  הדגשת המבדיל שאינה מלווה בחתירה למכנה משותף, מערערת על עצם קיומו של "אנחנו" ישראלי.  לגמרי בלי כור היתוך אי אפשר ויש לשאוף לפחות למכנה משותף המבוסס על  זכויות אדם וכיבוד הדמוקרטיה בין כל הקבוצות. לפי עוז אלמוג וגדי טאוב,  ממשיך להתקיים במלוא עוזו הויכוח בחברה הישראלית לגבי  המכנה המשותף העתידי הראוי של החברה הישראלית; האם יהיה זה רק מכנה משותף דמוקרטי אזרחי, או גם מכנה משותף יהודי לאומי.

פלורליזםגיוון תרבותי לאומי חברתי, ההפך מכור ההיתוך. חברה פלורליסטית היא  חברה הטרוגנית, המורכבת מקבוצות שונות הנבדלות זו מזו מבחינת השתייכותן הלאומית, דתית, עדתית, פוליטית ועוד. הקבוצות חיות בשלום אחת עם השנייה ולכל אחת מהן ניתנות זכויות שוות. אך להבדיל מחברה רב תרבותית בה אין חתירה למכנה משותף, בחברה פלורליסטית , לצד כיבוד הגיוון והשוני, כל הקבוצות מחוייבות לזכויות אדם ולחוקי הדמוקרטיה, העומדים מעל לכל. 

תקינות פוליטית (מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית) - תקינות פוליטית (מקובל גם כפוליטיקלי קורקט - politically correct) היא תנועה חברתית או צורת ביטוי שבאה לטהר את השפה מביטויים שיש בהם, למעשה או רק לכאורה, אפליה, גזענות, או פגיעה באוכלוסיות מסוימות. תקין פוליטית מוגדר במילון ובסטר: "עומד בסימן של, או צמוד לרעיון מתקדם, במיוחד בנושאים הקשורים בגזע, מין, שייכות מינית, או איכות הסביבה". לפי עקרונות התקינות הפוליטית אין לומר "אינדיאנים" אלא "ילידים אמריקאים", ואין לומר "חיית  שעשועים" (pet) אלא "חיית ליווי" (companion animal). רעיון זה יושם בישראל שנים רבות לפני שזכה למינוח אמריקאי הולם, באיסור לומר "כושי", אלא רק "אפריקאי" או "שחור".

תנועת התקינות הפוליטית מתבססת על רעיון השיח, לפיו השפה מעצבת את המציאות החברתית מצד אחד ומושפעת מיחסי כוח מצד שני. בהמשך לרעיון זה גורסת תנועת התקינות הפוליטית כי הדרך להשפיע על עוולות חברתיות היא שינוי השפה ודרכה שינוי השיח.

שינויים במילים ובביטויים בהם נעשה שימוש בשפה אינם אופייניים לתנועת התקינות הפוליטית של התקופה המודרנית בלבד. כבר בעת העתיקה נפסלו ביטויים מסוימים וגם בתנ"ך אנו מוצאים מילים שבשל הדרישה ל"לשון נקייה" אין מבטאים אותן ככתבן (קרי וכתיב). כשם שתנועת התקינות הפוליטית עושה שימוש בשפה כדי לקדם מטרות של צד פוליטי הנחשב כ"מתקדם", כן נעשה שימוש כזה על ידי תנועות ומשטרים טוטליטריים (כמו, למשל, המשטר הסובייטי שניכס לעצמו מושגים כמו "דמוקרטיה" ולמתנגדיו מושגים שנחשבו שליליים כמו "פשיזם"). יש היוצאים נגד גישת התקינות הפוליטית, ורואים בה צביעות והתעלמות מהמציאות, כמו גם עיוות מלאכותי של השפה, ואינם רואים שינוי כינוי למגזר מסוים כתורם לשינוי מצבו העגום. לטענתם, הדימוי הירוד של הכינוי נובע מן המצב הירוד של הקבוצה וגם הדימוי של הכינוי החדש יידרדר אם לא ישופר מעמד הקבוצה.

האשמת אדם בפגיעה בתקינות הפוליטית, הפכה במדינות מסוימות, בעיקר בארצות הברית לצורה של השמצה "נקייה".

שאלות לדיון
מהי מדיניות כור ההיתוך, מה סיבותיה, איזו חברה אידיאלית היא ביקשה לייסד ומה היו התוצאות של מדיניות זו בפועל?

מהי חברה רב תרבותית אידיאלית? ממה נובע הצורך במדיניות רב תרבותית?

מהו שיח של תלונה ומדוע נוצר בפועל שיח של שלילה הדדית בין תרבויות?

מהי תרבות הפוליטיקלי קורקט? מה מטרותיה? יתרונותיה וחסרונותיה?

מה תרומת התקשורת להיווצרות כור ההיתוך ולמעבר מחברת כור היתוך לחברה יותר דמוקרטית ופתוחה לתרבויות השונות?

מדוע נחוץ גם בחברה רב תרבותית מרכז משותף? ועל מה צריך להתבסס המכנה המשותף לכל הקבוצות בחברה הישראלית?

למורה בלבד (הרחבה); מחשבות מאוחרות על כור היתוך ורב תרבותיות
כתבה: אורלי מלמד
גם הביבליוגרפיות המעודכנות של פרק זה, אינן מדביקות את קצב האירועים של השנים האחרונות ואת הצורך שנוצר לעגן את המושגים של פרק זה  בהקשרים אקטואליים.  שכן כל משבר, עימות אלים ומלחמה, מציפים מחדש בשיח התקשורתי את שאלות היסוד של קיומנו.

המושגים חברת כור היתוך וחברה רב תרבותית, הם לא רק מושגים אקדמיים אובייקטיביים לניתוח חברתי שיש לזהות את היישום שלהם  במבנה ובשיח התקשורתי. אלו הם מושגים שמסתתרות מאחוריהם אידיאולוגיות פוליטיות, חברתיות ותרבותיות. אידיאולוגיות אלו באות לידי ביטוי בשימוש מאוד מסוים של הגדרות ודימויים, שנועדו לא רק לשקף מציאות באמצעות השיח התקשורתי אלא גם לעצב מציאות פוליטית חברתית תרבותית באמצעות מסגור השיח התקשורתי ולעצב את זהויות הנמענים הנחשפים לדיונים סביב מושגים אלו. לעצם ההגדרה של החברה הישראלית ככזאת או כאחרת, יש השלכות מעצבות על החזון לעתיד ומימושו; איזו חברה היינו רוצים שהחברה הישראלית תהיה, מה היינו רוצים לשמר מן העבר בחברה הישראלית ומה היינו רוצים לשנות?

לדעתי, אנו כמורים, איננו יכולים להתעלם מכך שהנחלת העמדה בעד ו/או נגד כל אחת מהגישות, והביקורת על כל אחת מהגישות, הן כלים במאבק הפוליטי חברתי תרבותי על עיצוב זהות המדינה בהווה ובעתיד ועל עיצוב זהויות התלמידים. לכן עלינו כמורים לפעול במלוא הרגישות בבחירת הדוגמות לדיון, על מנת להימנע מפגיעה בדימוי העצמי של התלמידים ובזהויותיהם המתגבשות בגיל ההתבגרות שהוא גיל רגיש ביותר.  כמו כן עדיף לבחור דוגמות מעצימות הנוטעות תחושה של מסוגלות לשינוי הייצוג ולשינוי מעמדן של קבוצות  בחברה. (למשל; דיון בסיפורי הצלחה של מאבקים חברתיים שהצליחו לתקן את האפליות בדרכים חוקיות),

כמו כן מוצע להמעיט במינון ואולי אף להימנע,  מדוגמות המציגות דימוי תקשורתי קיצוני ושלילי של  קבוצות "אחר", שיש להן ייצוג בכתה. דוגמות אלו עלולות לפגוע ברגשות התלמידים ולחזק את תחושת הנחיתות שלהן. במקרה שכן בחרתם להשתמש בדוגמה כזאת, לפחות תאזנו באמצעות דוגמות ייצוג חיוביות גם אם נדירות של אותה קבוצה. אם לא מצאתם כזאת דוגמה, אפשר לאזן באמצעות דיון בשאלה מה מהמציאות המוכרת לנו מפריך ייצוג חד צדדי ושלילי זה.

בפרק זה, המיועד לתלמידי כתות י', נלמדים שני מושגים המבטאים דגמים של יחסים חברתיים בין רוב למיעוט או בין הקבוצות הקיימות בחברה; גישת כור ההיתוך והגישה הרב תרבותית. מושגים אלו הם בעלי רקע היסטורי לוקאלי וגלובאלי, ויש כלפיהם הצדקות וביקורות. במאמר הקצר הבא: "אנחנו לא סלט פירות" (המאמר לא שייך לתוכנית הלימודים), בוחן גדי טאוב את  גישת כור ההיתוך מול הגישות המבקרות אותה, גם לאור הניסיון ליישם גישות אלו באמריקה וגם לאור המורכבות הייחודית של ההקשר הישראלי. לטענתו, כל חברה צריכה להדגיש גם את המאחד ולא רק את המבדיל.

במינונים מסוימים, עדיין יש צורך בכור היתוך כלשהו, ובמיוחד במחויבות של כל הקבוצות המרכיבות את החברה הישראלית  לזכויות אדם,  ולחוקי הדמוקרטיה, כבסיס משותף ליחסים בין הקבוצות.

http://www.ha-keshet.org.il/articles/culture/salat_taub.htm

הויכוח סביב מהות הזהות המשותפת לכל הישראלים, יישאר כנראה פתוח וכואב כל עוד הסכסוך הישראלי ערבי פלשתיני לא הגיע אל קיצו.  מול ההסכמה המתגבשת סביב חיוניותה של המחויבות לדמוקרטיה ולזכויות אדם, מתנהל במלוא העוז הדיון סביב מרכיב הזהות הלאומי  ישראלי יהודי.

שאלות היסוד של קיומנו טרם נפתרו והן נותרו מהדהדות באירועים מכריעים שחוותה החברה הישראלית בשנים האחרונות: רצח רבין, אינתיפאדת אל אקצה, אירועי אוקטובר 2000, המאבק סביב הקמת גדר ההפרדה, התנתקות 2005, מלחמת לבנון השנייה;
1) מיהו ישראלי? מהו "המרכז", המכנה המשותף הרצוי בין כל אזרחי מדינת ישראל? האם הוא רק הומאני ודמוקרטי? האם הוא גם לאומי תרבותי יהודי
2) כיצד מגשרים ומאזנים בין זכות ההגדרה העצמית הלאומית של מדינת ישראל כמדינה יהודית לבין זכויות האדם והאזרח של תושביה הלא יהודיים ?
3) מה גבולות השוני הלאומי תרבותי שמדינת ישראל יכולה לספוג מבלי שזה יסכן את עצם קיומה?
4) מה חופש הביטוי וגבולותיו ב"שיח הזכויות" של הקבוצות השונות המתקיים בתקשורת?

בשאלות אלו מן הראוי לדון בכתה בהקשר של גישות אלו גם אם זה "לא לבגרות". למרות שהמאמר הקצר הזה (אנחנו לא סלט פירות) של טאוב לא כלול בביבליוגרפיה, אפשר לקרוא ולדון בו בכתה.מצורף שוב הקישור;

http://www.ha-keshet.org.il/articles/culture/salat_taub.htm

רב תרבותיות – מערך שיעור
כתבה: דפנה קונסטנטינוב
תרבות- דפוס התנהגות (צורת התנהגות קבועה) של חברה מסוימת, אורח חיים. מכלול הערכים, האמונות, הסמלים המאפיינים את העולם הסובב אותנו. תרבות כוללת בתוכה מרכיבים של דת, מוצא, מוסיקה, שפה לבוש הבעות פנים ועוד.

בישראל אנו עדים למגוון רחב של תרבויות ולמעשה כולם מתערבבים עם כולם וכך נוצרות תרבויות רבות ושונות בתוך תרבות אחד, התרבות הישראלית – אך חשוב לזכור כי התרבויות אינן מקומיות בלבד. לתופעה הנ"ל אנו קוראים רב תרבותיות.

רב תרבותיות – מושג המציין דיאלוג עם תרבויות אחרות ועם בני אדם מתרבויות אחרות. בדיאלוג הזה לומד האדם על מה שהוא ועל השוני בינו לבין חבריה של תרבות אחרת. התפיסה הרב תרבותית יוצאת מתוך הנחה כי אדם יכול להיות שותף לכמה הקשרים ומעגלים של זהות תרבותית. הזהות מעוצבת על ידי היחס לאחר זהו אינו יחס של מבט מלמעלה אלא יש בו הכרה בשוני של האחר יחד עם כבוד והערכה לאחר.

כל אדם משתייך לשורה או לקבוצות תרבותיות שונות ומגוונות כאשר הגבולות בין קבוצות השיוך פתוחים. בישראל קיימות קבוצות מגוונות: יהודים, ערבים, דתיים, חילוניים, דרוזיים, מרוקאים, פרסים.

לקבוצות השונות ישנם ארבעה מאפיינים המגדירים אותם:
1. לכל קבוצה יש מערכת של אמונות בסיסיות, מוסר ומיתוסים (מסורת של אגדות) שמיוחדים לקבוצה, זהות זו נתפסת כשונה מקבוצה אחרת. לדוגמה: הבדואים מתחתנים עם מספר נשים ליהודים אסור, אצל הערבים קיים רצח על כבוד המשפה, אמונות טפלות – עין הרע, טקס החינה בעדה המרוקאית.
2. שלילת הערך המרכזי המאפיין את הקבוצה האחרת – ותפיסת הקבוצה השנייה כמתחרה. קבוצה אחת שוללת את מה שלא מתאים או אופייני לקבוצה ואף רואים בקבוצה שלהם קבוצה השולטת והטובה יותר ( כפייה דתית)
3. התכנסות הקבוצה בתוך עצמה תוך יצירת זהות עצמית שונה משל האחרות – כל קבוצה שיש לה זהות עצמית מסתגרת בגלל השלילה של הקבוצות האחרות ולכן אין דיאלוג ביניהן. לדוגמה: מועדוני הבילוי של הרוסים, בי"ס שבח.
4. לכל קבוצה ייצוג פוליטי הנאבק על השליטה במוסדות פוליטיים תרבותיים של המדינה לדוגמה: ש"ס ושינוי המאבק על משרד הפנים.

רב תרבותיות מאז קום המדינה
מאז קום המדינה הייתה החברה הישראלית חברה מגוונת ומרובת שסעים, המורכבת מקבוצות אתניות, דתיות ולאומיות שונות, שמתנהל ביניהן מאבק סביב חלוקת המשאבים. אולם במשך השנים שחלפו, חל שינוי ביחסה של החברה הישראלית כלפי השוני הקיים בין התרבויות.

בשנים הראשונות לאחר קום המדינה, בלטה בחברה הישראלית האידיאולוגיה הציונית. התרבות הישראלית הייתה כור היתוך,הכוונה ליצירת זהות משותפת ישראלית, חדשה ואחידה ששללה מכל קבוצה את הייחודיות שבה.

בראשיתה של המדינה היא הייתה מורכבת מקבוצות שונות אשר התקבצו ועלו לארץ (עולים מהמון מדינות) והייתה מטרה אחת משותפת והיא ללכד את כולם ולהקים מדינה יהודית וכן ליצור זהות משותפת ליהודים.

כור ההיתוך היא מדיניותו של בן גוריון שסבר כי יש להתיך את כל התרבויות שעלו לארץ לתרבות אחת. כלומר לבטל את התרבויות השונות וליצור ישראלי חדש בעל מאפיינים זהים. מאפייני הקבוצה השלטת היו האשכנזים והערכים השולטים היו הציונות, וערכים מודרניים מערביים במקום התרבויות המזרחיות שנתפסו כפרימיטיביות.

הסיסמה הייתה: עברידבר עברית!

כור ההיתוך נכשל מכיוון שלא במהרה הסכימו התרבויות השונות במיוחד המזרחיות לוותר על ייחודן ותרבותן. הם שימרו את תרבותם באופנים שונים כמו: השירים המזרחיים שלא הושמעו ברדיו  אך זכו למקום בתרבות ה"קסטות" של התחנה המרכזית. סרטי הבורקס המדברים על המזרחיים והיוו תחליף הולם לטלוויזיה בראשית דרכה ששידרה שידורים לאשכנזים בלבד, תנועות המחאה המזרחיות שקמו בשנות ה-70, הפנתרים השחורים.

המעבר לפלורליזם
המזרחים החלו לפעול נגד האפליה בתנועות מחאה והביאו בסופו של המאבק לחילופי השלטון בשנת 1977, עליית הליכוד כמייצג את המזרחים. המהפך הפך את החברה הישראלית לחברה הטרוגנית, המורכבת מקבוצות שונות הנבדלות זו מזו מבחינת השתייכותן הלאומית, דתית, עדתית, פוליטית וכו'.

היום מכירה המדינה בזכותן של קבוצות שונות לשמור על ייחודן. כלומר את רעיון כור ההיתוך מחליף רעיון  הפלורליזם וההבנה שיש בחברה שסעים חברתיים בין קבוצות שונות שקיים ביניהן מתח וקיטוב.

בישראל חמישה שסעים מרכזיים:
שסע לאומי – בין הרוב היהודי למיעוט הערבי.
שסע דתי – בין דתיים לחילוניים.
שסע עדתי – בין אשכנזים למזרחים.
שסע אידיאולוגי-פוליטי – בין ימין לשמאל.
שסע מעמדי - חברתי -כלכלי – בין עשירים לעניים, משכילים ובורים, תושבי המרכז והפריפריה.

האם קיים פלורליזם תרבותי בתקשורת?
מאז מלחמת יום כיפור התקשורת הישראלית הפכה לביקורתית יותר כלפי השלטון ומדיניותו. בשנות ה-80 החלו להישמע קריאות להענקת ייצוג פוליטי ותקשורתי לקבוצות שונות דתיות, לאומיות ומיניות בחברה הישראלית.

תהליך ריבוי ערוצי התקשורת בשנים האחרונות מאיץ את תהליך הפלורליזם. המעבר מתקשורת ריכוזית לתקשורת ביזורית שיש לה כמה מוקדי כוח מקדמת את רעיון הרב תרבותיות. יותר ויותר קבוצות מקבלות במה להביע את דעתן ולגבש את זהותן דרך אמצעי התקשורת. לדוגמה: ריבוי ערוצי הנישה כמו ערוץ תכלת לדתיים, ישראל + לעולים מרוסיה ובריזה למזרחים.

תהליכים אלו של גיוון תרבותי יכולים להוביל לפלורליזם רב תרבותי המקבל את השונה כחלק בלתי נפרד של החברה הישראלית, תוך שמירה על קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, אבל זה גם עלול להחריף את הפער בין חלקי החברה ולהחריף את מאבקי הכוחות ביניהם.

בתיאוריה נראה כי קיים פלורליזם בתקשורת וכי כל הקבוצות באות לידי ביטוי בתקשורת (ערוץ 1 שאמור לייצג את כל חלקי האוכלוסייה) אך למעשה אין זה כך. ישנה השפעה מערבית, אשכנזית ניכרת על תכני אמצעי התקשורת לדוגמה: אין ייצוג לדתיים כגיבורי סדרות, והרוסיות יהיו הקופאיות תמיד). בעזרתו של ערוץ 10 יש ניסיון לאחרונה להציג קבוצות שעד היום היו מדוכאות בתקשורת כמו הדתיים הלאומיים. תוכניות כמו "הישיבה", "מעורב ירושלמי", "לתפוס את השמיים" מתייחסים למגזר זה כגיבורים. שילוב של מגיש דתי (קובי אריאלי) בתוכניות הבוקר מחזק טענה זו, אך יחד עם זאת עדיין מתעלמים ממגזרים שלמים באוכלוסיה.

בנוסף יש לציין, עפ"י מאמרו של גדי טאוב שלפעמים "רב תרבותיות" זו בתקשורת היא צביעות, מנסים לחשוף את העיוותים ביחס אל השונה, ומוכיחים שהוא מופלה לרעה (כמו בפרשת תרומות הדם של האתיופים), אך בעצם גורמים לו להסתגר בתוך עצמו, לבחון את עצמו עפ"י עקרונותיו הפנימיים, מבלי למצוא מכנה משותף או קריטריונים משותפים בינו לבין הציבוריות הישראלית.

האם החברה הישראלית היא רב תרבותית?
החברה בישראל היא הטרוגנית ורבת תרבויות. הקבוצות השונות המרכיבות אותה שונות זו מזו מבחינות רבות. מכאן שהחברה הישראלית מבחינת מבנה בהחלט יכולה להיות רב תרבותית. אך מבחינת התפיסה והקבלה היא עדיין לא פתוחה מספיק.

החברה בישראל נמצאת בדילמה:
מצד אחד הקבוצות השונות נאבקות זו בזו, השיח הוא אלים ואגרסיבי, אין קבלה ומשמעות לשונה, אין ניסיון ללמוד עליו אלא רק להטיף לו ומתקיימת שלילה הדדית בין הקבוצות מה שמראה שאנו רחוקים מרב תרבותיות.

מצד שני יש אפשרות של חיים בחברה אחת שמתקיים בה דו שיח, דיאלוג ופתיחות. ריבוי הערוצים, תרגום לשפות שונות, ייצוג של הקבוצות בחדשות יכולים להראות נסיון לרב תרבותיות שאולי מראה את התחלתו עכשיו.                                                              

 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש