דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  אודות המגמה
  מקצוע תקשורת וחברה
  תוכנית הלימודים
  מערכים בתקשורת וחברה א
  מערכים בתקשורת וחברה ב
  מערכים בתקשורת וחברה ג
  מבניות בתקשורת וחברה ג
  מאמרים תיאורטיים
  מאמרים בנושא עיתונות
  מאמרים בנושא רדיו
  מאמרים בנושא טלוויזיה
  מאמרים בנושא פרסום
  موضوع الاعلام والمجتمع
  תקשורת אלקטרונית
  פרסום ויחסי ציבור
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,466,416 כניסות לאתר
חוויית הצפייה בטלוויזיה

מאת: אורלי מלמד

 

נושא: חוויית הצפייה בטלוויזיה (עפ"י 1 ג בתוכנית תקשורת וחברה)


תוכן הפרק:

מבוא

מטרות אופרטיביות

סיכום הנושא למורה ולתלמיד

·        שימושים וסיפוקים של הטלוויזיה

·        שפת הטלוויזיה

·        ביקורת על פוסטמן

  • אילוצים של סביבת ההפקה הטלוויזיונית
  • התרבות  והאדם המיידי בעידן הטלוויזיה

ביבליוגרפיה

חברת הראווה – החיים הם סרט

מושגים

שאלות משוב דרכי הוראה


מבוא

מה הם מאפייניה של הטלוויזיה כמדיום ואלו יחסים היא מפתחת עם קהליה?

הטלוויזיה היא ערוץ נפוץ הנמצא בשימוש ברוב חלקי החברה הישראלית. כמות ערוצי הטלוויזיה המתחרים על תשומת ליבו של הצופה ומאפייני הצפייה  בערוץ זה (צפייה ביתית, מלווה בגירויים מתחרים ובהפרעות חיצוניות). יוצרים טלוויזיה, שללא קשר לתוכנה המסוים, חותרת לשבות את ליבו של הצופה.

 

המושגים המהותיים ביותר להבנת המדיום הטלוויזיוני הם: בידור, ריגוש, פיתוי, דרמה וקונפליקט, דימוי, קלוז אפ, קצב ושטף, שידור חי ועוד. מומלץ להבהיר מושגים אלו ואת הקשר ביניהם לבין חוקי המדיום. יש להתעכב גם על מערכת המגבלות והאילוצים שבתוכם פועל הטקסט הטלוויזיוני למול הצופה שאינו "שבוי" (non captive audience ). חשוב לדון בהבדלים שבין צפייה פסיבית (בטטת הכורסא) לבין צפייה אקטיבית בעלת מעורבות גבוהה, ובסיפוקים שמפיק הצופה מן הצפייה. חשוב להתעכב על השינויים שחלו בתפישת המקום והזמן בעידן של טלוויזיה מרובת ערוצים. בעידן השלטוט (זאפינג), נטען, נעים הצופים כנוודים דרך נוף וירטואלי, כשתחושת המקום הפיזי הופכת עבורם לבלתי רלוונטית יותר ויותר. הטלוויזיה חוללה שינויים בתרבות ובערוצי תקשורת אחרים וה"תוצר" שלה הוא האדם המיידי.

נדגיש כי בפרק זה, נעסוק במאפייני המדיום הטלוויזיוני בלבד ולא בקשרים שבין מאפייני הטלוויזיה כיום לבין רצף ההתפתחות ההיסטורי של אמצעי התקשורת. בהיסטוריה של התפתחות התקשורת, והטלוויזיה בכללם, נעסוק בפרק 10. הרחבה על השיח הציבורי בעידן הטלוויזיוני תמצאו בפרק תוכניות אירוח. הרחבה על הנושא "רגע טלוויזיוני" תמצאו בפרק אירועי מדיה,  בחלק העוסק בחדשות. הרחבה על האדם המיידי וחברת הראווה תמצאו בבוא העת בחלון הבחירה "האדם המיידי" בפרק 9 (י"א)

 


מטרות אופרטיביות

  • התלמיד יגדיר מה היא טלוויזיה טובה.
  • התלמיד יבין את מאפייני המדיום הטלוויזיוני ("חוקי המדיום")  ואת הקשר שלהם להגדרה מהי "טלוויזיה טובה".
  • התלמיד יבין את הקשר בין מאפייני המדיום הטלוויזיוני לבין תרבות  האדם המיידי.

 

מטרות נוספות

  • התלמיד יפתח קשב ויכולת צפייה בטקסטים טלוויזיוניים שאינם  קצביים, שטחיים ומקוטעים.
  • התלמיד ידע להתאים תכנים ומסרים למאפייני המדיום הטלוויזיוני.

 

סיכום הנושא למורה ולתלמיד

מחקרים מראים שגם בעידן המדיה הדיגיטלית, אנו מבלים חלק ניכר מזמננו בצפייה בטלוויזיה 

לפי נתוני סקר שנערך על-ידי טל-גאל ב- 1998,  זמן הצפייה הממוצע ביום הוא קרוב לשלוש שעות (2.7 ביום חול ו-2.8 בסופי שבוע) (טוקטלי 2000). מחקר רב-לאומי שהתפרסם ב-2001, מראה שבני נוער  בארצות שונות מבלים כ-3 שעות ביום מול המסך הקטן ווכשעה וחצי ביום בהאזנה למדיה קוליים. למעלה ממחצית מבני הנוער גולשים באינטרנט (Beentjes et al 2001

1999שמלא, נחמיאס ומיודוסר,).

כ-68% מבתי האב בישראל מנויים על שידורי הכבלים (לפי נתוני 1997). כיום חלק מבתי האב מחוברים גם ללוויין. בלמעלה ממחצית הבתים יש יותר ממקלט טלוויזיה אחד.  כל אלו מאפשרים לצופה לבחור במה לצפות מבין שפע ערוצים  ישראליים, קהילתיים, ייעודיים, זרים ובין-לאומיים. (טוקטלי 2000).

 

שימושים וסיפוקים של הצפייה בטלוויזיה 

בניגוד לצופים בקולנוע, המהווים "קהל שבוי" מרגע שנכנסו לאולם, צופי הטלוויזיה חופשיים לצפות כמה זמן שירצו, במה שירצו, מתוך מיגוון הערוצים הנקלטים במקלט הטלוויזיה הביתי.  בכל עת הם יכולים לכבות את המכשיר, לזפזפ לערוץ טלוויזיה אחר, לבטל את  עוצמת הקול.  תנאי הצפייה בבית שונים מתנאי הצפייה באולם הקולנוע החשוך, המזמינים את הצופה לנטוש את המציאות הממשית שבחוץ ולשקוע כל כולו לתוך הסרט.  דעתם של הצופים בבית מוסחת על-ידי גירויים רבים הנמצאים בסביבה. לעיתים  צופים בטלוויזיה בחברת בני משפחה וחברים, ומשוחחים על הטלוויזיה ועל דברים אחרים בזמן הצפייה. הצופים יכולים לקום ולעשות דברים אחרים במקביל ולהקשיב  לטלוויזיה "בחצי אוזן". יוצרי הטלוויזיה  נתקלים באתגר קשה ביותר: כיצד ללכוד ולרתק לאורך זמן את תשומת ליבם של הצופים למסך הקטן?

לכן משתמשים יוצרי הטלוויזיה  בקצב בלתי פוסק של דימויים חזותיים, חידושים, גיוון תכנים, תנועה, קולות וצלילים בשידורי הטלוויזיה.

 

הטלוויזיה ממלאת מיגוון תפקידים ושימושים בחיינו. לפי מחקר של קוביי (אצל למיש 2002 ע"מ 72,73) המבוסס על ניתוח יומנים אישיים של צופי טלוויזיה, הצפייה בטלוויזיה היא פעילות פסיבית, מרגיעה וברמת ריכוז נמוכה. היא תורמת לאיכות חיי המשפחה (למשל: כהשצפייה משותפת ומשוחחים על מה שצופים בו)  אך גם פוגעת בלכידות המשפחתית . הצפייה בטלוויזיה ממלאת לעיתים קרובות את הצורך לברוח מהמציאות ולהימנע ממצבים רגשיים שליליים. צופים נוטים לחוש פסיביים ופחות ערניים לאחר הצפייה ("בטטת כורסא", תחושה המוכרת לכולנו). ההנאה מהצפייה דועכת ככל שמתמשך זמן הצפיה. לצופים כבדים, הצופים שעות רבות במיוחד בטלוויזיה, יש תחושה כללית פחות טובה מצופים קלים, במיוחד כשהם לבד או נמצאים בפעילויות בלתי מתוכננות.

 

Lull (אצל למיש 2002 ע"מ 29 – 30), חקר ומצא שהטלוויזיה ממלאת מספר שימושים בחיי הפרט והמשפחה. הנה כמה מהשימושים הבולטים:

  • הטלוויזיה מבדרת, מרגיעה ומשחררת לחצים ומתחים.
  • הטלוויזיה משמשת רקע לפעילות בבית ויוצרת נוכחות חברתית גם בבית ריק מאדם.
  • הטלוויזיה מסדירה את לוח הזמנים של הפעילויות המשפחתיות; פעמים רבות לוח הזמנים מוגדר ביחס ללוח משדרי הטלוויזיה.
  • הטלוויזיה מסייעת לתקשורת בין-אישית בכך  שהיא מספקת דפוסי התנהגות לחיקוי. 
  • הטלוויזיה יוצרת שפה משותפת ועניין משותף. היא מקור לנושאים לשיחה.
  • הטלוויזיה משחררת את הלחץ המתמיד לקיים שיחה; אפשר לשתוק ביחד אל מול הטלוויזיה.
  • הטלוויזיה  מאפשרת להשתייך למשפחה באמצעות צפייה משותפת ולהתבדל ממנה  באמצעות צפייה לבד.
  • הטלוויזיה מאפשרת לצמצם עימותים וחיכוכים במשפחה בכך שהיא מהווה תחליף לקשר אינטנסיבי או לקשר בלתי רצוי. עם זאת, הטלוויזיה היא מוקד למאבקי כוח וסמכות במשפחה. המאבק סביב השלט וסביב תכני הצפייה המותרים והאסורים, הוא דוגמא בולטת לכך.
  • הטלוויזיה היא מקור ללמידה חברתית ואחרת בתחומים רבים. היא מקור לגישות לפתרון בעיות, לתפישות תפקיד, ללמידת מיומנויות ומקור ידע כללי בנושאים שונים .

 

טוקטלי (2001) מציין שבעשרים השנים האחרונות חל שינוי בישראל לגבי הציפיות מהטלוויזיה, ממכשיר שנועד לספק בעיקר יותר מידע ופחות בידור, למכשיר שנועד לספק בידור ומידע במידה שווה: ב-1970 55% ביקשו שהטלוויזיה תמלא צרכים של מידע ו- 33% ביקשו שהטלוויזיה תמלא צרכים של בידור.  ב-1990 43%  ביקשו שהטלוויזיה תמלא צרכים של בידור ו- 43% ביקשו שהטלוויזיה תמצא צרכים של מידע.

 

שפת הטלוויזיה

 

משמעות השם טלוויזיה  היא "תנועת תמונות למרחוק". כפי שציין פוסטמן (2000), פוטנציאל השימוש הטכנולוגי בטלוויזיה מאפשר להשתמש בה ככוננית, כמנורה וכאקוואריום... אפשר להשתמש בה כטלטקסט, כרדיו וכראינוע. הטכנולוגיה מאפשרת לשלוח למרחוק זרם בלתי פוסק של דימויים, מילים וצלילים.  אולם בפועל, טוען פוסטמן, התפתחה הטלוויזיה למדיום שבו בולטים במיוחד התנועה הרציפה של דימויים חזותיים.

בדומה לקולנוע, הטלוויזיה פונה לעין ולאוזן. ניתן לשלב בה מסרים בשפות שונות: שפת גוף, שפה מדוברת, שפה כתובה, שפה חזותית (צילום לסוגיו ואיור), שפה מוזיקלית.

בפועל אכן נעשה שימוש משולב בשפות אלו בטלוויזיה, אך לדעת פוסטמן, השפה החזותית

המצולמת היא הבולטת בטלוויזיה. השפה החזותית מסיחה את דעתו של צופה הטלוויזיה מהתוכן של המילים המדוברות.

 

מה מאפיין את הטלוויזיה ואת שפת הטלוויזיה על-פי פוסטמן?

 

1. שפת הטלוויזיה היא תנועה מתמדת וסימולטנית של גירויים המתחלפים בקצב מהיר ונקלטים על-ידי העין והאוזן בו זמנית. משך דימוי ממוצע על המסך בשידורי הכבלים הוא 3.5 שניות. העין אינה נחה לרגע.

 

2. קצב קליטה ועיבוד מוכתב על-ידי השידור - הקצב המהיר  אינו מאפשר לצופה מספיק זמן כדי לחשוב  על ולעבד את תכני השידור.  מה שלא נקלט על-ידי הצופה מייד בזמן השידור אבד, התפוגג ולא ניתן לשחזור מדוייק (אלא אם מקליטים מראש בוידיאו  וצופים בהקלטה שוב).

 

3. מוחשיות, שקיפות, שפה מצולמת כשפה טבעית שהבנתה אינה כרוכה בלימוד מוקדם;   השפה המצולמת היא שקופה ומוחשית (קונקרטית). אוצר הדימויים של שפת  הצילום מוגבל  לייצוג פשוט של המציאות המוחשית. מה שיש במציאות מצולם על-גבי סרטי הצילום והוידיאו. בניגוד להבנת השפה הכתובה המחייבת לימוד קרוא וכתוב, לא צריך ללמוד  את שפת הצילום כדי להבין מה מצולם. הצילום מתקשה לעסוק במופשט,  בפנימי, במורכב, במעמיק, בבלתי נראה ובמרוחק. כפי שאמר סלומון (אצל פוסטמן 2000, ע"מ 68):  "תמונות יש לזהות מילים יש להבין". הצילום מייצג את העולם כצורות מוחשיות. בעוד השפה המילולית יכולה לייצג  את העולם גם כרעיון מופשט. הצילום מתעד עובדות הנראות לעין. הוא אינו מתעד את תוכן הדעות או את המחלוקות סביבן. בעוד השפה המילולית מאפשרת להבין את הסמוי מן העין, את מה שמסתתר מתחת למציאות המצולמת. את האמונות והערכים המיוצגים בה.

 

4. מקוטעות, קפיצה מעניין לעניין, חוסר רלוונטיות להקשר המיידי  -  לפי פוסטמן, כל חצי שעה המשודרת בטלוויזיה, היא אירוע נבדל, הנפרד בתוכן ובמרקם הרגשי שלו ממה ששודר לפניו וממה שישודר אחריו. בנוסף, שידורי הטלוויזיה בנויים מקטעים של 8 דקות, העומדים למכירה למפרסמים. רצועות הפרסום הן רכיב מבני בטלוויזיה המסחרית. רכיב  הקוטע את הרצף וההמשכיות של התוכניות. הביטוי "ונעבור כעת" מבטא את  הקיטוע, את חוסר הקשר בין הקטעים המשודרים בטלוויזיה, את הקפיצה התזזיתית מעניין לעניין, ואת חוסר חשיבותם ורצינותם של התכנים המשודרים.  אין דבר שהוא חשוב עד כדי כך שלא יעברו ממנו מיד לדבר הבא.  

 

השימוש בשוטים, בתנועות מצלמה  ובזויות צילום  מבתרים את המציאות למקטעים

של זמן ומרחב.  למשל: בתוך עינית המצלמה אנו לוכדים רק חלק מהמרחב הקיים במציאות.

המצלמה מצלמת את המצב המתרחש  מנקודת זמן מסויימת עד לנקודת זמן מסויימת.

מקטעים אלו מצטרפים באמצעות עריכה למבנים של טקסטים,  אשר לעיתים קרובות מנותקים מההקשר המציאותי, המיידי והרלוונטי של חיי היום יום של הצופה ואינו תורם למהלך חייו.

למשל: שידורי תחזית מזג האויר הם רלוונטיים לחיי היום יום של הצופה, משום שהם  ישפיעו

על החלטתו האם ללבוש מעיל גשם או ללכת עם שרוול קצר. לעומת זאת, התוכן הנצפה בסרט מצויר אינו רלוונטי ישירות לחיי היום יום. בדרך כלל לא נשנה את תוכניותנו בעקבות הצפייה.

הטלגרפיה והטלוויזיה בעקבותיה, מספקים גודש מידע בלתי רלוונטי לחיי היום יום של הצופה.

 

פעולת הצפייה בטלוויזיה  (כמו כל פעולת שימוש בטכנולוגיית תקשורת אחרת) מנתקת אותנו

מההקשר המיידי של הזמן והמקום בו אנחנו נמצאים, ומעבירה אותנו לזמן ומקום אחרים

בהם עוסק הסרט.

 

5. דגש על ריגוש, בידור ופיתוי כתחליף לחשיבה וידע מורכבים -  המאבק והתחרות הקשה על תשומת ליבו של הצופה כדי להשיג רייטינג גבוה ופרסום, הביא לכך שהשיח הטלוויזיוני הפך לשיח קצבי שמטרתו  בידור, ריגוש ופיתוי.  השיח הטלוויזיוני זנח את הלוגיקה והתבונה לטובת המרגש, הדרמטי והמבדר. הוא מורכב ממנות קטנות של מידע, תוך הימנעות ממורכבות, וויתור על דקויות. חשיבה אינה מצטלמת טוב על המסך. כל השתהות של אדם חושב נראית על המרקע רע. כל גילוי של מומחיות מאריכת מילים מורכבת ומסובכת, נחשבת למעכבת ולמכבידה.  כל קיפאון בתנועה והיעדר שינוי יוצרים שעמום. הגירוי החזותי  הוא תחליף למחשבה. עימות וקונפליקט דרמטי מועדף על-פני שיח  מעמיק ומורכב. שפה מדוייקת ותקנית נתפסת כמיושנת. הטלוויזיה יוצרת אשליית ידיעה אך המידע המוצג בה  רחוק מהידיעה האמיתית .

 

פוסטמן אינו מביע כעס על עצם העובדה שהטלוויזיה מבדרת. הוא מבכה את העובדה  ש"בידור  זה הכל". הוא מביע את צערו על כך שהדפוס הבידורי הפך להיות הדפוס העיקרי שהטלוויזיה מציגה באמצעותו מידע, ושצורת ההצגה הבידורית והמעוררת של המידע הפכה להיות חשובה יותר מתוכן המידע.

 

6. אפשרות לתפוצה המונית של שידורים חיים – הטלוויזיה יכולה להפיץ להמונים

בזמן אמת "פיסות מציאות" בשידור חי.  ההחלטה לשדר אירוע בשידור חי היא סימן לחשיבות האירוע ואחד מהסממנים של "אירוע מדיה". בשידור החי יש "רגעים טלוויזיוניים" בעלי ערך היסטורי, אך יש בו  גם "רגעים מתים" רבים, שהם חסרי ערך ועניין, כמו: דקות המתנה ארוכות וממושכות בהן לא מתרחש שום דבר ממשי ולא נאמר דבר חדש. הצפייה בשידור החי מאפשרת השתתפות  מדומה של הצופים באירוע המשודר. השידור החי נועד לספק את הדרישה למידע מעודכן ומיידי. אך בפועל יש  בשידור החי  עודפות רבה של מידע שולי או חזרות רבות על דברים שכבר נאמרו. פעמים רבות המידע המתקבל הוא חלקי, בלתי בדוק, בלתי מוסמך, מבוסס על שמועות שחלקן מופרך בהמשך (הרחבה בנושאים אלו  ראו בפרקים: חדשות  ואירועי מדיה).

 

7. הטלוויזיה היא מדיום רב השפעה המעצב סטטוסים, מגמות והלכי רוח בתרבות - עצם השידור של אירוע או של ראיון עם אישיות מעצים את מעמדם החברתי. כל מה שמשודר בטלוויזיה נתפש כחשוב, מעצם שידורו בה. מכאן נובע כוחה האגדי של הטלוויזיה.

בכל תחום של התרבות (מדע, משפט, כלכלה וכד') יש קריטריונים פנימיים של המשתתפים בו להגדרת הטוב והמקצועי מול הרע והבלתי מקצועי. מתוקף הסמכות שמעניקה הטלוויזיה למרואיינים על-ידה, חותרים אנשים לקבל חשיפה טלוויזיונית גם במחיר הכפפה של שיקולים מקצועיים לשיקולי רייטינג. כל מי שחותר להשיג חשיפה טלוויזיונית, מוצא את עצמו נאלץ להתאים את דבריו ומסריו למאפייני המדיום הטלוויזיוני ולכך יש השפעה על כל תחומי התרבות.

 

8. דגש על השפה החזותית והימנעות מחשיבה מילולית מופשטת, מורכבת ומעמיקה- לטענת פוסטמן (2000), השפה המצולמת היא השולטת במדיום הטלוויזיוני  ומסיחה את הדעת מתוכן המילים. מראה ואמינותו של הדובר חשובים יותר מתוכן טיעוניו ודבריו. הצורה החיצונית חשובה יותר מהמהות הפנימית. ה"איך" חשוב יותר מה"מה". הצילום, התאורה והמוסיקה מעוררים רגשות חזקים ומכתיבים מצב רוח. חשיבה אינה מצטלמות טוב בטלוויזיה. גם אם יש תוכניות טלוויזיה המעוררות חשיבה מעמיקה (למשל בערוץ 8), הן לא משודרות בשעות צפיית שיא ואחוזי הצפיה בהן מזעריים.   

 

 

ביקורת על פוסטמן

רבות מאמירותיו הנחרצות של פוסטמן לגבי השפעת השפה החזותית של המדיום הטלוויזיוני

על תשומת הלב וההבנה של הצופה, אינן עומדות במבחן של תוצאות  מחקרי תקשורת (למיש 2002). הנחות המוצא של פוסטמן, שתשומת הלב של  הצופה בטלוויזיה היא מגיבה (ריאקטיבית)   למאפייני שפת הטלוויזיה ובעיקר למאפייני השפה החזותית,   עומדות בסתירה למימצאי מחקרים המעידים שהצפייה בטלוויזיה היא שילוב  בין שכלו הפעיל של הצופה, לבין מאפייני שפת הטלוויזיה וסביבת הצפייה.

 

במצבי צפייה רגילים נמצא שדווקא  מרכיבי השמע המילוליים הם המכוונים את תשומת הלב של הצופים הצעירים להיבטים החזותיים של המדיום, ולא להיפך. כאשר יש סתירה בין התוכן המילולי לבין התוכן החזותי, נמצאה  נטיה של הצופים להתמקד בתוכן החזותי.

הבנת התוכן, והרלוונטיות של התוכן הטלוויזיוני לצופה הם גורמים משמעותיים במשיכת תשומת הלב. אנו נמשכים לתכנים שאנו מסוגלים להבין. אנו לא מתעניינים במה שאנחנו לא מבינים או במה שלא רלוונטי לתחומי העניין שלנו. אם כי תנועה, קצב מהיר ואפקטים מיוחדים מסייעים למשיכת תשומת הלב ומרתקים את הצופה למסך, ללא קשר להיבטים תוכניים.

פוסטמן מייחס את הבידור והפופולריזציה של מדיה אחרים, כמו רדיו ועיתון להסתגלות של המדיה הותיקה לטלוויזיה. אך כבר ברומא העתיקה  הבינו שלחם ושעשועים להמונים הם תנאי הכרחי לשליטה.  אולי אין לתלות את האשם בטיב המדיום הטלוויזיוני אלא באופי האדם, המעדיף להתבדר, להימנע ממאמצי חשיבה, ולהעביר את זמנו בנעימים?

אילוצי סביבת ההפקה הטלוויזיונית

לטענת בורדייה,  כל שדות הייצור העיתונאי כפופים לאילוצים המבניים של שדה הייצור העיתונאי. לדבריו, יוצרים ומשתתפים בטלוויזיה נתונים להגבלות של זמן, נושא וכסף.

האילוץ הכלכלי מעיק על הטלוויזיה המסחרית. היא אינה יכולה להציג דברים שירגיזו את המפרסמים או את הקהל, מחשש שייעלם מקור הכנסותיה.

 

לעיתונאים יש "משקפיים" מקצועיות, קטגוריות תפישה, מבנים של חשיבה בלתי נראים שמארגנים את הנראה וקובעים מה נראה, מה לא נראה וכיצד נראה בטלוויזיה. קטגוריות אלו הן תולדה של חינוך וחיברות. העיתונאים הם חבורה סגורה שיש לה  הטיות של חשיבה קבוצתית משותפת המבוססת על התעניינות בחריג, רדיפה אחר החידוש והחתירה לבלעדיות. יש להם נטיה לחשדנות שגורמת להם לחפש עמדה ואינטרס גם כאשר אינם קיימים.  העיתונאים נוטים ליישר קו אחד עם השני. הפוסק האחרון המנצח מעל כולם הוא הרייטינג. דבר שיוצר בתנאי תחרות דווקא אחידות בין תכני המדיה במקום ליצור שונות.

 

לטענת בורדייה, ככל שהטלוויזיה שואפת להגיע לקהל רחב יותר, כך היא חייבת להקפיד לא לזעזע  אף אחד יותר מדי, לא להעלות בעיות שתעוררנה סקנדל גדול מדי, לא להרגיז יותר מדי את הציבור. הטלוויזיה אינה מדיום מהפכני. היא הסתגלה למבנים המנטליים של הציבור.

 

לטלוויזיה של שנות ה-50 היתה יומרה תרבותית להנחיל לציבור תרבות מסויימת.

אך הטלוויזיה  של שנות ה-90, היא פופוליסטית ומתחנפת לקהל. היא מוכנה לספק כל צורך של הקהל ולאפשר לכולם להשתתף ב"טוק שאו". היא מספקת לקהל מוצרים טלוויזיוניים גולמיים,

פיסות חיים  אישיות. היא מספקת את יצר המציצנות ואת ההשתוקקות להופיע ולהתפרסם בטלוויזיה.

כתוצאה מהתעצמות המעמד של הטלוויזיה במרחב התקשורתי, העיתונות נסוגה מפני הטלוויזיה ומחקה אותה (למשל: עיתונות צהובה). מדורי הטלוויזיה בעיתונות גדלים ועיתונאים משתוקקים להתראיין בטלוויזיה. הטלוויזיה היא זו שקובעת במידה רבה את סדר היום של ערוצי תקשורת אחרים ושל  תחומי התרבות.

בורדיה ניסח חוק כללי – ככל שיצרן התרבות שואף להגיע לקהל רחב יותר, כך הוא ישתף פעולה יותר עם חוקי המדיום הטלוויזיוני (הטיות המדיום). ככל שיצרן התרבות שואף לקהל ייחודי משלו כך הוא יהיה פחות תלוי במדיה ופחות מסתגל לחוקי המדיום הטלוויזיוני.

 


התרבות והאדם המיידי בעידן הטלוויזיה 
 

קריסטין ניסטרום (אצל יריב בן אליעזר, מקראה בנושא תקשורת וחברה),  חוקרת תקשורת אמריקנית, רואה ב"אדם המיידי" תוצר של תרבות הטלוויזיה. ניסטרום מחלקת את התרבות האנושית לשני סוגים:
תרבות אוריינית (ליטראטית  literacy) ותרבות מדוברת (אוראלית orality).

התרבות האוריינית, שהתפתחה בעקבות המצאת הדפוס, מעבירה את המידע באמצעות המילה הכתובה. תרבות כתובה מחייבת למידה מוקדמת של קרוא וכתוב. קריאה אינה פעילות ספונטאנית כמו דיבור בשפת אם.  קריאה וכתיבה מפתחים את החשיבה המופשטת ואת הגישה האובייקטיבית לסוגיות ומושגים, מפתחים יכולת לניטרול רגשות, יכולת להשקיע מאמץ ולדחות סיפוקים. שכלנות היא מאפיין מרכזי של בן תרבות הדפוס.

 

תרבות אוראלית, היא תרבות המבוססת על תקשורת פנים מול פנים ועל שפת גוף. זו התרבות הראשונית והקדומה יותר, שקדמה להמצאת הדפוס. המידע בתרבות האוראלית מועבר  על-ידי המילה המדוברת ושפת הגוף. אמצעים אלו מעודדים חשיבה מוחשית, חשיבה סובייקטיבית מנקודת מבט אישית,  מעורבות רגשית ושאיפה לסיפוק מיידי (הניתנת למימוש מיידי בגלל האינטראקטיביות של השיחה; לדוגמא: שואלים שאלה ומצפים לתשובה מיידית). כולנו יוצרים את התקשורת בתקופת הילדות שלנו באמצעות שפת גוף ודיבור. ריגושיות היא המאפיין המרכזי של בן התרבות האוראלית.

 

המדיום הטלוויזיוני, לטענת נינסטרום, מחזיר אותנו במידה רבה לתרבות האוראלית.

בתרבות הטלוויזיה יש דגש על המילה המדוברת ועל שפת הגוף, נוצרה שוב תרבות שבה האדם הוא מיידי, כלומר שואף לסיפוק מהיר של צרכיו, כאן ועכשיו.  תרבות של צריכת מוצרים ושירותים הניתנים לאספקה מיידית. למשל: מזון מוכן לחימום  מהיר במיקרוגל, דיאטות בזק,

כמיהה לפתרון מיידי של בעיות אישיות באמצעות תוכניות ייעוץ למיניהן בטלוויזיה, ברדיו ובטלפון, פוליטיקאים המעדיפים פתרונות פחות טובים אך מידיים על-פני פתרונות טובים יותר ארוכי טווח וכד'.

 

לטענת בורדייה,  המיידיות היא אופיו של המדיום הטלוויזיוני.  הטלוויזיה היא מדיום בהול המחייב את יוצריו לחשיבה מהירה.  החשיבה המהירה מתאפשרת רק כאשר היא נעשית בתבניות המקובלות, ברעיונות המקובלים, רעיונות שהם בנאליים, נדושים, שכיחים, שכבר התקבלו עוד לפני שאמרת אותם. לכן הטלוויזיה מעניקה יתרונות למספר מסויים של חושבים מהירים המציעים מזון תרבותי מהיר, מעובד ומעוכל מראש או שהיא מעדיפה שירותים שיתרונם המיידי  נראה לעין. כל מומחה או פרסומאי המשווק את רעיונותיו ומוצריו באמצעות  הטלוויזיה חייב להציג אותם בזמן קצר, בתבניות פשוטות ומושכות. מאחר שהטלוויזיה נתפשת כמדיום חשוב, כולם מתאימים את עצמם למאפייניה כדי לקבל פרסום טלוויזיוני. באופן זה, המיידיות מתרחבת ממאפיין של המדיום הטלוויזיוני, למאפיין של התרבות. כשהתרבות היא מיידית, לא מופעל על היחיד לחץ לדחות את הסיפוקים שלו, ומתחזקת הנטיה האישית של אנשים לחפש סיפוקים מיידיים מהר, כאן ועכשיו.

האדם המיידי הוא גם תוצר של יכולתו של המדיום הטלוויזיוני למלא מייד את צרכיו הבידוריים של הצופה, ומההרגל של הצופה לקבל את סיפוקיו מייד בלחיצת כפתור.



חברת הראווה: החיים הם סרט

בעידן הרב ערוצי הטלוויזיה משדרת  לנו עושר בלתי נדלה של  נופים וסביבות, דמויות, מצבים וסיפורים אנושיים. באמצעות הטלוויזיה אנו חווים עולם וירטואלי (מדומיין) מגוון, הנראה לנו ממשי ואמין.

 

לטענת פוסטמן (2000), קיבלנו ביסודיות כה רבה את הגדרות האמת, הידע והמציאות של תרבות הרייטינג הטלוויזיונית, שאין אנו מסוגלים לערער עליהן. מה שנתפש בעבר כבלתי רלוונטי הופך בעינינו כיום למלא חשיבות. אי לכידות של הטקסט הפכה לדבר שפוי ומקובל בהחלט. הגדרות המציאות, הידע והאמת של הטלוויזיה היצוקות בתבניות בידוריות,  הפכו להיות מקובלות ואמינות בעינינו.

 

קלה לסן (2001) טוענת שכתוצאה מכך שהטלוויזיה משקפת במראה מעוותת את חיינו,  התגנבה לחיינו מודעות עצמית מצערת ומנכרת. אפילו המחוות  הזעירות ביותר:  לשוב הביתה, להכין כוס תה, להתווכח עם אהובנו, כל אלו כבר זכו לייצוג טלוויזיוני והוצגו בפנינו בשידורי הטלוויזיה.  לכן המחוות האינטימיות ביותר שלנו הפכו לסטריאוטיפים, החיים שלנו הפכו לקלישאות טלוויזיוניות. החיים שלנו הם הצגה, מפגן ראווה בטלוויזיה. קשה לנו להבחין מתי אנו חיים את החיים האמיתיים והאותנטיים ומתי אנו חיים את תסריטי הטלוויזיה ודימוייה.  איבדנו את היכולת לחיות חיים ממשיים. להיות בקשר עם האני האמיתי שלנו.  איבדנו את המגע עם המציאות, עם הנוף והטבע. יש אופטימיסטיים המאמינים כי החיים בכאילו, ב "חברת הראוה", הגיעו לנקודת רוויה וממנה יצמח המשבר של חזרה לחיים האמיתיים.

 

טבלה מסכמת של מאפייני המדיום הטלוויזיוני

 

מאפייני הטכנולוגיה ושפת הטלוויזיה

 

קצב מהיר וסימולטני של מראות,קולות,מילים, תנועות. מקוטעות בזמן ובמקום. מוחשיות. שקיפות. ריגושיות. פעילות ותנועה. שידור חי – העברה מיידית של פיסות מציאות בזמן אמת. דגש על תנועה וצורה חזותית, הצגה דרמטית, מפה ובידורית.

 

מאפייני השיח הטלוויזיוני

 

שטחי וקופצני,  העדפה של ריגוש באמצעות דרמה, עימות, חידוש, תנועה, בידור, סיפורים אישיים, על-פני חשיבה ודיון מושגי בסוגיות מופשטות ומורכבות.

דפוסי קליטה וסביבת הקליטה

 

החושים הקולטים: ראיה ושמיעה.

קצב הקליטה של הצופה מוכתב על-ידי השידור.

הצופה בביתו אינו "קהל שבוי".  תשומת ליבו אינה מוקדשת במלואה לצפייה. יש גירוים ואלטרנטיבות המסיחים את דעתו.

 

חוויית הצפייה ושימושים וסיפוקים מהצפייה

חווייה מרגיעה, משחררת, מבדרת, מאפשרת בריחה מהמציאות,

לעיתים ממכרת, מדכאת ומנוונת (כאשר כמות הצפייה מוגזמת)

לוח המשדרים מסדיר את סדר היום המשפחתי, השליטה בשלט ובתכני הצפיה היא חלק מהמאבק לסמכות, תוכניות הטלוויזיה משמשות נושא לשיחה,  מקור לחיקוי ולתפישות תפקיד , מקור מידע ואמצעי למידה. הצפייה יכולה לתרום לחיזוק ולערעור של קשרים בתוך המשפחה.

 

אילוצי סביבה וגורמים  המשפיעים על  יוצרי הטלוויזיה

 

זמן שידור מוגבל, הישענות על תבניות חשיבה והצגה מהירות, עלויות הפקה גבוהות,  תלות ברייטינג (בהעדפות הקהל), תלות בהעדפות של פרסומאים,  תחרות, תרבות מקצועית ותפישות אישיות  של יוצרי הטלוויזיה המעדיפות את החריג, החדש, הבלעדי, השערורייתי, הבידורי, האישי, המציצני, הבאנאלי. 

השפעות של הטלוויזיה על התרבות

 

הטלוויזיה מעצבת את הסטטוס של המופיעים בה והעוסקים בה.

המיידיות ותרבות הבידור והרייטינג הטלוויזיונית משעתקים את עצמם לכל תחומי התרבות והחיים. הטלוויזיה אינה מדיום מהפכני. היא מסתגלת לדפוסי החשיבה ולהעדפות של הציבור וחותרת לספק באופן מיידי את צרכיו. יוצרת סגנון חיים של האדם המיידי ושל חברת הראווה.

 

 


מושגים

 

קהל שבוי – קהל שאין לו אפשרויות חלופיות ונגישות לצפייה. הקהל בקולנוע הוא קהל שבוי   בהשוואה לקהל הצופה בטלוויזיה בבית שהאלטרנטיבות שלו נמצאות בלחיצת כפתור.

 

האדם המיידי – סגנון חיים ותרבות שנוצרו בעקבות התפשטות תרבות הרייטינג הטלוויזיונית, המבוססים על סיפוק מיידי  של הצרכים היומיומיים. כמו: מזון מוכן,  מזון מהיר,

לבש וזרוק,  חדשות ובידור בשידור חי  מסביב לשעון וכד'. האדם המיידי  אינו מחונך לדחות סיפוקים.

 

חוקי המדיום הטלוויזיוני – השימוש  בביטוי "חוקי המדיום" יוצא מנקודת מוצא שיש

למדיום הטלוויזיוני השפעות חזקות ובלתי הפיכות על עיצוב התכנים המשודרים, ועל השפעותיהם של תכנים אלו על הקולט והחברה.

חוקי המדיום מתייחסים  להטיות האופייניות של הטלוויזיה  בתרבות פופולרית. אך בגלל עוצמת ההשפעה של טלוויזיה על תעשיית המדיה והתרבות, אנו יכולים למצוא כיום מאפייני דומים גם בערוצי תקשורת אחרים כמו עיתון ורדיו. אין הדבר מצביע על כך שאין בפועל תכנים טלוויזיוניים המנוגדים לחוקי המדיום (לדוגמא: שידורי ערוץ 8).  תכנים כאלו אפשריים להפקה ומשודרים בטלוויזיה. אך בדרך כלל הם לא משודרים  בערוצים המרכזיים בשעות צפיית שיא.

 

ואלו מאפייני המדיום:

שטף וסימולטניות של גירויים חזותיים ושמיעתיים, קצביות, מקוטעות, מוחשיות ושקיפות, שטחיות, פעולה ותנועה, תבניות פשוטות, פתרונות מיידיים, סובייקטיביות, ריגוש באמצעות דרמה, פיתוי, גיוון, חידוש וסיפור אישי, העדפת הצורה החזותית  והתנועה על פני התוכן, שידור חי של המציאות להמונים.

נטיה לספק באופן מיידי את הצרכים הבידוריים של הקהל ונטיה לפנות למכנה המשותף הערכי והתרבותי הרחב ביותר. הימנעות מתכנים מורכבים ומייצוג של טיעונים מסובכים, מושגים ומחשבות מופשטות,  ומהויות פנימיות.

 

המלצה: מומלץ למורה לא להסתפק בפוסטמן. ולהיעזר בספרה החדש והמקיף של דפנה למיש

(2002), לגדול עם הטלוויזיה, האוניברסיטה הפתוחה, ע"מ  22 – 47, 104 – 95.

 



ביבליוגרפיה

ברגר, א'. ברנשטיין, ע'. ערב, ד'. (2001) תקשורת וחברה תוכנית לימודים א,ב,ג, מפ"ט עמל.

פרק 1ג. חוויית הצפיה בטלוויזיה.

בורדייה, פ'. (1999), על הטלוויזיה, הוצאת בבל.

טוקטלי, א'. (2000), מדיניות תקשורת בישראל, האוניברסיטה הפתוחה.

 

למיש, ד'. (2002) לגדול עם הטלוויזיה, האוניברסיטה הפתוחה, ע"מ 22-47, 95-104.
פוסטמן, נ'. (2000) בידור עד מות, ספרית פועלים.
קלה ל'. (2001) שיבוש תרבות, הוצאת בבל.

 

שמלא, ע'. נחמיאס, ר'. מיודוסר, ד. (1999) מאפיין השימוש באינטרנט בקרב ילדים בגילאי 12-18

עיונים בטכנולוגיה ובמדעים 20. 15-22.

 

Beentjes.T.W.J, Koolestra, C.M., Mandielle, N and Vander Voort T.H.A (2001)

A use of different media for how long and why? In: Livingstone, S. and Bovill, M (eds).

 

שאלות משוב

 

  • מה הם מאפייני חוויית הצפיה בטלוויזיה וסביבת הצפיה בטלוויזיה?
  • אלו צרכים ותפקידים ממלאת הטלוויזיה בחיי הפרט והמשפחה?
  • מה הם מאפייני שפת הטלוויזיה והשיח הטלוויזיוני?
  • מה הם תנאי הקליטה ומה מושך את תשומת ליבו של הצופה בטלוויזיה?
  • אלו השפעות יש לטלוויזיה על התרבות וסגנון החיים? מה הסיבות לכך?
  • כיצד  משפיעים אילוצי המדיום הטלוויזיוני על אופן הצגת תכנים שונים בטלוויזיה?

 

 

 

דרכי הוראה

 

צפייה בטלוויזיה, דיון בעקבות הצפייה והשוואה בין סוגי טקסטים, הם דרכי ההוראה העיקריות. להלן מספר אפשרויות;

 

  • הגדירו מה היא טלוויזיה טובה בעיניהם.  יישמו את מאפייני ההגדרה בניתוח של מאפייני טקסט טלוויזיוני מסויים שאותו אתם אוהבים.

 

  • הטלוויזיה בשבילי היא כמו........................

 

אני צופה בטלוויזיה כאשר.........................

 

השלימו את החסר באמצעות מילה או גזירה והדבקה של תמונה המייצגת את יחסכם לטלוויזיה. מה מסקנתכם מעבודות התלמידים: אלו צרכים, שימושים וסיפוקים

ממלאת הטלוויזיה.

 

  • צפו בטקסט טלוויזיוני באורך 5-8 דקות (למשל, ברצף של קליפים או ברצף של פרסומות או ברצף של מבזק חדשות). לאחר הצפייה רשמו  את כל מה שאתם זוכרים ממה שצפיתם בו. דונו  בשאלות: מה זכרנו ולמה, מה שכחנו ולמה.קשרו את תשובות התלמידים למאפייני המדיום הטלוויזיוני ולסביבת הקליטה בזמן הצפייה.

 

  • צפו בקטע טלוויזיוני ללא קול. לאחר מכן הסבירו מה ראיתם ותארו את חוויית הצפייה:

      האם היה מעניין או משעמם? למה? אלו קטעים חזותיים ריתקו אתכם במיוחד ומדוע?

            לאחר מכן צפו באותו קטע עם קול, ונתחו את תרומתו של הפסקול לקשב ולמשמעות.

 

  • הקרינו שני קטעים העוסקים בנושא דומה: אחד משעמם מאוד והשני מעניין מאוד.

דונו בסיבות לעניין ולשעמום. הציעו הצעות לשיפור הקטע המשעמם.

 

  • קחו טקסט כתוב, קצר מופשט ומורכב. בקשו מהתלמידים להפוך אותו

לתסריט  קצר המיועד לטלוויזיה, בו מתואר מה רואים ומה שומעים. דונו עם התלמידים  בקשיים  של תהליך "התרגום" מטקסט כתוב לטקסט טלוויזיוני ובהטיות התרגום

לפי מאפייני המדיום.

 

  • מאפייני המדיום וביקורת טלוויזיה

לפניכם מאמר ביקורת על תוכנית הטלוויזיה  "אדם ברוך מחפש תשובה".

             (13/9/02, רואי וולמן,YNET)

המאפיינים של "טלוויזיה טובה" משמשים פעמים רבות אמות מידה לביקורת

של טלוויזיה.


שאלות לדיון בעקבות המאמר:

מה הן הנחות המוצא של כותב הביקורת בשאלה מהי טלוויזיה טובה?

כיצד הנחות אלו קשורות להערכה של המבקר את תוכניתו של אדם ברוך?

 

 

 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש