דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  אודות המגמה
  מקצוע תקשורת וחברה
  תוכנית הלימודים
  מערכים בתקשורת וחברה א
  מערכים בתקשורת וחברה ב
  מערכים בתקשורת וחברה ג
  מבניות בתקשורת וחברה ג
  מאמרים תיאורטיים
  מאמרים בנושא עיתונות
  מאמרים בנושא רדיו
  מאמרים בנושא טלוויזיה
  מאמרים בנושא פרסום
  موضوع الاعلام والمجتمع
  תקשורת אלקטרונית
  פרסום ויחסי ציבור
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,466,452 כניסות לאתר
אלימות- באולינג לקולומביין

מאת: מלמד אורלי

אפשרויות דידקטיות
שאלות מוצעות לדיון
תגובה מפורום תקשורת וחברה 

באולינג לקולומביין, (2002), 119  דקות, די.וי.די. תיעודי. במאי ומגיש: מייקל מור
ניתן להשאלה בספריות הוידיאו (בלוק באסטר, אוזן שלישית)
שלוש סיבות טובות מדוע לצפות בסרט "באולינג לקולומביין" (בכולו או בחלקים ממנו) עם תלמידי תיכון (י"א), במסגרת לימודי תקשורת וחברה;
הסרט מספק הקשר רחב יותר לקשר בין אלימות בטלוויזיה ובתרבות לבין אלימות במציאות.
הסרט מדגים כיצד תקשורת יכולה לשמש את הפרט כאמצעי לשינוי במודעות הציבורית ובמדיניות של רשתות שיווק.
הסרט עוסק בבעיה בוערת גם במקומותינו, אלימות בבתי הספר.

אזהרה: הסרט מכיל גם קטעים קשים לצפייה.

השם "באולינג לקולומביין", קשור לאירוע בו שני תלמידי תיכון קולומביין, שהוגדרו על-ידי מכריהם כדחויים ומוזרים, רצחו 12 תלמידים ומורה ופצעו תלמידים נוספים, ולאחר מכן התאבדו בירייה. משחק באולינג,  היה הדבר האחרון שעשו לפני הרצח.

הסרט מתאר את מצב תפוצת כלי הנשק בידיים פרטיות בארה"ב, ואת כמות ההרוגים/הנרצחים מירי בארה"ב, בהשוואה למדינות אחרות בעולם. מסקנותיו עגומות;
בארה"ב מספר ההרוגים מירי הוא גבוה לאין שיעור מבין המדינות הבאות: קנדה, בריטניה, יפן וגרמניה.
בארה"ב הקלות של השגת רישיון לנשיאת נשק והשגת כלי נשק ותחמושת לסוגיהם ברשתות השיווק ובחנויות היא בלתי נסבלת.

יותר ויותר נערים וילדים מעורבים באירועי ירי, כקורבנות וכרוצחים. (הטבח בתיכון קולומביין הוא המפורסם והחמור ביניהם. המקרה בו היה מעורב הילד הצעיר ביותר הוא ילד בן 6 שירה בבית הספר באקדח בילדה בת 6).

מור מנסה לשרטט ולהסביר את התמונה הגדולה והמורכבת של נתונים אלו, והוא מפריך בדרך, מספר מיתוסים.

למרות שמספר מקרי הרצח במציאות ירד בשנים האחרונות, מספר מקרי הרצח המופיעים בחדשות הטלוויזיה האמריקאית עלה.

האומנם באירועי ירי מעורבים יותר בני שכונות עוני או בני הפרברים? הנתונים מראים שבני העשירים מעורבים באירועי ירי ונגישותם לרכישת נשק והשגתו גבוהה יותר.גם ההתנגדות לרישוי נשק גבוהה יותר בקרב השחורים וההיספאנים בהשוואה ללבנים.

האומנם הצפייה בסדרות אלימות בטלוויזיה ובמשחקי וידיאו היא הגורם לאלימות בני נוער?לטענתו של מור, ההנאה של בני נוער קנדים הצופים באותן סדרות אינה פחותה מזו של בני נוער אמריקאים. בכל זאת, מספר המקרים של אירועי ירי אלימים קטן לעין ערוך בהשוואה לארה"ב.

האומנם שיריו של מרילין מנסון, שהנערים הרוצחים בקולומביין העריצו אותו ואת שיריו ותרבות כת השטן, הביאו את הנערים למעשה? שואל מור, ומראיין את מנסון. מרילין מנסון טוען ששיריו מאפשרים הקלה ופורקן למצוקות הרגשיות של מאזיניו. ותולה את האשם בתרבות הצריכה המבוססת על הפחדה, שמניעים המפרסמים.

האם הנגישות הגבוהה לנשק ותחמושת בארה"ב היא הגורם? במידה רבה זהו גורם מרכזי, אך בקנדה יש אותה נגישות. לקנדים יש תרבות מפותחת של צייד. בכל זאת מספר אירועי הירי הקטלניים נמוכים מאוד.

מה יש בקנדה שאין בארה"ב? תרבות של הרמוניה, שלום, סובלנות וסולידאריות חברתית, שבאה לידי ביטוי בסדר היום החדשותי, שכולל פחות אלימות, במדיניות המעדיפה משא ומתן על שימוש בכוח, בתחושת ביטחון גבוהה של הקנדים שבאה לידי ביטוי בכך שמשאירים את הדלתות פתוחות וללא נעילה, ברשת ביטחון סוציאלית המעניקה סל שירותים בסיסי ושווה לכל.

למה מייחס מור את האלימות הגבוהה בארה"ב? מור מונה מספר גורמים, חלקם תרבותיים ותקשורתיים, מבין כל הגישות המדברות על קשר בין אלימות במציאות לבין אלימות בתקשורת, מחזקים טיעוניו של מור את גישת התירבות;

ההיסטוריה האמריקאית היא היסטוריה אלימה ומדממת של מלחמה בפשע, מלחמות אזרחים, מלחמות  מחוץ ומבית, מלחמה בטרור (אם כי ההיסטוריה האמריקאית  לא אלימה יותר מההיסטוריה הגרמנית).

מדיניות החוץ האמריקאית מבוססת על שימוש בכוח, ובארה"ב תעשיית נשק מפותחת המעודדת הפצת נשק מחוץ לארה"ב ובתוכה, בצירוף עם חופש ביטוי וליברליות חסרת גבולות, שמתירות לכל דורש לרכוש נשק ותחמושת במחיר זול. כמו כן ארגון חזק של בעלי הנשק הפרטיים שהביא לחקיקה מתירנית בנושא.

לארה"ב יש מדיניות פנים וכלכלה שהפריטה את מערך שירותי הרווחה והבריאות, וגורמת לעוני מחפיר בצד עושר מנקר עיניים, יוצרת תסכול ומרירות, מפוררת את מערך התמיכה המשפחתי (אמהות חד הוריות, והורים נאלצים לצאת ליום עבודה מבוקר עד ערב, על מנת לקבל שכר שבקושי מספיק לקיומם. הילדים שנשארים בבית, מוזנחים ועזובים לנפשם).

התרבות האמריקאית מבוססת על שנאה והפחדה, המונעת על-ידי פוליטיקאים שמפחידים מפני טרור ומלחמות, ועל-ידי יצרנים ומפרסמים  שמטפחים את הדאגה ואת הפחד כמניע לרכישת מוצרי אבטחה, נשק, בטיחות.

לתרבות שנאה וההפחדה  אחראים מספר גורמים: חדשות הטלוויזיה ותוכניות האקטואליה, כמו "חדשות המשטרה" (תוכנית דומה ל"בשידור חוקר"), שבראש סדר היום שלהן עומדים אירועים אלימים, כמו: מעשי פשע ורצח, מלחמות, טרור. האמריקאי התרגל לקבל את מנת האלימות היומית שלו דרך מהדורת החדשות. מור מדגים כיצד עיתונאי ומפיק טלוויזיה

יעדיף לסקר סיפור רצח, על-פני סיקור של האחראים לערפיח הכבד שמסתיר את השלט "הוליווד", מעיני המתבונן. למרות שנזקי הערפיח וזיהום הסביבה קשים יותר מרצח של אדם בודד.

גם מפיקי טלוויזיה יעדיפו תוכניות כמו: בשידור חוקר, בהן לוכדים גנב שחטף ארנק מקשישה ובו 85 דולר, על-פני מרדף אחר מנהל עשיר שגנב מיליונים מעובדיו העניים. כי זה נראה יותר טוב ומעניין בטלוויזיה ומשום שהמשטרה אינה מנהלת מרדפים רוויי אקשן אחרי הנוכלים העשירים והחשובים אלא מטפלת בהם בכפפות משי כאילו היו אח"מים. קשה למכור "הרמוניה, משא ומתן ושלווה" בטלוויזיה. זה לא מצטלם טוב. האלימות הפכה להיות חלק מתרבות הבידור.

האמריקאי הממוצע חי בפחד. הוא מרגיש שהעולם הרבה יותר מסוכן ממה שהוא באמת. הוא בודד מנוכר  ומסתגר בביתו. לכן הצורך שלו בהגנת נשק אישי כה גבוהה והנכונות שלו לעשות בו שימוש רבה.

באשר למערכת החינוך, טוען מור, מהר מאוד נותנים לילדים בבית הספר את התחושה שאפשרויותיהם חסומות. שאם הם לא הצליחו במבחנים בבית הספר, זה בשבילם סוף הדרך בחיים. זה ההסבר שמספק אחד מיוצרי סאות'פארק, תלמיד גרוע לשעבר בקולומביין שהגיע לגדולות אחרי והפך את חוויות בית הספר הגרועות שלו לסרט אנימציה. 

מאז הטבח בתיכון קולומביין, רווחת במערכת החינוך האמריקאית מדיניות היד החזקה. הושלטה תלבושת אחידה (עם חולצה בתוך המכנסיים כדי לא ניתן יהיה להחביא כלי נשק). התלמידים עוברים סריקה ובדיקה ביטחונית לפני כניסתם לבית הספר. ילד הושעה מבית הספר משום שהביא קוצץ ציפורניים וזה הוגדר ככלי נשק. מתחילים להתייחס לילדים כמו אל מפלצות ולא כמו אל נשמות טהורות וזכות.

ללא ספק משהו רע עובר על אמריקה אם ילד בן שש יורה סתם כה וללא סיבה בילדה בת שש בבית הספר.

אך יש בכל זאת קרן אור קטנה שמספק הסרט, בתקווה לחולל שינוי במצב המייאש; מור מזמין שניים מהתלמידים לשעבר שנפצעו בקולומביין, להיכנס לרשת קי.מארט. ולתבוע לנוכח מצלמות הטלוויזיה, שיפסיקו לשווק תחמושת ללא הגבלה בסניפי הרשת.

הלחץ התקשורתי נושא פירות בלתי צפויים; דוברת החברה מכנסת מסיבת עיתונאים עם הנערים ומור, ומכריזה על כך שחברת קיי. מארט החליטה בתוך שלושה חודשים להפסיק את שיווק התחמושת בסניפיה.

וכמו שנאמר במערכון המשובץ בסרט: אם אני מת להרוג אותך, אבל כדור יעלה לי 5,000 דולר, אז לקחת חיים של מישהו, זו פעולה יקרה שאצטרך לעבוד בשבילה קשה, ואולי לקחת בשביל זה הלוואה מהבנק...אז אולי ירצחו פחות אנשים בגלל זה.

אפשרויות דידקטיות
הסרט ארוך. אפשר לבחור קטעים אפקטיביים ממנו. במיוחד רלוונטיים הקטעים מהמחצית השנייה של הסרט, העוסקים בתיאור הטבח בקולומביין, וביחסים בין תרבות ותקשורת אלימה לבין מציאות אלימה.

שאלות מוצעות לדיון:
>מה הגורמים לאלימות במציאות?
>איזו תרבות משקפים ויוצרים הטלוויזיה והתקשורת בז'אנרים שונים?
>מה הגורמים לסדר היום האלים בחדשות? וכיצד זה קשור לתפישות תפקיד של העיתונאים לאופייה של הפוליטיקה האמריקאית ולמאפייני המדיום הטלוויזיוני?
>מבין הגישות התיאורטיות העוסקות בקשר בין אלימות בטלוויזיה לבין אלימות במציאות, איזו גישה מחזק יותר הסרט?
>האם המצב ניתן לשינוי? כיצד משתמשים בתקשורת כאמצעי לשינוי?
>מה הם הגורמים לאלימות בבתי הספר? מה ניתן וצריך לעשות על מנת לצמצמם?

תגובה מפורום תקשורת וחברה מאת:  אפי ברקוביץ
תאריך: 08/05/2004
פורום "תקשורת וחברה"

כותרת:  באולינג לישראל
אורלי, תודה רבה על ההצעות לשימוש בסרט בכיתה, ההצעות יכולות לעזור בשנים הבאות לצפייה נכונה יותר בסרט הקשה הזה.

כשאני צפיתי בו, ליוותה אותי התחושה שהסרט מספר על העתיד לקרות פה במדינה. הבמאי מייקל מור מצליח לתאר בסרט את המתרחש מתחת לפני השטח בארה"ב ולנתח תהליכים חברתיים והמונח "אמריקניזציה" הדהד לי בראש כל הזמן. הייתה לי בעיה שליווה אותי במהלך הצפייה והיא בעיית הסרטים הדוקומנטאריים הסובייקטיביים הנהוגים בז`אנר זה. הבמאי מקפיד להביע את עמדתו בלבד ולהציג את הדברים מנקודת מבטו ועמדותיו.(הדבר בא לידי ביטוי גם בצורה הטכנית).

העמדות לא מוסתרות או נאמרות בעדינות אלא בהשתלטות טוטאלית על מוחו של הצופה- עד כי הצופים נאלצים לחשוב כמו מייקל מור בלי לנסות לחפש עמדות או תשובות שונות/אחרות.

אני הקרנתי חלקים קטנים מן הסרט לתלמידי יא` דווקא בהקשר של קפיטליזם ניאו מרקסיסטים תרבות צריכה, ריאליזם קפיטליסטי ודור הMTV -. כל אלו מודגשים בראיון עם מרלין מנסון שחלק מתלמידי (לובשי השחורים) אוהבים אותו. התלמידים אהבו את הקטע שבו מדבר מייקל על מדיניות ההפחדה של התקשורת במטרה ליצור חברה צרכנית. בהמשך הקרנתי את הקטע על אלימות בתקשורת מתוך הסרט כאשר דברנו על נושא זה והקרנתי את הקטע על הילדים החמודים מקנדה בהקשר הזה והתלמידים אמרו שהם מקנאים בהם שהם חיים במקום כל-כך שקט. התלמידים בקשו לראות את הסרט כולו, אך אני התנגדתי ואמרתי שהסרט ארוך וקשה לצפייה כיתתית משותפת. השאלתי לכמה תלמידים את הסרט הביתה ולאחר מספר ימים הם חזרו לשיעור לאחר צפייה משותפת של חמישה חברים/ות בסרט וסיפרו לי שכולם נרדמו חוץ מאחד שטען שהסרט "ענק" ו"גאוני" אבל גם "מפחיד". בכל אופן- תודה על ההרחבה- וללא ספק סרט חובה.

 

 

 

 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש