דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  אודות המגמה
  מקצוע תקשורת וחברה
  תוכנית הלימודים
  מערכים בתקשורת וחברה א
  מערכים בתקשורת וחברה ב
  מערכים בתקשורת וחברה ג
  מבניות בתקשורת וחברה ג
  מאמרים תיאורטיים
  מאמרים בנושא עיתונות
  מאמרים בנושא רדיו
  מאמרים בנושא טלוויזיה
  מאמרים בנושא פרסום
  موضوع الاعلام والمجتمع
  תקשורת אלקטרונית
  פרסום ויחסי ציבור
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,468,977 כניסות לאתר
תיאוריות ניאו-מרקסיסטיות ויישומן בניתוח אופרות סבון

מאת: אורלי מלמד

מבוסס על:  דן כספי, תקשורת המונים א', האוניברסיטה הפתוחה, 1995, ע"מ  70 –75
תודה לורד אורגיל על הארותיה המועילות 
 

הגישות  הניאו מרקסיסטיות הן כמה מהגישות הפופולאריות העוסקות בביקורת התקשורת ובאופן השפעתה על  ההמונים. גישות אלו נגזרות מהתיאוריה  שהגה  הפילוסוף והאידיאולוג קרל מרקס.   הן מכונות "ניאו-מרקסיסטיות", משום שהן מספקות פרשנות חדשה לתיאוריה המרקסיסטית הקלאסית והותיקה.

 

התיאוריה של מרקס, עוסקת בקשרים שבין היחסים הכלכליים הקיימים בין המעמדות בחברה,  לבין מבנה העל התרבותי; המכיל את אמונות היסוד, היצירה התרבותית, המדיניות והמשפט.

לפי מרקס,  רעיונותיו של המעמד השליט נפוצים ומעצבים את התרבות מכמה סיבות: למעמד השליט, שבבעלותו השליטה באמצעי הייצור, יש את האמצעים הכלכליים ליצירה רוחנית, בידיו נתון הפיקוח על היצירה הרוחנית משום שאנשי הרוח תלויים בו לכלכלתם, לאנשי המעמד השליט יש תודעה אידיאולוגית משלהם. לכן הרעיונות המיוצרים ו/או נתמכים על-ידי המעמד השליט, הם  הרעיונות השליטים של אותה תקופה. 

 

עוד טוען מרקס שבני המעמד השליט יוצרים תודעה אידיאולוגית כוזבת של בני המעמד הנמוך (הפועלים). הפצת אידיאולוגיה זו והנחלתה להמונים המאפשרת את המשך השליטה של המעמד השליט על הפועלים. כאשר בני מעמד הפועלים יפתחו תודעה אותנטית עצמאית משלהם ויבינו את מצבם האמיתי, תתחולל מהפכה שתוביל לחלוקה צודקת ושוויונית יותר של השליטה בכוחות הייצור.

 

לפי תפיסת מעמדה החברתי והפוליטי של תקשורת ההמונים, הנגזרת מהשקפתו זו של מרקס, תקשורת המונים היא חלק מהתרבות, מבניין העל של החברה. היא מוסד חברתי המשקף את ערכי המעמד השליט, משמש כלי ביטוי לדעותיו ומשרת בנאמנות את האינטרסים שלו. תמונת העולם שמספקים אמצעי תקשורת ההמונים תואמת את האידיאולוגיה ואת האינטרסים של המעמד השליט. תקשורת ההמונים פועלת בתיאום מרבי עם מוסדות החברה האחרים, הנתונים אף הם להשפעתו של המעמד השליט. לאמצעי תקשורת המונים יש תפקיד מרכזי בהנצחת יחסי הניצול הקיימים בין המעמד השליט לבין המעמדות הנשלטים. הם משכנעים את הנשלטים שהמצב הקיים פועל לטובתם, כדי שהיציבות החברתית תישמר. אמצעי תקשורת ההמונים מסכלים כל ניסיון מחאה של כוחות המתנגדים לשלטון. הם מעוותים את דמותם ושוללים מהם הכרה ציבורית.

 

לפי התפיסה המרקסיסטית, אחת הדרכים לשמור על היציבות הפוליטית היא לספק לנשלטים

את צרכיהם ורצונותיהם הבסיסיים. המעמד השליט סבור שהנשלטים זקוקים ל"לחם ולשעשועים". אמצעי תקשורת ההמונים, המספקים "שעשועים" להמונים מסיחים, בכך את דעתם של ההמונים מן העיקר, ובדרך זו מחזקים את משטר הדיכוי והניצול ואת אי השוויון.  הגישה המרקסיסטית  טוענת שמחובתה של התקשורת לחולל שינוי חברתי בכיוון הרצוי של צמצום הפערים וצמצום האי-שיווין. התקשורת צריכה לבקר את השלטון הקפיטליסטי ולעודד את ההמונים למרוד בו, להשתחרר מכבליו הרוחניים ולהיטיב את מצבם החומרי. אך בפועל, מועלים אמצעי התקשורת בתפקידם והם מנציחים את האי- שוויון הקיים.

 

מהנאמר עולים מספר מאפיינים המשותפים  לגישות מרקסיסטיות:

  • גישות מרקסיסטיות הן דטרמיניסטיות באופיין; כלומר  ההשפעה היא חד כיוונית ובלתי הפיכה; היחסים הכלכליים בין המעמדות קובעים ומעצבים את התרבות ולא להיפך.  (בדומה לגישת הדטרמיניזם הטכנולוגי לפיה טכנולוגיות התקשורת מעצבות את התודעה, החברה והתרבות ולא להיפך).

 

  • הגישות מייחסות עוצמה  כלכלית ועוצמה אידיאולוגית תרבותית למעמד השליט.
  • הגישות מייחסות פעילות  מכוונת ומניפולטיבית למעמד השליט, שמטרתה להנציח את אי השוויון ואת שליטתו על מעמדות אחרים באמצעות הפצת האידיאולוגיה השלטת. (קונספירציה – תיאוריית הקשר).

 

מהתיאוריה  שהגה קרל מרקס,  התפתחו מספר זרמים אינטלקטואליים, העוסקים בתפקיד תקשורת ההמונים בחברה, הנקראים גישות ניאו-מרקסיסטיות. אנו נתמקד בשלוש גישות: התיאוריה הפוליטית-כלכלית, תיאוריית ההגמוניה ואסכולת פרנקפורט. ונראה כיצד ניתן להסביר באמצעותן את תכני התקשורת בכלל ואת התכנים של אופרות סבון בפרט, ואת ההשלכות של תכני התקשורת על שימור  הלכידות והיציבות החברתית.

 

התיאוריה הפוליטית כלכלית:

ניתן לסכם את התיאוריה הפוליטית כלכלית באמצעות הפתגם: "בעל המאה הוא בעל הדעה". לפי תיאוריה זו, הבעלות על  אמצעי התקשורת, קובעת את אופי התכנים והמסרים המועברים להמונים באמצעותה.

בבסיס תיאוריה זו עומדת ההנחה שהאידיאולוגיה המווסתת את אמצעי תקשורת ההמונים, תלויה במישרין בבסיס הכלכלי שלהם ובאינטרסים של הבעלים עליהם. התלות של אמצעי התקשורת בבעלים ובגורמי מימון נוספים, גורמים לכך שהשיקולים הכלכליים הם הקובעים את מדיניות הפרסום הכללית של אמצעי התקשורת, תכני התקשורת ואופן הצגתם.

 

לפי תיאוריה זו השיקולים הכלכליים קובעים את תכני התקשורת במספר מובנים:

הבעלים על ערוצי התקשורת מעוניינים להגדיל את רווחיהם, לכן יעדיפו תוכניות פופולאריות המושכות קהל גדול במיוחד. זה מוביל להתפתחות של תרבות הרייטינג הפונה למכנה המשותף הנמוך ביותר.

 

הבעלים על ערוצי התקשורת מרוויחים מפרסום.  ערוץ התקשורת מוכר קהל למפרסמים, באמצעות ריתוקו של קהל זה לתוכניות מתאימות. ערוץ התקשורת לא יפיק תוכניות שאין להן מפרסמים. התכנים יותאמו כדי למשוך את הקהל הרצוי.

 

הבעלים של ערוץ התקשורת, מעוניינים גם ביציבות של המערכת הפוליטית ובשימור המצב הקיים. משום שבדרך כלל  הבעלים של ערוצי התקשורת מעורבים עסקית גם בענפי תעשיה, תיירות  ושירותים. שינויים מרחיקים במבנה המשק עלולים לפגוע בביסוס הכלכלי שלהם ושל מוסדות התקשורת. לכן ערוצי  התקשורת יתמכו בסיקור התקשורתי בפתרונות למשברים כלכליים שאינם פוגעים בצריכת הפרט.

 

הדוגמא  הבאה ממחישה את הקשר בין המשולש: תקשורת - כלכלה - פוליטיקה, לאידיאולוגיה:  ידיעה מתאריך 16/1/89, "הארץ", מספרת על כך שאיש העסקים רוברט מקסוול, שהשקיע לאחרונה ב"מעריב" וב"סאיטקס", מתכוון להשקיע ברכישת חברות ממשלתיות רבות מידי המדינה. עוד טוענת הידיעה שמקסוול, תומך במדיניות הכלכלית של שמעון פרס, המבוססת על הקטנת מעורבות הממשלה בסקטור העסקי, ועל הרחבת הקשרים העסקיים בין ישראל לעולם.

 

דוגמא אחרת: הקולות שיקבלו סיקור אוהד ויישמעו חזק יותר בתקשורת, הם קולותיהם של אלו שיכולים לתרום לרווחיו של ערוץ התקשורת. למשל: סיקור אוהד למנהלי המפעל (שהם מפרסמים פוטנציאליים) בזמן שביתה.

 

על-פי גישה זו, אפשר להסביר גם את התמיכה של ערוצי תקשורת מסוימים בתוכנית  הכלכלית שמציע בנימין נתניהו בימים אלו, המבוססת על קיצוצים ופיטורים המוניים של עובדי ציבור הפרטה של חברות ממשלתיות והטבות לבעלי ההון, במונחים של אינטרסים כלכליים של ערוצי התקשורת. התקשורת תומכת בתוכנית שתקדם  האינטרסים של בעליה, שהם בעצמם בעלי הון

המשתייכים למעמד השליט.

 

התיאוריה הפוליטית כלכלית מסבירה באופן משכנע את התפתחות הז'אנר אופרות סבון.

חברות הדטרגנטים היו מעוניינות לפרסם את מוצריהן לנשים. הטלוויזיה התאימה לצרכים של נשים את ז'אנר אופרות הסבון, שעוסק בנושאים המדברים לליבן של נשים (אהבה ויחסים במשפחה) בצורה המרתקת אותן למסך מידי יום ביומו (באמצעות השהיית השיא).

 

עוד דוגמא: אופרת סבון העוסקת במשפחות העוסקות בתעשיית האופנה, כמו: היפים והאמיצים,  משרתת באותה הזדמנות את האינטרסים של מפרסמים בתחום האופנה והמוצרים לבית. היא מאפשרת פרסום סמוי של מוצרי אופנה ומוצרים לבית באמצעות הצגתם כחלק מסגנון חייהם של גיבורי הסדרה. (זה אגב נכון עוד יותר לגבי טלנובלות לבני הנעורים, כמו: המורדים, שבמקביל לסדרה מופקים מוצרים המשווקים באמצעות זיכיון לבני נוער: יומנים, חולצות, הופעות, קלטות, דיסקים וכו').

 

הקשר בין פוליטיקה לכלכלה ותקשורת בישראל, מומחש באופן בולט בתפקודם התקשורתי של בני הזוג ג'ודי ניר מוזס שלום, וסילבן שלום. למשל: בפרסומים של ידיעות אחרונות סביב השאלה מי יהיה שר האוצר בממשלת שרון הנוכחית: סילבן שלום או בנימין נתניהו.

 

 

תיאוריית ההגמוניה 

תיאוריית ההגמוניה, שרעיונותיה מיוחסים למרקסיסט האיטלקי אנטוניו גרמשי, מתמקדת באידיאולוגיה של המעמד השליט, בדרכי ביטויה ובאופנים שהיא מונחלת למעמדות המנוצלים, כמו: מעמד הפועלים.  לפי תיאוריה זו, הבורגנות מנציחה את שליטתה משום שהיא משכנעת את יתר המעמדות שדרכה המדינית כלכלית היא הדרך הנכונה. כוחה של הבורגנות נגזר מהצלחתה להפיץ את ערכיה ואת  האידיאולוגיה שלה בקרב הציבור הרחב.

 

אמצעי התקשורת הם אחד מהמנגנונים האידיאולוגיים של המדינה ותקשורת ההמונים היא שופרו של המעמד השליט, ביודעין או שלא ביודעין. התקשורת מפיצה ומנחילה את האידיאולוגיה הקפיטליסטית, את הערכים, את סגנון החיים ואת סמלי הסטטוס של המעמד השליט, לכל שכבות החברה. העיתונאים ויוצרים של תכני התקשורת, עברו תהליכי חיברות (סוציאליזציה)

שבמהלכם הפנימו את התודעה האידיאולוגית של המעמד השליט.

 

באופרות סבון רבות, העוסקות בחייהן של משפחות עשירות, גיבורי הסדרה, קורותיהם ומעלליהם משדרים לציבור את ערכיו המקודשים של הקפיטליזם: הישגיות, כוחניות, רכושנות, הצלחה וכסף,  פרקי הסדרה מאפשרים לציבור הרחב להציץ לעולמם של עשירים, להזדהות עימם ולשאוף להגיע לרמת סגנון חיים גבוהה ולהתנהג כמותם.

 

בתוך אופרת הסבון "היפים והאמיצים",  יש תככים רבים בתוך המשפחות וביניהן. דמויות מרכזיות ומשניות בסדרה מבצעות מעשים לא מוסריים  כלפי בני משפחה וחברים,  כדי להגיע לשליטה  על חברות האופנה המשפחתיות. כל אלו משדרים מסרים המחזקים את האידיאולוגיה הקפיטליסטית, לפיה החתירה לעושר , למעמד ולרווח הם מעל לכל.  גם אם  יש דה-לגיטימציה בסדרה, להתנהגות הדמויות הרעות והבלתי מוסריות במשפחות והתרמית נחשפת, הרי שמעצם היותה של אופרת הסבון אין-סופית ומשפחתית, מוחלים לחלק מהדמויות הבלתי מוסריות על חטאיהם, כי הסדרה חייבת להימשך.  

 

עוד דוגמא:מ"היפים והאמיצים": בסדרה  יש גרעין מרכזי משפחתי של המעמד העשיר והשליט, ויש דמויות מחוץ למשפחה, המנסות להתקבל לעמדות בכירות בניהול עסקי האופנה באמצעות קשרי נישואין.  בסופו של דבר, נענשים העשירים והעשירות שנפלו בפח  והתאהבו בבני זוג בלתי מתאימים. דבר זה מנציח את הפער בין המעמדות. בין אלו ששייכים לאליטה מלידה לבין אלו שלא ישתייכו אליה לעולם.

 

אסכולת פרנקפורט 

אסכולת פרנקפורט, שהתבססה על  קבוצת אינטלקטואלים גרמנים, ביניהם יהודים שנטשו את גרמניה עם עלות היטלר לשלטון והגרו לארה"ב, ניסתה להשיב על השאלה מדוע לא התגשמה הנבואה החברתית של התיאוריה המרקסיסטית שתיווצר מהפכה בעקבות אי השוויון בחברה הקפיטליסטית? חבריה הגיעו למסקנה שהאשמה מוטלת על מבנה העל התרבותי,  שתקשורת ההמונים היא חלק ממנו.

לפי גישת אסכולת פרנקפורט, המעמד השליט, מצליח למנוע שינויים וזעזועים  משום שהוא יוצר תנאים כלכליים המקלים על בני המעמדות הנמוכים ומשפרים את מצבם. בדרך זו נמנעים המתחים שסופם לחולל את השינויים הקיצוניים.

 

בנוסף, המעמד השליט נעזר בתרבות ההמונים החדשה, האוניברסאלית והממוסחרת, המספקת את רווחת הפרט ואת הנאותיו המיידיות. התפתחות תרבות הפנאי של צרכנות, שירותים וטכנולוגיה מתקדמת, סייעה למעמד השליט לטפח מיתוס חדש של חברה אל-מעמדית, המספקת צרכים הטבועים בכל אדם, בלא הבדלי מעמדות. אשליית השוויון החברתי היא המסייעת למעמד השליט ללכד ליכוד מלאכותי את כל שכבות החברה. כיצד יוצרת התקשורת אשליה זו? בכך שהיא מספקת לכל האוכלוסייה מוצרי תרבות שווים, הפונים אל המכנה המשותף הנמוך ביותר.

תרבות זו מטופחת באופן סמוי על – ידי המעמד השליט.

תרבות זו, יוצרת לטענת מרקוזה את האדם החד מימדי שהוא תוצר של השיטה הקפיטליסטית.

אדם החי חיים מנוכרים בחברת השפע התעשייתית, ואינו מודע למצב בגלל העלייה ברמת חייו

ובגלל שטיפת המוח של אמצעי תקשורת ההמונים.

המניפולציה התקשורתית של המעמד השליט  מאפשרת לו למתן את התביעות לחלוקת הבעלות על ההון והרכוש ולשמור על המונופול על הייצור.

אסכולת פרנקפורט מסתייגת מתרבות ההמונים ומבקרת אותה. לכן יש המאשימים אותה באליטיזם.

הטענה של האסכולה: הגישה החופשית לתרבות האליטה היא אשליה של שוויון, המסממת את הציבור, וגורמת לפיחות בתרבות בגלל הצורך להתאימה להמונים.

 

דוגמא לאידיאולוגיה שלטונית, קפיטליסטית, היוצרת אשליה של שוויון היא האמונה הרווחת

שקיים שוויון הזדמנויות בחברה דמוקרטית ומי שרוצה ומתאמץ מספיק יכול להצליח ולהתעשר.

משתמע מכך שהאחריות על העוני מוטלת על העניים בלבד.  אשליה זו מטופחת גם באמצעות סדרות דרמה ואופרות סבון טלוויזיוניות המבוססות על מיתוס "סינדרלה" ו"החלום האמריקאי";  העוזרת או האומנת הענייה שהתחתנה עם בעל הבית המיליונר והפכה למנהלת של עסקיו ("נני"), כתבת חדשות זוטרה שהופכת למגישת תוכנית טלוויזיה זוהרת, זונה שהפכה לאשתו של מיליונר וכד'.

 

אסכולת פרנקפורט הייתה מספקת הסבר אחר מהגישה הפוליטית כלכלית, לעובדה שהתוכנית הכלכלית של נתניהו עברה ללא הפגנות סוערות מדי של ההמונים ברחובות; המעמד השליט,

באמצעות הסברת התוכנית בכלי התקשורת, שכנע את ההמונים שאין ברירה, צריך להמשיך ולהנציח את אי השוויון הכלכלי בחברה; יש למשוך את המשקיעים ואת בעלי ההון להשקיע  בישראל, כי רק כך תהיה עבודה לכולם. העשירים ירוויחו וגם לעניים יהיה טוב יותר כי תהיה להם עבודה.

 

סיכום שלוש הגישות הניאו-מרקסיסטיות


המשותף לשלוש הגישות:

המעמד השליט קשר קשר נגד הציבור הרחב

תקשורת ההמונים מגויסת ומנוצלת במודע או שלא במודע על –ידי המעמד השליט.

תקשורת ההמונים  מאפשרת למעמד השליט להנציח את המצב הקיים.

 

המבדיל בין שלוש הגישות:

הגישה הפוליטית כלכלית רואה בתקשורת מוסד כלכלי שמטרתו רווח. התלות של התקשורת בגורמי מימון, קובעת את סוגי התכנים ואופן הצגתם בתקשורת. הפצת האידיאולוגיה והערכים על-ידי התקשורת נועדה  לאפשר הגדלת הרווחים. האידיאולוגיה היא אמצעי להשגת מטרות כלכליות.

צורת הניתוח להוכחת התיאוריה: הוכחת קיומו של קשר בין אינטרס כלכלי של בעלי שליטה בערוץ התקשורת לבין תכנים המתפרסמים או לא מתפרסמים בה, וצורת הצגתם של תכנים אלו.

 

הגישה ההגמונית רואה בתקשורת מוסד תרבותי המפיץ אידיאולוגיה וערכים קפיטליסטיים, שמגייסים את ההמונים לתמוך באידיאולוגיה של המעמד השליט ובאמצעות זו לבסס את המשך שליטתו.

צורת הניתוח להוכחת התיאוריה: זיהוי עקבות של אידיאולוגיה קפיטליסטית בתכני התקשורת. למשל ניתוח אופי הדמויות, העלילה והלקחים, באופן המתקשר לערכי האידיאולוגיה הקפיטליסטית וערכיה: הישגיות, כדאיות, אינדיבידואליזם, מימוש עצמי וכד'.

 

בדומה לתיאוריית ההגמוניה, אסכולת פרנקפורט רואה בתקשורת מוסד תרבותי המפיץ אידיאולוגיה וערכים. אולם השימוש בתקשורת הוא מניפולטיבי לצורך יצירת אשליה של שוויון הזדמנויות ותקווה לשיפור המצב הכלכלי. אשליה זו יוצרת לכידות חברתית מלאכותית, ולכן מאפשרת את המשך שליטתו של המעמד השליט.

אופן הניתוח: זיהוי  מיתוסים של שוויון בין מעמדי בין הדמויות בסדרה. יצירת אשליה של שוויון באמצעות תכני הסדרה; זיהוי של החלום האמריקאי,  מיתוס סינדרלה וכד'.

 

 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש