דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  אודות המגמה
  מקצוע תקשורת וחברה
  תוכנית הלימודים
  מערכים בתקשורת וחברה א
  מערכים בתקשורת וחברה ב
  מערכים בתקשורת וחברה ג
  מבניות בתקשורת וחברה ג
  מאמרים תיאורטיים
  מאמרים בנושא עיתונות
  מאמרים בנושא רדיו
  מאמרים בנושא טלוויזיה
  מאמרים בנושא פרסום
  موضوع الاعلام والمجتمع
  תקשורת אלקטרונית
  פרסום ויחסי ציבור
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,465,922 כניסות לאתר
על חינוך לרב תרבותיות כאופציה הרואית אחרונה

מאת: ניר יהושע

זרם בלתי פוסק של פוליטיקאים, מחנכים, אנשי מדיה ויקירי ראיונות מתייצב באופן שוטף באולפני החדשות ותוכניות האירוח למיניהן ובפיהם בשורה שיש בה כדי לפתור את כל חוליי החברה הישראלית: לחנך!!! אם רק נעסוק בבתי הספר בנושא הסמים ייעלמו הנרקומנים מקרבנו, זהירות בדרכים היא וודאי נושא ראוי לחינוך, מורשת יהודית כתשתית ערכית היא רק עניין של כמה יוזמות חינוכיות נוספות, וכמובן כדאי גם לחנך לדמוקרטיה, לסובלנות ופתיחות, לאהבת המולדת, לטיפוח הסביבה, למוסר עבודה, לאחריות ודיוק – הרשימה ארוכה ומרשימה. בשנים האחרונות נוספה לרשימה מטרה חינוכית עדכנית, רב-תרבותיות שמה, והיא כורכת בתוכה מכל טוב: קוקטייל של דמוקרטיה ודו-קיום עם סובלנות ופתיחות וקצת הרחבת אופקים וקבלת זרים וחריגים וקורטוב של פלורליזם וליברליות לתוספת טעם.

ביסוד כל ההצעות הללו (וזהו מקבץ מקרי שכל קורא יוכל להרחיבו עד אין קץ) נמצאת האמונה שבכוחו של החינוך הממוסד, הבית-ספרי, לשנות לא רק את ערכיו של היחיד, אלא גם את הנורמות של החברה, כלומר את המרכיב המרכזי של תרבותה. כל מה שצריכים המחנכים לעשות מתמצה בארבעת שלבי החינוך: תחילתו של התהליך החינוכי בידיעה, אחר כך מצרף לה המחנך עמדה מתאימה, החניך מאמץ לעצמו עמדה זו ומתנהג לפיה, כלומר הופך את העמדה לערך. משמתרבים בעלי הערך הזה בחברה הופך הערך לנורמה חברתית.

במה דברים אמורים? הידיעה, כלומר ההכרות עם תוכן כזה או אחר (התנ"ך, דת ישראל, תולדות הציונות, חוקי הפיסיקה, סיפורי עגנון, ז'אנרים בטלויזיה) עדיין אין בה משום חינוך. אך משנצרף אליה הערכה, דהיינו נמקם אותה על סולם מעריך כלשהו (הסולם ינוע בין טוב לרע, יפה – מכוער, מוסרי – לא מוסרי, מועיל – מזיק, רצוי – לא רצוי וכו') כבר אנו בתחומו של החינוך. חינוך מתחיל בהעברה של עמדות שהן צירוף של תוכן נתון עם הערכתו. אם מאמץ לעצמו אדם דרכי התנהגות המתאימות לעמדות מסוימות (עוזר לזולת, מתנדב ליחידה מובחרת, קם כארי ללימודים – וההפך) הרי הפכו העמדות הללו לערכיו של אותו אדם. מבחנו של הערך הוא תמיד אופרטיבי. בחברה שרוב חבריה אמצו לעצמם ערך כזה או אחר הופך הערך להיות נורמה של החברה. כך, לכאורה, יכול החינוך הממוסד לשנות את פני החברה.

אבל במציאות העגומה משהו ישנם קשיים הרבה בדרך מן הידיעה אל הנורמה. כבר בשלב שבו מצרף המחנך הערכות אל התכנים שהוא מציג בפני תלמידיו, בין באופן ישיר על ידי הטפה או באופן עקיף בדרך הדוגמה או ההתנסות, מי ערב לו שהערכותיו תהיינה מקובלות עליהם? הלוא סוכני חינוך חזקים ומתמידים בעלי אינטרסים פוליטיים ומסחריים שאינם חלק ממערכת החינוך הממוסדת מכוונים אותם לכיוונים משלהם. ואפילו נניח שתלמידים נוטים לאמץ לעצמם את עמדות מחנכיהם, מה שמוטל בספק רב, מי לידנו יתקע שיש למחנך עמדות מגובשות, ואלה עולות בקנה אחד עם עמדות עמיתיו למעשה החינוך?  נניח שאנו מבקשים לחנך להעמקת התודעה היהודית. בקלות נוכל למצוא לכך הצדקות ומניעים שאין חשובים מהם. "מאז 1930, ואין מה לדבר מאז 1940 או 1942, מתחסל המיתוס הציוני התמים, ומי שעוד ממשיך הוא פתי או שקרן. משום כך אני רואה בבסיס הדתי המוסרי של היהדות ערובה יחידה ואחרונה לקיומנו. אם אנו נוטשים את הבסיס הזה – אנו אבודים. ולא משנה בכלל אם האינטרפרטציה מתלבשת באיצטלה סוציאלית, חצי-סוציאלית או אנטי סוציאלית, או שהיא מתלבשת בלבוש כנעני או מופיעה כפירוש אנרכיסטי-דתי  -  סופה כיליון רוחני ופיסי של העם  היושב כאן. כך אי אפשר לחיות." (ברוך קורצווייל בראיון עם אהוד בן-עזר, "הארץ", ערה"ש תשמ"ד). וכיצד יתבצע המהלך החינוכי? "להערכתי יקבל הנוער ערכי יהדות אך ורק מאנשים המאמינים וחיים  לפיהם. 'נאים הדברים כשהם יוצאים מפי עושיהם', כך קבעו חז"ל בשעתם, וקביעה זו יפה גם לזמננו. הנוער הינו ביקורתי מאוד בגישתו המוסרית. ועל כן הוא דוחה מראש הקניית ערכים מפי מקורות שאינם נאמנים להם. יהדות איננה ידיעה בלבד, אלא תודעה, סך הכל של מידע משולב באורח חיים, השקפת עולם הנתמכת ביסוד ההגשמה. לכן זקוק החניך לדוגמה האישית של המחנך בכל הנוגע לקניין ערכי היהדות. הפעולה האמיצה הנדרשת היום היא אחת: הצמדת אישיות תורנית הולמת לכל מוסד חינוכי בישראל. כשם שלכל בית ספר צמודה אחות הדואגת למצב פיסי תקין של התלמידים, ויועץ פסיכולוגי המטפל בבעיות החברתיות של התלמידים, כך חייב כל בית ספר לקבל מדריך רוחני, שהוא עצמו שומר מצוות, אשר ידע את הדרך להקניית  ערכי היהדות לדור הצעיר. לא מטיף,לא מוכיח בשער...אלא בדרך ההוראה והחינוך...קודם כל ללמוד ולדעת בבחינת 'גדול תלמוד שמביא לידי מעשה'." (הרב ישראל לאו ב"הארץ" ערה"ש תשמ"ד). יש הצדקה, יש דרך, כל שנותר הוא לגייס תקציב. אבל רגע אחד שקט בבקשה: תחזיות אפוקליפטיות על קץ המדינה יש גם לצד שכנגד: "ככל שהיהודי בישראל הופך לישראלי כך שורשיו מתעמקים כאן, כך הסיכוי שירד מישראל הולכים ופוחתים. ככל שהוא נעשה יהודי יותר (הווה אומר מזדהה רק או בעיקר על פי המרכיב הדתי, או מרכיב לאומי חלקי כלשהו) כך סיכוייו לנדוד מכאן גדלים. כאשר בונה הישראלי את זהותו ותרבותו על המרכיבים של ארץ, מולדת, לשון, מציאות חברתית יהודית טוטלית ותחושת הריבונות העצמית המותכים יחדיו לתוך מסכת אחת, יקשה עליו לעזוב את ישראל, כי עזיבה זו פירושה שבירה ממשית של זהותו. אבל כאשר הוא מזוהה בראש ובראשונה כיהודי, על פי המרכיבים הקלסיים של הזהות היהודית כפי שהתקיימה בחלקיותה במשך הדורות, כך סיכוייו לנדוד גדלים. הזהות היהודית החלקית היא הדרכון היעיל ביותר לשוטטות בעולם, וכבר הוכיחה את יעילותה במשך אלפיים וחמש מאות שנים של גלות." (א"ב יהושע, בזכות הנורמליות, 1980). ברור לכל שהמחנך העברי הממלכתי אינו יכול לקבל אף אחת מן האופציות הללו בטוטליות שלהן. מה תעשה אם כן המחנכת  הקרועה בין שתי האפשרויות? מצד אחד על קמצוץ יהדות אי אפשר לוותר, ומצד שני גם על קצת זהות ישראלית חילונית ועכשווית צריך לשקוד. נשאר פתרון אחד בלבד: לרקוד בשתי החתונות גם יחד. קצת מזה וקצת מזה.

מיותר לציין שקמצוץ וקצת אין להם שום ערך של ממש בתהליך החינוכי. יוצא התלמיד הישראלי/יהודי ממערכת החינוך והוא לא ישראלי ולא יהודי, אלא באופן אקראי בלבד, והוא נופל כפרי בשל (אם עדיין לא נפל בגיל הגן) לידי סוכני חינוך אינטרסנטיים, זריזים, יעילים וטוטליים למדי: התקשורת האלקטרונית, המנהיגות החברתית והפוליטית והקוניוקטורה ההיסטורית העדכנית.

אבל קשיים אלה שבמעבר מידיעות לעמדות הם קלי ערך לעומת הקושי שבמעבר מעמדות לערכים. דבר אחד הוא לנקוט עמדה, דבר אחר הוא לנהוג על פי העמדה. כשעומדות העמדות למבחן האופרטיבי, ואדם צריך להיות הגון, נאמן, חרוץ, סובלני וסבלני וכיוצא באלה התנהגויות "ערכיות" הנתונות להכרעתו, האם ינהג בהתאם לעמדותיו או ייכנע ליצריו, לעצלותו, לקונפורמיות הטבועה בו? רגע ההכרעה הערכית הוא מועד מבחנו של החינוך, ובמרבית המקרים שבהם יש סתירה או ניגוד בין עמדותיו של היחיד לבין הנורמות של החברה יבחר היחיד בדרכה של קבוצת ההשתייכות שלו. החינוך, בדרך כלל, אינו עומד במבחן. מתוך ניסויים רבים שנערכו על ידי סוציולוגים ופסיכולוגים (למשל הניסויים של אש משנות החמישים בקונפורמיות, הניסויים של מילגרום משנות השישים בנושא הציות להוראות הנוגדות ערכים אנושיים בסיסיים וכו') מצטיירת תמונה ברורה: במצבים של הכרעה ערכית נוטה הרוב המכריע של בני האדם לבחור באופציה העצלנית, הקלה לביצוע, הקונפורמית או למצער הכדאית ביותר. פירוש הדבר הוא שהחינוך אינו יוצר נורמות. הוא, לכל היותר, עולה בקנה אחד איתן או מחזק אותן. אם מבקש המחנך להביא את חניכיו להתנהגות ערכית שאינה מתיישבת עם הנורמות המקובלות בחברה שלהם, סופו ברוב המקרים לנחול אכזבה מרה במבחן הביצוע.

אם נורמות אינן נוצרות על ידי החינוך הממוסד, הן וודאי נוצרות בדרך אחרת. מנהיגות ערכית יכולה לסחוף אחריה את החברה כולה (משה רבנו, פריקלס, לינקולן, הרצל, בן יהודה, בן גוריון). תקשורת ההמונים מטפטפת את ערכיה הגלויים והסמויים והופכת אותם לנורמות מהר יותר מכל מערכת חינוך פלורליסטית (מי צודק? ההוא עם האקדח, מי יפה? ההיא בביקיני הכתום, מי חכם? ההוא שיודע טריויה, מי רגיש? ההוא עם הפלאפון וכו'). הנסיבות ההיסטוריות גם הן סוכן חינוך רב עצמה (הסכסוך הישראלי – פלסתיני העקוב מדם, השליטה על מיליוני פלסתינאים חסרי אזרחות, הקואליציות ארוכות השנים עם מפלגות סקטוריאליות וכו'). נורמות משתנות עקב מהפכות, מלחמות, משברים כלכליים, חילופי מנהיגים ורצפים דומים של ארועים היסטוריים. כשעולה מנהיגות המבקשת להביא לחברה נורמות חדשות, יכול החינוך הממוסד לעזור. אם יש לחינוך גיבוי של מנהיגות ערכית יש לו סיכויי הצלחה גבוהים. ההסטוריה מציגה לנו דוגמאות מפחידות, מדהימות, של הצלחת חינוך ומנהיגות ערכית הצועדים יד ביד. הצלחת המהפכה הציונית והמפעל הציוני שקם בעקבותיה באו מתוך החיבוק החם של המנהיגות הערכית עם מערכת החינוך המגוייסת. אפשר לשנות פניה של חברה בדרך זו – ולכן נדרשת במקרה כזה מידה רבה של זהירות. יש עניינים שחילוקי דעות וערפול ערכי יפים להם.

כמעט מיותר לציין שבחברה הישראלית היום סיכוייו של החינוך הממוסד להצליח בשינוי נורמות קלושים ביותר. יש עדיין נורמות נאורות, הומניסטיות, מאירות פנים רבות בחברה שלנו, אבל הן הולכות ונשחקות. במקומן עולות נורמות ברוטליות המעמיקות שורשים במידה הולכת וגוברת בחברתנו: חומרנות, ראוותנות, בריחה ממלאכת כפיים, ניצול עבודה זולה, דבקות בסמלי סטטוס, העדפה של אלימות מילולית ופיסית לפתרון סכסוכים, חוסר סובלנות כלפי החריג והשונה, סגידה לסממני תרבות אמריקניים, היעדר כבוד לחוקי המדינה וכיו"ב. איזה סיכוי יש לחינוך הממוסד לשנות את הכיוון הנורמטיבי שאליו אנו צועדים, אם  אלה הם בדיוק הערכים שהציבור מזהה אצל מנהיגיו, ואלה ההעדפות שהצופים בטלויזיה מפתחים עקב צריכת התכנים המסחריים הבוטים שהיא מזמנת להם? וכי מה כוחה של מערכת החינוך הפוסחת על כל הסעיפים מול פוליטיקאים נחושים ותקשורת כוחנית?

במשנה חינוכית עתיקת יומין בת אלפיים וחמש מאות שנה, בויכוח המרתק בין סוקרטס לפרוטגורס בדבר אפשרותו של חינוך לערכים ולנורמות (בדיאלוג "פרוטגורס" מאת אפלטון) טוען פרוטגורס: "אך מתחיל הילד להבין את הנאמר אליו, מתחרים אומנותו, אמו, פדגוגו ואביו עצמו על כך, שיהיה טוב ככל האפשר, ובכל מעשה ודיבור הם מלמדים אותו ומראים לו: זה מן הצדק וזה מן העוול, זה נאה וזה מכוער, זה לרצון האלים וזה אינו לרצון האלים, כך יעשה וכך בל יעשה. ואם הוא מציית מרצונו ניחא; אך אם לאו – כעץ עקום ומעוות הם מיישרים אותו בכח איומים ומכות. לאחר מכן, כשהם שולחים אותו אל המורים, הם מצווים על אלה שידאגו הרבה יותר להתנהגותם הטובה של ילדיהם מאשר ללימוד הקריאה והקתרוס, ולאחר שלמדו לקרוא, ומתחילים להבין את הכתוב כהבינם את הדיבור בשעתם, נותנים להם לקרוא על ספסליהם שיריהם של משוררים טובים, ומכריחים אותם ללמדם בעל פה, ובהם מצויום דברי מוסר לרוב, וסיפורים הרבה ושבחים ותהילות לאנשים מצויינים שהיו בימי קדם, למען יקנא בהם הילד ויחקה אותם וישתוקק להיות כמותם. הוא הדין במורי הקתרוס;  גם הם שוקדים על ישוב הדעת ועל הרחקת צעירים מכל משובה. ולאחר מכן, משלמדו לנגן בקתרוס, הם מלמדים אותם שיריהם של שאר משוררים טובים שחיברו שירי זמר, ואת אלה הם מלווים במיתרי הקתרוס ומביאים לידי כך, שבהכרח תהיינה הרמוניות אלה נקלטות בנשמות הילדים, למען יהיו מתונים יותר, ולמען ישכילו יותר בדיבוריהם ובמעשיהם, אחרי שהסתגלו לקצב טוב ולהרמוניה טובה; כי לקצב טוב והרמוניה טובה זקוקים כל חיי האדם...

ולאחר שהם עוזבים את מוריהם, שוב מכריחה אותם המדינה ללמוד את החוקים ולחיות על פי הדוגמה המצוירת בהם, למען לא יעשו על דעת עצמם ככל העולה על ליבם, אלא ממש כמורי הכתיבה המציירים לילדים שלא למדו עדיין לכתוב, קווים בחרט, נותנים להם את הלוח ומכריחים אותם לכתוב על פי הקווים האלה, כך מציירת גם המדינה חוקים שמחוקקים טובים מצאום בזמן קדום, ומכריחה אותם למשול ולציית על פיהם, ואת מי שחורג מתחומם היא מענישה."

איננו יכולים לקבל את דרכו של פרוטגורס לפרטיה. אבל בעניין אחד אין לערער עליו: החינוך יכול להצליח כאשר יש תואם (הרמוניה) בין הערכים שמנסים המחנכים להקנות ובין הנורמות (החוקים) של החברה. אין להתפלא על כך שמושג התואם מועלה על ידי פרוטגורס, שהרי התואם בין היחיד לעצמו, לחברה ולאלים הוא אידיאל יווני מרכזי. לנו כאן ועכשיו יש אידיאלים אחרים, ואנחנו חיים בחברה דיסהרמונית ומרובת פנים. אם כך, האם נוכל אי פעם להצליח במעשה החינוכי?

אנו יכולים לחנך לחומרנות, שטחיות ואלימות, והצלחתנו תהייה מובטחת. אלא שהחברה שלנו לא תרשה לנו זאת כי החינוך הוא האליבי המצפוני האחרון שנותר לה. אנו יכולים להצמיח מתוך המשבר העמוק שאנו מצויים בו מנהיגות חדשה שתסחוף אותנו אחריה אל נורמות אחרות, אבל כל תושב במקומותינו יכול בקלות לחשב מה בטווח הנראה לעין הסיכויים לכך. ואנו יכולים באקט של הרואיות חינוכית להתקומם ברוח "הפדגוגיה הביקורתית".

"תרומתה של הפדגוגיה הביקורתית לתרבות ולחינוך בימינו מתבטאת במאמץ העיוני והחינוכי להיאבק בשעבודה של התרבות המודרנית ובשעבודו של היחיד בחברה הזאת, בחסות המטריה של הליברליזם והנאורות, לאינטרסים ולערכים של השולטים בחברה, בכלכלה ובשוק ההון.

הרב תרבותיות הביקורתית נלחמת בתרבות הדומיננטית שאמנם מקיימת ערכים ליברליים והומניים חשובים, אך בו בזמן מאפשרת השלטה של סמלים, תשוקות ודימויים של ה"חיים הטובים" , נורמות של סובייקטיביות "מוצלחת" ושל תרבות פנאי, וככלל- נורמות של התנהגות וערכים, ובמילים אחרות- תרבות המחזקת את כוחן של האליטות השולטות בתאגידים הגדולים, במדיה וב"כלכלה הגלובלית" בימינו, והמעוצבת ע"י שלטון השוק ועקרון מיקסום הרווח" (נתן גובר: "הפדגוגיה הביקורתית והחינוך לרב תרבותיות כעמדה פרדוכסלית מודעת",

מתוך: מרים בר-לב (עורכת). החינוך לתרבות בחברה רב תרבותית סוגיות בהשתלמויות מורים, 2000).

ואיך משנים את הנורמות של התרבות הדומיננטית המאפשרת, אף מעודדת, את נורמות החומרנות, הצרכנות, המידרוג וטמטום הפנאי? נעזרים "בקבוצות אחרות לשם דה קונסטרוקציה של התרבות ההגמונית ואידיאל הסובייקט השטוח שלה." (כנ"ל). עם הנשק הזה, בחברה דיסהרמונית, מסוכסכת ונטולת משאבים לחינוך, אנחנו יוצאים לפרוק את הטלנובלות מארסנל הפיתויים שלהן. אילו היה קם סרוונטס מקברו הוא היה יכול להוסיף עוד פרק קומי משעשע לרומן הבלתי נשכח שלו.

אבל יבוא יום, אולי הוא אפילו לא מאוד רחוק, שבו תשתנה החברה שלנו. השינוי לא יצמח ממערכת החינוך. בתנאים הנוכחיים אין למערכת החינוך הרבה להציע, ואם נשפר את הבנת הנקרא ואת היכולת האריתמטית של ילדינו – דיינו. הנסיבות ההיסטוריות יחייבו את השינוי הזה. ממעמקים נטפס ונעלה עד שנראה את האור. אין לי ספק שיהיה זה תהליך מר וכואב. נקווה כולנו שלא יהיה כרוך בקורבנות רבים מדי, שנוכל לעמוד בסבל. אולי שמינית של נחמה נוכל למצוא בכך שתהייה אז שעה קלה של עדנה לחינוך.



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש