דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  אודות המגמה
  מקצוע תקשורת וחברה
  תוכנית הלימודים
  מערכים בתקשורת וחברה א
  מערכים בתקשורת וחברה ב
  מערכים בתקשורת וחברה ג
  מבניות בתקשורת וחברה ג
  מאמרים תיאורטיים
  מאמרים בנושא עיתונות
  מאמרים בנושא רדיו
  מאמרים בנושא טלוויזיה
  מאמרים בנושא פרסום
  موضوع الاعلام والمجتمع
  תקשורת אלקטרונית
  פרסום ויחסי ציבור
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,465,939 כניסות לאתר
ערוצים של זעם

מאת: ברקוביץ' אפי

תקציר הסרט
שפת הקולנוע של הסרט

שאלות לדיון + מערך שיעור
שאלות לדיון/דף עבודה שיכול ללוות את הקרנת הסרט


תקציר הסרט:
ראפר פטריוט ציוני וראפר לאומן-ערבי משתמשים בכוח של המילה והמוסיקה כדי להגיד בכל העוצמה את מה שהפוליטיקאים בישראל, על סף מלחמה, לא מצליחים לנסח.
הסרט צולם לאורך שלוש שנים במעקב אחר סאבלימינל ותאמר, כל אחד לחוד, ושניהם יחד. זהו מסע המתעד את סיפורם המקביל-הנפגש-המתרחק-וחוזר חלילה של שני משוררי זעם בתקופה אלימה ונטולת תקווה.

סאבלימינאל, המתואר בסצנת הראפ המקומית כ"מחדש השפה העברית", מציג את עצמו כראפר הציוני הגאה הראשון. מנגד תאמר (TN), ראפר ערבי מלוד שהפך לאליל תרבות של נוער ערבי-ישראלי, גאה לא פחות בזהותו הפלסטינית. כמו שני תאומים סיאמיים, סאבלימינאל ותאמר הם שני חלקיו הבלתי נפרדים של אותו סכסוך לא פתור המגדיר את חיינו. האם הקיטוב הלאומי ההולך וגובר ימנע מהשניים להגיע להידברות דרך שפתם הבינלאומית, שפת המוזיקה?  (78 דקות. עברית וערבית, תרגום לעברית)
תסריט, בימוי והפקה: ענת הלחמי (סרטה הראשון)
עריכה: לביא בן גל
מוסיקה: סאבלימינל, תאמר נאפר

פסטיבלים ופרסים:
ירושלים 2003 (פרס וולג'ין), פסטיבל idfa באמסטרדם, מינכן, סירקוס, real life אוסטרליה, הפסטיבל הישראלי לקולנוע בארה"ב, והפסטיבלים היהודיים בסן פרנסיסקו, האריסבורג ושטוקהולם.

שפת הקולנוע של הסרט:
בסרט "ערוצים של זעם" קל מאוד להבחין בשפת הקולנוע. שפתו של הסרט בולטת מאוד, מוחצנת, נוקשה וקלה לפענוח בדיוק כמו הגיבורים והנושא  של הסרט. כבר מפתיחת הסרט אנו יכולים לקרוא את השפה ה"שקופה" שבה משתמשת הבמאית של הסרט.

הסרט נפתח בסצנה של עימות מילולי בין קובי (הלא הוא סאבלימינאל) וחבריו הישראלים לבין תאמר נאפר (הלא הוא t.n) הערבי-ישראלי וחבורתו- סצנה שמצולמת ברחוב. בסצנה זו אנו עדים לקרב מילולי בין שתי החבורות שבראשם עומדים שני הראפרים. הפתיחה הנ"ל היא אומנם קצרה אך היא מסמלת עבורנו את המשכו הסרט. הסצנה מצולמת על כתף כמו שאר הסרט (לפי-מיטב ידיעתי את רוב הסרט צילמה הבמאית), הצילום הוא צילום גרעיני, מלוכלך, חשוך, ללא תמיכה במקורות אור מלאכותיים (תאורה). הזמן: לילה. אתר-הצילומים: רחוב חשוך, שתי מכוניות חונות זו לצד זו והחבורות נשענות על המכוניות. העריכה קופצנית, מלאה בג'אמפ קאטס (jump cuts)- התמונה קופצת באלימות מדובר אחד למשנהו, אין סובלנות גם בעריכה- לא מחכים עד שמישהו יסיים לדבר. השפה הקולנועית תואמת לשפת הקליפים של מוסיקת הראפ, רוב הקליפים של ההיפ-הופ מצולמים על-פי אותם מאפיינים, הדור הנוכחי שגדל על אפנת הראפ מכיר היטב את השפה הקולנועית הנ"ל כפי שהוא מכיר את שפת הסכסוך ישראלי-ערבי שניכר מהסצנה. נדמה כי השפה הקולנועית ובחירת אתר הצילומים מתאימים גם לשפת הסכסוך. השפה הקולנועית הניכרת כבר בפתיחת הסרט, ומלווה אותו לכל אורכו, היא שפה אלימה, קשה, רגזנית, חסרת סבלנות בדיוק כמו שפת הסכסוך ושפת הדיבור של הגיבורים בסרט. שפת הקולנוע משרה אוירה קשה כמו נושאו המרכזי של הסרט: הסכסוך הישראלי-ערבי בארץ-ישראל.

כבר בפתיחה אנו מכירים את סגנון הדיבור של שני הגיבורים וחבורותיהם שהוא למעשה "שפת רחוב" מלאה בסלנג שלקוח מתוך השפה האנגלית שהיא האב המייסד של ההיפ-הופ. שפת הגוף היא שפה אלימה- תנועות ידיים גדולות, רחבות- כולם מדברים עם הידיים כאילו הם שרים בזמן שהם מדברים. הראפרים עושים שימוש נרחב בסלנג ובקללות: "על הזין" (fuck באנגלית), "לך תזדיין" (fuck you), "אחי" (brother) וכו'...סגנון הצילום והעריכה תואמים את השפה המדוברת ושפת הגוף של המשתתפים בסצנה. המצלמה מתמקדת פעמים רבות בידיים של הדוברים, קופצת מתנועת יד אחת לתנועת היד של השני, אל האויב. המצלמה "חונקת" את הדוברים, רוב הסצנה כמו שאר הסצנות בסרט, מצולמת בצילום בינוני ותקריבים (medium shot ו- close up), היא קרובה מאוד אל הגיבורים בסרט, הם לא מפחדים מהמצלמה, הם אומרים את דעתם ומישירים מבט נוקב אל המצלמה, המצלמה קרובה מאוד אל ההתרחשות כשם ששתי החברות קרובות אל הסכסוך, המצלמה "לוחצת" ו"חונקת" את המשתתפים כמו שהסכסוך "לוחץ" ו"חונק" את החברה הישראלית והערבית. הצילום לא "נושם", לא מרוחק- אלא קרוב מאוד ומביע עמדה כמעט ואין צפייה מרחוק (long shot) לאורך הסרט כולו. הצילום כאילו אומר: "אנחנו כאן- תראו מקרוב מה קרה לנו"  (בניגוד ל"מחסומים" שראינו בהשתלמות). הסצנה הראשונה בסרט קצרה מאוד ונועדה  ל"חמם" אותנו להמשך הסרט שבו היריבות רק הולכת ומחמירה.

לאחר הסצנה הראשונה אנו עוברים לכתובית : "שלוש שנים קודם".

הסצנה השנייה מתרחשת במיניבוס בדרך להופעה משותפת של סאבלימינאל ולהקתו ושל תאמר נאפר וחבריו. סגנון הצילום דומה, אך הסצנה עובדה בעריכה לשחור-לבן. הצבעים כאילו אבדו מן הסצנה והמצב מיוצג כחלום ישן, אופטימי ורחוק. בסצינה מתוארת החברות בין שני המחנות של הראפרים הערבים והיהודים. כולם יחד צוחקים, מאושרים, שרים ומתבדחים. הצל (שותפו של סאבלימינאל שהופך להיות יותר ויותר אלים ככל שהסרט מתקדם) מסתכל על המצלמה ואומר: "רק בישראל חבר'ה: ראפר רוסי, אתיופי, ערבי, פרסי יכולים לעמוד על במה אחת, ואפילו שחור נאה כמוני". תאמר וסאבלימינאל מתחבקים, מחייכים וצועקים לבמאית: "צלמי, צלמי את הדו-קיום". כל האמירות הללו הופכות להיות זיכרון מרוחק בהמשך הסרט. הסצנה מסתיימת בהקפאת תמונה (freeze frame)  של סאבלימינאל ותאמר מחובקים ומאושרים. הקפאת התמונה מסמלת עברונו יותר מכל את מה שהיה פעם, את החלום ושברו, את מה שיכל להיות. אנו נשארים לכמה שניות קסומות עם שני היריבים מחובקים ומקווים שהתמונה הזאת לא תחלוף. אבל התמונה הקפואה מנוגדת לחלוטין לפתיחת הסרט ואנו כבר יודעים מה עתיד לקרות בהמשך.

כשאנו באים לבחון לאיזה תת ז'אנר דוקומנטארי משתייך הסרט "ערוצים של זעם" בתחילה נדמה לנו בצפייה ראשונה כי הוא משתייך לאסכולה הישנה יותר- שבה נדמה היה שצריך להציג את המציאות כפי שהיא ללא התערבות הבמאי, באופן אובייקטיבי ככל האפשר. את הרושם הזה אנו מקבלים מן הדרך שבה בחרה הבמאית לספר לנו את הסיפור. זה לצד זה, באופן נדבכי, מסודרים בקנאות סצנות מקבילות המתארות את הסיפור של שני הראפרים- הערבי והיהודי/ תאמר וסאבלימינאל. הסצינות מסודרות כך במטרה להעצים את הקונפליקט בין השניים. הניגוד בולט מאוד לאורך כל הסרט. דוגמאות:
>בעוד סאבלימינאל נכנס למועדון הראפ ומתחבק עם השומר ומקבל המון "כבוד" במועדון, תאמר מתבקש להציג תעודת זהות כשהוא מבקש לשתות אלכוהול.
>המעברים מהמועדונים הישראלים נחתכים פעמים רבות באופן בוטה ואלים לתמונות מן הרחוב הערבי בלוד שם מתגורר תאמר. בנוסף ישנו ניגוד בולט בין ביתו של סאבלימינאל שמתגורר בשכונת דן בבית פרטי לביתו של תאמר שמתגורר בשכונה מעורבת של ערבים ויהודים בעיר לוד- "שכונה של סמים, פשע, רצח ודקירות" על-פי דבריו. תאמר מציין זאת באחד משיריו: "איפה השוויון כשאני גר בפחון והוא בסביון?"
>עמדותיו של אביו של סאבלימינאל מיוצגות במהלך יום העצמאות הישראלי: "לא מתאים לערבים דגל.... לא מתאים לערבים 'ציון הומייה'... זה הדגל שלנו זה מה שיש לנו וזהו זה" לעומת עמדותיו של אביו של תאמר שמביע אותם בדרך למשפט שנערך לתאמר על שהשתתף בהפגנה למען הפלשתינאים.
>הטקסטים של סאבלימינאל סובבים סביב הציונות: "אין לי ארץ אחרת- ישראל היא המדינה שלי- אתה איתי?", הסמל המסחרי שלו הוא מגן-דוד, הוא מופיע עם דגל המדינה בהופעות ובסצנות רבות הוא עושה שימוש ציוני ומסחרי בדגל ישראל. לעומתו תאמר מופיע עם דגל פלשתין על הבמה והטקסטים שלו הם אנטי ציוניים: "בנג בנג מה קרה? ערבי נרצח. בנג-בנג מה קרה? עוד ניידת תברח. לברוח מהממשלה או מהעם שלי. לאן שלא אלך יש יריות לעברי" שיר נוסף שלו נקרא: "ערביי 48" 
>בעוד סאבלימינאל מלהיב את עשרות אלפי האוהדים של מכבי ת"א בכיכר רבין לאחר זכייתה באליפות אירופה ושר להם "אין לי ארץ אחרת". בסצנה הבאה תאמר מופיע מול "קייטנת קיץ לילדי עקורי ברעם" ושם מלהיב אותם עם טקסטים חתרנים מתוך השיר "ערביי 48". באותו מעמד תאמר מכנה את עצמו: "סאבלימינאל הערבי".
>במהלך גל הפיגועים באפריל 2002 סאבלימינאל מצהיר כי "מי שנשאר שמאלני חייב ללכת להיבדק אצל רופא". בסצנה הבאה אנו רואים את תאמר מופיע ב"רייב נגד הכיבוש" ומקליט שיר עם אביב-גפן כנגד הכיבוש.

הקבלות אלו ורבות אחרות מתקיימות זה לצד זה לאורך כל הסרט. ונדמה כי האיזון נשמר לכל אורכו של הסרט כמעט באופן מושלם.

רטוריקה נוספת שבה משתמשת הבמאית היא חוסר התערבות במתרחש. קולה של הבמאית נשמע לעיתים רחוקות בעודה שואלת שאלות אך אנו לא רואים אותה כלל מלבד סצנה אחת. במהלך גל הפיגועים שמתרחש בישראל, ישנה סצנה אחת שבו צופה הבמאית מרחוק על הפיגוע שהתרחש בדולפינריום ב-2001. זוהי הסצנה היחידה שאנו שומעים את קולה של הבמאית ואף רואים אותה מזועזעת מן הפיגוע. הסצנה הזאת למעשה מסמלת את ההידרדרות הכי קשה בסרט. אחריה היריבות בין שני הראפרים מעמיקה והמצב הביטחוני הולך ומחמיר. מכאן הדברים מתחילים להשתנות. תאמר מציג עמדות קיצוניות ומשווה בין היהודים לנאצים בתוכניתו של גיא פינס. ולעומתו סאבלימינאל מצהיר בהופעה (שתאמר נוכח בה): "זין על מי שמלכלך על ציון... אם מישהו בא לתת קרב אנחנו אוכלים אותו בכל מצב". פסטיבל שירי ראפ בערבית מתקיים באודיטוריום בחיפה ובמקביל פסטיבל ראפ ישראלי מתקיים ב"בארבי" בת"א.

נדמה כי ברגע הופעתה של הבמאית על המסך כצופה מן הצד על הפיגוע הוא למעשה אותו רגע שהצופה מבין שגם הבמאית נוקטת כאן עמדה. על-כן למרות שהיה נדמה לנו שזהו סרט מאוזן בעל נטייה לאובייקטיביות, אנו מגלים בין השורות את עמדתה הסובייקטיבית של הבמאית.

הבמאית בוחרת לסיים את הסרט בפריים הקפוא מן הסצנה השנייה, כאילו מנסה לומר לנו: תראו מה בכל זאת יכול להיות כאן לולא הסכסוך, הפיגועים, המלחמה והיריבות. הבמאית משתמשת בעולם ההיפ-הופ כמיקרוקוסמוס לחברה בישראל. הסביבה האלימה והברוטאלית של עולם הראפ כמשל על החברה שלנו וסוף הסרט מסמל את הרצון למשהו אחר שיקרה משהו טוב יותר כמו שהיה פעם, עוד לפני האינתיפאדה והכיבוש. עמדתה של הבמאית נוטה לכיוון השמאלי ואי לכך אפשר לחוש את אהדתה לתאמר נאפר, הראפר הערבי, יותר מאשר לסאבלימינאל-הראפר היהודי.  

שאלות לדיון + מערך שיעור:
>שימוש ראשוני שניתן לעשות בסרט הוא להקרין אותו כרקע ללימודי הפרק "וידאו-קליפים" בכיתה יא'. ב"ערוצים של זעם" נעשה שימוש נרחב בשפה החזותית של הווידיאו-קליפ. הסרט יכול להדגים כיצד השפיע עולם הווידיאו-קליפ על השפה הקולנועית. פעמים רבות הוא ערוך בהתאם לשפה הקליפית של ז'אנר הראפ: עריכה  צבעונית, קופצנית, רעשנית ובעל קטעים רבים המתמקדים בשפת ההיפ-הופ/ראפ השפה הפופולארית כיום. (הרחבה לגבי שפת הקולנוע ראה פרק קודם).

בסרט בא לידי ביטוי גם הריאליזם הקפיטליסטי כפי שהוא מוצג כיום במוסיקה הפופולארית בישראל. בתחילה נדמה שסאבלימינאל נוטה לכיוון השמאל במפה הפוליטית בישראל, אך ככל שהסרט מתקדם סאבלימינאל מגלה שלהיות ימני זה הרבה יותר מוכר ופופולארי ונדמה שרק בזכות המכירות הוא מתנער מתאמר נאפר הערבי. כמו-כן סאבלימינאל משתמש בסמלים הציוניים כדי למכור את עצמו ותוך כך גם את המוסיקה שלו והמוצרים הנלווים אליה. סאבלימינאל עושה שימוש מסחרי בציונות בתקופה הכי קשה בישראל בה קל מאוד למכור את התפיסה הציונית, הציונות של סאבלימינאל הפכה להיות מוצר צריכה. כדי להוכיח ציונות הנוער קונה סמלים/שרשראות של מגן-דוד. (לרוכשים את אלבומו השני של סאבלימינאל נוספה שרשרת של מגן-דוד במתנה). סאבלימינאל מוכר את עצמו כמוצר ציוני בתקופה קשה של שנאה בארץ, בתקופה בה הקונצנזוס הלאומי הוא אנטי-ערבי. בתקופה שבה הגאווה שמתחזקת אנשים היא להיות ישראלי-יהודי ולהכריז "אנחנו כאן, אין לי ארץ אחרת". סאבלימינאל מגלה זאת במהלך הסרט ומשתמש ברעיון כדי למכור את המוסיקה שלו. אסור לשכוח שמאוחר יותר מכר סאבלימינאל הראפר ה"ימני" וה"קשוח" את המוצר 'שוקו קארלו' מה שמוטט עבור רבים את התדמית הקשוחה והמאיימת שלו.        

>שימוש עיקרי, לפי דעתי, של הסרט "ערוצים של זעם" כדאי לעשות בהקשר של הפרק "רב תרבותיות". כדאי להקרין את הסרט (באורך מלא לפי דעתי) במהלך הלימודים בפרק ה"רב תרבותיות" בכיתה י', אך  מומלץ יותר בכיתה יב'. הסרט מתאים לפרק רב-תרבותיות בכיתה יב' כיוון שהוא סרט דוקומנטרי יחסית ארוך (72 דק') ודורש סבלנות וכוח צפייה מצד התלמיד. כמו כן מציג הסרט את פני החברה הישראלית- ערבית בצורה מאוד דיכוטומית של שחור-ולבן, ערבי-ויהודי, שנאה ואהבה. למרות שהוא מתמקד בצד המוסיקלי של הסכסוך, הסכסוך בסרט מאוד בולט ובוטה, ושאלות קשות עולות לנוכח הצפייה בו. הסרט יכול לשמש רקע לדיון סביב רב-תרבותיות והסכסוך. בהתאם לכך יכול הסרט להוות דוגמא למושגים ציונות מול פוסט-ציונות נושא שנידון בהרחבה בכיתה י"ב.

שאלות לדיון/דף עבודה שיכול ללוות את הקרנת הסרט:
1. מה הנושא של הסרט?
2. תאר/י את הסצנה הראשונה שבה נפתח הסרט? מה הסצנה מסמלת? מדוע בחרה בימאית הסרט להתחיל את הסרט ככה?
3. מה הם הסמלים הציונים שמופיעים בסרט?
4. כיצד באה לידי ביטוי התפיסה הפוסט-ציונית בסרט?
5. תאר/י סצנה אחת שיש בה עימות בין שני הראפרים. תארי/י את העימות. מי לדעתך ניצח בעימות זה?
6. התמקד/י בשתי הסצנות שבהם מופיע אביב גפן: כיצד מיוצג הערבי על-ידי התקשורת בסצנות אלו? איזו תופעה מרכזית בתקשורת מופיעה בסצנות אלו?
7. מדוע לפי דעתך תאמר מתקשה להחליט באיזו שפה לשיר (אנגלית/ערבית/עברית)?
8. מדוע לדעתך בחרה במאית הסרט לייצג את הסכסוך הישראלי-פלשתינאי דרך מוסיקת הראפ?
9. האם לדעתך הסרט הוא אובייקטיבי? האם הוא מציג את שני הצדדים בצורה שווה?
10. כיצד נגמר הסרט? מה ההבדל בין תחילת הסרט לסופו? מה התהליך שאת/ה עברת במהלך הצפייה בסרט?
11. מדוע בחרה הבמאית לסיים את הסרט ככה? מה המסר שמנסה הבמאית להעביר?
12. כיצד היית אתה בוחר לייצג את הסכסוך? אם היית יכול לשנות את הסרט מה היית עושה אחרת?

השאלות הבאות יכולות לשמש כר נרחב לדיון סביב נושאים מרכזיים בתוכנית הלימודים ברב-תרבותיות. אני מציע לנהל את לימוד החומרים שיוזכרו לעיל דרך צפייה בסרט זה. הסרט יכול להוביל לדיונים רבים סביב הנושאים השונים. בכדי להדגים יוצגו תשובות לשאלות שיכולות לשמש בסיס ללימודי המושגים השונים:

1. הנושא המרכזי של הסרט הוא הסכסוך הישראלי-ערבי בארץ ישראל. את הסכסוך אפשר לראות דרך מוסיקת הראפ, או כמו שכותרת הסרט מציעה לנו: "מדינה אחת, שני ראפרים". התרבות והמוסיקה לא מנותקים מהמצב במדינה ולמעשה מסמלים את מצב הקונפליקט בארצנו.
2. הסצנה המתחילה את הסרט היא הסצנה בה שני הראפרים: סאבלימינאל ותאמר נוסעים יחדיו באוטובוס להופעה. זוהי סצנה שמסמלת את העבר, את הרב-תרבותיות, את הסיכוי לשלום, את היכולת להידברות בין שני הצדדים, את הרצון בעם לגשר על הפערים ולשכוח מהשנאה. זוהי סצנה שמראה מה יכול היה לקרות פעם, לולא פרצה האינתיפאדה השנייה. אלו הן שנים של תקווה לפני שנפתחו ערוצי הזעם, שנים שהסכמי אוסלו עדיין ברקע ועדיין אפשריים. סצינת הפתיחה נגמרת בהקפאת תמונה כאילו להשהות את החלום לרגע, כאילו מנסה הבמאית לומר לנו: תראו מה יכל לקרות, ואיך החלום הולך להתנפץ. הסצנה מצולמת בשחור- לבן מה שמבליט את ההסתכלות אל העבר הרחוק ואל החלום.
 3. הסמלים הציונים המופיעים בסרט: בראש ובראשונה מגן-דוד : סמל ציוני מובהק שבעקבות סאבלימינאל הפך המגן-דוד למצרך אופנתי שבני הנוער נוהגים לענוד אותו והוא הפך לשרשרת אופנתית. דגל המדינה- בסצנה של יום העצמאות עוזר סאבלימינאל לאביו לתלות את דגלי ישראל. יום העצמאות לכשעצמו הוא סמל ציוני. המילים של השירים של סאבלימינאל הן מילים ציוניות:


תקוה/ סאבלימינל

 

אני ראיתי כמה הם הלכו
יותר מדי מהם לא חזרו
חברים נפרדו, בתים נשברו
דמעות של משפחות נשפכו
ניצנים של אנשים, פרחים שלא יפרחו
התקווה בראשנו, אהבה בנפשנו
החלום ברוחנו אז לעד נמשיך בדרכנו

נעלמה לה הדממה, שוב קולות המלחמה
עוד חייל חוזר עטוף במה? בדגל המדינה
דם ודמעה נספגים באדמה
עוד אמא המומה, נשארה לה רק תמונה
ת'תקווה בלב נועל, עם חזק לא נתקפל
כי לא נולד הבן זונה שיעצור את ישראל

תן לי ת'תקווה לקבל מה שאין
את הכח לשנות מה שכן

בואו נמשיך, החיים לפנינו
לא מאוחר כי מחר יום חדש
החלום יגווע אם נאבד את התקווה
אז הושיטו יד לאהבה

הבטחתם יונה, ברקיע יש עיט
אחי, סרפד רעיל עוקץ זה לא עלה של זית
חיים בחלום, כולם מדברים על שלום
אבל יורים, לוחצים, מושכים, סוחטים ת'הדק
בעולם של פיגועים אנשים תמימים עוד מדברים
חיים באשליית הצדק, הם מרחיבים בעם את הסדק

עובר טירוף יומיומי כדי לשרוד
לא רוצה לחיות כדי להילחם
סאב נלחם כדי לחיות
נוטע תקווה, משריש שורשים
מגן בגופי על החלום שלא יתנפץ לרסיסים
די, מספיק עם הכאב מספיק עם הדרמה
שנה שהאדמה מדממת לא נמה, ולמה

תן לי ת'תקווה לקבל מה שאין
את האומץ לנסות לתקן...

אלוהים, תן לי ת'תקווה לקבל מה שאין
תן לי את הכח לשנות את מה שכן
תן לי את האומץ לנסות לתקן את העולם

בואו נמשיך, החיים לפנינו...

הפרד ומשול/ סאבלימינל והצל.

 

שלושת העיניים פתוחות
אוזניים שומעות
מזימות ברחובות
גחלים לוחשות
גשם שוטף
עסק רופף
גג דולף
את התסכול במסכה עוטף
הלב שורף
צרות נופלות על הראש
ידיים לא תופסות אותן
להבות חמות צריך לכבות אותן (די)
קום בי בי איך הכל נופל עלי
דלתות סגורות מאחורי ומלפני ומצדדי
אלוהיי הלוואי תרד אלי
רודפים אותי בחיי
אויבי מאוחדים רוצים להשמידי
אנחנו מניקים ומחמשים את השונאים (די)
כוונות טובות
אבל היום אני בין כוונות של תותחים
חזית הקרב על הרצפה לשכב
טלוויזיה רק שטויות
סאב מקשיב ונעלב
פולטיקאים עוד רבים בין ימין ושמאל (הפרד ומשול)

הי ביחד נשרוד לחוד ניפול וזה הכל
ביחד נשרוד לחוד ניפול ...

הצל:
רחובות הזעם
מרעידים עולם כרעם
לא מוותר היום, לא מוותר אף פעם
עם מגן דוד עד יומי האחרון
שוב פעם מסקינג טייפ נמרח על החלון
לא חלום להצדיע לדגל
לעמוד בהמנון ולחשוב שעלה של זית מייצג ת'שלום
מצטער הוא לא גר פה יותר
הוא נחטף או נרצח הייה שלום חבר
לחיצות ידיים חיוכים מזויפים
הסכמים בדם נחתמים איפה אלוהים??
הטקטיקה פולטיקה אין אפילו אתיקה
צרחות הקורבנות הופכות לאט לאט פואטיקה
יושב בסלון מגרד ת'ביצים
בזמן שאח שלי טוחן אבנים בשטחים
אני לא דתי בשקל מראש מתנצל
BUT מגיע היום שגם הצל יושב בבית מתפלל

סאבלימינל מדבר :

שנת 2001-2002
העם היושב בציון עדיין צריך לפקוח את העיניים

ולא לסגור אותם
ללמוד מהדברים שאנו רואים לא לברוח מהם

ולא לשכוח אותם
מעכשיו לנצח

ביחד נשרוד לחוד ניפול ביחד נשרוד לחוד ניפול...

קישור ל  שירים של סאבלימינל

4. התפיסה הפוסט-ציונית באה קודם כל דרך בחירתה של הבמאית לייצג את שני הצדדים של הסיפור באופן שווה ואולי אף אובייקטיבי. האובייקטיביות, מילה גסה, באה לידי ביטוי בסרט דרך ייצוג הדדי של שני הראפרים, הבמאית מספרת את הסיפור של שניהם ולא רק את הסיפור של סאבלימינאל היהודי. ענת הבמאית מגיעה גם לביתו של תאמר ומראה את המקום בו הוא חי, היא מצלמת אותו בהופעה מול קהל ערבי שנראה ומתנהג כמו הקהל היהודי. המילים בשירים של  תאמר גם הם מייצגים תפיסה פוסט-ציונית שאומרת כי המדינה לא שייכת רק ליהודים אלא גם להם. מילים שמדברות על כיבוש, מדיניות של הפחדה, של סגר. החיבור בין תאמר לאביב גפן נראה לרגעים קטנים כמו החיבור הפוסט-ציוני הנכון. (עוד על החיבור הזה בהמשך...)החיבור בין הזמר שמייצג את השמאל הישראלי לבין הערבי-ישראלי. הרב-תרבותיות בעיצומה. התפיסה של אביב גפן נדמה שהיא פוסט-ציונית לפרקים. הוא מבקש מתאמר לשיר: "שוב בהסגר מרגיש בדד". תאמר אומר: "אבל אין לנו סגר" ואביב מודיע לו: "לך לא, אבל אתה עושה שירות לעם שלם". היכולת של תאמר לשיר מול קהל ישראלי-יהודי ושל הקהל להריע לו מחזקת את התפיסה הפוסט-ציונית של הסרט.

הנרטיב שמסופר כאן הוא הנרטיב של שני העמים, המדינה שייכת לשניהם, שניהם סובלים מכיבוש או מפיגועים. זהו נרטיב מאוזן של שני הצדדים שהיה יכול להיגמר אחרת, היה יכול להיות מסופר אחרת אם רק שני הצדדים היו רוצים. 

5. כמובן שכאן כל סצנה תתאים ועל-פי תפיסתה של הבמאית אין מנצחים אלא רק מפסידים מהעימותים.

6. בסצנה הראשונה אביב גפן מחליט לעזור לתאמר ולשיר איתו שיר. תאמר שר:"כנס לי בנעליים ותקלוט, איך רגליך עייפות, שעות על גבי שעות במחסום, כשחייל משועמם מעביר עליך ת'זמן". אביב גפן נבהל מן המילים ומציע לתאמר להחליף את המילה :"חייל" במילה: "אדם" בכדי שהם יזכו ביותר השמעות בתחנה שמהווה את הקונצנזוס הישראלי: גל"צ. אביב נתקל בהתנגדות מצד תאמר שאומר לו שהחלפת המילה משנה את כל הכוונה. כמובן שהשיר לא זכה להשמעות ברדיו.

גם בסצנה השנייה מתגלה אביב במערומיו של השמאל הישראלי, השניים מופיעים יחדיו בתוכניתו של ניסים משעל וכאשר תאמר מודיע שהוא יכול להבין את זה שמתפוצץ, אביב ממהר להתנער ואומר שהוא לא יכול להבין.

התופעה התקשורתית שבולטת כאן היא "הדרה" תקשורתית שנעשית לערבי ישראל. תאמר שמגיע לפריים-טיים (prime time) הישראלי בערוץ שתיים לא מגיע לבד- הוא מגיע תחת חסותו וכנפיו של השמאל הישראלי אותו מייצג אביב גפן. תאמר לא מגיע לתוכנית תחת כותרת אומנותית בניסיון להשמיע את השירים שלו אלא מגיע כערבי ובאופן אוטומטי נשאל שאלות פוליטיות על פיגועים. ואכן תאמר נופל במלכודת של התקשורת ושל שיטת ההדרה שלה. תאמר נוהג כפי שהתקשורת מצפה ממנו- הוא מיוצג כערבי וככזה הוא מעורר פרובוקציות וישר נגרר להצדקת הפיגועים. ניסים משעל מושך אותו בלשון ותאמר נופל ברשתו כמובן שאביב ממהר להתנער ולא מסכים עם דעתו. באותה רשת נופל תאמר גם בתוכנית של גיא פינס, שם הוא נשאל שוב על פוליטיקה ולא על האומנות שלו וגם שם הוא עושה אותה טעות ועורך השוואה בין השואה לבין הכיבוש.  

7. עבור תאמר הניסיון להחליט באיזו שפה לשיר הוא הניסיון שלו בחיפוש אחר זהות. תאמר מרגיש שעדיין הוא לא מצא את הזהות האישית ובהתאם לכך גם את הזהות הקולקטיבית שלו. תאמר כערבי ישראלי שמרגיש לא שייך, הוא אומר לבמאית: "העולם הערבי מסתכל עלינו כישראלים וישראל מסתכלת עלינו כפלסטינים".  תאמר לא מצליח להחליט לאיזה קהל לדבר: בתחילת דרכו תאמר מנסה להתנער מאיזושהי זהות לאומית, בגלל הקונפליקט שהוא נמצא בו הוא מחליט להשתייך לכפר הגלובאלי ולשיר באנגלית בדיוק כמו הראפרים בחו"ל. שפת הראפ לדעתו היא השפה הבינלאומית- השפה האנגלית. מאוחר יותר פונה תאמר אל העברית. האם הוא אמן שמדבר לקהל הישראלי? בהתחלה נדמה שכן, הוא מופיע בפני קהל ישראלי ואמנים ישראלים מאמצים אותו אל חיקם (סאבלימינל, אביב גפן, להקת גאיה) אך תאמר מגלה שכערבי הקהל הישראלי והאמנים לא ממהרים לחבק אותו ולהשמיע את שיריו בתחנות הרדיו. תאמר חושב שאולי הערבית מתאימה לו יותר ומחליט לפנות לקהל הערבי בשפה הערבית- הפופולאריות שלו עולה ברחוב הערבי אך הוא מגלה שגם שם קשה, המסורת והקהל לא מקבלים אותו כפי שהוא היה רוצה. כשהבמאית שואלת אותו למה הוא לא מחליט שאיזו שפה לשיר? הוא עונה לה שהוא מבולבל.

8. בסרט "ערוצים של זעם" המוסיקה בכלל והראפ בפרט משמשים כמיקרוקוסמוס לחברה הישראלית בא"י. הראפ משמש כבבואה למתרחש בעולם הפוליטי והצבאי בארץ. פעמים רבות נדמה כי הראפרים מעזים לומר את מה שלפוליטיקאים אין אומץ להגיד. הראפ משמש כאן כלי טוב לייצוג המצב. הראפ הפך בשנות ה-2000 למוסיקה הפופולארית ביותר בעולם ולא בכדי. בימינו זכות הראשונים והפופולאריות למי שצועק חזק יותר, למי שמעורר פרובוקציות קשות יותר, למי שמקלל עסיסי יותר. הראפ והמוצרים הנלווים אליו הפכו להיות תרבות גלובאלית והבחירה של הבמאית הייתה להראות את מה שחוללה תרבות הראפ בתרבות הלוקאלית של ישראל. הראפ בישראל שייך לצעירים שמשתייכים לדור הMTV ולדור שהכי מתאפיין ומשתייך לתרבות הגלובלית. הצעירים הם אלו שנמצאים לפני גיוס או אלו שהתגייסו כבר ולכן מוסיקת ההיפ-הופ מייצגת בסרט את דעתם של הדור הבא במדינה. הקונפליקט בין הערבים ליהודים מגיע עד תרבות ההיפ-הופ שמצליחה לבטא באופן מילולי בוטה את הקיצוניות של הקונפליקט. 

9-11: ניתן למצוא את התשובות בניתוח הסרט למעלה.

12. תשובות שונות יתקבלו על-יד התלמידים. מטרת השאלה היא שיעלו כאן רעיונות מצד התלמידים לדרכים אלטרנטיביות לייצג את הסכסוך. ומכאן להגיע למסקנה שניתן לייצגו בדרכים שונות בפריזמות מגוונות.

 

 

  

 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש