דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  אודות המגמה
  מקצוע תקשורת וחברה
  תוכנית הלימודים
  מערכים בתקשורת וחברה א
  מערכים בתקשורת וחברה ב
  מערכים בתקשורת וחברה ג
  מבניות בתקשורת וחברה ג
  מאמרים תיאורטיים
  מאמרים בנושא עיתונות
  מאמרים בנושא רדיו
  מאמרים בנושא טלוויזיה
  מאמרים בנושא פרסום
  موضوع الاعلام والمجتمع
  תקשורת אלקטרונית
  פרסום ויחסי ציבור
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,468,989 כניסות לאתר
רב תרבותיות חלק ג': ההקשר הישראלי: רב תרבותיות בין ציונות לפוסט-ציונות

מאת: מלמד אורלי

מבוא
מטרות הלימוד
סיכום הנושא לתלמיד/ה ולמורה
>1. השסעים בחברה הישראלית
>2. מחברת כור היתוך ציונית לחברה פוסט-ציונית ורב תרבותית?
>3. עיקריהן של תפיסות פוסט ציוניות
>4. למה חשוב לדון בפוסט-ציונות בשיעורי תקשורת?
>5. סוד הקסם התקשורתי של הפוסט ציונות
>6. שאלות מיליון הדולר – מדינת ישראל על פרשת דרכים
מושגים
ביבליוגרפיה מוערת
שאלות משוב
דרכי הוראה והצעות למורה מלוות בדוגמאות

מבוא
ישראל הייתה מאז היווסדה חברה מגוונת ומרובת שסעים מבחינה לאומית, דתית ואתנית.  הגיוון בפועל של החברה הישראלית התקיים במשך שנים רבות תחת האידיאולוגיה הציונית השלטת (הגמונית), ששאפה ליצור כור היתוך ישראלי וחזונה התבסס על מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

מאז שנות ה-90, עם התרחבות השיח הפוסט-ציוני באקדמיה ובתקשורת הישראלית  ובצד תמורות רבות שחלו בחברה ובתקשורת הישראלית,  גברו הקולות בתקשורת הישראלית המערערים על הלגיטימציה של ישראל להמשיך ולהתקיים כמדינה יהודית דמוקרטית.  גברו הקולות הקוראים לשחרור הקבוצות המדוכאות למיניהן בחברה הישראלית ולכינון מדינת כל אזרחיה במקום מדינה יהודית דמוקרטית.

מאז קום המדינה ועד היום, חל שינוי ביחסה של החברה הישראלית לשוני וביחס לזהותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. כדי להבין שינוי זה צריך להבין, ולו על קצה המזלג, את התפישות הפוסט-ציוניות, שהנחותיהן, ערכיהן ואמונותיהן נמצאות כיום במרכז השיח התקשורתי סביב מגוון סוגיות פוליטיות וחברתיות.

בפרק זה נעסוק בקצה המזלג, בעיקרי הגישות הפוסט ציוניות ומאפייניהן בהשוואה לגישות ציוניות.  נחפש את עקבותיהן של גישות אלו בטקסטים תקשורתיים וננסה להבין את סוד קסמה של הפוסט-ציונות כתופעה תקשורתית. נניח להיסטוריונים ולמורים להיסטוריה לבדוק ולדון בשאלה: מי צודק בויכוח ההיסטורי והפוליטי: הציונים או הפוסט-ציונים. הכוונה שלנו לספק לתלמיד נקודות מבט מעמיקות יותר להבנת השיח התקשורתי המתנהל בישראל בסוגיות פוליטיות חברתיות ותרבותיות.

מטרות הלימוד

  • להבין את המושגים "כור היתוך" "חברה פלורליסטית" ו"חברה רב-תרבותית"
  • להבין שמתנהל בתקשורת הישראלית ויכוח בין שתי השקפות אידיאולוגיות: ציונית ופוסט-ציונית. להכיר את אמונותיהן המרכזיות ואת דמות החברה הישראלית הרצויה על-פיהן
  • להבין את  הגורמים  להד התקשורתי הרחב שקיבלו רעיונות פוסט-ציוניים משנות ה-90 ואילך.
  • ללמוד לזהות את הנחות המוצא הציוניות והפוסט-ציוניות בשיח  המתנהל בתקשורת הישראלית.

סיכום הנושא לתלמיד/ה ולמורה
1. השסעים בחברה הישראלית
הסוציולוגים ליסק, הורוביץ וקימרלינג, מגדירים את החברה הישראלית כחברה מרובת שסעים.  חמישה שסעים בולטים בחברה הישראלית כיום: השסע הלאומי (יהודים – ערבים), השסע הדתי (דתיים – חילוניים), השסע האתני (עדות), השסע המעמדי (עניים – עשירים) והשסע הפוליטי (ימין – שמאל). נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה וסקרי עמדות וסגנון חיים,  הם מקור המידע  לקיומם של השסעים הנ"ל ולהערכת עומקם של הפערים ושל הקיטוב החברתי. 

לפי ולצר, קבוצות וזהויות קולקטיביות שונות בישראל, נמצאים בשלבים שונים  של התגבשות, הסדרה והתאגדות. לגבי השוני היהודי בין יהודים לערבים, ישראל בגבולות הקו הירוק היא מדינת לאום נורמלית, שיש בה רוב יהודי ואוכלוסייה של מיעוט פלסטיני בעל זכויות וזכאויות אזרחיות האמורות להיות שוות, שתביעותיו הלאומיות אינן לגיטימיות ומעמדו צריך להיות כמו מעמד הערבים  תושבי צרפת או כמו מעמד היהודים בארה"ב.

אך בגבולות הרחבים שלאחר כיבוש השטחים ב-1967, ישראל היא מדינה דו-לאומית, שבה עם אחד משועבד לעם השני, ובין שני העמים מתקיים מאבק אלים על הריבונות. מאבק זה טרם הגיע להסדרתו הסופית. (ניתן לראות ברשות הפלשתינאית היא דוגמא להתאגדות המייצגת את העם הפלשתינאי, כבר בשלב ההסדרה).

לגבי השסע הדתי – חילוני; מבחינה דתית ישראל פועלת בדומה לאימפריה העותומנית, או לאלכסנדריה הרומית, בשיטת המילט. בשיטה זו מתקיימות תחת אותו שלטון, קהילות דתיות נבדלות, המקיימות אוטונומיה דתית.  ישראל מאפשרת את קיומה של אוטונומיה דתית ליהודים, למוסלמים, לנוצרים, לדרוזים. לכל קבוצה יש בתי משפט משלה המאפשרים לה לאכוף דיני אישות משלה. ישראל מתייחסת לקבוצות אלו כאל קבוצות בעלות לכידות פנימית. אך כמובן שיש חילוקי דעות ומאבקים פנימיים בתוך כל קבוצה, בין זרמים שונים. מחלוקות אלו ניזונות מהמגמה האנטי דתית (חילונית ומודרנית) החוצה את גבולות כל הדתות. בתחום השסע בין דתיים לחילוניים, טוען ולצר, השוני החילוני הוא השוני הטעון התגבשות, הסדרה והתאגדות במדינה ישראל כולה. הקבוצה החילונית היא הקבוצה המדוכאת, מבחינת הגדרת זכויותיה, בהשוואה לקבוצות הדתיות והחרדיות בישראל.

לגבי השוני האתני, ישראל היא חברה של מהגרים. קיבוץ גלויות. אומה של עמים. ישראל מגדירה את עצמה כמדינה יהודית. יש בה גיוון עשיר של קבוצות אתניות יהודיות ולא יהודיות. השיטה הפוליטית מתאימה את עצמה לקליטת עליה של יהודים מרחבי העולם ומגיבה במהירות וביעילות יחסית על תביעות העולים החדשים  ועל הלחץ שיהודי התפוצות מפעילים להגנת האינטרסים שלהם במדינת ישראל. הזכויות הפוליטיות והכלכליות של העולים מעוגנות בחוקי המדינה ומבוצעות באמצעות מערך תמיכה ממוסד של קליטת עולים (למשל: משרד הקליטה והסוכנות היהודית). המדינה, מתוקף הגדרתה כמדינה יהודית, מפלה לרעה מהגרים שאינם יהודיים; פלשתינאים, עובדים זרים ומהגרים אחרים שאינם יהודיים.

מאוטנר ושות' עוסקים בשאלה האם החברה הישראלית היא חברה רב-תרבותית או חברה פלורליסטית?

בחברה רב-תרבותית גבולות ההגדרה של הקבוצות השונות פתוחים ולא סגורים וקשיחים. מתקיים דיאלוג פתוח מנקודת מוצא של מעורבות ושיוויון, ללא שלילה הדדית וניכור בין הקבוצות.  היחידים והקבוצות השונות בחברה מוכנים להסתכן באובדן זהותם הקודמת בעקבות הדיאלוג עם "האחר".

כפי שנראה גם בהמשך פרק זה, היחסים בין הקבוצות בישראל מבוססים על ניכור ושלילה הדדיתו ורוויים אלימות מילולית ופיזית. לכן החברה הישראלית העכשווית רחוקה מלהיות חברה רב-תרבותית.

החברה הישראלית העכשווית עונה יותר להגדרה של חברה פלורליסטית; חברה המאפשרת את קיומו הממוסד של השוני התרבותי והדתי הקיים בתוכה, המאפשרת חופש ביטוי סביר והבעת דעות חריגות, תוך שמירה על כללי המשחק  הדמוקרטיים.

במציאות המסוכסכת של החברה הישראלית, יש גורמים מבית ומחוץ המאיימים על שבירת כללי המשחק הדמוקרטיים.  לעיתים נדמה שהדמוקרטיה בישראל היא עניין כה פגיע ושביר, כמו קרח דק על פני תהום.

2. מחברת כור היתוך ציונית לחברה פוסט-ציונית ורב תרבותית?
השונות התרבותית הייתה קיימת מאז ומתמיד בעם היהודי, בדרגה זו או אחרת. בתקופות מסוימות בלטו יותר זרמים רעיוניים ציוניים. אך לא טווח השוני הוא שהשתנה כמו היחס אל השוני ואל האחר. את השינויים שחלו ביחס לציונות וביחס לשונות בחברה הישראלית במשך עשרים השנים האחרונות, מייחס דן מכמן להיסטוריונים החדשים, הפוסט-ציוניים, ולויכוח שלהם  עם ההיסטוריונים הותיקים. ויכוח זה, שהתלהט בשנות ה-90, עוסק  בסוגיות פוליטיות וחברתיות שונות הנוגעות להיסטוריה של הסכסוך היהודי-ערבי, להיסטוריה של הציונות ולאופני הגשמתה בארץ ישראל.

לפי דן מכמן, מאז קום המדינה התרחשו שינויים רוחניים מצטברים בקרב חוקרי אקדמיה ואנשי רוח, שיש בהם להסביר תופעות גלויות ומפתיעות לכאורה.  המושגים "פוסט-ציונות", "היסטוריונים חדשים" ו"סוציולוגים ביקורתיים" עשויים להסביר תופעות תרבותיות ואחרות  המתרחשות בחברה הישראלית העכשווית.

לפי מכמן, ההיסטוריה היהודית של מאתיים השנים האחרונות אופיינה בתהליכים קיצוניים בעלי כוח מפצל ומפורר. לפני השואה,  התקיים בעם היהודי גיוון  ופיצול  רעיוני בין שומרי מצוות (בדרגות הקפדה שונות) לבין חילוניים, בין מפרשי היהודית כדת בלבד לבין מפרשי היהדות כלאום בלבד, בין מי שמבקשים לשמר מסגרות יהודיות כלשהן לבין מי שמבקשים להתפרק בעצמם מכל מסגרת כזאת ואף לפעול במכוון לפירוקן של מסגרות יהודיות. גיוון זה התקיים בנוסף לגיוון התרבותי הקיים בין יהודי התפוצות, בגלל השונות בארצות מוצאם.

מכל הגיוון העשיר והמסובך הזה ניטעה בארץ ישראל  השקפה בולטת אחת – ההשקפה הציונית, שבתוך התנועה הלאומית יהודית. גוונים רעיוניים אחרים, גם אם היו, נטמעו לא רק בגלל העליונות המספרית של הציונים בחברה היהודית הישראלית, אלא משום שהמפעל  הציוני הוא שאפשר את  הצטרפותן והשתקעותן של הקבוצות האחרות בארץ ישראל. בסיסה הרעיוני של החברה היהודית החדשה בארץ ישראל, והיסוד לתביעתה לעצמאות, הייתה האידיאולוגיה הציונית שנשענה על הקשר ההיסטורי בין עם ישראל לבין ארץ ישראל, ועל החזון של גאולת הארץ ושיבת העם היהודי לארצו.

השואה שהתחוללה שנים מספר לפני תקומתה של  מדינת ישראל, חיסלה שליש מהעם היהודי מבחינה פיסית וצמצמה את הגיוון הרעיוני היהודי שאפיין את העם היהודי בפזורותיו קודם לכן. לאחר השואה ובגללה, נתקבל הרעיון הציוני על דעת חוגים רחבים ביותר בקרב היהודים, וכך הפכה הציונות מתנועת מיעוט לתנועה המונית, הזוכה לתמיכה רחבה של העם היהודי בארץ ובתפוצות. הציונות נתפשה לאור השואה כצודקת הן בניתוח המציאות והן בפתרון שהציעה; מקלט בטוח לעם היהודי בארץ ישראל.

גם לאחר השואה, תופעת ההתבוללות לא נעלמה אלא אף התגברה מאז שנות ה-60 ואילך. אולם לאחר השואה לא נמצאה עוד בתפוצות שום תנועה יהודית רעיונית השוללת באופן עקרוני את היות היהודים עם, ואת תרבותם הלאומית.  ההתבוללות, לאחר מלחמת העולם השניה, הפכה לצעד הנעשה באופן אישי, מתוך הנסיבות של חיי יהודים בחברה פתוחה. ההתבוללות לא נתפשה עוד כגישה רעיונית המכוונת לפתרון הבעיה היהודית.

במדינת ישראל שלאחר קום המדינה, הותוותה על-ידי מנהיגיה מדיניות מכוונת של קיבוץ גלויות, שלילת הגלות וביטול השוני התרבותי בין הקבוצות השונות, מדיניות כור ההיתוך.  מדיניות זו, באה לידי ביטוי בדברי ראש הממשלה דאז דוד בן גוריון:

"עם הפסקת הקרבות הוטל עלינו להסיע לארץ המונים גדולים, לשכנם, להשרישם במשק , בחקלאות, בחרושת ובמלאכה. אנו מעלים לארץ עם יחיד במינו. מפוזר בכל קצוות תבל, המדבר בלשונות רבות, חניך תרבויות זרות, נפרד לעדות ולשבטים שונים בישראל. את כל הציבור הרב והמנומר הזה מוטל עלינו להתיך מחדש, לצקת אותו בדפוס של אומה מחודשת. עלינו לעקור את המחיצות הגיאוגרפיות, התרבותיות והלשוניות המפרידות בין החלקים השונים, ולהנחיל להם לשון אחת, תרבות אחת, אזרחות אחת, נאמנות אחת, חוקים חדשים ומשפטים חדשים."

("בן-גוריון, מבצע דורנו ומשימתו" כוכבים ועפר: מאמרים מתוך שנתון הממשלה בהוצאת מרכז ההסברה, רמת-גן, מסדה: 1976).

מדיניות כור ההיתוך באה לידי ביטוי בתחומים שונים במערכת החינוך, בצה"ל, באמצעי התקשורת הממלכתיים ובתחומים שונים של התרבות, בשנים הראשונות של המדינה. התוצר האידיאלי של כור ההיתוך הוא ה"צבר", החלוץ, הלוחם, האמיץ, החרוץ והתורם לחברה.  המורשת שעליה גדלו ה"צברים" והעולים החדשים שזה מקרוב באו היא אהבת הארץ והתיישבות, עבודה עברית, שפה עברית, עזרה הדדית, תרומה לביטחון המדינה וקליטת עליה. 

3. עיקריהן של תפיסות פוסט ציוניות
במשך שלושים השנים הראשונות לקיומה של מדינת ישראל, נדמה היה שלא רבים מערערים על  מורשת כור ההיתוך והתפיסה הציונית כתפיסה הנכונה לפתרון בעיית היהודים. אולם מאז שנות ה-80, הלכו והתגברו בחברה הישראלית קולות פוסט-ציוניים אשר קיבלו ומקבלים ביטוי נרחב בתקשורת הישראלית והבין לאומית. קולות אלו מתנגדים לאידיאולוגיה הציונית ולהגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית.

לפי מכמן, הפוסט ציונות היא זרם רעיוני שאין לו משנה סדורה וחד-משמעית. מדובר בחוקרים בתחומי מדעי החברה והרוח, הנמצאים בשנות ה-40 – 50 לחייהם, חלקם רכשו את השכלתם בחו"ל והושפעו מהרוח הפוסט מודרנית המנשבת באוניברסיטאות הזרות. חלקם כותבים טורי פרשנות גם בעיתונות היומית (בעיקר ב"הארץ") ומשמשים יועצים  לתוכניות טלוויזיה תיעודיות ישראליות וזרות. הבמה המקצועית שלהם היא כתב העת האקדמי "תיאוריה וביקורת". מטבע הדברים, גם ביניהם יש חילוקי דעות וגווני גוונים.

לפי מכמן, ניתן לזהות טיעון "פוסט ציוני", על-פי אוצר המילים המקצועי שנעשה בו שימוש ועל-פי הסקת מסקנות שליליות גורפות לגבי ה"ציונות". גישות פוסט ציוניות, מגדירות את התנועה הציונית כתנועה לאומית, קולוניאליסטית (כובשת ומתנחלת) ומדומיינת. אשר ההיסטוריה הציונית הרשמית של תולדותיה היא נרטיב (סיפור מומצא), שמטרתו לפרש את  האירועים  ההיסטוריים על-פי מסגרת על מגויסת, המצדיקה את פעולות ההנהגה והשלטון הציוניים. ההיסטוריונים הציוניים הותיקים, מוגדרים על-ידי ההיסטוריונים החדשים  הפוסט-ציוניים, כהיסטוריונים מגויסים, אשר טיפחו את הרעיון בדבר חברה יהודית דמיונית ששמרה, כביכול, במשך 2000 שנה על אחדותה, למרות פיזורה, סביב גורל משותף, אמונות משותפות ורגשות משותפים של געגועים לציון – המולדת העתיקה.  גם היחס של ההיסטוריונים הותיקים לאנטישמיות כקיימת לאורך הדורות, מפורשת על-ידי  ההיסטוריונים הפוסט-ציוניים כמיסטיפיקציה וכמיתולוגיזציה של האנטישמיות, שמטרתה לשרת את האידיאולוגיה הלאומית הציונית, הזקוקה ליריב קוסמי כדי לגייס חברים לשורותיה ותמיכה בפעולותיה.

אוצר המילים הפוסט ציוני מתייחס לפעולות ציוניות במונחים שונים מאוצר המילים הציוני: במקום ארץ ישראל –פלסטינה, במקום התיישבות בארץ ישראל  – התנחלות, במקום עליית יהודים – הגירת יהודים, במקום גאולת הארץ – נישול תושביה הערבים, במקום העפלה – הגירה מחתרתית ובלתי חוקית, במקום ערביי ישראל - פלשתינאים ישראליים, וכן הלאה. הוגים פוסט-ציונים רואים בביטויים כמו:  התיישבות וגאולת הארץ, ביטויים שקריים שהם חלק מהנרטיב  הציוני, המסווה את האמת – שההתיישבות היהודית בארץ ישראל אינה אלא התנחלות שנעשתה מסיבות של התפשטות ושתלטנות כלכליות ופוליטיות, ומסיבות של התנשאות בעלת גוונים אתניים או גזעניים ביחס לתושבי המקוריים של הארץ (הפלשתינאים).  בדומה למושבות שהקימו מדינות אירופה בארצות העולם השלישי.

לפי גישות פוסט ציוניות, למעשה הציוני יש קורבן מובהק: הפלשתינאים. לכן את מאבק השחרור הפלשתינאי צריך לפרש  כמאבק לגיטימי נגד הכיבוש, בדומה לתהליך של דה- קולוניזציה, שהתרחש במדינות העולם השלישי. התנועה הציונית, נתפשת בעיני הוגים פוסט ציוניים, כתנועה לאומנית ובלתי הומניסטית. הפוסט ציונים מאשימים את בן גוריון ואת מנהיגי התנועה הציונית שלא עשו די להצלת יהודי אירופה בתקופת השואה. ההנהגה הציונית והארץ-ישראלית מואשמת בהפקרת יהודי אירופה הלא ציוניים לגורלם ובריכוז מאמצים ומשאבים בהקמת המדינה היהודית במקום בהצלת יהודי אירופה באשר הם יהודים. לטענתם, ההנהגה הציונית פעלה רק להצלה ולשיקום של  יהודי אירופה שהיו מוכנים לעלות לארץ ישראל וזנחה את הצלת היהודים שרצו להגר לארצות אחרות.  מייסדי האומה מואשמים שעשו בשואה שימוש ציני כאמצעי לחץ על מעצמות העולם להכרה בזכות קיומה של מדינה יהודית וכמנוף להצדקת המפעל הציוני – כפתרון היחידי לאנטישמיות. מדינת ישראל, לפי הוגים פוסט ציוניים, נולדה בחטא. משום שהיא יצרה עוול כלפי עם אחר והפכה אותו לקורבן.

לפי גישות פוסט-ציוניות, השואה אינה אירוע ייחודי שפקד את העם היהודי, ויש להשוות אותו לפעולות השמדה של עמים אחרים, שבוצעו במהלך ההיסטוריה על מנת להבינו.

בעיני הפוסט-ציונים, מאחורי החלום הציוני ניצבה אליטה של מנהיגים ציניים, מניפולטיביים ובלתי הומניסטיים, שעשו שימוש באידיאולוגיה הציונית כמכשיר לגיוס התמיכה הלאומית והבינלאומית, וכאמצעי לביסוס מעמדם כאליטה פוליטית וכלכלית.

גם היחס של הפוסט ציונים אל התפתחות החברה הישראלית מאז הקמת המדינה ועד עכשיו, ואל מדיניות כור ההיתוך של בן גוריון, ממשיכה באותו קו רעיוני; החברה הישראלית רתמה במכבש ממסדי (מדיניות כור ההיתוך) את העדות ואת קבוצות המשנה השונות בחברה הישראלית לנרטיב אחד. היא יצרה כור היתוך מדכא והאדירה אותו. אך מאז שנות ה-70, החלו לנבוע סדקים בנרטיב העל הציוני (מסיבות שונות של תקשורת, חילופי דורות, השפעת הכיבוש בשטחים ועוד). אל פני השטח החלו לעלות נארטיבים "אחרים"  אלטרנטיביים: חרדי, ניאו-ציוני (שגוש אמונים הוא חוד החנית שלו), בורגני, נשי, מזרחי, פלסטיני ועוד. יש לפנינו תהליך של דמוקרטיזציה של ישראל שאפשר לכנותו גם פוסט-ציוניזציה. היינו, תהליך של גיוון הזהות הקולקטיבית הישראלית והנמכת גדר ההשתייכות אליה. למעשה, מתחילים להתגלות עתה בכל תוקפם, הנרטיבים האבודים של הקבוצות השונות של היהודים ושל האחרים במדינת ישראל, שהציונות ביקשה לטשטש ולהלאים.

4. למה חשוב לדון בפוסט-ציונות בשיעורי תקשורת?
חשוב לדון בפוסט-ציונות משום שהוגים פוסט ציוניים אינם עוסקים רק בפרשנות ההיסטוריה. הויכוח ההיסטורי בין הפוסט ציונים לבין ההיסטוריונים הותיקים, הציונים, המתנהל גם בשיח התקשורתי שאליו נחשף הציבור הרחב, מעצב את ההשקפות לגבי אופייה הרצוי של מדינת ישראל בעתיד. כמו -כן הפוסט ציונות משנה את היחס לאחר ובו זמנית להגדרה הקולקטיבית של הישראלים. כפי שמבטאים זאת אורי רם וברוך קימרלינג, שניהם הוגים פוסט-ציונים מובילים, במעין  "הצהרת עקרונות" פוסט ציונית:

"פוסט ציונות...(היא) פרויקט פוליטי תרבותי... (הכרוך) במאבק רעיוני ופוליטי לשם שינוי הזהות הקולקטיבית הישראלית. היא מחייבת כמה שינויים במצב הקיים היום: מתן ריבונות לפלשתינאים בשטחים הכבושים, מתן זכויות של קבוצת מיעוט לאומי לפלשתינאים תושבי ישראל, שאיפה  להפרדה הדרגתית בין לאום ומדינה בישראל, כלומר יצירת מסגרת חוקית אוניברסאלית דמוקרטית, שאין בה  מעמד מיוחד למסורת הלאומית או לקבוצה אתנית כלשהי".

מתוך:  אורי רם "אידיאולוגיה פוסט ציונית", "הארץ" 8/4/94

"כל זמן שלא תהיה הפרדה בין דת ללאום בישראל, לא יהיו ממילא לא הפרדה בין דת למדינה ולא כל אפשרות לנהל "מאבק חילוני עקרוני". כל זמן שחלקים מרכזיים בזהותנו הקולקטיביים הם "יהודיים" ו"יהדות" היא שם נרדף לדת יהודית, איך אפשר להעלות על הדעת כלל "מאבק חילוני"? מי שאינו רוצה בשיח ציבורי רדוד ושטחי בנושא זה...עליו לתת את דעתו קודם כל למהות הזהות היהודית הלאומית הישראלית ולבריאתה של זהות חילונית מתוכה, אחרת השיח הזה, לא רק שיהיה חסר משמעות אלא גם מלא סתירות לוגיות וסוציולוגית"

מתוך: ברוך קימרלינג, מעשה דת בפרהסיה,  הארץ, 29/12/95

שני הציטוטים מופיעים בע"מ 19, במאמר של  דן מיכמן "מכסחי הציונות"(ראו ביבליוגרפיה המוערת)

אם נשווה דברים אלו לדבריו של בן גוריון, נמצא ששתי השקפות מנוגדות (ציונית ופוסט ציונית) לגבי מהותה של מדינת ישראל, עומדות לדיון ציבורי בשיח התקשורתי כיום: מדינה דמוקרטית יהודית מול מדינה דמוקרטית חילונית. שתי השקפות אלו מסתתרות מאחורי הויכוח הציבורי בסוגיות שונות: זכות השיבה של הפלשתינאים לתחומי מדינת ישראל בגבולות 1967, הפרדת דת מהמדינה, מעמדם של הומואים ולסביות,  מעמד ערביי ישראל, מעמד הבדווים, מעמד קרובי משפחה לא יהודיים של עולים ואזרחים יהודיים , מעמד הפועלים הזרים, שרות צבאי  ושרות לאומי של  חרדים ושל ערבים ישראליים וכד'.

5. סוד הקסם התקשורתי של הפוסט ציונות
לפי דניאל גוטווין, יש להתייחס אל הפוסט ציונות לא רק בהקשר של הויכוח האקדמי ההיסטורי, אלא כאל תופעה תרבותית ותקשורתית. הפוסט ציונים  התכוונו להשיג באמצעות הויכוח התקשורתי מטרה מסוימת: עיצוב מחדש של הזיכרון הקולקטיבי הישראלי, כאמצעי במאבק האידיאולוגי לשינוי סדר היום הפוליטי בישראל.

הטיעונים הפוסט-ציוניים זכו לפרסום אינטנסיבי ומתמשך במשך שנות ה-90. גוטווין מנתח את סוד הצלחתם התקשורתית; לדבריו, הויכוח שעוררו הפוסט ציונים הפך להיות חשוב יותר מתכניו. הויכוח המתמשך נוצר באמצעות הרחבה מתמדת של תחומיו והקצנת הטיעונים, דבר המעורר עניין ומסייע לנוכחות תקשורתית. עצם ההתמדה בויכוח לאורך זמן, הפך את הפוסט ציונות לתופעה תרבותית ולעובדה פוליטית.

המיצוב של הפוסט ציונות כ"חדשה" בהשוואה לציונות הממוסדת והותיקה, הקנה לה את כושר המשיכה התקשורתי שיש לחדש על-פני הישן.

ההיסטוריוגרפיה הפוסט ציונית החדשה  ביקרה את  האתוס הציוני ההגמוני מצד אחד, והפכה בו זמנית לדוברת של קורבנותיו השונים: ערביי ישראל, הפלשתינאים, המזרחיים ויהודי הגולה שנספו בשואה. הן לדימוי האופוזיציוני שלה כמבקרת של הממסד האקדמי והשלטוני, והן לדימוי  המוסרי שלה כפרקליט של קורבנות הציונות, יש "אפיל" (כוח משיכה) תקשורתי. דימויים אלו מתאימים במיוחד לתקשורת  פרטית ותחרותית, המונעת על-ידי אידיאולוגיות מקצועיות של "כלב שמירה" ושל "פרקליט" הקבוצות החלשות בחברה.

הערבוב בין דפוסי התנסחות אקדמיים לבין ביקורת הפוליטיקה, החברה והתרבות הישראלית, העניק לטיעוניהם ולמאמריהם של הוגים וחוקרים פוסט-ציוניים משקל של מומחיות אקדמית בצד עוררות עניין אקטואלי.  

לטענת גוטווין, הפרטת הזיכרון הקולקטיבי הישראלי לזיכרונות שונים ומנוגדים (של יהודים וערבים, של מזרחים ואשכנזים, של חרדים וחילונים, של גברים ונשים וכד')  משתלב  עם תהליך ההפרטה  הכלכלי בישראל ועם השינויים הערכיים החברתיים והפוליטיים הנלווים לו.

קיומו של זיכרון קולקטיבי ציוני משותף, הוא  המכשול האחרון העומד בפני הפיכתו של אתוס ההפרטה לאתוס ההגמוני בישראל. הזיכרון הלאומי הוא אחד התחומים הבודדים שבו עדיין שמר האתוס  הקולקטיבי הישראלי ציוני על מעמדו ההגמוני, שמעצב את דמותה  של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, יהודית וסוציאליסטית.

הערעור הפוסט ציוני על אתוס זה, ופירוקו לזיכרונות  פרטיים, המשרתים אידיאולוגיות שונות ומנוגדות, פותח את הדלת לעלייתו של אתוס ההפרטה שהוא א-פוליטי ועל לאומי, כאתוס משותף הגמוני. הסגידה לעגל הזהב הוא האתוס ההגמוני המחליף את האתוס  הציוני סוציאליסטי של כור ההיתוך.

לעומת גוטווין, הספר "ערוץ 2 –הממלכתיות החדשה" של נועם יורן, טוען שההפרטה אינה פוגעת בממלכתיות של ערוץ 2 ומחזק טענה זו באמצעות ניתוח תוכן של תוכניות בערוץ 2. גם בעידן של רייטינג לציבור יש צורך בלכידות ובממלכתיות, והערוץ השני מספק אותה לא פחות טוב מהערוץ הראשון, אם כי מסיבות אחרות; מסיבות של רייטינג.

6. שאלות מיליון הדולר – מדינת ישראל על פרשת דרכים
האם יכולה להתקיים רב תרבותיות גם במדינה יהודית דמוקרטית? או שרב-תרבותיות מעצם הגדרתה אינה יכולה להתקיים במדינה המוגדרת כמדינה יהודית? בעלי השקפות ציוניות יטענו שדמוקרטיה ופלורליזם תרבותי  יכולים להתקיים גם במדינה יהודית. בעלי השקפות פוסט-ציוניות יטענו שמדינה יהודית, מעצם הגדרתה כיהודית, עומדת בסתירה לקיומה של מדינה דמוקרטית ורב תרבותית.

לפי הניתוח של עזמי בשארה את דילמות הזהות של ערביי ישראל, ערביי ישראל אינם יכולים להזדהות עם סמליה היהודיים של המדינה בגלל שתרבותם, לאומיותם ושפתם היא ערבית. לדבריו, עצם הגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית, מוציאה את הציבור הערבי ישראלי מחוץ לגדר ואינה מאפשרת את השתלבותו כקולקטיב שווה זכויות בחברה הישראלית החש שייכות למדינת ישראל.

לאיזה כיוון תתפתח החברה הישראלית? האם יימשך המצב הקיים – כלומר תישאר מדינה יהודית דמוקרטית? האם תשתנה מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה, מדינה דמוקרטית רב תרבותית ורב לאומית, זו שאלת מיליון הדולר שרק העתיד יכול להשיב עליה...

מושגים
פוליטיקה של השוני – התהליך בו קבוצות חברתיות מגבשות לעצמן זהות קולקטיבית  נבדלת ורוכשות לעצמן מעמד חברתי הכרה שלטונית והשפעה על החברה והשלטון. לפי ולצר, תהליך זה כולל שלושה שלבים: התגבשות, התאגדות והסדרה.
כור היתוך – אידיאולוגיה ומדיניות שהותוו על-ידי ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון ועל-ידי ממשלות ישראל בהמשך, שמטרתו להתיך את כל הקבוצות הקיימות בחברה הישראלית יהודית וליצור מכל הערב האתני והדתי חברה ותרבות אחת מגובשת ומחודשת... "התוצר" האידיאלי של כור ההיתוך הוא דמות הצבר.
חברה רב- תרבותית – חברה שבה מתקיימים סובלנות, איכפתיות הדדית, דיאלוג שיוויוני והכרה הדדית בין הקבוצות התרבותיות השונות. חברה שבה היחידים והקבוצות פתוחים עד כדי כך לדיאלוג עם האחר, שהם מוכנים להסתכן באובדן זהותם האישית והקולקטיבית הקודמת, בעקבות הדיאלוג עם הקבוצה האחרת (לפי מאוטנר ושות', מבוסס על המערך של איריס יהב).
חברה פלורליסטית -  חברה המכירה בגיוון החברתי תרבותי, בשונות ובזהויות הנבדלות של הקבוצות בתוכה. חברה המכירה בזכות של היחיד והקבוצה לבטא דעות שונות, לשמור על הזהות הנבדלת והייחודית של היחיד והקבוצה ולהתארגן כדי לממש ולהשיג את זכויות הקבוצה ולמלא אחר צרכיה והאינטרסים המשותפים שלה. עם זאת, קיימת הסכמה בין הקבוצות השונות לגבי שמירת כללי המשחק הדמוקרטיים (מבוסס על המערך של איריס יהב) 
שסעים בחברה הישראלית – פערים כלכליים, השכלתיים, מעמדיים ופוליטיים בין קבוצות ממוצא אתני לאומי דתי שונה.
אידיאולוגיה הגמונית – אידיאולוגיה  המקובלת על  אליטות, על מובילי דעה בערוצי התקשורת המרכזיים ועל שכבות רחבות של הציבור.
ציונות – תנועה אידיאולוגית הרואה בארץ ישראל את מולדתו ההיסטורית וביתו של העם היהודי. הציונות. תנועה זו שמה לה למטרה להשיב את העם היהודי לארצו מכל תפוצותיו ולהקים בית לאומי לעם ישראל בארץ ישראל. היו ועדיין יש גוונים וזרמים שונים לתנועה הציונית, וקיים ויכוח סביב ההגדרה "מיהו יהודי?" אך זה המכנה המשותף לכל הזרמים. קיימת הסכמה רחבה בין הזרמים שמדינת ישראל צריכה להמשיך ולהתקיים כמדינה יהודית דמוקרטית.
פוסט-ציונות – השקפת עולם אידיאולוגית ששורשיה בויכוח האקדמי בין ההיסטוריונים החדשים להיסטוריונים הותיקים באקדמיה הישראלית, שזכתה לביטוי תקשורתי גובר והולך מאז שנות ה- 80.  לפיה  השוני החברתי והשחרור של קבוצות חברתיות מהדיכוי של כור ההיתוך הציוני הם ערכים מרכזיים.  נציגיה ביקרו במאמריהם הרבים את ההיסטוריוגרפיה, המיתוסים והאתוסים הציוניים במטרה לקעקע את הזיכרון הקולקטיבי הישראלי, ולהפריט אותו לזכרונות פרטיים. הוגים פוסט ציונים מאמינים שקיימת  סתירה בין מדינה יהודית לבין מדינה דמוקרטית.  המטרה: להפוך את מדינת ישראל ממדינה יהודית למדינת כל אזרחיה חילונית, המעניקה שיוויון זכויות מלא לכל  הקבוצות האתניות והלאומיות שבה.
תקשורת מגויסת הגמונית – תקשורת אשר תכניה תומכים במדיניות ובאידיאולוגיה של השלטון ושל האליטות. התקשורת המגויסת היא כלי של השלטון לגיוס תמיכת הציבור וליצירת יציבות והמשכיות של השלטון.
נרטיב – סיפור-על שיחידים או קבוצות מספרים לעצמם ולאחרים על עצמם ועל תולדותיהם.
מיתוס – סיפור נפוץ ומוכר בתרבות מסוימת, שאנשי אותה תרבות מייחסים לו ערך של אמת. המיתוס יכול להיבנות על גרעין של אמת מסוים, אך יש בו מן ההגזמה וההעצמה ולעיתים מן השקר.
אתוס – דפוסי חשיבה מוסריים ערכיים מרכזיים ומקובלים בתרבות מסוימת. למשל: האתוס הדפנסיבי (ההגנתי), הדוגל בכך שישראל צריכה להתגונן, להילחם ולהגיב רק במקרה שאין לה ברירה אחרת,  מול האתוס האופנסיבי (ההתקפי)  הדוגל בכך שישראל צריכה להתקיף קודם כדי למנוע מהאויב לנצח ולא לחכות עד שלא תהיה ברירה אחרת, ואז לשלם מחיר קורבנות כבד.
אמונות – רעיונות או הנחות מוצא שאנו מקבלים אותם כמובנים מאליהם ומאמצים אותם לעיתים כחלק מהשקפת עולם. למשל: מחר תזרח השמש. יש אלוהים.  צריך להיות חזקים ולהמשיך הלאה וכד'.
ערכים -  מילים המעריכות את עולמנו ותרבותנו כחיובי ו/או שלילי באמצעות רצפי  ניגודים. למשל: יופי הוא ערך שנמדד באמצעות הרצף יפה - מכוער.  טוב הוא ערך הנמדד באמצעות הרצף  טוב- רע. אמת היא ערך שנמדד באמצעות הרצף אמיתי - שקרי.
תפישות תפקיד – האופן שבו יחיד או ארגון תופש את המטרות, האתיקה, החובות וזכויות, דפוסי ההתנהגות ודרך החשיבה שעל-פיהם מן הראוי לנהוג כאשר ממלאים תפקיד מסוים. לתלמידים יש תפישות תפקיד לגבי אופן היחס הראוי למוריהם ולחבריהם, חובותיהם וזכויותיהם.
פוסט מודרניזם – ראה פרק שלם בתוכנית של י"א העוסק בהגדרת המושג.

ביבליוגרפיה מוערת
אברהם בן יעקב, גטו או גשר? המאמר נמצא באתר "עושים תקשורת". 
המאמר בהיר וקצר (4 עמודים) וניתן לתת אותו כטקסט קריא לתלמידים. המאמר דן בהתפתחויות התקשורת בשפה הרוסית ובתפקידי התקשורת בתהליכי ההשתלבות וההתבדלות  של גלי העלייה האחרונים מרוסיה. אפשר להתייחס לקבוצת העולים מרוסיה  ולתקשורת ברוסית כאל דוגמא מורחבת ומפורטת של תהליכי התגבשות זהות קולקטיבית ושל תהליכי השתלבות והתבדלות בחברה.

דניאל גוטווין (1997) , היסטוריוגרפיה חדשה או הפרטת הזיכרון? בתוך יחיעם וייץ (עורך)
בין חזון לרוויזיה, מרכז זלמן שז"ר. ע"מ 311-344
כל קובץ המאמרים בספר חשוב ומעניין ומסכם כנס שקיים מכון ואן ליר בנושא. הספר מספק פרספקטיבה היסטורית וסוציולוגית של כל הצדדים בויכוח ומכיל מאמרים של היסטוריונים וסוציולוגים ציוניים ופוסט ציוניים. המאמר של דניאל גוטווין חורג מהשאלה מי צודק או טועה בויכוח האקדמי ההיסטוריוגרפי, ומנסה לתהות על הפוסט ציונות כתופעה תקשורתית וחברתית. מדוע דווקא הפוסט ציונים פרצו את גבולות השיח האקדמי וכיצד הם חדרו למרכז השיח הציבורי המתנהל בעיתונות היומית וכיצד הפך השיח האקדמי לאידיאולוגיה הגמונית בפני עצמה.

חשוב במיוחד הניתוח שלו המראה שהפוסט-ציונים כיוונו את חיציהם כלפי הזיכרון הקולקטיבי הציוני סוציאליסטי, במטרה לקעקע אותו ולחולל את השינויים הפוליטיים והחברתיים הנחוצים.  הסיכום של המאמר, קושר את הפרטת הזיכרון הקולקטיבי  להפרטה כלכלית ולתמורות אחרות שעברו החברה, התרבות והתקשורת בישראל בע"מ 338-343.

עזמי בשארה (1999) מבוא: עניינים שבזהות, בתוך: עזמי בשארה עורך, בין האני לאנחנו. הבניית זהויות וזהות ישראלית.
על ספר זה המלצנו גם בפרקים קודמים של הנושא. בהקשר של פרק זה, מן הראוי להתעכב על נקודת המבט הערבית ישראלית לגבי זהותם הקולקטיבית והשתייכותם למדינה יהודית בהשוואה לאפשרות להשתייך ל"מדינת כל אזרחיה".

נועם יורן (2001) ערוץ 2 הממלכתיות החדשה, הוצאת רסלינג.
הספר עשיר בניתוח תוכן איכותי ומעמיק של תוכניות ערוץ 2 מ"עובדה" ו"טירונות" עד "חרצופים" ו"פספוסים". הכותב מוצא את התוכניות שמרניות וקונפורמיות גם בעידן של הפרטת התקשורת. אלא שהקונפורמיות מוסווית בסגנון אופנתי. ערוץ 2 נתפש כצורה חדשה של הממלכתיות הישנה  והמוכרת מערוץ 1.

דן מכמן (1997)  "מכסחי הציונות": עיקרי השקפת העולם של הזרם ה"פוסט-ציוני" בחברה הישראלית העכשווית. בתוך: "פוסט-ציונות" ושואה, מקראה בעריכת דן מכמן, סדרת תשתית למחקר מס' 8, אוניברסיטת בר-אילן.
המקראה מכילה כ-500 מאמרים שפורסמו בעיתונות הישראלית בשנות התשעים (כולל הסנונית הראשונה של הויכוח:  ועוסקים בויכוח בין ההיסטוריונים החדשים לותיקים בסוגיות של שואה, תקומה ועוד.  המאמר של מיכמן "מכסחי הציונות" מסכם  את הנחותיה, אמונותיה ושורשיה של החשיבה הפוסט ציונית בסוגיות שונות ואת הז'ארגון שלה. כמו כן המאמר ממפה את ההוגים הפוסט ציוניים ואת במות הפרסום של הפוסט ציונות.

מנחם מאוטנר, אבי שגיא, רונן שמיר(1988) הרהורים על רב-תרבותיות בישראל" מתוך: רב-תרבותיות במדינה דמוקרטית ויהודית, רמות.
תקציר של מאמר זה משולב במערך של איריס יהב הנמצא באתר "עושים תקשורת". חשוב להתייחס להגדרות ולהבחנות  בין חברה פלורליסטית לבין חברה רב-תרבותית ולשאלה האם ישראל היא חברה רב-תרבותית?

שאלות משוב

  • מה הוא "כור היתוך" ואיזה תפקיד מילאה התקשורת בהתהוות חברת כור היתוך?
  • מה היא חברה רב תרבותית על-פי הגדרתו של מאוטנר?
  • האם  החברה הישראלית העכשווית היא חברה  רב תרבותית? באלו היבטים כן ובאלו לא?
  • מה היא תרומת השינויים שחלו בתקשורת הישראלית להיווצרות חברה רב-תרבותית? כיצד קשורה הפרטת התקשורת לרב תרבותיות ולממלכתיות החדשה ?
  • מה הם הסימנים הלשוניים והרעיוניים שעל-פיהם ניתן לזהות גישות ציוניות ופוסט-ציוניות?
  • מהו החזון ומה היא דמות החברה הישראלית הרצויה לפי גישות ציוניות ופוסט-ציוניות?
  • מה סוד הקסם התקשורתי של גישות פוסט ציוניות? כיצד זה קשור לאידיאולוגיות מקצועיות המנחות את עבודתם של עיתונאים בתקשורת פרטית, תחרותית, במדינה דמוקרטית?
  • כיצד מזהים בטקסטים תקשורתיים  שונים "עקבות" של גישות ציוניות ופוסט ציוניות?

דרכי הוראה והצעות למורה מלוות בדוגמאות

 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש