דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  אודות המגמה
  מקצוע תקשורת וחברה
  תוכנית הלימודים
  מערכים בתקשורת וחברה א
  מערכים בתקשורת וחברה ב
  מערכים בתקשורת וחברה ג
  מבניות בתקשורת וחברה ג
  מאמרים תיאורטיים
  מאמרים בנושא עיתונות
  מאמרים בנושא רדיו
  מאמרים בנושא טלוויזיה
  מאמרים בנושא פרסום
  موضوع الاعلام والمجتمع
  תקשורת אלקטרונית
  פרסום ויחסי ציבור
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,466,008 כניסות לאתר
תקשורת בעולם החרדי

מאת: אורגיל ורד. סיוע והכוונה: מלמד אורלי

מטרות אופרטיביות
פיוס? לא אצלנו
שאלות ונושאים נוספים לדיון
הצעות דידקטיות למורה
מושגים
קישורים לנושאים אחרים
פילמוגרפיה


ה.11. תקשורת יהדות והציבור הדתי
ג.2. אתיקה , חוק והלכה בפרסום ופרסומת
ד.1. רדיו, עיתונות וטלוויזיה במגזר הדתי

מטרות אופרטיביות: 
1.  הכרת הבעיות המרכזיות העומדות בפני כתב / עורך העומד לפרסם ידיעה חדשותית
2. עיתונות במגזר הדתי: הכרת הגישות השונות לכלי התקשורתי (עיתונאות כתובה)
3. הכרת כלי התקשורת של הציבור הדתי, יתרונותיהם, חסרונותיהם ותפיסת העולם אותם הם משקפים.

* התייחסות לנושא הפרסום בעולם החרדי תהיה בקובץ נפרד.

בנוסף להתייחסות בפרק ג2. פרק זה מתאים גם להיבט העיתונאות הכתובה בפרק ד1. אך אינו עושה מיפוי של העיתונאות החרדית לגווניה וסוגיה השונים. כמו כן, אין בפרק זה התייחסות לטלוויזיה בעולם החרדי.

******
כאשר אנו עוסקים בתקשורת, אנו שואלים את עצמנו מספר שאלות המתייחסות לתקשורת:  מהי תקשורת? מהם תפקידי התקשורת? מהי מטרתה? את מי היא נועדה לשרת, ומהן השפעותיה החברתיות? מהן חדשות, ומי קובע מהן חדשות? איזו השפעה יש לעורך על המסר? האם הדיווח הוא פתוח, או סגור? אילו שיקולי עריכה הדריכו את העורך בעבודתו? מיהו קהל היעד של העיתון? מיהו המו"ל, ומי מממן את העיתון? אלה הן שאלות בהן אנו עוסקים במהלך לימודי התקשורת.

הכתבות המתארות את המתרחש בחברה החרדית מחזירות אותנו אל הימים הראשונים של חקר התקשורת, ואל המסקנות של לאסוול על התקשורת, מטרתה, ותפקידיה.

כזכור לכם, לאסוול פיתח את המודל הראשון המתאר את פעולת התקשורת:

"מי אומר מה למי באיזה ערוץ באיזו השפעה". לאסוול מדבר על תקשורת ועל דרכי השפעת התקשורת על הנמען. אין ספק שמנהיגי העולם החרדי מייחסים השפעה רבה של התקשורת על הנמענים בחברה החרדית, וכדי למנוע השפעה שלילית הם יוצרים מנגנוני שליטה וויסות. מהו אם כן. תפקידה של התקשורת בעולם החרדי? איזה סוג של עיתונאות היא מציגה? מהו מקומו של חופש הביטוי בחברה החרדית? מהם השינויים שחלו בעיתונאות החרדית במהלך השנים, ומדוע הם חלו? על שאלות אלה אני מקווה שנצליח לענות בקובץ זה.

כדי לבדוק מהי תקשורת בעולם החרדי, נתייחס אל השאלה – מהם תפקידי התקשורת? ישנם המצפים מהתקשורת לשקף במדויק את המתרחש בחברה, ישנם המצפים ממנה לפעול כ'כלב השמירה של הדמוקרטיה' – כלומר לפקוח עין על השלטון ולדווח על מחדליו, אחרים רואים בתקשורת גורם אשר תפקידו לקשר בין הגורמים השונים באוכלוסיה, בייחוד בין המנהיגות הפוליטית לבין הציבור. כיום רווחת מאוד ההתייחסות אל התקשורת כאמצעי בידור.

לאסוול סיווג את פעולתה של התקשורת לשלושה תפקידים עיקריים:
סיקור הסביבה – איסוף והפצה של מידע על אישים, על אירועים ועל תהליכים. תפקיד זה מתמלא בעיקר בחדשות
תיאום או קישור – צירוף פיסות מידע וייחוסן להקשר רחב יותר, המלצה כיצד להבין את המתרחש וכיצד יש לנהוג. תפקיד זה מתמלא בעיקר במאמרי פרשנות
המשכיות – העברת המורשת התרבותית מדור לדור, מתן ביטוי לסמליםוערכי תרבות החשובים ליצירת הזדהות והמשכיות בין דורית בחברה. הדרישה והציפיה מאמצעי התקשורת היא שהם יפעלו כמחנכים ומלמדים.

במהלך השנים הוסיפו חוקרים אחרים לרשיהמ של לאסוול שני תפקידים נוספים:
בידור – המשמש כאמצעי להפגת מתחים, אישיים או קבוצתיים, שהיו עלולים לערער את
היציבות החברתית
גיוס (דעת קהל) – תפקיד זה קשור לתפקידי התיאום. בכוחה של התקשורת לקדם אינטרסים לאומיים וערכיים, לעצב דפוסי התנהגות בעיתות חירום ומשברים.
(ע"פ: כספי, דן, (1993) תקשורת המונים כרך א' רמת אביב, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 78-79)

כיצד אם כן, פועלת התקשורת החרדית? מהי הדרך העיקרית בה היא פועלת? האם היא פועלת ככלב השמירה של הדמוקרטיה? האם תפקידה העיקרי הוא בידור? האם היא פועלת כגורם מתווך ומקשר בין הציבור לבין מנהיגיו, ואם כן, האם טיבה של תקשורת זו הוא ליניארי, או מעגלי? עד כמה התקשורת החרדית פתוחה להעברת רחשי הציבור של נמעניה אל מנהיגי הציבור החרדי, או אולי התקשורת משמשת רק כצינור, אשר תפקידו העברת המידע מהמוען (הרבנים) לנמען (ציבור הקוראים), ופועלת בעצם כתעמולה? אסור לשכוח, בהקשר זה, כי התעמולה מלכתחילה, התחילה כפעולה של גורמי דת!

מקורה של המילה תעמולה באנגלית 'propaganda'  הוא הארגון להפצת האמונה של הכנסיה הקתולית. ארגון זה הוקם  במטרה להילחם בפרוטסטנטים, אשר ניסו להתנתק מן הכנסייה  ולשנות את המצב הקיים. מאוחר יותר, נעשה שימוש במילה זו לתיאור הפצת מסרים משכנעים מסוגים שונים, ולא רק דתיים. האם העיתונות החרדית פועלת במובן של עיתונות, או במובן של תעמולה?

הגישות העוסקות בתקשורת והשפעותיה נעות בין הקצוות הרואות בתקשורת כמראה המייצגת את המציאות לעומת הגישה הרואה בתקשורת כחלק ממשאבי החברה, כאשר החברה היא הקובעת באיזה דרך תשפיע עליה התקשורת. אם כך – היכן נמצאת החברה החרדית? מהו התהליך העובר עליה, מבחינת החשיפה לתקשורת? האם התקשורת החרדית פועלת כמראה המשקפת את המציאות? איך נקשר בין המתרחש בחברה החרדית ובעיתונים המיועדים לחברה החרדית – על פי המודל של פיסק? (כזכור, פיסק דיבר על חשיבות הרקע התרבותי של הנמען כחלק מהתהליך של הענקת משמעות למסר)

מהם גבולות המותר והאסור בחברה החרדית? ההגבלות הן רבות, ומתייחסות לכל תחומי התקשורת.

פיוס? לא אצלנו
הצצה לעולמם הנפשי-הרוחני של עורכי "יתד נאמן" / אביב לביא / הארץ  /  25.01.01

(ידיעה זו פורסמה ב"הארץ". במה שונה היחס של "הארץ"  ל"צו פיוס" מהיחס של "יתד נאמן")?
אחת מסדרת המודעות של "צו פיוס", שקוראות לקירוב לבבות בין חילונים לדתיים, מצאה את דרכה גם לעמודי היומון החרדי "יתד נאמן". בעקבות פרסום המודעה התעוררה סערה במערכת העיתון. הוועדה הרוחנית של העיתון - קבוצת רבנים שמתווה את מדיניותו בנושאים שמוגדרים "ערכיים" - הנחתה את העורך, נתן גרוסמן, לפרסם גילוי דעת בנושא. ואכן, תחת הכותרת "התנצלות והבהרה", ובחתימת "יתד נאמן", הופיע הקטע הבא:

(כתבה זו פורסמה בעיתון הארץ. מהם הקריטיריונים לפרסום ידיעה זו בעיתון הארץ)?
"לצערנו, השתרבבה לגיליון יום ו' מודעה שאין מקומה ב'יתד נאמן'. המודעה נשלחה על ידי גוף שרוצה ליצור פיוס בין חילונים לדתיים. עלינו להבהיר, כי כל יהודי המאמין בי"ג עיקרים לא יוכל לרכוש ידידות ופיוס לעולם עם המתכחשים לאמונה בבורא עולם. ישראל הוא עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב, ובכלל זה קבוצות אתאיסטיות אשר הכריזו מלחמה בד' ובתורתו. לעולם לא נוכל לשכוח ולא להתפייס עם החילוניות אשר העבירה מאות אלפי ילדים מחינוך דתי לחינוך של שמד באמצעי מרמה ושחיתות, ועם אלה אשר עושים את כל המאמצים - באמצעות התקשורת ובאמצעים אחרים - כדי להעביר את עם ישראל על דתו, ובפרט לאחרונה כאשר הכריזו 'ג'נוסייד' לחיסול היהדות בגזירות שונות של גיוס וכדומה. וכי שמעתם מימיכם שאדם שנידון למוות יטילו עליו צו פיוס עם התליין תוך כדי שמהדקים על צווארו את עניבת החנק? "אנו מתנצלים בפני הקוראים על התקלה שיצאה מתחת ידינו. ננקטו הצעדים הדרושים שהדבר לא יישנה שוב".
(מה ניתן ללמוד מפרסום התנצלות זו על הפתיחות והסגירות של העולם החרדי)?


  • מהם חברי הוועדה הרוחנית של העיתון, ומהו תפקידה?
  • מה ניתן ללמוד מהקטע למעלה על חלוקת העבודה בין העורך לוועדה הרוחנית של העיתון?
  • באיזו דרך פעל עורך העיתון: סיקור הסביבה, או חינוך הציבור? נמקו תשובתכם.
  • האם פרסום צוו הפיוס בעיתון החרדי אכן ישפיע על הקוראים? האם יש בכך חיזוק לטענתו של לאסוול כי התקשורת משפיעה על הנמענים, או האם יש בכך חיזוק של טענתו של פיסק, האומר כי גורמים נוספים כמו תרבות משפיעים על הדרך בה הנמען מפרש את המסר? נמקו תשובתכם.

 

אנו כחילוניים לא מודעים למתרחש בעולם החרדי, ולא מבחינים בגוונים השונים הקייים בו. על מלחמת עיתונים בעולם החרדי, על התפתחויות בעיתונות החרדית, ועל מותר ואסור בעולם העיתונות החרדית, ניתן לקרוא במאמר הבא:

"מלחמת העצמאות"   /  אנשיל פפר  העין השביעית גליון 32  מאי 2001
באיחור מסוים התחילה העיתונות הכללית לעסוק במלחמה המתנהלת כבר יותר מחצי שנה נגד השבועונים העצמאיים החרדיים. הדיווחים והכתבות שהתפרסמו נגעו בעיקר בפרטי ההתנכלויות:
היעלמות השבועונים הללו מן החנויות, שריפתם והאיומים הטלפוניים שקיבלו אחדים מהעורכים והכתבים בעיתונים אלה. ההתמקדות באירועים האחרונים מסיחה את הדעת מהמהפכה שהתרחשה בשנים האחרונות בתקשורת החרדית, מהשלכותיה על החברה החרדית ומהשאלה העולה עתה: על מי היא מאיימת?
(מהו יחסה של החברה החרדית לנושא חופש הביטוי? בעיתונות? ובאופן כללי? האם ניתן לנתק עיתונות מהחברה אליה פונה העיתון)?

חופש העיתונות בשבועונים החרדיים הוא מושג יחסי. יש שורה של חוקים בלתי כתובים שאף עיתון חרדי, שבעליו מעוניין שימשיך להימכר בשכונות החרדיות, לא יעבור עליהם לעולם. בשבועונים אלה לא יהיה שום ערעור על עמדות היסוד החרדיות, כמו אי גיוס בחורי ישיבות לצה"ל והגדלת התקציבים למוסדות התורה. לביקורת גלויה או מרומזת על רבנים אין שום מקום. אין לפרסם בשום אופן תמונה של אשה, וגם לא של ילדה קטנה. בכתבה שסקרה את המועמדים להצטרף לממשלת שרון, הופיעה במקום תמונתה של לימור לבנת משבצת אפורה.
(כיצד מתייחסת העיתונות החרדית לנשים ולילדות)?

כל איזכור של נושא הקשור בצורה כלשהי למין אסור בהחלט. פשעי מין לא מדווחים, גם לא מעצרו של אברהם פרר, "אנס הכלות", הנאשם שתקף נשים חרדיות צעירות בבני-ברק. למרות שהח"כים החרדים הם גדולי הלוחמים נגד זכויותיהם של ההומוסקסואלים, קוראי העיתונים החרדיים לעולם לא יידעו שקיימת בכלל תופעה כזאת.
(מהו היחס לנושאים השנויים במחלוקת)?

הגדרת השבועונים האלה כעיתונים עצמאיים אינה מדויקת, משום שגם הם מכפיפים את עצמם לחסותה של הנהגה תורנית - רב כלשהו או ועדת רבנים - שאמורים לפקח במידה זו או אחרת על הכתוב בעיתון. המבדיל בינם לבין העיתונים המפלגתיים הוותיקים, "המודיע" ו"יתד נאמן", הוא שאלה הוקמו על-ידי הרבנים ודעתם היא הקובעת, ולעומתם השבועונים החדישים הוקמו על-ידי אנשי עסקים למטרות רווח ולרבנים יועד בהם תפקיד משגיחי הכשרות. העורכים והכותבים בשבועונים אלה אינם מנסים להציג את עצמם כעצמאים; הם מכריזים על כפיפותם לדעתם של גדולי התורה ועל נאמנותם ללא סייג להשקפה החרדית המסורתית. לדברי אחד העורכים של השבועון "משפחה": "עורך עיתון חרדי צריך לדעת מה לא לכתוב יותר מאשר מה כן לכתוב". מה, אם כן, ההבדל בין חמשת השבועונים החרדיים העצמאיים לבין העיתונות המפלגתית הוותיקה? לקורא החרדי זהו הבדל של עולם ומלואו.
(האם קיימת הבחנה בין עיתונים עצמאיים לעיתונים מפלגתיים)?

"בפעם הראשונה שפתחתי את 'יום השישי' הייתי בחור ישיבה, והרגשתי שאני מגלה עולם חדש", מספר כתב בכיר באחד השבועונים. "ראיתי שיש כל-כך הרבה דברים שלא מספרים לנו ב'יתד' ו'המודיע".
"יום השישי', השבועון הראשון שהתחיל לצאת לאור עוד בשנות השמונים, היה הראשון שאפשר לקוראים החרדים להציץ אל מאחורי הקלעים של דיוני מועצת גדולי התורה, להבין את פשר המינויים וההדחות של עסקני המפלגות, את היריבויות בין חצרות האדמו"רים, את מלחמות הירושה על תפקידי ראשי ישיבות, ולהתוודע אל חלק מהשחיתויות בעסקי הכשרות. בעשור האחרון הצטרפו השבועונים המשפחה", "השבוע", "בקהילה" ורשת המקומונים של "קו עיתונות דתית" והרחיבו את היריעה התקשורתית החרדית. לראשונה התחילו להתפרסם כתבות שעסקו בפתיחות יחסית בבעיות החברה החרדית, כמו תופעת הנשירה ההמונית מהישיבות, ה"שבאבניקים" (הנוער החרדי המנותק), אפליית ספרדים במוסדות חינוך אשכנזיים, והמשברים הכלכליים הנגרמים להורים המחתנים את ילדיהם. בשבועונים התחילה לבוא לידי ביטוי ההקצנה ימינה בדעת הקהל החרדית, ופוליטיקאים חילונים יכלו להתראיין בהם בחופשיות ולקדם את עצמם בקרב הבוחרים החרדים, דבר שנמנע מהם בעיתונים המפלגתיים. בשבועונים הופיעו מדי פעם גם סקופים עיתונאיים של ממש שהועתקו לעיתונות הכללית, וכמה מכתביהם אף הפכו למרואיינים קבועים בתוכניות הרדיו והטלוויזיה.
(אילו שינויים בחברה החרדית חלו בעקבות העיתונים העצמאיים? האם החברה החרדית הופכת להיות פתוחה יותר? על מה מעידים השינויים בעיתונים העצמאיים)?

ההבדל בא לידי ביטוי גם בצורה החיצונית. במקום השחור-לבן והעריכה הגראפית המיושנת קיבלו הקוראים תמונות צבע ועמודי כרומו, עריכה גראפית המנסה לחקות את "ידיעות אחרונות", מוספים לנשים (המכונים מוספים למשפחה) ולילדים, ומדורים מורחבים של צילומים מחתונות ומאירועים אחרים בחצרות הרבנים, שהפכו, למורת רוחם של חלק מהם, לידוענים.  לשבועונים החרדיים היה חלק נכבד בהאדרת שמו של אריה דרעי ובהפיכתו לקדוש מעונה.
(קטע זה מעלה את השאלה – האם התקשורת רק משקפת מציאות או משפיעה על מציאות מהו התהליך העובר על החברה החרדית לאור הנאמר בקטע זה)?

קשה להגדיר במדויק את ההשפעה שהיתה למהפכה העיתונאית הזאת על החברה החרדית בשנים האחרונות. בחברה הזאת מתחוללים שינויים ניכרים וייתכן שהשבועונים רק משקפים אותם: מקהילה שעד תחילת שנות השמונים חיה בתוך המדינה כבתוך גטו הנשלט על-ידי קבוצה קטנה של רבנים אשכנזים, נהפכו החרדים לחברה מגוונת ומפולגת, שרבנים ופוליטיקאים רבים מנסים לשלוט בה בעוד שחלקים גדולים ממנה שואפים להשתלב בצורה זו או אחרת בחיי המדינה. השבועונים הם חלק מהתהליך הזה וגם אחד המאיצים שלו. "פעם היינו ציבור קטן, וכולם הכירו אחר את השני", מסביר ישי ויינר, העורך הראשי של מקומוני "קו עיתונות דתית". 'לפני שנתיים או שלוש חצינו את קו מאה אלף המשפחות וזה כבר ציבור שלא ניתן לשליטה. לכן יש תופעות נרחבות של אנשים שמנסים להיפתח לעולם החיצוני, וכעת המלחמה היא נגד הפתיחות הזאת".
(מהם הנושאים המועלים לסדר היום הציבורי, ומהו השינוי שחל בתפקידי התקשורת אותם ממלאת העיתונות החרדית בעקבות כניסת העיתונים העצמאיים)?

למרות שמדובר בפתיחות מצומצמת למדי, היא מניעה גורמים מסוימים לנקוט צעדים גלויים - כמו מכתבי רבנים והחרמת חנויות, ונסתרים - כמו איומים טלפוניים והעלמת גליונות, כדי להביא לסגירתם של השבועונים. יוסי אליטוב, כתב פוליטי ב"משפחה", מסביר "העיתונות החרדית העצמאית החדירה את חופש הביטוי לשיח החרדי אצלנו כולם שווים, כל הרבנים מכל החוגים נמצאים יחד באותו עיתון ומקבלים אותו מקום להתבטא. גם אדמו"רים שהם אויבים בנפש יכולים להופיע עמוד אחד ליד השני, ושניהם יזכו לאותם תארים. שוויון כזה לא יעלה על הדעת בעיני הרבה אנשים". היחס השוויוני חורה במיוחד לקברניטי "יתד נאמן". היומון, שהוקם לפני 15 שנה על-ידי הרב אליעזר מנחם ש"ך בעקבות הפילוג ב"אגודת ישראל", אמור לייצג את השקפתם של ראשי הישיבות הליטאיות, ועורכי "יתד נאמן" לוקחים את תפקידם במלוא הרצינות ורואים את עצמם כמחנכי הדור. על "יתד נאמן" מופעל גם הפיקוח ההדוק ביותר בדמותה של "ועדה רוחנית" האחראית על תכני העיתון. הוועדה ממנה את "המבקר", אברך נאמן שכל תפקידו לשבת במשרדי המערכת ולעבור על כל מלה האמורה להופיע בגליון יום המחרת ולהפעיל את מספריו היכן שצריך לצנזר. "יתד נאמן" בעצם הפך לקתדרה של תארים", מסביר עיתונאי חרדי. "הם מחליטים איזה תואר לתת לכל רב, מי יקבל 'גאון', מי הוא 'הגאון הגדול', מי 'מרן', וכך הם שולטים ברבנים. מי שיוצא מהשורה מקבל מיד הורדה בדרגה. הם לא מסוגלים לסבול את זה שבשבועונים, ראשי הישיבות הליטאיות אינם זוכים ליותר כבוד מאשר הרב עובדיה יוסף, שהם מזלזלים בו". "יתד נאמן" יצא במתקפה חזיתית נגד "משפחה", שנחשב היום לשבועון המצליח ביותר בתקשורת החרדית (בסקרים, שבוצעו על-ידי משרדי פרסום המתמחים במגזר החרדי, תופס "משפחה" קרוב לחמישים  אחוז מהמכירות בשוק השבועונים). ב- 11 בפברואר השנה פורסם ב"יתד נאמן" מכתבו של הרב שמואל אויירבך, מבכירי ראשי הישיבות הליטאיות, שבו נאמר: "פשוט וברור שכל השבועונים היוצאים משיקול מסחרי ושלא נוסדו על-ידי גדולי תורה ויראה אינם מביעים השקפה נכונה וממילא עלולים לבוא לידי מכשול".
(כיצד השפיעה העיתונות העצמאית על מעמדם של המנהיגים בחברה החרדית? האם הצנזורה העצמית נועדה לשמור על המנהיגים ותדמיתם? איך היינו מקבלים התייחסות כזו בעיתונים חילוניים למנהיגים חילוניים)?

הפרסום בא בעקבות מכתב אחר פרי עטו של אויירבך, שהופיע שבוע לפני כן ב"משפחה" ונתן לכאורה הכשר לשבועון הזה. עורכי "יתד נאמן" לחצו על אויירבך לפרסם הכחשה, הוא התנגד וכדי לשכנעו הראו לו מאמר שהתפרסם ב"משפחה" ונכתב על-ידי העורך הראשי, משה גרילק. במאמר, שכותרתו "לדרכו של עיתון", כתב גרילק שעיתונו הוא "במה למגוון הדעות הקיימות בציבוריות שלנו". כך שוכנע אויירבך ש"משפחה" פוגע בהגמוניה של הליטאים בעיתונות החרדית ופרסם את המכתב החדש, שבו הדגיש שמכתבו ל"משפחה" "הוצא מעניינו ואינו קשור לעניין כלל". נקודת מחלוקת נוספת בין הממסד החרדי לעיתונות העצמאית היא סוג הנושאים הראויים לסיקור. "פתחנו סדר-יום אחר", מתגאה אלי פלי, המו"ל של "משפחה". כוונתו בעיקר לנושאים החברתיים שבהם עוסק העיתון. סדרת כתבות על "הבן החמישי" גרם לדיון בתופעה המתרחבת של רבים מידרדרים לחיי פשע. סדרה נוספת עסקה באפליה לרעה של בנות ספרדיות המנסות להתקבל לסמינרים היוקרתיים, והיו גם כתבות שמתחו ביקורת על היחס בציבור החרדי לילדים חריגים. פלי מודע לכך שחלק מהרבנים והעסקנים מתנגדים לעיסוק הפומבי בנושאים כאלה, "בגלל מה יגידו ברחוב, אבל בזכות הכתבות האלה יצרנו קשר הדוק עם הקהילה ויש לנו   השפעה על דעת הקהל".
(מהם הנושאים המועלים לסדר היום הציבורי, ומהו השינוי שחל בתפקידי התקשורת אותם ממלאת העיתונות החרדית בעקבות כניסת העיתונים העצמאיים)?

"אנחנו לא כותבים על הדברים האלה כי יש לנו הוראה מפורשת מגדולי ישראל לא לפרסם בשום פנים ואופן", מסביר אחד מעיתונאי "יתד נאמן". "למרות שהם חושבים שצריך לטפל בבעיה, פרסום נושא כמו נשירת בחורי ישיבה רק ייתן לגיטימיות לבחורים המצויים במשבר בלימודים לעזוב את הישיבה. זה כמו שאנחנו לא כותבים על שוד בנק או על עבירות מין כי אנחנו לא חושבים שהנוער צריך להיות מודע לדברים כאלה".

עורכי "יתד נאמן" מסרבים לתת תגובות על ענייני העיתון ולדברי יו"ר הוועדה הרוחנית של העיתון, הרב יהודה יבורוב, אין כל עניין שיעשו זאת. "אין לנו עמדה משלנו, אנחנו רק מהווים במה לדעתם של הרבנים. כמו שאנחנו מפרסמים את דעותיהם בענייני קברים או לפני הבחירות, כך גם עכשיו אנחנו מביאים את דעתם, שזה לא חינוכי לדור הצעיר לקרוא את כל הדעות בלי ביקורת". תחום נוסף שבממסד החרדי היו מעדיפים שלא יסוקר מעל דפי השבועונים הוא הסכסוכים בין הפוליטיקאים החרדים וההכרעות המתקבלות בסופו של דבר על-ידי גדולי התורה. הרב יצחק ספרנוביץ, ראש "משמרות הצניעות" בירושלים ואחד ממובילי המאבק נגד השבועונים, אמר בדיון שהתקיים בנושא בבד"ץ של העדה החרדית: "אסור להוציא סודות מהחדר". לטענתו, העיתונים שחושפים את אחורי הקלעים, וכותבים על דרך קבלת ההחלטות אצל הרבנים הבכירים, מפזרים את ההילה שסביבם והופכים אותם לאנשים מן השורה. הדוגמה העדכנית ביותר לסכסוך פוליטי שהיו מעדיפים להסתירו היא המאבק שנפתח עם בחירתו של אריאל שרון לראשות הממשלה, בין חברי הכנסת יעקב ליצמן ומאיר פרוש, על תפקיר יו"ר ועדת הכספים שהובטח לייהדות התורה". ליצמן הוא האיש החזק בחסידות גור, השולטת כיום בעיתון "המודיע". אנשיו דואגים שהעיתון יהיה מלא בפרסומים מחמיאים עליו, ושפועלו הפרלמנטרי של פרוש יוצנע. לעומת זאת מככב פרוש בשבועונים העצמאיים וזוכה בהם לסיקור אוהד, בין השאר במאבק הכוח המתנהל עתה בינו לבין ליצמן. לדעת עיתונאים לא מעטים בשבועונים העצמאיים, דיווחיהם על המאבק הזה עומדים ברקע ההתנכלויות להם בזמן האחרון. הגוף המרכזי שפועל נגדם בגלוי הוא "הוועד לטוהר מחננו", שגם בראשו עומד חסיד גור. "זה הכל עבודה של ליצמן", מאשים ישי ויינר, העורך הראשי של "קו עיתונות דתית". "הוא רוצה להחזיר את היהדות החרדית לתקופה שהאדמו"ר מגור שלט בכולנו, והוא יודע שהשבועונים העצמאיים מאיימים על התוכנית הזאת". ליצמן מכחיש כל קשר לאיומים ולפגיעות בשבועונים, אבל לא מסתיר את התנגדותו העקרונית להם: "הם כותבים על מחלוקות בין האדמו"רים. הרבנים לא חושבים שבחורים בישיבות צריכים לדעת שיש מחלוקות כאלו. הם גם לא צריכים לדעת שיש מחלוקת בתוך המפלגה". מול אלה המאשימים את ליצמן בחרחור המריבות זוכר יצחק נחשוני, עורך "יום השישי" הוותיק, מאבקים קודמים, כשפוליטיקאים חרדים אחרים חשו שהם לא זוכים להערכה הראויה. "בעבר ניסו לסגור אותנו כי כתבנו ביקורת על פרוש כשהיה סגן שר השיכון. עכשיו כועסים כשאנחנו כותבים טובות על פרוש". יש גם ממד כלכלי למאבק. שוק הפרסום החרדי מגלגל עשרות מיליוני דולרים בשנה, וכיוון שהחרדים לא צופים בטלוויזיה, וברדיו הפיראטי אין פרסומות, זוכים העיתונים בנתח גדול במיוחד מעוגת הפרסום. בעבר נהנו "המודיע" ו"יתד נאמן" מן הנתח הזה כולו, אבל פריחת השבועונים הביאה לירידה מתמדת בהכנסותיהם. חברות מסחריות גרולות, המשווקות את מוצריהן לציבור החרדי, קיבלו בחודשים האחרונים פניות לפרסם רק בעיתונים המאושרים על-ירי גדולי התורה. מנהלי השבועונים טוענים שאנשי הפרסום של "המודיע" ו"יתד נאמן" עומדים מאחורי הפניות האלה; הם גם שוקלים להגיש תלונה בעניין זה לממונה על ההגבלים העסקיים כדי שיכריז על שני היומונים כקרטל. חשוב לציין שבעיתונות החרדית אין הקפדה על הפרדה בין הצד העסקי למערכתי. משה חיים קנוף ובנו אלעזר, השולטים ב'המודיע", אחראים גם על העריכה וגם על הניהול העסקי. שלושת עורכי "יתד", נתי גרוסמן, יצחק רוט וישראל וורצל, הם גם בעלי מניות בעיתון.
(כיצד מתייחסת העיתונות החרדית למנהיגיה? מה עדיף? הערצה או ביקורת ופתיחות? נמקו תשובתכם)

אחת התוצאות האבסורדיות של המאבק עד כה היא נכונותם של מרבית השבועונים העצמאיים לקבל על עצמם צנזורה בדמותם של רבנים המפקחים על החומר המתפרסם. דודי זילברשלג, המו"ל של "בקהילה", הבטיח ב- 15  בפברואר בעיתונו "בקרה על העיתון על-ידי אברך תלמיד חכם וירא שמים שמוסכם על גדולי ישראל למשימה שהחלה לאחרונה, מכוונת להעמיד את 'בקהילה' על מכונו הראוי, שיהיה נוח לשמים, נוח לבריות ואף רוח חכמים נוחה הימנו". אלא שמתנגדי השבועונים אינם מסתפקים בצנזורים הפנימיים, שאולי יקפידו יותר על לשון הרע וצניעות אבל לא ימנעו טיפול בנושאים רגישים, והם מנסים לכפות מפקחים חיצוניים. ההצעה האחרונה היא שאחד מגופי הכשרות יפקח גם על העיתונים, באופן שהם יוכלו לצאת לאור רק אם יקבלו תעודת כשרות, כמו מוצר מזון. "זה דבר מגוחך", עונה אלי פלי להצעה. "אם מישהו מבין בשחיטת בהמות זה אומר שהוא מבין גם בכתיבת עיתונים?". למרות שהמאבק נגדם נמשך כבר חודשים רבים, מעריכים עורכי השבועונים העצמאיים ובעליהם שלא מדובר מבחינתם במאבק של להיות או לחדול. הם מציינים לעצמם בסיפוק שעד כה, שום רב בכיר לא יצא בהוראה מפורשת להחרים עיתון מסוים. לכך שתי סיבות אפשריות: או שהרבנים לא סבורים שהשבועונים אכן מזיקים, כמו שעסקנים מסוימים מנסים להציג אותם, או שגם הרבנים מבינים שהציבור לא ימלא אחרי הוראה כזו ומוטב להם שלא להתבזות. "ביום שישי האחרון הייתי בשכונת גאולה", מספר אחד העורכים, "וראיתי שחסידי גור מגיעים וגונבים את כל הערימה של 'השבוע בירושלים'. תוך כמה דקות הובאה ערימה חדשה ואף אחד לא התבייש לקחת לעצמו עיתון. כך זה אצל החרדים: התרגלו לעיתונים עצמאיים וכבר לא יהיו מוכנים לוותר עליהם.
(מדוע מקבלים על עצמם עיתונים עצמאיים מגבלות של צנזורה עצמית)?

שאלות ונושאים נוספים לדיון:
>על אלו התפתחויות בעולם החרדי ובתקשורת החרדית מעידה הכתבה?
>כיצד משפיעה העיתונות המסחרית החרדית על יחסי הכוחות בעולם החרדי?
>מהם הנושאים הזוכים להדגשה בעיתונות החרדית? מה הם הנושאים הנעדרים מהעיתונות החרדית? מדוע?
>כיצד ניתן לתאר את המתרחש בעולם החרדי מבחינת החשיפה לתקשורת בהתאם לגישות השונות הדנות בהשפעת התקשורת על החברה? (גישת המראה, גישת הדטרמיניזם הטכנולוגי, הגישה האקולוגית-סמיוטית)
>לו הייתם עורך של עיתון חרדי, נסחו 5 קריטריונים שהיו מנחים אותכם איזו ידיעה לפרסס או לא לפרסם לעיתון.
>מבין 5 הקריטריונים שניסחתם, אלו קריטריונים היו מתאימים גם לעורך של עיתון חילוני ואלו קריטריונים לא היו מתאימים לעורך חילוני?

על ציפיות הקוראים החרדים מעיתונם מספר לוי יצחק הירושלמי במאמרו-  מידע בהכשר בד"צים:

העיתונות החרדית היומית שונה לחלוטין מהעיתונות הכללית. השוני הוא בתכנים, בהגשה, בעריכה, בכיתור, בעיטור, בכיתוב, בלשון. אך גם בשבועונים, שהם קצת יותר חדשניים, עושים העורכים והכותבים שימוש במילים תורניות ובראשי תיבות, שקורא לא-חרדי יתקשה להבינם. בעצם, זכות קיומה שלה עיתונות החרדית מותנית בשוני, נשענת עליו.
השוני בינה לבין העיתונות הכללית נובע מקהל היעד וקשור בו...

הקשר בין התכנים לבין קהל היעד הוא הדדי. התכנים קובעים את קהל היעד וזה מכתיב במידה רבה את התכנים. אך מייד צריך להוסיף בהדגשה רבה: ההדדיות הזאת מותנית בהוראות מגבוה וכפופות לגדולי התורה, שאין "גבוה" מהם. וזאת לדעת: טעם הקהל - לגבי מזון רוחני כמו לגבי מזון חומרי - נקבע, בראש ובראשונה, על-ידי גדולי התורה, מחנה מחנה וגדולי התורה שלו. ... 
(האם ניתן לדבר על דרישות הקהל ורייטינג גם בעיתונות החרדית? נמקו תשובתכם).

מטרת היומון החרדי - מסירת אינפורמציה וחינוך. בכל העיתונות החרדית, ללא הבדל זרם, האינפורמציה היא סלקטיווית, וזאת בכוונת מכוונים. אין פלילים, אין אונס, אין אמנות, אין תרבות. אין תיאור פעילות בתחומים אלה. אין הצגות תיאטרון, אין שחקנים, אין במאים, אין סרטי קולנוע, אין טלוויזיה, אין מוסיקה, אין ספרות. ש"י עגנון וזלדה ז"ל, שהיו דתיים, א, הם פסולים, וממילא אינם קיימים. כל מה ששייך לעולם החילוני, ואפילו לעולם המסורתי, הוא מחוץ לתחום. הכל לפי הנחיות גדולי התורה. האמת ניתנת להיאמר, כי אילו היה הדבר תלוי ברבנים, באדמו"רים ובראשי ישיבות בלבד - הם היו מורים לפרסם אך ורק מאמרים חינוכיים וסיפורים על צדיקים וכיוצא באלה...

גישתם של עורכים חרדיים ודעתם של קוראים חרדיים, בכל הנוגע לאופי עיתוניהם, דומות. הם מדברים בלשון אחת: "העיתון שלנו הוא צח ונקי", אומרת ר.ח., אשה חרדית, ילידת תל-אביב (נשואה לחסיד גור), קוראת נאמנה של "המודיע". מ.ט.צ תלמיד ישיבת "שפת אמת" בירושלים, אומר: "זה עיתון שיש בו ניקיון-הדעת ונדפסים שם דברי טעם, דברי חכמים ודברים מאירים על תלמידי חכמים". ר.ג., אברך ישיבת מיר בירושלים, בעל אותה דיעה על "יתד נאמן", אותו הוא קורא מדי יום ביומו" "אני מקדיש לקריאת העיתון לא יותר מעשר דקות, כי לא צריך להיות מנותק מהמציאות, ואני מוצא בו רק דברים הראויים להידפס". דיעות דומות נשמעות בחוצות בני-ברק מפי גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, בין שהם קוראים את "המודיע" ובין שהם נאמני "יתד נאמן".

עורכי העיתונים מעידים על עיסתם בשביעות רצון מוחלטת. הם מודים בגלוי, שהעיתון שלהם מצונזר, ואם לגבי ידיעות מסויימות מתעוררות שאלות אם לפרסמן (ובאיזו צורה) ואם לאו, פונים הם לכתובת אחת: גדולי התורה. הם הסמכות הראשית והבלעדית. ואיך מצליח עיתון כשהוא כפוף לצנזורה כו מחמירה? הודות לכך שקהל היעד שלו מרוצה מכך. "ידיעות שאינן ראויות, אינן מובאות בעיתון שלנו", אומר בפסקנות ר' משה עקיבה דרוק, העורך הוותיק של "המודיע". "אנחנו מצווים לשמור על ניקיון העיתון, והעורכים חייבים להקפיד על ניקיון הדעת", הוא מוסיף. גודלי התורה פוסקים, העורכים מקיימים את פסיקתם והקוראים אומרים "אמן".
(נחזור אם כן אל השאלה ששאלנו בראשית הדברים – האם מדובר בעיתונות, או בתעמולה? נמקו תשובתכם)

אל תפקיד העיתונאי בעיתונות החרדית ניתן להתייחס גם מנקודת המבט של תפיסת תפקיד העיתונאי: האם מדובר בעיתונאות אובייקטיבית?

לשם כך עלינו לזכור מה מחייב עיתונאות אובייקטיבית:
שימוש במאפייני הדיווח הפתוח ולא הסגור, נייטרליות לשונית, הקפדה על עיקרון ההגינות והאיזון.
האם מאפיינים אלה קיימים בעיתונות חרדית?
אולי מדובר כאן במאפייני העיתונאות החדשה – הדורשת מהעיתונאי לנקוט צד בדיווחיו, לפעול כעיתוני מסנגר (לגבי הנושא הספציפי עליו הוא מדווח)  מפני שממילא אין אפשרות לאובייקטיביות מלאה. כאן חשוב לבדוק – האם העיתונאי יכול לנקוט עמדות אישיות בדיווחיו, או האם הוא מוגבל בדעותיו לגבי מה נחשב מקובל בעיני גדולי התורה?
האם העיתונאות החרדית נוקטת בגישת עיתונאות מדייקת, או עיתונאות חוקרת?

על תפיסת תפקיד העיתונאי הדתי (לא החרדי) כתב יאיר שלג במאמרו:  היעד הבא: כיבוש התקשורת
הציבור הדתי לאומי הגיע למסקנה, שלא די לבקר את העיתונות, אלא צריך גם לחדור לתוכה.
כבר לפני כעשור החלו דמויות-מפתח בציבור הדתי-לאומי לעודד את העיסוק בתקשורת. ישראל הראל טיפח בירחון "נקודה" קבוצה של כותבים (חגי סגל, אורי אורבך, אורי אליצור, חוה פנחס-כהן, במבי שלג וכותב שורות אלה) שלימים תפסה מקום בולט בתקשורת. אחד מבני הקבוצה הזאת, אורי אורבך, אף פירסם ב"נקודה" מאמר, שכותרתו "הטובים לתקשורת", ובו קרא לצעירים דתיים המתאימים לכך להעדיף את השירות בגלי-צה"ל וב"במחנה" על-פני השירות בסיירות המובחרות. פובליציסטים ומחנכים רבים אחרים דיברו שוב ושוב, במסגרות פנימיות של החברה הדתית, על הצורך "לחדור לתקשורת", ולטפח עיתונאים ואנשי טלוויזיה, כמו גם סופרים ויוצרים בתחומים אחרים, "משלנו"....
(מה ההבדל בין העיתונאות החרדית לעיתונאות הדתית –לאומית)?

בית הספר לקולנוע וטלוויזיה "מעלה" פתח לראשונה מגמה לתקשורת, ומידת השתלבותם של בוגריה בעיסוק התקשורתי תעמוד למבחן בעתיד. חשוב גם לציין, שיש פער ניכר בין המטרה, שחותרים אליה אנשי-הציבור והמחנכים, המעודדים את העיסוק התקשורתי, לבין אופי הפעילות של העוסקים בו בפועל. העסקנים והמחנכים שואפים להכשיר אנשי-תקשורת דתיים, שיהיו בבחינת דוברים של החברה הדתית, "שגרירי" החברה הדתית בטריטוריה העוינת של התקשורת. ממילא ברור, שהם מעוניינים, כי אותם עיתונאים ידגישו את כל הטוב, היפה והחיובי בחברה הדתית.

בתוככי החברה החרדית מקומה של העיתונאות החילונית או אפילו הדתית ציונית לא יוכר. כל מה שאינו חרדי, ואינו משתייך לפלג חרדי מסויים וספציפי, אינו זוכה להכרה. לכן הכתוב במאמר המתייחס לעיתונות הדתית לאומית אינו מתאים לעיתונות החרדית. יאיר שלג כותב כאן על הציפיה מעיתונאי דתי, לשמש כשליח 'ופרקליט' של החברה הדתית אליה הוא משתייך. כאן מדובר בעיתונאי הפונה במודע לחברה החילונית.

הצעות דידקטיות למורה

המורה יניילן / יצלם את עמוד החדשות ממספר עיתונים מאותו תאריך / שבוע: עיתונים חרדים מסוגים שונים – מפלגתיים ועצמאיים, ועיתונים חילוניים. העיתונים יחולקו לתלמידים. כל קבוצה של 3 תלמידים תקבל עיתון אחד.
>התלמידים יתבקשו לערוך רשימה של הנושאים החושבים בהם עוסק כל עיתון, על פי הכותרות והידיעות  בדף הראשון.
>התלמידים  ינסו להסביר את הסיבה לבחירת הידיעות על ידי העורכים.
>התלמידים יתארו כיצד נראים העיתונים מהבחינה העיצובית:  שימוש בצבע, תמונה, איורים. התלמידים ינסו להסביר מדוע מעוצב כל עיתון כפי שהוא מעוצב.
>התלמידים יציבעו על הבדלים בין העיתונים החרדים לעיתונות החילונית, הן מבחינת התכנים, והן מבחינת תפיסת התפקיד העיתונאי – של הכותבים עצמם, ושל העורכים.
>התלמידים יבדקו מהו סגנון הדיווח הרווח בעיתונות החרדית: התאמה לעקרונות הדיווח הפתוח או הסגור?

לאחר סיום העבודה, מומלץ לתת לתלמידים לקרוא את מאמרו של לוי יצחק הירושלמי: "מידע בהכשר בדצ"ים"

מושגים: 
וועדה רוחנית
– וועדת רבנים הקובעת מה מותר ומה אסור לפרסם בעיתון. אסור לפרסם ידיעות העוסקות בפשע ומין, אסור להראות פנים של אישה או ילדה.

צנזורה עצמית – ביקורת עצמית אותה מפעילים על עצמם עורכי העיתון, פסילת ידיעות מסיבות עורכי מוסר, ולא מסיבות של אי התאמה מקצועית.

עיתונות מפלגתית – עיתון הממומן על ידי מפלגה מסויימת. מתאים את הנושאים הכתובים בו לעמדה אותה מייצגת המפלגה אליה הוא משתייך.

עיתונות עצמאית -  עיתון המשתייך למו"ל פרטי, עסק כלכלי אשר מטרתו רווח כספי.

דיווח פתוח - טקסט פתוח הוא טקסט רב צדדי, מורכב מנקודות מבט שונות,  שלא ניתן לזהות בו רגש, הערכה ועמדה חד משמעיים וברורים כלפי אירוע, אדם או  סוגיה.

דיווח סגור - טקסט סגור הוא טקסט חד צדדי פשטני, המציג נקודת מבט אחת, מבטא רגשות והערכות חד כיווניים (חיוביים או שליליים) כלפי אירוע, אדם או סוגיה.

תעמולה - תעמולה היא טקסט סגור המכוון לשכנע, המבליט ומדגשי היבטים של המציאותוטיעונים המתאימים לתפיסה ערכית אידיאולוגיתמסויימת ושולל או מתעלם מהיבטי מציאות ומהיבטים המנוגדים לה. לאסוול טוען שטקסט סגור ותעמולתי הוא בעל השפעה חזקה יותר על עיצוב דעת קהל 

תפיסת תפקיד העיתונאי
בראש עיתון הניו-יורק טיימס הודפס המשפט הבא: כל החדשות הראויות לדפוס  – " All   the   News    That's    Fit    to   Print"  כלומר – על העיתונאי לדווח לציבור הקוראים על המתרחש. ההבחנה  תהיה בין סוגי הדיווח השונים:

עיתונות אובייקטיבית - כתבי העיתון נדרשו להגביל את עצמם, בדיווח החדשותי, אך ורק לעובדות, בלי לערב דעות והשקפות אישיות. הדיווח חייב להיות נייטרלי, ואסור שיהיה בו הד לדעותיו האישיות של הכתב. חלק נוסף המשתייך לדרך טיפול זו – עיקרון ההגינות והאיזון. עיקרון זה קובע כי הכתב והעיתון צריכים לדווח בצורה אובייקטיבית על כל נושא, ובמקרים של עימות ומחלוקת יש לתת לשני הצדדים הזדמנות להציג את עמדותיהם.

עיתונאות חדשה -  התפיסה האובייקטיבית אינה משקפת את המציאות כפי שהיא, אלא ההפך מכך. הכותבים נותנים ביטוי למחשבותיהם, השקפותיהם, ורגשותיהם. ההנחה של הכותבים היתה – העיתונאי אינו מנותק מהמתרחש. עליו להיות חלק מהסיפור ולנקוט עמדה.

התפיסה הדוגלת בעיתונאות חדשה ניתנת לחלוקה על פי מספר תחומים. אחד מהם רואה את תפקיד העיתונאות כ'עיתונאות מסנגרת' – היפוכה הגמור של העיתונאות האובייקטיבית. היא גורסת כי על העיתונאי לנקוט עמדה ולצדד באחד הצדדים שעליהם הוא מדווח. לחיזוק טענתם אומרים הדוגלים בגישה – האם אפשר להציג עמדה אובייקטיבית ומאוזנת בדיווח על מעשה אונס אלים, או על התעללות, או על רצח עם? לעימות או לסכסוך יש לעיתים קרובות יותר משני צדדים. לכן הצגה מאוזנת של שני הצדדים כביכול מעוות את המציאות.

עיתונאות מדייקת -  עיתונאות המסתייעת בשיטות מחקר מתחום מדעי החברה. שיטות אלה כוללות סקרי דעת קהל, ניתוח תוכן ומחקרים. עיתונאות הנוקטת בגישה זו אינה מסתפקת בדיווח על המתרחש, אלא תנסה למקם את האירוע במסגרת חברתית, פוליטית או כלכלית רחבה יותר.  לכן אין די בכך כי שעיתונאי יהיה בעל כושר דיווח או תיאור. עליו להיות בעל הכשרה והשכלה, כדי שיוכל לקרוא דוחות מחקר ונתונים סטטיסטיים ולשלבם בדיווחיו.

עיתונאות חוקרת -  חשיפה של מידע המבוסס על 'מידה מספקת של מקורות ומסמכים, לאורך זמן, כדי להציע לציבור פירוש מבוסס היטב למשמעות של אירוע'. מקורו של התואר עיתונאות חוקרת – תחקירים יסודיים ומקיפים של עיתונים בארצות הברית, שהתמקדו בחקירת מעשים ומחדלים של משרד ההגנה האמריקאי, סוכנות הביון המרכזית (CIA)  לשכת החקירות הפדרלית (FBI) ושל ארגוני הפשע המאורגן, או תחקירים שחשפו את מעשיהם של פוליטיקאים מושחתים. יש להבחין בין גילוי עיתונאי המבוסס על מקור יחיד, לבין תחקיר עיתונאי. תחקיר עיתונאי הוא מלאכה סבוכה, הדורשת זמן, ומשאבים. ישנה טענה, כי רק עיתונים עשירים ובעלי השפעה יכולים  לבצע תחקירים. למרות זאת, ביצוע תחקירים ופרסומם הם משאת נפשם של עיתונאים ועיתונים ברחבי העולם. כמעט כל עיתון מנסה לערוך תחקירים התורמים לחשיפת מחדלים ושחיתות, וליוקרתו של העיתון.

הגישה הסיפורית -   תפקידו של העיתונאי הוא לברר את פרטי המקרה, ולאחר מכן – לדווח עליו. הכתב נדרש לכישורי כתיבה כדי לתאר ולהסביר במילים את המראות והדמויות. אוסף עובדות יבשות אינו מעניין בדרך כלל ואינו קריא. הפיכת מקבץ העובדות ל'סיפור'  היא חלק חיוני מהעבודה העיתונאית.

קישורים לנושאים אחרים:
חופש הביטוי
תפיסת תפקיד העיתונאי
רב תרבותיות

פילמוגרפיה:
הקרנת הסרט 'העיתון'  והשוואה בין תפקיד העיתונאי כפי שהוא בא לידי ביטוי בסרט העיתון לתפיסת תפקיד העיתונאי כפי שהיא מתוארת במאמרו של אנשיל פפר "מלחמת העצמאות"   - עמ' 4-8  בקובץ זה.



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש