דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  אודות המגמה
  מקצוע תקשורת וחברה
  תוכנית הלימודים
  מערכים בתקשורת וחברה א
  מערכים בתקשורת וחברה ב
  מערכים בתקשורת וחברה ג
  מבניות בתקשורת וחברה ג
  מאמרים תיאורטיים
  מאמרים בנושא עיתונות
  מאמרים בנושא רדיו
  מאמרים בנושא טלוויזיה
  מאמרים בנושא פרסום
  موضوع الاعلام والمجتمع
  תקשורת אלקטרונית
  פרסום ויחסי ציבור
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,468,927 כניסות לאתר
הדרמה הפוסטמודרנית

מאת: חרל"פ איתי

 סיכומים מתוך:

>Page, Adrian (2001). “Post-modern Drama,” in Glen Creeber (Ed.) The Television Genre Book. London: BFI. 43-46
>Casey, B. et al.  (2002). “Narrative.” Television Studies – The Key Concepts. London: Routledge. 168-173
>Lacey, Nick.  (2000). “A History of Narrative.” Narrative and Genre. Basingstoke: Macmillan. 78-99

ציטוט מתוך:
גיטלין, טוד. "עד גובה המתנים". תרגום: ברוריה בן ברוך. סרטים 5 (1989):  1-
17.
סיכום מתוך:
שמיר, עינת. "שעשועי כאילו". סרטים 5 (1989):  22-24



סיכום מתוך:

Page, Adrian (2001). “Post-modern Drama,” in Glen Creeber (Ed.) The Television Genre Book. London: BFI. 43-46

ניתן לראות את הדרמה הפוסט-מודרנית, המנסה לערער את הנחות היסוד של החברה, כאנטיתזה לדרמה הנטורליסטית-ריאליסטית, אשר מתיימרת להציג תמונה אוטנטית של המציאות והאירועים המתרחשים בה. תפיסות עולם מודרניות, בין אם מרקסיסטיות או נוצריות, מנסות לספק סיפור (נרטיב על) מקיף של שינויים חברתיים, נדחות ע"י הפוסט-מודרניזם, המסרב לקבל אמיתות מוחלטות והמעדיף להציג את המציאות כפתוחה באופן בלתי מוגבל לפרשנויות שונות. הדרמה הפוסט מודרנית דוחה את האוטנטיות ההיסטורית, מערבבת סגנונות וז'אנרים, ואף מאמצת את תפיסתו של ברכט, ומושכת תשומת לב למנגנון עצמו.

הפוסט-מודרניזם מבוסס, בין היתר, על האמונה שסימנים הם עניין שרירותי, ושהמשמעות הקונבנציונאלית שלהם יכולה תמיד להשתנות ולהתחלף. הדעות לגבי משמעות הדרמה הפוסט מודרנית חלוקות. בזמן שבודריאר מצביע על חוסר המשמעות של הטקסט, מצביעה לינדה האטסון (Hutcheon) על המשמעות הפוליטית: כאשר אנו מערערים על תובנות קיימות על המציאות, כמו הנטורליזם, מיתולוגיות נחשפות והשפעתן יורדת. יחד עם זאת, ערעור על הקיים, או דה-קונסטרוקציה של התפיסה "המקובלת", מובילה לעיתים קרובות את האחריות על בניית המשמעות בצפייה בדרמה הפוסט-מודרנית על הצופה עצמו.

על מנת להיות פוסט-מודרנית "באמת" צריכה הדרמה הטלוויזיונית לספק אפשרות למספר קריאות אירוניות של הטקסט, אשר יערערו את יציבות הוודאויות הקיימות.

סיכום מתוך:

Casey, B. et al.  (2002). “Narrative.” Television Studies – The Key Concepts. London: Routledge. 168-173

כאשר דנים בפוסטמודרניות, יש להבין שכשמה היא יוצאת ממקור קדום, מהמודרניות. יוצאת מתוך המשבר המודרני, ויוצאת נגד המודרניות. כפי שמפרידים בין פוסטמודרניזם כתקופה וכביקורת, יש להבחין בין המונח Modernisation המציין התפתחות חברתית-כלכלית שהחלה בשלהי המאה ה18-, והתאפיינה במעבר לתעשייה, אורבניזציה, גיבוש זהויות ומדינות לאומיות, וקפיטליזם. לעומת זאת, יש לראות את המונח modernism כמונח הפונה לרעיונות תרבותיים ואסתטיים, המקושר לתרבות אינטלקטואלית שעלתה בתחילת המאה ה20. השאיפה המרכזית של התנועה הייתה לנסות דרכי הבעה אומנותית חדשות  ולמצוא אמיתיות מתחת לנראות ולייצוג של הדברים. צורות האומנות המודרניות כללו דרכים חדשות להסתכל ולייצג את המציאות, ודחייה של דרכי עיצוב קודמות, כמו רומנטיזם וריאליזם. יוצרי התרבות היו מונעים מהרצון להיות חדשניים, להיות "מודרניים".

הפוסטמודרניות החליפה את שני המונחים, החברתי/כלכלי והתרבותי. מבחינה חברתית כלכלית, עברנו לחברה פוסט-תעשייתית, המבוססת יותר על צריכה מידע ושירות ופחות על תפוקה וייצור, ולחברה בה מטושטשים ההבדלים מהגבולות בין המדינות והלאומים, וההופכת ל"כפר גלובלי" (מה שמוביל, כמובן, לטשטוש ההבדלים המרחביים והזמניים). בנוסף, וודאיות פוליטיות ואידיאולוגיות (בין היתר סוציאליזם, מדע ודת) התמוטטו או "פשטו את הרגל" כתיאוריות על או מטה-נרטיבים המסבירים את המציאות המורכבת.

כתרבות הפוסטמודרניזם נטש את נרטיבי העל (כמו המרקסיזם) ופנה במקומם דרכי חשיבה וייצוג המדגישים חוסר-המשכיות, מקוטעות ולקטנות (eclecticism). איבוד האמונה בדרכים מבוססות לייצוג המציאות הובילה את הסובייקט הפוסטמודרני להביט לעבר ללא הבטחה או נחמה, ולהביט לעבר העתיד בחוסר בטחון ופסימיזם. לדוגמא, נרטיב העל המודרני, שדיבר על התפתחות האדם, הן במובן החומרי והן במובן הרוחני, איבד את יכולתו, כאשר ההתקדמות נראית יותר כהרסנית ומובילה לאחור. האנשים בתקופה זו הופכים להיות פחות ופחות מאמינים ויותר יודעים וספקנים.

השינויים בין התקופה המודרנית והתקופה הפוסט-מודרנית הובילו גם לשינויים בטקסטים התרבותיים בין שתי התקופות, הבדלים המופיעים בטבלה הבאה:

טקסט מודרני

טקסט פוסט-מודרני

שומר על פער בין תרבות גבוהה ונמוכה

מבשר ומקבל בחום את מחיקת הגבולות בממלכת התרבות הפופולרית, במיוחד בטלוויזיה.

מתייחס ליחסים בין המציאות וייצוגיה השונים

מתמקד בפני השטח, בסגנון ובנראות, ומתעלם או מעלה בספק את עצם הקיום של מציאות חיצונית ו"ידועה" מחוץ לייצוג

מקיים הפרדה ברורה מהמציאות.

מטשטש את ההבדלים בין מציאות המדיה והמציאות החברתית, עד חוסר יכולת להפריד.

שואף למקוריות וחידוש

מוותר על היותו מקור, והוא מעתיק, מצטט ומעלה טקסטים קודמים לו (בין אם מהתרבות הגבוהה ובין אם מהנמוכה)

על פי Abercrombie הקשרים בין טלוויזיה ופוסטמודרניות הם כדלקמן:
1. התמקדות יתר בסגנון ודימויים, בייצור look אסתטי, אשר איננו מכיל משמעות מעבר למה שמופיע בטקסט (דוגמאות: קליפים ומיאמי וייס).
2. טשטוש גבולות בין תחומי תרבות נפרדים, תקופות היסטוריות שונות וסגנונות שונים. אחת בדוגמאות היא בסדרה באפי לוכדת הערפדים, בה ניתן לצפות, בין היתר, בסגנון אימה גותי, פנטזיה, ז'אנר הנעורים והרפתקאות נשיות, וכל זה בתקופה לא ממש מוגדרת.
3. הימנעות מקונבנציות של ריאליזם ונרטיב. הדוגמא המצוטטת ביותר היא טווין פיקס, אך ניתן לראות גם בסדרה אלי מקביל אפיונים דומים.
4. דיון של הטקסט בעצמו או במדיה בה הוא פועל ע"י רטרוספקציה ורפרור עצמי (self-referential), כל זה בשילוב מבט נוסטלגי לצורות ולסגנונות מן העבר אשר ממחוזרים בפורמטים עכשוויים. הרעיון האינטרטקסטואלי בולט מאוד בתוכניות דרמה רבות (הסימפסונס מומחים בזה)

נקודה נוספת החשובה לדיון היא השתנות אופי הצפייה, ההופכת להיות יותר ויותר עצמאית עם יכולות בחירה רבות יותר של הצופים (כמובן שטיעון אידיאולוגי יצביע על טענה זו כפיקציה, מכיוון שכל הבחירות זהות או מספרות סיפור דומה). בנוסף, הטשטוש בין המציאות לדמיון מוביל אנשים לכתוב מכתבים לדמויות מאופרות סבון, ולקור לשחקנים בשם דמותם.

הביקורת על הפוסטמודרניות באה מימין ומשמאל, כאשר הראשונים מצביעים על איבוד המשמעות שתפיסה זו מעלה (חשוב לדיון על ישראל) והשניים על האינטרס הקפיטליסטי של קיום תרבות שכל אחד יכול למצוא בה את עצמו, ושלמראית עין מאפשרת בחירה חופשית לחלוטין.

אחת הביקורות המעניינות יותר שמעלה הספר הוא שלצד פרק פוסט-מודרני אחד של תיקים באפילה עומדים עשרות תוכניות שהקונספציה שלהם היא מודרנית (חברים, הבית הלבן, ועוד ועוד). מכאן שניתן לטעון שרעיון הפוסטמודרנית איננו אלא "נרטיב על" נוסף, המופיע לצד נרטיבים אחרים, ושעוצב ע"י אקדמאים ואנשי תרבות על מנת לתת לעצמם תעסוקה.

סיכום מתוך:

Lacey, Nick.  (2000). “A History of Narrative.” Narrative and Genre. Basingstoke: Macmillan. 78-99

אחת הבעיות המרכזיות בפוסט-מודרניזם היא היכולת להגדיר מה זה פוסט מודרניזם. מה שניתן להציע במקום הגדרה אחת יציבה זה מספר מאפיינים, כפי שעושה זאת Strinati:

1.      שבירת רעיון ההפרדה בין תרבות וחברה: בעבר נתפסה האומנות כמתארת את המציאות ומוצרים תרבותיים הובנו בהקשר למציאות. בחברה הפוסטמודרנית התהליך הוא הפוך, אנו מבינים את המציאות סביבנו על פי מוצרי התרבות והאומנות המיוצרים בה: סיפורי חדשות מדווחים כמו סרטי מתח, ומשחקי ספורט ללא הילוך חוזר חסרים משהו.

2.      הדגש על סגנון על חשבון מהות ותוכן: מכיוון שהפוסטמודרניזם איננו בוחן את הקשר בין טקסטים והמציאות, הוא יכול לבחון רק את פני השטח שלהם. במוצרי צריכה שונים, שם החברה והעטיפה חשובים לעיתים קרובות יותר מאשר התוכן של הקנייה. בטלוויזיה הדבר בה לידי ביטוי דרך אינטרטקסטואליות, דהיינו שטקסטים משתמשים בטקסטים אחרים על מנת להיות בעלי משמעות. לעיתים אין משמעות לכל הציטוטים הללו (בולט מאוד בסדרה כמו הסימפסונס) ובמקום תוכן יש לדבר על חיבור פיסות יחדיו. (הדבר בולט מאוד בקליפים)

3.      שבירת ההפרדה בין תרבות גבוהה ונמוכה: אין קריטריונים "אובייקטיבים" המחליטים מה :"נחשב"} ומה "לא נחשב" חלק מרכזי בתרבות. לעיתים קרובות ניתן למצוא מחקרים הבוחנים יצירות "מופת" ואופרות סבון בכפיפה אחת.

4.      בלבול של זמן ומקום: גבולות מרחביים וזמניים נפרצים עם גידולו של הכפר הגלובלי. המקומות האקזוטיים כמעט ונעלמו, כי הכול בהישג יד. קשה מאוד למקם אירועים בזמן ובמקום "האמיתיים" שלהם.

5.      שקיעתם של נרטיבי העל: מכיוון שהפוסטמודרניות איננה מאמינה שהמציאות מנותקת מהתרבות, היא גם איננה מאמינה שיש דרך אחת, נרטיב על אחד, דרכה ניתן לספר את המציאות (מרקסיזם או נצרות)

ציטוט מתוך:
גיטלין, טוד. "עד גובה המתנים". תרגום: ברוריה בן ברוך. סרטים 5 (1989):  1-17.
"הפוסט מודרניזם מגלה אדישות גמורה לעקביות ולהמשכיות. מתוך מודעות עצמית הוא מצרף ז'אנרים שונים, גישות וסגנונות שונים. הוא מתענג על טשטוש או הסמכת צורות (בדיון/ אי בדיון) עמדות (ישיר/ אירוני) הלכי רוח (אלים/ קומי) רמות תרבות (גבוה/ נמוך). הוא בז למקוריות ומתלהב מהעתקים, חזרות, צירוף מחדש של שיירים שקובצו מפה ומשם. הוא לא מקדם בברכה או מותח ביקורת, אלא מביט בעולם בעיניים ריקות, מתוך ידיעה הממוססת את הרגש ואת המחויבות לכלל אירוניה. הוא שומט את הקרקע תחתיו ומפגין מודעות עצמית חריפה לגבי טבעה המובנה של היצירה"

סיכום מתוך:
שמיר, עינת. "שעשועי כאילו". סרטים 5 (1989):  22-24
"האמן הפוסט מודרני דוחה תיחומים, הגדרות וסיווג. הוא מוחק את קווי ההפרדה שבין אומנות קנונית "גבוהה" לבין אומנות פופולארית ומשתעשע בעירוב חומרים שונים מבלי להתייחס למקורותיו, לעצמו ולתוצאה ברצינות יתרה. כוונתו בעצם "לשחק עם התרבות" […] אין לאמן כזה עניין בניסיונות לשקף מציאות חיצונית ליצירה, אלה במשחקים  שהוא עורך בתוך היצירה עצמה, בעיסוק במדיום שבחר והחומרים שקיבץ יחדיו מתחומים שונים ומיצירות שונות. אחד מסימני ההיכר הבולטים ביצירה הפוסט מודרניסטית, אם כך, הוא מודעותה לעצמה ועיסוקה בעצמה"

שמיר מתייחסת לשלוש דרכים בהן מתבטא העיסוק העצמי של היצירה הפוסטמודרנית, כאשר היא מדגימה זאת של שלושה סרטי קולנוע: מופע הקולנוע של רוקי (ארה"ב, 1975), חנות קטנה ומטריפה (ארה"ב, 1986) וביטלג'וס (ארה"ב, 1988).

1.      חשיפת התחבולה: "סרטים פוסט מודרניסטיים משחקים באפשרויות המדיום באופן שמדגיש את היותם סרטים, יצירות אומנות מעוצבות". הדרכים השונות לעשות זאת זה להבליט את העריכה, לקיים את הסיפור בתוך תפאורה שנראית מלאכותית (לדוגמא: סרט הטלוויזיה של איתן פוקס "בעל בעל לב"), הערות בתוך הטקסט הנאמרות לצופה, כביכול מעל הדמויות, והתייחסות מפורשות לעולם הסרטים.

2.      ציטטה: הפוסטמודרניות לא המציאה את הציטטה, אך היא עושה בה שימוש רב. "הסרטים הפוסטמודרניים רצופי ציטטות מילוליות וחזותיות. הם גם מרבים להשתמש בדמויות ובעלילות שלמות הלקוחות מיצירות אחרות, תוך שינויים (פרודיים בעיקר) ומשחק חופשי בחומרים השאולים […] אופיו הפוסט מודרני של גיבוב הציטטות נובע מכך שלא ניכר בו (להבדיל מטכניקות ציטוט מודרניסטיות, למשל) שום מאמץ להתגבש ליצירה הומוגנית".

3.      פרודיה: "הפרודיה היא בעצם שימוש משוכלל יותר בציטטה, תוך הבעת דעה על המצוטט. J.A.Cuddon מגדיר את הפרודיה כ"שימוש חקייני במילים, סגנון, גישה טון ורעיונות של יוצר, כדי להגחיכם". יש לשים לב שאין מדובר לרוב בסתירה, כי זו האחרונה יש בה אמירה, אלא בשימוש הומוריסטי וחסר מסר בצורות ותכנים קיימים.

 




גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש