דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  אודות המגמה
  מקצוע תקשורת וחברה
  תוכנית הלימודים
  מערכים בתקשורת וחברה א
  מערכים בתקשורת וחברה ב
  מערכים בתקשורת וחברה ג
  מבניות בתקשורת וחברה ג
  מאמרים תיאורטיים
  מאמרים בנושא עיתונות
  מאמרים בנושא רדיו
  מאמרים בנושא טלוויזיה
  מאמרים בנושא פרסום
  موضوع الاعلام والمجتمع
  תקשורת אלקטרונית
  פרסום ויחסי ציבור
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,465,935 כניסות לאתר
פוסט מודרניזם אתמול היום ומחר

מאת: מלמד אורלי

בעקבות הרצאה של חיים דעואל לוסקי והקרנה של הסרט "לפני הגשם" של הבמאי המקדוני  מנצ'בסקי, שנערכו לרגל הוצאת הספר "פוסטמודרניזם" של פרדריק ג'יימסון, על-ידי הוצאת רסלינג, ב-25/10/02/ סינמטק ת"א
שמעה, צפתה, קראה ורשמה: אורלי מלמד

פרדריק ג'יימסון (נולד ב-1934), נחשב בעיני רבים לבכיר מבקרי הספרות והתיאורטיקנים של התרבות במסורת המרקסיסטית. את שנות ה-60 עשה ג'יימסון  בהוראה ובלימוד אינטנסיבי של תיאוריות מרקסיסטיות. הוא פרסם מספר ספרים משפיעים: "מרקסיזם וצורה" (1971),

העוסק בהוגים מרקסיסטיים, "בית הכלא של השפה" (1972) שעסק בפורמליזם ובסטרוקטורליזם, "התת מודע הפוליטי" (1981) שבו פרש שיטה לפרשנות רב רובדית של טקסטים ספרותיים ותרבותיים, ו"פוסט מודרניזם ותפישת הצרכנות"  (1982).

שאלת העל בה עסק ג'יימסון היא מה הקשר בין תנאי הייצור לבין אופני הייצוג של התרבות. בהתבסס על החלוקה ההיסטורית של ארנסט מאנדל (היסטוריון וכלכלן טרוצקיסטי), ניתן לחלק את ההיסטוריה של הקפיטליזם ב-150 השנים האחרונות לשלוש תקופות על-פי התפתחויות בטכנולוגיות הכוח:

שלב א- 1884 - המעבר לייצור באמצעות מכונות של מנועי קיטור
שלב ב - 1890 - המעבר לייצור ממוכן של מנועים חשמליים ומנועי בערה פנימית
שלב ג - 1940 – ייצור באמצעות מכונות של מתקנים אלקטרוניים וגרעיניים.

לא ברור אם  עידן המחשב והאינטרנט, שעדיין לא הסתמן במלוא עוצמתו בעת כתיבת המסה של ג'ימסון, הוא המשך של השלב השלישי או שלב רביעי העומד בפני עצמו.

ג'ימסון קושר שלוש תקופות אלו לשלושה שלבים בהתפתחות הקפיטליזם: שלב כלכלת השוק, שלב המונופול והאימפריאליזם הכלכלי תרבותי, שלב הגלובאליזציה והרב-לאומיות.

ג'יימסון מציע לקשר בין שלושת תקופות אלו לשלוש דומיננטות תרבותיות: ריאליזם, מודרניזם ופוסט מודרניזם.

מכאן אפשר לפתח את הטבלה הבאה:

שלב

שנת התחלה

התפתחות טכנולוגית של אמצעי הייצור

התפתחות כלכלית

התפתחות תרבותית של אמצעי הייצוג

ראשון

19884

מכונות המבוססות על מנועי קיטור

כלכלת שוק

ריאליזם

שני

1890

ייצור ממוכן המונע על-ידי מנועי חשמל ובעירה פנימית

מונופול ואימפריאליזם

מודרניזם
לינאריות בזמן
גבולות ברורים
של חלל, זמן,
תבניות צורניות מוגדרות, נרטיב ליניארי, חברה היררכית, הבחנות ברורות בין טוב לרע, בין אמת לשקר, בין בדיון למציאות, בין גבוה לנמוך.

שלישי

1940 עד
ימינו אנו

ייצור באמצעות  מתקנים
אלקטרוניים וגרעיניים מהפכת המיחשוב והאינטרנט כהרחבה והמשך

גלובאליזציה ורב לאומיות
קפיטליזם מאוחר

פוסט מודרניזם
תרבות צריכה וראווה  סימבולית חסרת ערך ממשי, שבירת התבניות המודרניות, ערבוב תבניות וטשטוש גבולות

הנחתו של ג'יימסון היא שהאמנות ופרשנותה אינה בחירה אסתטית חופשית של  יוצריה. היא תולדה של מצב התרבות. סופר בן זמננו אינו יוצר טרגדיה שיקספירית בחרוזים משום שאינו מוכשר לכך, אלא משום שטרגדיה שיקספירית אפשר היה לייצר רק בתנאים מסוימים ששררו בחברה ובתקופה המסוימת שבה היא נוצרה ובדומיננטה התרבותית האופיינית לה.

על-פי ג'יימסון, דומיננטה תרבותית היא תפישה המביאה בחשבון את נוכחותם וקיומם של מגוון מאפיינים הכפופים למאפיין דומיננטי מרכזי. ניתן לומר שכיום הפוסט מודרניזם הוא דומיננטה תרבותית.

מרקס  טען לדטרמיניזם  טכנולוגי כלכלי תרבותי: השולטים באמצעי הייצור הם השולטים בתודעה ובתרבות ההגמונית. בהמשך לכך טען ג'יימסון שהשולטים באמצעי הייצוג הם השולטים בתודעת ההמונים ובתרבות. ג'יימסון טוען שהמצב התרבותי הפוליטי והכלכלי של הקפיטליזם המאוחר יצר לוגיקה חדשה של מנגנוני ייצוג תרבותיים פוסט מודרניים. כלומר אופן הייצוג הפוסט מודרני החדש השובר את אופני הייצוג המודרניים הקודמים, הוא תוצאה של שינויים בתשתית הכלכלית והתרבותית. יש קשר דטרמיניסטי בין רוח התקופה הכללי לבין הייצור התרבותי וייצוגיו. זהו שינוי בלתי הפיך.

הביקורת של חנן חבר ומשה רון כלפי ספרו של ג'יימסון "פוסט מודרניזם", היא על היצירות שג'יימסון אינו מתייחס אליהן  כדוגמאות לפוסט מודרניזם בספרו:
ג'יימסון מתייחס לפופ ארט של אנדי וורהול כאל דוגמא לפוסטמודרניזם באמנות, וליוצר לורנס קסדן בסרטו "כחום הגוף" כמייצג פוסטמודרניזם בקולנוע. אך הוא אינו מתייחס ליוצרים המוכרים כפוסטמודרניים כמו: רונאלד בארת, ליוצרי הקולנוע: סטנלי קובריק ורוברט אלטמן, אלן רודולף או ג'ים ג'רמוש.

עמדתו של ג'יימסון כלפי הפוסט מודרניזם היא עמדה של ביקורת ולא עמדה של קבלה. הוא מביע צער על אובדן ערכים וצורות שרווחו בעידן המודרני. הוא מבין את הדיאלקטיקה של המצב הפוסט מודרני:  הקפיטליזם המאוחר במובנים מסוימים הוא הדבר הטוב ביותר שקרה לאנושות. אך  בה בעת זה הדבר הגרוע ביותר שקרה לה. זהו שילוב דיאלקטי של אסון עם קדמה.

לדברי לוסקי, פוסט מודרניזם הוא ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר.הוא מחלק את האסכולות התיאורטיות רעיוניות בנושא זה באופן הבא:
>מרקסיסטים ניתן לראות בהם מודרניסטים בהשקפת עולמם.
>ניאו מרכסיסטים – אסכולת פרנקפורט בעלת גישות ביקורתיות כלפי המודרניזם.
>פוסט מרכסיסטים – הפילוסופים הצרפתיים  (ג'יי דבור והסיטואציוניסטיים, בודריאר) שהם פוסט מרכסיסטיים ופוסט מודרניסטיים.

לוסקי מחלק את הפוסט מודרניזם לשתי תקופות: פוסט מודרניזם מוקדם שההיגיון שלו הוא סוציו-פוליטי (עד ג'יימסון, בסביבות 1980), ופוסט מודרניזם מאוחר שההיגיון שלו הוא פילוסופי (אחרי ג'יימסון, מ-1980 ועד ימינו אנו).

לדברי לוסקי, מארקס היה הראשון שהבחין בין המודרני ללא מודרני. הוא הבחין בכך שהכסף הוא לא אמצעי אלא מטרה בפני עצמה. התיאוריה שלו היוותה את התשתית לפילוסופים הפוסטמודרניים.

בעקבות ניטשה ופרויד ואסכולת פרנקפורט, הביקורת הופנתה לא רק כלפי מוסדות הכוח בחברה, אלא כלפי המבנה הנפשי והתרבותי המכוננים את בסיסי הכוח.

אסכולת פרנקפורט  זיהתה את הקפיטליזם כצורת שליטה ודיכוי הנגזרת משליטה באמצעי הייצוג ובתרבות, ולא כפי שמרקס טען משליטה באמצעי הייצור התעשייתי.

ג'י דבור והפילוסופים הצרפתים הסיטואציוניסטים, לקחו את המחשבה המרכסיסטית והביקורתית צעד נוסף קדימה. הם טענו שהשקט החברתי מושג לא דרך סיפוק הצרכים החומריים והכלכליים אלא דרך דימויים מעורפלים ומטמטמים, המשכיחים מהמוני הפועלים את מצבם. (במונחים של מרקס ניתן לומר שהתודעה הכוזבת של מעמד הפועלים נוצרת כתוצאה מדימויים מעורפלים ומטמטמים ולאו דווקא כתוצאה מאימוץ האידיאולוגיה ההגמונית של המעמד השליט – הערה של אורלי מלמד).

ההבדל בין אסכולת פרנקפורט לסיטואציוניסטיים הוא שבעוד ההוגים של אסכולת פרנקפורט חשבו שלביקורת החברתית תרבותית יש סיכוי לשנות את פני החברה, הסיטואציוניסטים  הם פסימיים ולא חושבים שלביקורת התרבות יש  סיכוי לשנות את המצב.

ז'אן בודריאר (שכתב את הספרים "אמריקה" ו"טלוויזיה" שתורגמו לעברית), טוען שהחיים בעידן הפוסט מודרני אינם ממשיים אלא בדיוניים. אנו ממירים ערכים ברי קיימא (כמו רכוש) בכלכלה סימבולית. החיפצון (קומודיפיקציה, מסחור החפצים) הגיע לדרגה כזאת, שלמוצר אין ערך ממשי אלא ערך סימבולי. לטענתו, החומר הממשי נעלם לחלוטין בעולם הקפיטליסטי. אנו עוסקים כל הזמן בקודים מופשטים שבאמצעותם אנו מייצרים ידע, כח והון.

בעקבות הביקורת של בודריאר והסיטואציוניסטיים על כך שאנו חיים בחברת ראווה, שהחומר הממשי נעלם בה לחלוטין, והקיום שלנו צורך סמלים וסימנים ולא כח ממשי, ניתן לומר שהסיטואציוניסטים ובודריאר הם מודרניסטים בהשקפת עולמם ומבקרים את עצמם.

התרומה שלהם בהמשך למרקס, היא שהם העבירו את הדיון התיאורטי מניתוח ביקורתי  של צורות ייצור לביקורת של צורות ייצוג.

לטענתם, ההון האמיתי של חברה או אומה הוא הדימוי, הסמל, הקוד. כמו שעזמי בשארה מתאר בסרטה של אריאלה אזולאי "סימן משמיים": עד שנות ה-70 ירושלים לא הייתה חשובה לפלשתינאים. אך בעקבות תקשורת המונים והשימוש הפוליטי שנעשה בה לגיוס תמיכת הציבור הפלשתינאי, ירושלים הפכה לפלשתינאים ל"סימן משמיים".

לטענת בודריאר, מלחמת המפרץ (1991) לא הייתה. משום שמערכות המידע והמדיה לא הראו לנו אפילו הרוג עיראקי אחד, אלא הייתה כל העת מלחמת מסכים. לפי בודריאר האדם אינו אלא סימן שערכו תלוי במשמעות שמייחסים לו אחרים.  עפ"י בודריאר, המציאות והתרבות מלאים בניגודים ובסתירות. זה בצד זה נמצאות אמונות הפוכות.

ההבחנה בין מציאות לחוסר מציאות קרסה בחברת הראווה. אנו חיים חיים וירטואליים. לטכנולוגיה ולמדיה יש השפעות מוחלטות ובלתי הפיכות  על אורח החיים. בעידן הפוסט מודרני, אידיאולוגיה שקנתה לה הון סימבולי ומעמד בחברה ובתרבות, לא ניתן להסב את הגלגל לאחור.

החברה הפוסט מודרנית היא חברת ה"כאילו". העמדת הפנים וההצגה הם העיקר. מה שחשוב הוא האופן שבו רעיונות, אמונות וסמלים הופכים להיות בעלי ערך מכונן בחברה ובתרבות מסוימת, איך הם  מקבלים ערך של "צודק ונכון" ומשכנעים את הרוב לאמצם.

בעולם הפוסט מודרני המאוחר, ההבחנות הישנות מתמוססות לחלוטין. יש טשטוש בין מציאות לדמיון, בין מוסרי ללא מוסרי, בין הגבוה לנמוך. הקפיטליזם נטמע בעולם המדומה וחסר ההבחנות.

גיימסון חותר לחשוף את הקיום הרב רובדי של השפה, התרבות והאמנות. היוצר עדיין עומד אצל ג'יימסון במרכז והוא מונע לפעולה על-ידי תשוקותיו. אך מה שחשוב לעשות כדי להבין את האמנות והתרבות הוא להבין את תנאי הייצור החברתיים וההיסטוריים של כל פעולה ופעולה. רק התנאים הסביבתיים של היוצר יכולים להסביר לנו כיצד נוצרת היצירה. היצירה היא צומת ברשת אינסופית של טקסטים אמנותיים ותרבותיים.(אינטר-טקסטואליות). מה שאנו מבינים באמצעות ניתוח היצירה זה את המרקם התרבותי והחברתי הרב רובדי שבתוכו פועלים היצירה ומרחב פרשנויותיה. 

ג'יימסון הוא פוסט מודרניסט הגון. הוא רוצה להחזיר לאדם שהפך לסימן אצל בודריאר, רובד היסטורי תרבותי וערכי. לפי ניתוחיו, דרך ניתוח שרשרת המסמנים אנו יכולים להבין את השינויים שחולל המצב הפוסט מודרני בחברה ובתרבות.

על-פי ג'יימסון המצב הפוסטמודרני בא לידי ביטוי במורכבות הגבוהה וברב ממדיות שהם משתקפים בקפיטליזם המאוחר. ג'יימסון הכניס לשימוש את המושג "פני שטח", פסטיש, היעדר עומק. לטענתו בטקסט פוסטמודרני הרב ממדיות והרב לשוניות נותרים בפני השטח של הטקסט בלבד. אין עומק. אין התלכדות למשהו עמוק.

כאן ג'יימסון מתחבר לבודריאר ולטענה שהכול בכאילו, הכול מסיכה. שרשראות הסימנים הם פסטיש. סימנים שהמסומנים שלהם מחוקים לחלוטין. תנאי ייצוג אלו של הטקסט הפוסט מודרני נכפים על-ידי מאפייני העולם הקפיטליסטי עתיר הטכנולוגיה. אנחנו כל הזמן מייצרים ערך ומפרקים אותו באמצעות הטקסט שלידו.

בכך אנחנו מטשטשים את הגבולות של החלל והזמן, שהיו חשובים בעידן הרציונליזם המודרני. כל יצירה עומדת מול רשת היצירות של התרבות העולמית. בעידן הגלובאליזציה שולטים בתרבות  כוחות על שהם סמויים מן העין, בעוד בעידן המודרני הכוח השולט בתרבות היה גלוי ולכן ניתן היה למרוד בו ולנצח אותו, בעידן הקפיטליזם המאוחר אין גורם גלוי  ומוגדר שכנגדו אפשר להיאבק.

עמדתו של ג'יימסון כלפי הפוסט מודרניזם היא ביקורתית. במובן זה הוא נותר מודרניסט. אדם השואף לעצור את גלגלי העולם ולא פילוסוף המסתפק בהבנת העולם.

לפני הגשם (Before the Rain)
סרטו של הבמאי  המקדוני מילצ'ו מנצ'בסקי (1994, 113 דקות, במקדונית עם תרגום עברי) זכה בפרס אריה הזהב של פסטיבל ונציה, לסרט הזר ב-1994. הסרט ניתן להשאלה בספריית הוידיאו "האוזן השלישית". הסרט מרגש מאוד, מהול בהומור, אסתטיקה מרהיבה ושימוש נפלא בפסקול. מהווה הזדמנות לדון בשני העולמות: המודרני והפוסט מודרני, מבלי לאבד את הקשב והעניין.

הסרט מורכב משלושה חלקים: חלק א – מילים; חלק ב- פנים, חלק ג- תמונות.

תקציר העלילה
גיבור הסרט הוא צלם עיתונות מפורסם, ממוצא מקדוני, החי בלונדון, שחזר מצילום המלחמה בבוסניה, זוכה פרס פוליצר. בבוסניה הוא חווה חוויה שבה מצלמתו הרגה אדם. כאשר הוא זרק לחייל הבוסני "משעמם פה בזמן האחרון", הלה הוציא משורת השבויים אדם וירה בראשו לנגד עיניו כדי שיתעד זאת במצלמתו.  הצלם נקרע בין אהבתו לצלמת אנגליה נשואה בלונדון, לבין סלידתו מהעולם הפוסט מודרני בו לחיי אדם יש ערך סימבולי בלבד ולחיי משפחה אין ערך, לבין תשוקתו לחזור למולדתו ולמשפחתו. הוא רוצה לחזור לכפר בו נולד, לחיות בו חיים אותנטיים  ולחוות בו מחדש את אהבת נעוריו ממנה נפרד באופן טרגי, בשל הסכסוך המקומי האלים בין המקדונים הנוצרים לבין האלבנים המוסלמים.  לאחר 16 שנות היעדרות, הוא חוזר לכפר ומגלה שמבחינות מסוימות הזמן עצר מלכת, והמקום נותר אותו דבר; הנוף, הסכסוך האלים בין הצדדים, האהבה חוצת הגבולות הדתיים והלאומיים אינה מצליחה לגבור על מכשולי השנאה ההדדית של הקבוצות הדתיות והלאומיות. אך הוריו מתו ואהובתו לשעבר, לא עוד נערית ומסתורית.  היא אלמנה מוסלמית דתית הלכודה במשפחה פטריארכאלית וקנאית. היא קוראת לעזרתו, כאשר בתה נמלטת על נפשה מנקמת דם של בני משפחתו. (בדיוק כפי שקרה לה 16 שנה קודם לכן?).

ניסיונו למלט את הנערה מבני משפחתו ולשכנע את הצדדים המסוכסכים להניח את נשקם ולברר את המחלוקות באמצעות הפניה לחוק, מסתיימת בכך שבן דודו יורה בגבו והורג אותו.

חלק ראשון - מלים
המקום: כפר מקדוני. נער, פרח כמורה במנזר מקדוני סמוך לכפר, עובד את האלוהים ואת האדמה עם כל ליבו, לא דיבר במשך שנתיים (נדר שתיקה?), נתקל לפתע בשובו לחדרו בלילה בדמות נערית של פליטה אלבנית, מוסלמית רעבה ומפוחדת, המסתתרת בחדרו מפחד של  נקמת דם על כך שרצחה גבר מקדוני מסיבה שאינה ברורה. היא מבקשת ממנו שלא יסגיר אותה. הנער  מסתיר אותה בחדרו. למנזר באה קבוצת בריונים מקדונים נוצרים המחפשת אחר הנערה.  הבריונים  לא מוצאים אותה. אב המנזר ממלט את הנער והנערה מהמנזר. הם נמלטים להרים ואז כשהם מגלים לראשונה זה לזו את אהבתם, תופשת אותם משפחת הנערה המוסלמית. האב סוטר לה, גם על הרצח שיחולל מלחמה בין הצדדים וגם על כך שהיא מסתובבת עם הנער לבד ומתחבקת אתו.

היא אומרת שהנער אוהב אותה. האב אומר לו ללכת מכאן, וכשהנערה הולכת אחרי הנער, אחי הנערה קורא לה לעצור, היא לא עוצרת ואחיה יורה בה. הנער נפרד ממנה כשהיא מוטלת על הרצפה פצועה קשה ספק מתה. הוא עוזב את המקום.  לפני כן הוא הספיק להציע לנערה שיימלטו לאחיו הבכור שנמצא בלונדון. 

חלק שני – פנים (faces)
המקום לונדון: צלמת אנגליה במערכת עיתון. המולה. טלפונים. אנשים באים ונכנסים. הצלמת מקיאה את נשמתה. עצבנית. אימא שלה מצפה לה ברחוב. מזמינה אותה לארוחת צהרים ומנסה לברר מה קורה ליחסים המעורערים של בתה עם בעלה האנגלי ניק. כשלפתע מגיח גבר ארוך שיער עם תיק צילום (אלכס), אשר נושק לבת שלה על הלחי. האם מבינה שהבת שלה מנהלת חיים כפולים עם הצלם, ומעדיפה לוותר על תוכניתה המקורית לארוחת צהרים משותפת.

אלכס, שזכה לא מזמן בפרס פוליצר, חזר משליחות צילום בבוסניה ומספר לחברתו שבתוכניתו לפרוש מהצילום ולחזור למקדוניה. יש לו תשוקה עזה לחזור הביתה למקדוניה ולהמליט שם 10 –12 ילדים. הוא מציע לה להצטרף אליו, אך היא מסרבת.

בערב היא נפגשת עם בעלה במסעדה ומגלה לו שהיא בהריון. הוא סולח לה על בגידתה בו עם הצלם ושואל אם הילד שלו. היא אומרת שכן, הילד שלו אך היא לא בטוחה שהיא רוצה להמשיך את היחסים ביניהם. היא רוצה להתגרש. למסעדה נכנס גבר שלוטש בה עינים, ומדבר בשפה זרה. נשמעת שפה בלקנית, מקדונית. היא מבקשת מניק לצאת מהמסעדה, אך הוא נשאר להרים כוסית שמפניה. הזר מגורש בכעס מהמסעדה משום שהוא מתנהג בגסות למלצר. לאחר מכן הוא חוזר במפתיע למסעדה וקוצר בנשק אוטומטי את יושביה. ניק נהרג במקום.  אלכס כבר בדרכו למקדוניה.

חלק שלישי - תמונות
אלכס חוזר אל המציאות האלימה של כפרו במקדוניה. הוא חווה מפגש מרגש ומשכר עם משפחתו. מפגש חושני עם הטבע (המלטת כבשה). הוא מחליט להישאר בכפר ושולח באי-מייל דרך המחשב האישי  לאהובתו הלונדונית את התצלומים שצילם בבוסניה. הוא מספר לה כיצד מצלמתו הרגה אדם. ואומר לה שהתמונות שלו עומדות לרשותה אם היא רוצה אותן. הוא עם הצילום גמר. אהובתו הלונדונית מנסה לאתרו באמצעות הטלפון אך ללא הצלחה. הדוור המקדוני מזמזם את האינטרנציונל  הסוציאליסטי בעברו מבקתה לבקתה לחלק את הדואר.

הוא הולך לבקר את חנה, אהובת נעוריו שהתאלמנה, בבית אביה  בכפר המוסלמי. בנה מתנגד לביקורו. אך אביה מקבל אותו בנימת פיוס והערכה. עם חנה הלבושה בבגדים מוסלמיים מסורתיים הוא לא מצליח להחליף מילה.

הוא חוזר לכפרו. בבוקר הוא מתעורר לשמע צווחות ובכי. בן דודו נרצח בירייה. טוענים שנערה אלבנית מוסלמית הרגה אותו, כי מצאו אותה בחדרו והיא ברחה. גברי המשפחה טוענים את נשקם ונערכים לנקמת דם. בלילה מתגנבת לחדרו חנה ומבקשת ממנו להציל את בתה, שכנראה נחטפה בידי בני משפחתו ועומדים להורגה.  למרות  הסכנה שבכך, אלכס ממלט את הנערה החטופה מבית משפחתו. בן דודו קורא לו לעצור. אלכס לא עוצר והוא נורה בגבו.  גשם יורד ומרטיב את גופתו ואת בני משפחתו  הבוכים.

הסרט נקרא: לפני הגשם, משום שלפני הגשם  מתרחשים כל האירועים הדרמטיים בסרט.

 ניתוח מאפייני העולם המודרני והפוסט מודרני
העולם המודרני (הכפר המקדוני) הוא עולם היררכי, פטריארכאלי. הגברים הם בעלי הסמכות. הנשים נחותות. אנשי הדת הם קדושים. אפילו בריונים אוחזי נשק מתייחסים אליהם בכבוד. 

יש אמת אחת והיא האמת הדתית שבה כל צד מאמין. יש מקומות קדושים וציוויי התנהגות קדושים.  יש קודים ברורים של מוסר, של מותר ואסור, כל חריגה מקודים אלו סופה מוות.  החיים הם חיים אותנטיים, ברורים, לכל אחד יש תפקיד ברור ומוגדר במערכת המשפחתית והחברתית. האדם הוא חלק בלתי נפרד מהטבע. חיים קרוב לאדמה, עובדים את האדמה ומגדלים בעלי חיים. חיים קרוב לאלוהים בכנסיה הקדושה.  הנוף  נותר אותו נוף, קבוע ובלתי משתנה. לתוצרים יש ערך ממשי: מה שאתה מגדל ומייצר אתה אוכל, שותה ומשתמש.

יש ערכים מוחלטים. ערכי המשפחה, הסולידאריות המשפחתית והעזרה ההדדית הם מעל לכל. האנשים בעולם המודרני מתייחסים בהערכה לאלו שהצליחו בעולם הפוסט מודרני, לאלו ש"עשו את זה". כשאלכס חוזר לכפר, אומר לו בן דודו "בשביל מה לך?"

העולם הפוסט מודרני (לונדון) הוא עולם תזזיתי, רועש, אורבאני, משתנה, נופים מתחלפים. כנסיות בצד משרדים מתוחכמים. עולם של תקשורת. פלאפונים. מצלמות. עיתונים. ישן בצד חדש. רב-תרבותי. התמוטטו היחסים ההיררכיים בין אם לבת, אם לא יכולה להכריח את בתה להתנהג בצורה המסוימת, התמוטטו יחסי הסמכות בין גברים לנשים (ניק, בן הזוג מתמוטט בבכי כאשר הוא שומע שאשתו רוצה להתגרש). הנשים דעתניות, עצמאיות, חזקות.

גבולות המוסר אינם חדים וברורים. בגידות הן עניין של מה בכך. בגידות אינן  גוררות עונש חמור מצד בן הזוג או בני משפחה אחרים. רצח אדם למען סקופ עיתונאי מצולם הוא עניין של מה בכך. מחיר סימבולי שצריך לשלם בשביל ההישג העיתונאי. בשביל הסטאטוס כצלם עיתונות מוביל.  זהו עולם הישגי של סמלי סטאטוס וראווה. אנשים חותרים להשיג הישגים מקצועיים בכל מחיר.  גם במחיר ויתור על הורות וחיי משפחה מסודרים גם במחיר של ויתור על רגשות אותנטיים.

מבחינה צורנית, יש בסרט נרטיב שמשמש חוט מקשר בין שלושת החלקים. נרטיב זה מתחיל להתבהר רק בסוף הסרט וגם אז הוא לא בהיר לחלוטין. נותרו בו פינות אפלות ובלתי מפוענחות. יש טשטוש של הזמן. ההשוואה בין החלק הראשון לשלישי נותנת את התחושה שהזמן כאילו עצר מלכת. גם השימוש הגלוי באותה דמות בכפל תפקידים, פעם אחת כחנה הנערה האלבנית הנמלטת בחלק א, ופעם שנייה כבתה הנמלטת ממצב מאוד דומה בחלק ג, יוצרת אי בהירות לגבי הזמן. האומנם חלפו 16 שנים? שם הנער בחלק הראשון הוא קיריל, שם הצלם בחלקים ב, ג, הוא אלכס. כל אלו יוצרים ערפול: האם אנחנו חוזרים אחורה או נוסעים קדימה בזמן? האם זה הוא סיפור של איש אחד בשלושה חלקים, שלוש תקופות שונות של חייו? או שזהו סיפור מקביל של שני אנשים שונים החוזר על עצמו בתקופות שונות?

ישנה אמרה "הזמן לעולם מת והעיגול לעולם עגול". החוזרת על עצמה בתחילת הסרט ובסופו בהקשרים שונים. זו אמירה דטרמיניסטית שאפשר לפרשה במספר דרכים: רבותי ההיסטוריה חוזרת, או אחרי הפוסט מודרניזם יכולה להיות חזרה למודרניזם, או מודרניזם פוסט מודרניזם – מה זה משנה, שתיהן בדרכן חברות אלימות, שבהן הניגודים נפתרים בסופו של דבר באלימות. האלימות היא דבר דטרמיניסטי  בכל סוג של חברה ובכל  עת.

המסר של הסרט בעיני: הפערים בין העולם המודרני לבין העולם הפוסט מודרני, המתקיימים זה בצד זה, הם חומר נפץ. העולם הפוסט מודרני  המערב אירופי לא יכול להשאיר  את האלימות סגורה ונעולה  בבוסניה, בעולם המודרני הישן. בסופו של דבר האלימות הבוסנית מגיעה ללונדון בצורת פיגוע טרור.

האדם הפרטי, שילדותו החלה בעולם המודרני ובגרותו נמשכת בעולם הפוסט מודרני, משתוקק לשלב בין שני העולמות: בין חוויית האותנטיות והממשיות של העולם המודרני, לבין הקדמה ושלטון החוק המסודר של העולם הפוסט מודרני. אך ניסיונות השילוב  נגמרים במותו של הגיבור. שהוא ספק הרג בלתי מכוון או התאבדות. (בחלק השלישי היו די  רמזים לכך שהגיבור יודע שהוא הולך אל מותו ושהוא מעמיד את חייו בסכנה). בעיני המסר הוא פסימי: המיזוג בין שני העולמות, המודרני והפוסט מודרני, אינו אפשרי.

 





גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש