דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  אודות המגמה
  מקצוע תקשורת וחברה
  תוכנית הלימודים
  מערכים בתקשורת וחברה א
  מערכים בתקשורת וחברה ב
  מערכים בתקשורת וחברה ג
  מבניות בתקשורת וחברה ג
  מאמרים תיאורטיים
  מאמרים בנושא עיתונות
  מאמרים בנושא רדיו
  מאמרים בנושא טלוויזיה
  מאמרים בנושא פרסום
  موضوع الاعلام والمجتمع
  תקשורת אלקטרונית
  פרסום ויחסי ציבור
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,466,376 כניסות לאתר
"איתרנו את האויב. זה אנחנו!"

מאת: פרופ' שמואל ליימן-וילציג

אחת הסוגיות שהטרידו בעבר הלא רחוק ועדיין מטרידות את מנוחתם של פוליטיקאים, חוקרי
תקשורת והציבור הרחב, היא הכוח המתעצם של תאגידי תקשורת המתמזגים והמתנפחים ללא
הרף.

בארץ מדובר בשלושה עיקריים: ידיעות אחרונות, מעריב ורשת שוקן. פרשת האזנות הסתר
המחישה רק חלק מהסכנות במצב בו גורמים מעטים נאבקים על כספי הציבור. בעיה גדולה
פי כמה - מאחר שהיא אינה בלתי-שיגרתית אלא יום-יומית - הינה רמת האמינות של
העיתונים בכל הקשור ליריביהם ולפירמות העסקיות הקשורות איתם. גם בזה היינו עדים
ל"מגמתיות" (בלשון המעטה עדינה) בכיסוי העיתונאי, מעבר לנגיחות החזיתיות שהן נחלת
רוב עיתוני העולם המתמודדים עם מתחרים מושבעים.

נשאלת השאלה: האם עצם התיאגוד, צבירת הכוח, הם הגורמים לתופעות החותרות תחת
אמינותם של עיתונים (או ערוצי תקשורת אחרים) אלה? האם אימרת לורד אקטון לגבי
הפוליטיקה - "עוצמה משחיתה; עוצמה מוחלטת משחיתה לחלוטין" - הכרחית, כלומר תמיד
תקפה, גם בעולם התקשורת? או שמא אין קורלציה מחייבת מאחר שקיימים משתנים וגורמים
אחרים המשפיעים על התנהגות העיתונות בכלל, ואמינותה בפרט?
 
שאלה זו עלתה לאחרונה ביתר שאת, דווקא בחו"ל. במשך המחצית השניה של 1995 התבשרנו
על כמה מיזוגי ענק בעולם התקשורת. קודם רכשה וסטינגהאוז את רשת CBS (תמורת
חמישה מליארד דולר). מייד לאחר מכן קנתה חברת דיסני את רשת ABC וכו' (תמורת
תשעה-עשר מיליארד דולר) ובכך הפכה לתאגיד התקשורת הגדול ביותר בעולם. אולם, מקומה
המוביל לא החזיק מעמד יותר מחודשיים - בסוף הקיץ "בלעה" חברת טיים-וורנר את טרנר
ברודקסטינג (HBO, CNN וכו') והפכה לתאגיד חובק עולם החולש כמעט על כל אמצעי
התקשורת האפשריים: אולפן סרטים, מו"ל ספרים, מפיקי מוסיקת רוק, טלוויזיה בכבלים,
מגזינים יוקרתיים, וכן הלאה וכן הלאה.
 
אין צורך להוסיף שעולם התקשורת ראה במיזוגים אלה לא רק עניין שנוגע לו ישירות, אלא
גם סיפור חדשותי ראשון במעלה, מלא מתח, אינטריגות, ממון רב, מנצחים ומובסים. לשם
דוגמא, ניקח את הציטוט הבא, אודות המיזוג בין טיים-וורנר לבין טרנר, שהופיע במגזין
רב-תפוצה (התרגום שלי): "כל פרויקט המיזוג מלא סכנות. על אף שהחברה המשולבת החדשה
תחזיק במטמון תקשורת אגדי, היא גם תצטרך להתמודד עם כמה "מלכים" מוכתרים ו"נסיכים"
אשר ישמרו על זכויות הטריטוריה, שלא לדבר על טיפול באגו המנופח שלהם, ולא - לחברה
צרות צרורות. בנוסף, עצם גודלו של העניין ימקד בעיסקה את העין החוששת של המפקחים
הפדרליים. שלא לדבר על המוני בעלי עניין התוהים אם לוין וטרנר יוכלו לקיים את
הבטחתם לצמיחה מהירה בעתיד עקב שילוב המשאבים של שתי החברות."
 
לכאורה, ניתוח ופרשנות הוגנים אם כי קודרים. אך מה שהופך את הציטוט למעניין במיוחד
בהקשר בו אנו עוסקים הינה העובדה שהוא מופיע ב...TIME MAGAZINE, בבעלות
טיים-וורנר, כמובן!
 
אמרתי "מעניין"? אולי "מדהים" היא מילה טובה יותר בפרספקטיבה של התרבות העיתונאית
הישראלית. האם ניתן להעלות על הדעת כתבה בידיעות אחרונות על הסכנות לחברה
הישראלית מבעלות צולבת של "ידיעות תקשורת" על טלוויזיה בכבלים ועיתונות יומית? האם
אפשר בכלל לחלום על כתבה במעריב המבקרת את ניהולה של "הכשרת הישוב" והעומדים
בראשה? עצם השאלה מעלה גיחוך...
 
איך זה שיש ל"טיים מגזין" האומץ לעורר ספקות באשר לתיפקוד הבעלים שלו, בעוד אצלנו
(למעט כמה דוגמאות של עיתוני רשת שוקן) הדבר דמיוני?
 
קל מאוד להצביע על "חוסר מקצועיות" של אנשי התקשורת בישראל כגורם האשם בתופעה זו.
ונכון, יש בזה משהו. ייתכן שהכתבים הצעירים היום יותר נמרצים מפעם, אולם אין הם
רואים את מקצועם כ"שליחות" אלא כמקור פרנסה (והילה), כך שהסטנדרטים של מקצוע
העיתונות מעניינים אותם פחות מאשר קליעה למטרה.
 
ומהי המטרה? מידרוג. ואין זה חשוב אם מדובר בטלוויזיה, רדיו או עיתון. במלים אחרות
השאיפה לספק את רצון הקהל היא המדרבנת את העיתונות היום. רוצים צבע? מקבלים יותר
צבע (תרתי משמע). רוצים קצר יותר? מקבלים עיתונות טלגרפית. רוצים חדשות משעשעות?
מקבלים עיתונות בידורית.
 
במצב כזה, כאשר ערך ה"חדשה" יורד, כאשר פחות חשובה ה"אמת" המהותית ויותר חשובה
הצורה החיצונית והלשונית, כאשר פחות מעניין את הקורא לקבל דיווח אובייקטיבי ויותר
מעניין לקרוא את הכתבה מזווית סובייקטיבית של העיתונאי שהפך את עורו משליח/שופר
ליוזם/כוכב - אין פלא שאנשי התקשורת נוטשים את הגישה של אובייקטיביות בדיווח, של
חומה סינית בין הצד המערכתי לבין השיווקי (קרי, אינטרס בעלי העיתון).
 
"האשם" הגדול, איפוא, אינו התקשורת אלא אנחנו - הקהל הרחב. כמו שאמר Pogo, הדמות
המצויירת המפורסמת בארה"ב "איתרנו את האויב. זה אנחנו!"
 
נשאלת השאלה: והאמריקאים אינם רודפי סנסציה? הרי הגישה והסגנון האלה החלו דווקא
באמריקה! התשובה היא, שאכן זה נכון אבל יש קהל ויש קהל. כלומר, ליד הקהל המחפש את
הצבע, קיים קהל גדול שעומד על קבלת דיווח אובייקטיבי, נייטרלי ואמיתי עד כמה שהדבר
ניתן בעולם של אנשים בשר-ודם. בניו יורק, וושינגטון, לוס אנג'לס, שיקגו, אטלנטה ועוד
הרבה ערים גדולות, העיתון המוביל הוא "סולידי". בנוסף, מליוני אנשים אשר זוללים
עיתונות "זולה" במשך השבוע פונים למגזין שבועי "מסכם" כמו "טיים" או "ניוזוויק" לקבל את
המידע החשוב ביותר בצורה מעניינת אך מכובדת.
 
ובארץ שלנו? יש עיר אחת שבה הרוב קוראים "הארץ"? איפה המגזין-שבועון שעושה בשבילנו
קצת סדר בכל הסלט השבועי?
 
כראש חוג ללימודי תקשורת, אני נשאל מדי פעם האם לא הגזמנו לאחרונה בהקמת כל כך
הרבה מסגרות ללימודי תקשורת, הן במוסדות להשכלה גבוהה והן בבתי ספר התיכוניים.
תשובתי מאז ומתמיד: המטרה העיקרית של כל המוסדות והתוכניות האלה אינה להכשיר
עשרות אלפי אנשי מקצוע לעתיד (אם כי, עוד לא הגענו לרוויית השוק מבחינה זו), אלא
להפוך את קהל התקשורת העתידי ליותר נבון ומקצועי בצריכת התקשורת. ברגע שהקהל
יתחיל לדרוש את החזרת הסטנדרטים העיתונאיים הקלאסיים, אנשי המקצוע כבר ישנו את
דפוסי עבודתם. בסיכומו של דבר, בעיית אמינות התקשורת בארץ אינה נובעת דווקא מתהליך
התיאגוד הכלכלי, אלא מתהליך השיעבוד של הקהל לנורמות לא ראויות לעם חופשי. המפתח
להגברת האמינות של התקשורת אינו בחקיקה של המחוקקים ובפיקוח של המפקחים, אלא
בידינו אנו. דווקא בגלל השיקול הכלכלי של התאגידים, הם ילכו בעקבותינו אם נדיר
רגלינו מאלה שאינם יודעים כיצד להפריד בין אינטרס עצמי לבין דיווח רציני. כמו ב-
TIME, הגיע ה"זמן".
 
מקור:
 
"אותות 96" מספר 191, עמ' 28, הוצאת איגוד המפרסמים בישראל
 

 
 











 

 
 



 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש