דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  אודות המגמה
  מקצוע תקשורת וחברה
  תוכנית הלימודים
  מערכים בתקשורת וחברה א
  מערכים בתקשורת וחברה ב
  מערכים בתקשורת וחברה ג
  מבניות בתקשורת וחברה ג
  מאמרים תיאורטיים
  מאמרים בנושא עיתונות
  מאמרים בנושא רדיו
  מאמרים בנושא טלוויזיה
  מאמרים בנושא פרסום
  موضوع الاعلام والمجتمع
  תקשורת אלקטרונית
  פרסום ויחסי ציבור
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,466,435 כניסות לאתר
הככל עובד עיתונאי?

מאת: אלישבע ברק

זכויות וחובות הבעלים של עיתון ועיתונאים מכוח יחסי עבודה
רבות נכתב ונאמר על חופש העיתונות, שהוא אחד ההיבטים של חופש הביטוי. אני
מבקשת לבחון את חופש העיתונות מתוך נקודת מבט נוספת: יחסי עבודה. כאשר אנו
דנים ביחסי עיתון-עיתונאים אנו עוסקים ביחסים בין מעביד - הבעלים של
עיתון, לבין עובדיו העיתונאים. בסוקרנו את היחסים הללו מנקודת מבט של יחסי
עבודה, עלינו לבחון קודם כל את זכויותיו של כל אחד מהם, של העובד ושל
המעביד. כאשר זכויות אלה מתנגשות יש, כבכל התנגשות בין זכויות אדם, למצוא
את האיזון הראוי ביניהן.


אעמוד בקצרה על האיזונים הראויים בין זכויות העובד לאלה של המעביד בדרך
כלל ואפנה למייחד את זכויות העובדים והמעבידים כאשר מדובר בבעלים של
עיתון ועובדיו העיתונאים.


המייחד יחסי עבודה
ליחסי עבודה יש גוון מיוחד במינו. אין אלה יחסים חוזיים רגילים, כגון
יחסים מסחריים. מדובר ביחסים מיוחדים, יחסים מתמשכים. כריתת הסכם מסחרי
וביצוע האמור בו, כגון מכירת טובין, מסיים בדרך כלל את היחסים בין הצדדים.
כשמדובר ביחסי עבודה, כריתת הסכם, בכתב או בעל פה, אינה מסיימת את היחסים
בין הצדדים. היחסים אך מתחילים. והם מתמשכים. לכך יש מספר השלכות:


א. התוצאה הטבעית של התמשכות היחסים היא שהתניותיו של הסכם העבודה אינן
קבועות. הן משתנות במשך חיי ההסכם, במשך קיום יחסי העבודה. עובד צובר ותק,
שכרו עולה - ולו רק בגובה תוספות היוקר והשכר במשק. מיומנותו בדרך כלל
גדלה עם חלוף הזמן והתבגרותו של העובד. העובד צובר ניסיון בעבודה ומתקדם
בתפקידיו. המייחד אם כן את יחסי העבודה הללו הוא היותם דינמיים וגמישים.


ב. מאפיין נוסף, הקירבה המיוחדת בין שני הצדדים ליחסים אלה. הצדדים
פועלים במשך קיום היחסים תוך קשר רצוף ביניהם.


ג. קירבה זו והתמשכות היחסים דורשת תום לב ויחסי אמון מיוחדים. פירושו של
דבר שעל כל אחד מהצדדים ליחסי העבודה להתחשב בצד השני, כפי שעל צדדים
ליחסי משפחה או שותפות להתחשב זה בזה. מבחינות מסוימות ניתן להסתכל על
מקום העבודה כעל מדינה בזעיר אנפין. יש בה מעין "שלטון" של בעלי המפעל. לו
הזכות הקניינית ולכן הפררוגטיבה להחליט באשר לדרך ניהולו של המפעל.
לעובדים יש כוח העבודה. גם הם בעלי חובות וזכויות במפעל. יחסים אלה, מעצם
טיבם, דורשים מידת תום לב, נאמנות והתחשבות מרבית זה בזה. על כל צד לעשות
את המרב, לא רק על מנת לא לעמוד בדרכו של השני, אלא גם על מנת לתמוך בצד
השני ולדאוג לכך שלצד השני יהיה סיפוק מעבודתו. כל זאת כמובן במידה שהדבר
אינו פוגע באינטרסים שלו עצמו. אם לא ידאג האחד לאינטרסים של השני בעבודה,
יהפוך מקום העבודה, בו המעביד והעובד מבלים חלק ניכר מחייהם, למקום ללא
סיפוק והנאה. ניהול עסק ועבודה בו אינם אך מקור לפרנסה. הם גם מקום
למימוש האני של כל אחד מהצדדים ליחסי העבודה. על כל צד לממש את זכויותיו
במידת האפשר מבלי לפגוע בזכויותיו של הצד השני.


חשוב לזכור שאין מדובר בצדדים הצרים זה לזה אלא בשני צדדים שמטרתם לעבוד
זה בצד זה על מנת לפתח ולקדם את המפעל. עם זאת, לכל צד זכויות יסוד וכאשר
הן מתנגשות זו בזו עלינו לאזן ביניהן.


האיזון הראוי בין זכויות האדם של כל אחד מהצדדים
ביחסי עבודה לכל צד זכויות משלו, חלקן מתנגשות זו בזו. לבעלים של מפעל
(אני מתייחסת לכל מקום עבודה כאל "מפעל" במובנו הרחב) יש זכות הקניין.
המפעל הוא קניינו. זוהי זכות חוקתית מכוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
למעביד עומדת לא רק זכות הקניין, יש לו גם זכות לחופש העיסוק. גם זו זכות
חוקתית מכוח חוק יסוד: חופש העיסוק. כבעל זכות הקניין ותוך מתן משקל
לזכותו לחופש עיסוק, יש למעביד הזכות לנהל את מפעלו כרצונו ועל פי שיקול
דעתו. זוהי הפררוגטיבה הניהולית שלו. מעבר לכך, בעיני יש למעביד גם חובה
מוסרית לנהל את מפעלו כמיטב יכולתו. חובה זו של המעביד הוא חב קודם כל
לעובדיו, המעוניינים בהצלחת המפעל. הצלחתו של המפעל היא גם הצלחתם הם.
בנוסף, חב המעביד לדעתי גם חובה מוסרית לציבור כולו. בעל מפעל הוא חוליה
בשרשרת המפעל הלאומי.


בעשותו שימוש בפררוגטיבה הניהולית שלו נתונה למעביד הזכות להחליט על דרך
העבודה, לשנות את קו הייצור, להורות לעובדים כיצד לפעול לפי קו הייצור
החדש, לפתוח מחלקות חדשות ולסגור אחרות. אם ההתערבות אינה משנה מהותית את
תנאי עבודתם של העובדים, לא תישמע טענתם כי נעשה שינוי חד צדדי בתנאי
עבודתם.


עם זאת, הפררוגטיבה של המעביד אינה מוחלטת. היא אינה זכות העומדת בפני
עצמה. מולה ניצבות זכויות אחרות. המעביד והנהלת מפעל אינם השחקנים היחידים
במפעל. עמם ישנם עובדי המפעל. מעביד רשאי לפעול במסגרת הפררוגטיבה
הניהולית שלו כל עוד זו אינה פוגעת פגיעה מעבר למידה בעובדים. עליו להביא
בחשבון את זכויות עובדיו, זכויות מיוחדות למי שעובד. העובדים רשאים לנצל
את זכויותיהם כל עוד פעילותם אינה מתנגשת בזכויותיו של המעביד, בדרך
הניהול שלו. הבעיה מתעוררת כאשר הזכויות מתנגשות. לעובדים במפעל יש את כוח
העבודה. זוהי זכות מעין קניינית. היא מקנה להם קשר, לא רק עם המעביד, אלא
גם עם מקום העבודה. לעובדים יש הזכות לחופש העיסוק. זכותם לחופש העיסוק
פירושה שיש להם החירות לנצל את כוח העבודה שלהם על מנת להתפרנס ולעשות
לביתם. אך בכך לא די. זכותם לחופש העיסוק פירושה גם שיש להם הזכות לנצל את
הפוטנציאל שלהם, לעסוק בשטח בו הם מיומנים. חופש העיסוק של עובדים אין
פירושו רק קבלת שכר. חופש העיסוק של עובדים פירושו סיפוק בעבודה, ניצול
המיומנות המיוחדת של עובדים, צבירת ניסיון תוך פיתוח מיומנות זו. זו לא רק
זכות. על עובד מוטלת החובה לעסוק במיומנותו ולפתחה ללא פגיעה ביכולת
הניהול של מעבידו. עבודה בתחום מיומנותו ופיתוחה הן אם כן זכותו וחובתו של
העובד. מאידך גיסא, למעביד הזכות לנהל את עסקו כראות עיניו. הזכויות
האמורות הן חירויות. היינו, אין לזולת זכות לפגוע בהן. אך הן אינן זכויות
מוחלטות. זכותו של האחד להרים את ידו מסתיימת בגובה האף של השני. אל לו
לפגוע באפו של השני.


מדובר באיזונים בין זכויות של מעבידים לאלה של עובדים. האיזון נעשה בעזרת
מבחן הפרופורציונליות, המידתיות.


מהי מידתיות זו? זכותו של מעביד להעביר עובד ממחלקה למחלקה, מתפקיד
לתפקיד, לסגור מחלקות ולפתוח אחרות. אך צריך שההעברה תיעשה בצורה סבירה
תוך איזון בין צורכי המפעל לצורכי העובדים. מעביד רשאי לסגור אגף במפעלו
ולהעביר את מנהל האגף לניהול אגף אחר, אך אין מעביד רשאי להעביר מנהל אגף
לתפקיד של פקיד מן השורה גם אם שכרו של אותו מנהל אגף לשעבר לא ישתנה. חלק
ניכר מזמנו של עובד עובר במקום העבודה. עליו להעביר זמן זה תוך סיפוק. כך
כל עובד. כך בוודאי עובד בעל מיומנות מיוחדת. מי שהיה במשך שנים רבות מורה
מחנך של כיתה, אין להעבירו לתפקיד של מורה מחליף לעת מצוא, גם אם שכרו של
אותו מורה לא ייפגע עקב כך. מורה מבקש גם סיפוק בעבודתו וקידום, לא נסיגה.
רופא מנתח ימצא סיפוק בעבודתו כאשר הוא יטפל בחולים, יבצע ניתוחים ויקדם
את מחקריו. אין לדרוש מרופא שישב באפס מעשה מבלי לטפל בחולים ולבצע
ניתוחים גם אם שכרו לא ייפגע עקב כך. לא די בכך ששכרו של רופא לא ייפגע.
תשלום שכר לרופא מבלי לאפשר לו לעסוק ברפואה ולנצל את מיומנותו, היא שימוש
שלא בתום לב בפררוגטיבה הניהולית.


נשיא בית המשפט העליון הקנדי, Dickson, התייחס לכך כאשר דן בהגנה על חופש
הביטוי של עובדים במאבקם המקצועי:


A person's employment is an essential component of his or her sense of
identity ,self-worth and emotional well-being. Accordingly ,the
conditions in which a person works are highly significant in shaping
the whole compendium of psychological ,emotional and physical element
of a person's dignity and self respect) Reference Re Public Service
Employee Relation Act [Alta] ,[.1987] 1 S.C.R .313 ,at United Food and
Commercial Wwrkers ,Local 1518 v. Kmart Canada Ltd. And the Labor
Relations Board of British Columbia ,p .368).

(תעסוקה של איש או אשה מהווה מרכיב יסודי בזהותם, הערכתם העצמית וקיומם
הרגשי. בהתאם לכך, תנאי העבודה של כל אדם חשובים במידה רבה בעיצוב היסודות
הפסיכולוגיים, הרגשיים והפיזיים של כבודו של האדם ושל הערכתו העצמית).


איני מבקשת לומר שמעביד אינו רשאי לשים סייגים לפעילות העובד בהתאם
לצורכי מקום העבודה. כל שברצוני לומר הוא, שאנו דנים בזכויות העומדות זו
מול זו. דרישת תום הלב ממעביד ומהעובד היא שכל אחד מהם יעשה שימוש
בזכויותיו בתום לב ותוך התחשבות בזכויות הזולת. המטרה צריכה להיות שעובד
ומעביד לא יהיו שני צדדים במערכה. הם שניים, העושים כל אחד במסגרת
אפשרויותיו וזכויותיו את המרב על מנת לקדם את המפעל.


עמדתי על החשיבות לאפשר לכל עובד, לא רק לקבל שכר אלא גם לעסוק במיומנותו
ולפתח את אישיותו באמצעותה. אך לא די בכך שמאפשרים לעובד לעסוק במיומנותו.
יש גם גבולות לזכותו של המעביד להתערב בצורת ביצוע עבודתו של העובד. ניתן
לפקח על דרך ההוראה הכללית של מורה, על שעות עבודתו, על תוכנית ההוראה
בקווים כלליים. אך יש גבול למידת ההתערבות של מנהל בית ספר בדרך ההוראה.
אין הוא רשאי, מעבר לתיחום הקווים הכלליים, להורות למורה כיצד בדיוק עליו
ללמד. מנהל בית חולים רשאי להסדיר את התורנויות של הרופאים, את שעות
העבודה, את מבנה המחלקות של בית החולים, אך אין הוא רשאי להיכנס לפרטי
עיסוקם, לומר לרופא מנתח בדיוק מאיזה צד לנתח ובאילו כלים. אלה
המיומנויות המיוחדות של המורה והרופא. אם המעביד אינו מרוצה מהם הוא רשאי
לפטרם מנימוקים ענייניים.


מצד שני, גם עובד צריך שיעשה שימוש בזכותו לחופש עיסוק, לאוטונומיה של
הרצון הפרטי שלו ולזכותו לעבוד, תוך התחשבות בזכויותיו של המעביד. הפרעה
מכוונת למעביד וסירוב לביצוע כל עבודה כפי שנדרש על ידי המעביד ללא סיבה
סבירה אינה ניצול נאות של זכויותיו של העובד.


עמדתי על כך שמקום העבודה הוא מבחינות מסוימות מעין מדינה בזעיר אנפין.
ישנו מעין "שלטון" של הבעלים של המפעל. על הצדדים להפעיל זכויות אלו תוך
החלה מסוימת של כללים מן המשפט המנהלי, כגון אי-אפליה, יחס הוגן ואי משוא
פנים.


הזכות לחופש הביטוי
למעבידים ולעובדים כמו גם לארגוני עובדים ומעבידים יש, בנוסף לזכות
לאוטונומיה של הרצון הפרטי, לזכות הקניין ולזכות לחופש העיסוק, כמובן גם
כל זכויות האדם האחרות. אחת החשובות בהן היא הזכות לחופש הביטוי. מעבר
לחשיבות של זכות זו לכל אדם, יש לה חשיבות מיוחדת כשמדובר ביחסי עבודה.
המחוקק הטיל הגבלות מסוימות על חופש הביטוי של עובדים. כך הטיל חוק שירות
המדינה (סיוג פעילות מפלגתית ומגבית כספים), התשי"ט 1959 בסעיף 5(1) שבו,
איסור על עובדי מדינה מסוימים -


 לבקר את המדיניות של משרדיהם, של משרדים אחרים או של הממשלה, במסיבת
עיתונאים, בראיון עיתונאי, בנאום במקום פומבי, בשידור, בעיתון או בספר.


 התקשי"ר, בסעיף 537.42, חוזר על איסור זה:
 (א) אסור על העובדים המנויים בפסקה 42.321 לבקר את הממשלה ומשרדיה ובכלל
זה מדיניותם, במסיבת עיתונאים, בראיון עם עיתונאי, בנאום במקום פומבי,
בשידור, בעיתון או בספר; (חוק שירות המדינה (סיוג פעילות מפלגתית ומגבית
כספים), תשי"ט-1959, ס'1(5); החלטת הממשלה, י"פ 701, תשי"ט, ע' 1904).


 )ב) אסור על העובדים המנויים בפסקה 42.321 בתקשי"ר לבקר ממשלה שכיהנה
בעבר או מדיניות קודמת של משרדי הממשלה, במסיבת עיתונאים, בראיון עיתונאי,
בנאום במקום פומבי, בשידור, בעיתון או בספר;


 )ג) אסור על עובדים באיזו דרגה שהיא לבקר, בצורה מעליבה או פוגעת, את
הממשלה המכהנת באותה עת ומשרדיה, ו/או כל ממשלה שכיהנה בעבר ו/או מדיניות
קודמת של משרדי הממשלה.


ראוי לציין כי מגבלות אלו הוטלו בטרם חוקקו שני חוקי היסוד, חוק יסוד:
כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק, המהווים את מגילת זכויות האדם
שלנו. שאלה היא, אם כללים אלו היו עומדים היום על כנם נוכח חוקי יסוד אלה,
שכן הם פוגעים בחופש הביטוי של העובד. מעבר לכך הם פוגעים באינטרס הציבורי
שעובד יהא חופשי להתבטא, לא רק לשם הגנה על זכותו לחופש ביטוי אלא גם לשם
הגנה על הציבור, על מנת שניתן יהא לגלות אי-סדרים במקום העבודה. עמד על
כך נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר בעניינו של גדעון ספירו (עש"מ 5/86,
גדעון ספירו נ. נציב שירות המדינה, פ"ד מ(227), 4).


ספירו היה עובד מדינה שנכלל ברשימת העובדים שעליהם חל האיסור האמור. הוא
הועמד לדין משמעתי בגין פרסום כתבות בעיתונות המבקרים את מדיניות הממשלה.
לביקורת לא היה כל קשר לעבודתו של גדעון ספירו. היא נגעה ליחסה של ישראל
לפלסטינים, שעה שעבודתו היתה במרכז ההסברה. בית הדין המשמעתי עמד על
הבעייתיות הנוצרת עקב עצם הגבלת חופש הביטוי של עובד מדינה החי ופועל בתוך
מסגרת מדינית אשר חופש הביטוי הוא אחד מיסודותיה. בית הדין עמד על כך
שהאיסור חל בין שהפרסום אשר עליו נסב הדיון קשור לתפקידו של העובד בשירות
המדינה ובין אם לאו. בית הדין אימץ עקרונות שגובשו על ידי ועדה ציבורית
בראשותו של השופט צבי ברנזון אשר דנה בסטנדרטים להתנהגותם של נושאי
תפקידים ציבוריים. עם זאת מצא בית הדין למשמעת כי המערער עבר על סעיף
3(17) שבפרק על עבירות משמעת, שפיטה ועונשין בחוק שירות המדינה (משמעת),
ה'תשכ"ג- 1963 הקובע:

 17. עובד מדינה שעשה בישראל או בחוץ לארץ אחת מאלה אשם בעבירת משמעת:

 .......

 (3) התנהג התנהגות שאינה הולמת את תפקידו כעובד המדינה או התנהג התנהגות
העלולה לפגוע בתדמיתו או בשמו הטוב של שירות המדינה.


הנשיא מאיר שמגר, שדן בערעור על החלטת בית הדין למשמעת, בחן את פרשנותו
של המונח "לבקר" שבחוק ואת היקפו של האיסור לאור תכלית החוק האוסר, ותוך
איזון תכלית האיסור לעומת חשיבותה ומעמדה של הזכות לחופש הביטוי, בעיקר של
עובד. הוא עמד על כך שנקודת המוצא היא שיש להגן על חופש הביטוי של כל אדם.
בעיקר יש חשיבות לחופש הביטוי של עובדים. מאידך יש להטיל מגבלות מסוימות
על התבטאותו ברבים של עובד בכלל ועובד ציבור בפרט הנובעות מדרישת הנאמנות
המיוחדת של עובד כלפי מעבידו. לאור התכלית יש לבחון את האיזון בין מערכת
היחסים המיוחדת שבין עובד למעביד על חובות הנאמנות המיוחדות שמערכת זו
יוצרת מחד גיסא, ואת חשיבותה של חירות הביטוי של עובד מאידך גיסא.


חירות הביטוי של עובד חשובה ראשית כל בתוך מקום העבודה פנימה. יש חשיבות
לכך שעובד יוכל להביע דעה לגבי דרך ניהולו של המפעל ושיטות העבודה. יש לתת
משקל לחופש הביטוי של עובד המביע את דעתו בפני מעבידו והממונים עליו
בנושאי העבודה בהם הוא מועסק. הדבר חשוב לעובד, למעביד ולציבור בכללותו.
מנקודת מבטו של העובד, חשוב שהוא ירגיש שהוא מהווה חלק אינטגרלי מהמפעל.
כך תגבר המוטיבציה שלו לעבוד. מנקודת מבטו של המעביד, טוב תמיד לשמוע דעות
נוספות ומנקודת מבטו של הציבור הרחב חשוב שעובד יוכל לבקר את מקום העבודה,
למתוח עליו ביקורת ומעל לכל, שניהול כושל או אף שחיתויות במקום העבודה
יקבלו ביטוי ויגיעו לידיעתו של הציבור.


לאור תכלית זו עלינו לפרש את החוק האוסר על עובדי ציבור, "לבקר את
המדיניות של משרדיהם, של משרדים אחרים או של הממשלה, במסיבת עיתונאים,
בראיון עיתונאי, בנאום במקום פומבי, בשידור, בעיתון או בספר". האיזון
הנכון בין איסור זה לחשיבותו של חופש הביטוי של עובדים הוא לפרש את החוק
באופן שהביקורת לא תגרום נזק למעביד. בעניינו של גדעון ספירו - הוא עבד
במשרד כמנהל המחלקה לאירוח במרכז ההסברה וביקורתו בעיתונות לא היתה ביקורת
על הממשלה כמעבידתו אלא ביקורת על מדיניות כללית של המדינה כלפי ערביי
ירושלים, כלפי פציפיסטים וכדומה. קשה לראות כיצד עשויה ביקורת זו לפגוע
במעביד כאשר היא נאמרת על ידי מנהל מחלקת האירוח במשרד ההסברה. בשוקלו את
האיזון בין חשיבות חופש הביטוי של עובד לנזק שביקורת עלולה לגרום למדינה
כמעבידה, וכן את הפגיעה בעובד בעל ותק בעצם פיטוריו ובשלילת זכויות שצבר
תוך כדי עבודתו, כגון פיצויי פיטורין ופנסיה, ביטל הנשיא שמגר את הסנקציה
החמורה שהוטלה על העובד על ידי בית הדין למשמעת, לפיה הוא פוטר ונשללו
ממנו פיצויי הפיטורים והפנסיה. הנשיא שמגר הטיל עליו סנקציה קלה יותר. וכך
הוא ציין:


הקושיה מכוונת במיוחד אל הסוגיה של חירות הביטוי, ועלינו להשיב לשאלה, אם
ההעסקה יכולה לגרוע מזכות יסוד זו; ואם התשובה לשאלה זו תהיה חיובית, קמה
שאלה שנייה, והיא, מהי המידה ההכרחית של צמצום החירות.

מחד גיסא עומד עניין ההעסקה, בעטיה מתפתחת הנטייה לעטוף את העובד באיצטלה
של מי שנושא על גבו את האינטרס של המעביד, הפרטי או הציבורי, וכמי שמזדהה
עמו ועם מטרותיו העקרוניות. ככל שמדובר במעביד ציבורי, 'מטרה', לעניין זה,
פירושה, בין היתר, גם המדיניות, אשר עליה החליטו אלו שהוסכמו לכך כדין,
כמקובל במשטר דמוקרטי.

עולה מיד השאלה הנגזרת, והיא, מה מעמדה וגורלה בהקשר זה של חירות הביטוי,
ובין היתר, מדוע יאבד הציבור את הזכות לדעת, מהי השקפתו לאמיתה של מי
שממלא פונקציה ציבורית, ויפיק מכך לקחים לטובת הציבור, ומדוע לא יוכל
העובד להביע דעתו, אשר אליה הגיע לפי מיטב הכרתו ואשר לאורה המדיניות
הננקטת על ידי הרשות הציבורית המעסיקה אותו היא מוטעית או אף מזיקה. אין
ספק שמצפים לכך שהעובד יביע דעתו, בנושאי העבודה בהם הוא מועסק, ראשית כל
בתוך המסגרת פנימה. עליו לפעול ולפנות בצינורות הארגוניים שנועדו לכך או
שנובעים מן המבנה ההירארכי שבתוך הרשות הציבורית, ועליו להביא דעתו
והשקפתו בענייני העבודה לידיעת הממונים עליו, כדי שהם, ודרכם הציבור כולו,
יפיקו את התועלת הראויה מכך. מעובד הציבור נדרש האומץ להביע באוזני
הממונים עליו את דעתו בענייני העבודה בהם הוא מועסק. גם במסגרות, הבנויות
בצורה הדווקנית ביותר על המשמעת, מצפים להבעת הדעה של האיש החושב, המבטא
את אחריותו על ידי גיבוש דעתו והבעתה. אולם, יחד עם זאת, כללי הארגון הטוב
והמשמעת מחייבים, שהבעת הדעה של העובד תועלה באותם צינורות ארגוניים
שנקבעו לכך.


בעיה חמורה מתעוררת לגבי עובדים המדווחים על שחיתויות במקום העבודה.
עובדים אלה מסתכנים בפיטורין. עובדים רבים פוחדים לכן להתלונן. זוהי
בעייתם של הקרויים בארצות הברית blowers whistle. בהכירו בחשיבות חופש
הביטוי של עובד ובתרומתו לגילוי אי-סדרים ואף שחיתויות במקום העבודה,
הוסיף המחוקק הוראה לחוק מבקר המדינה, התשי"ח1958- )נוסח משולב), סעיף
45א, שכותרתה היא


"תלונה של עובד הציבור שחשף מעשי שחיתות", האומרת:

 על אף האמור בסעיף 8(38),


תלונה של עובד כאמור בסעיף 3(36), למעט שוטר, סוהר וחייל (להלן בפרק זה -
העובד), על מעשה כאמור בסעיף 37 שעשה מי שממונה עליו בתגובה על כך שהוא
הודיע בתום לב ועל פי נהלים תקינים על מעשי שחיתות שבוצעו בגוף שבו הוא
עובד - תבורר לפי הוראות פרק זה, בכפוף לסעיפים 45ב עד 45ה...


סעיף 45ב. דן ב"תלונה שבירורה מצריך סיבה מיוחדת" וקובע:

 מצא נציב תלונות הציבור שיש סיבה המצדיקה זאת, רשאי הוא לברר תלונה
כאמור בסעיף 45א(1), אף אם העובד הודיע על מעשי שחיתות שלא על פי נהלים
תקינים.


סעיף 45ג. קובע את ה"סעדים":

45ג. (א) נציב תלונות הציבור רשאי ליתן כל צו שימצא לנכון ולצודק, לרבות
צו זמני, כדי להגן על זכויות העובד, בשים לב לתיפקודו הראוי של הגוף שבו
הוא עובד.

 (ב) היתה התלונה על כך שהעובד פוטר, רשאי נציב תלונות הציבור לצוות על
ביטול הפיטורים או על מתן פיצויים מיוחדים לעובד, בכסף או בזכויות.

 (ג) נציב תלונות הציבור רשאי לצוות על העברת העובד למשרה אחרת בשירות
מעבידו.

 צו לפי סעיף זה מחייב את מי שממונה על העובד ואת העובד עצמו, והמפר אותו
עובר עבירת משמעת, ואולם אין באחריותם של אלה, בשל עבירת משמעת, כדי לגרוע
מאחריותם הפלילית בשל הפרת אותו צו.


סעיף 45ד. מאפשר ליועץ המשפטי לממשלה או לממונה בגוף מבוקר "עיון מחדש"
בהחלטת הנציב:

 היועץ המשפטי לממשלה רשאי לבקש שהנציב יעיין מחדש בהחלטה שניתנה לפי
סעיף 45ג. היתה התלונה של עובד המדינה, רשאי לבקש כך גם נציב שירות
המדינה; היתה התלונה של מי שאינו עובד המדינה, רשאי לבקש כך גם העומד בראש
הגוף המבוקר.


 הגשת תלונה שלא בתום לב או מתוך קנטרנות, היא עבירת משמעת על פי סעיף
45ה. לחוק.


בשנת 1997 עיגן המחוקק עקרונות אלו ב"חוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות
ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין), התשנ"ז-1977." כיום שוקלת הכנסת
להעביר את נטל ההוכחה למעביד. יהא עליו להוכיח שלא פיטר עובד בגלל חשיפת
שחיתויות.


המחוקק הכיר אם כן בחשיבותה של מניעת ביטוי, של "סתימת פיות" במקום
העבודה מנקודת המבט האישית של העובד ומנקודת המבט הציבורית.


דרך דומה עשתה הפסיקה בארצות הברית. במאה ה-17 היתה זו בארצות הברית
עבירה פלילית לבקר את הממשלה. עברנו כיברת דרך מאז. בפסק הדין של ה"ניו
יורק טיימס" נגד סליבן ציין השופט Brenen את חשיבותה של הביקורת על
הממשלה. העם הוא הריבון והממשלה היא אך נציגתו של הריבון. עליה מוטל
התפקיד לשרת את העם. הוא עמד על כך שברגיל עובדים בלבד מסוגלים לספר ולבקר
את הקורה במקום העבודה.


הפררוגטיבה הניהולית שונה לגבי סוגי מעבידים שונים
בדוננו בחובותיהם של מעבידים כלפי העובדים עלינו להבחין בין סוגי מעבידים
שונים. על מעביד ציבורי חלות הגבלות רבות יותר מאשר על מעביד פרטי. כל
מעביד אינו רשאי להפלות בעבודה, הן מכוח החוק, הן מכוח חוקי היסוד. לכל
מעביד הזכות לאוטונומיה של הרצון הפרטי. אצל מעביד פרטי עשויה, באיזון
הכללי, לגבור האוטונומיה של הרצון הפרטי שלו. יהיה זה לגיטימי אם בעלת
חנות לחזיות תבכר להעסיק נשים בלבד. האוטונומיה של הרצון שלה תגבר על
חובתה שלא להפלות.


על מעביד ציבורי יחולו כללי המשפט המנהלי. הוא קיים על מנת לשרת את
הציבור. לגביו יגבר האיסור להפלות, לשקול שיקולים זרים, לפעול תוך ניגוד
אינטרסים. בין השניים ישנה קטגוריה שלישית של גופים פרטיים המספקים
שירותים לציבור. אנו מכנים אותם גופים דו-מהותיים. כאלה הם הסוכנות
היהודית, ההסתדרות הציונית העולמית, האוניברסיטאות ובתי חולים. על גופים
אלו חל המשפט הפרטי אך חלים גם כללים מסוימים מהמשפט הציבורי, אם לא מכוח
המשפט הציבורי עצמו הרי מכוח עקרון תום הלב. חשיבות הדבר היא הן כלפי
העובדים עצמם והן כלפי הציבור. כלפי העובדים אסור לדעתי לגוף כזה לשקול
שיקולים הנגועים בניגוד עניינים, אסור לו להפלות ועליו לפעול על פי כללי
הצדק הטבעי. עקרון תום הלב דורש מגוף הנותן שירותים לציבור להיות כפוף
לכללים מסוימים של המשפט הציבורי. הסוכנות היהודית למשל הוקמה מכוח חוק
ואין לה זכות קיום אלא לצורך המטרות שהציב לה החוק. מדובר בעזרה למדינה
בקיבוץ גלויות, פיתוח הארץ ויישובה, קליטת העולים מהתפוצות ותיאום
פעולותיהם בישראל של מוסדות ואיגודים יהודיים הפועלים בתחומים אלה.


מעבר לחובות הגופים הדו-מהותיים כלפי עובדיהם שלא להפלות וכדומה, יש להם
גם חובות מן המשפט הציבורי כלפי הציבור בכללותו. בית חולים למשל אינו
חופשי להחליט שהוא מקבל לאשפוז יהודים בלבד ולא ערבים, דתיים בלבד ולא
חילוניים. הסוכנות היהודית המופקדת על יישוב עולים אינה חופשית להחליט
ליישב אתיופים בלבד ולא רוסים או להפך. לגוף הנותן שירות לציבור יש אחריות
ציבורית, יש לו מחויבות לפעול בצורה הוגנת על פי התפקידים שהוטלו עליו או
שהוא נטל על עצמו.


מעביד דו מהותי חב אם כן חובות מן המשפט הציבורי הן כלפי עובדיו והן כלפי
הציבור.


בעליו של עיתון ועיתונאים
לאור הנאמר לעיל ננסה לבחון את היחסים בין הבעלים של עיתון לעיתונאים, את
מידת מחויבותם זה כלפי זה ואת מידת המחויבות של שניהם כלפי הציבור הרחב.


במבנה ההיררכי של עיתון עומד הבעלים מחד. הוא המעביד. בדרך כלל הבעלים
הוא גם המוציא לאור של העיתון. לעיתים הבעלים ממנה מוציא לאור אחר כנציגו
בעיתון. לצידם נמצאים העיתונאים - הם עובדיו של הבעלים ועליהם ממונה
העורך.


לבעלים של עיתון כמעביד יש הזכויות וחלות עליו החובות כלכל מעביד אחר.
הוא בעל הקניין. כבעלים של עיתון יש לו הפררוגטיבה כלכל מעביד אחר לנהל את
העיתון כראות עיניו, ולנהל את העובדים כראות עיניו, במגבלות שעמדתי עליהן.
זכותו וחובתו לנהל את העיתון בצורה הראויה. כלכל בעלים גם לו, בנוסף לזכות
הקניינית, גם הזכות לחופש העיסוק והזכות לאוטונומיה של הרצון הפרטי. אך
לבעלים של עיתון זכות יסוד נוספת המהווה חלק אינטגרלי מהיותו בעלים של
עיתון, המהווה את מהותו ותכליתו של העיתון. זו הזכות לחופש הביטוי, לחופש
העיתונות. זכותו זו של בעליו של עיתון יש בה ייחוד. אין היא דומה לזכותו
של כל מעביד לחופש הביטוי. היא לב ליבו של עיסוקו כבעלים של עיתון. זכותו
של בעל עיתון לחופש הביטוי והעיתונות היא פררוגטיבה מיוחדת. מעבר
לפררוגטיבה לנהל את עסקו בצורה הנראית לו ראויה, הוא רשאי לקבוע את צביונו
החיצוני והתכני של העיתון, את הקו הכללי, את העדפותיו הכלליות. אך ככל
פררוגטיבה, אין היא מוחלטת. עליה להביא בחשבון זכויות של אחרים - העובדים
והציבור הרחב.


גם לעיתונאים העובדים זכויות כלכל עובד אחר. יש להם הזכות לעבוד - זכות
מעין קניינית למקום בעבודה - הזכות לחופש העיסוק, לאוטונומיה של הרצון
הפרטי. אך לעיתונאים, כמו לבעלים של עיתון, יש זכות נוספת המיוחדת לעבודתם
הם ולמיומנותם המיוחדת - הזכות לחופש הביטוי והעיתונות. כשם שמיומנותו
ונשמתה של עבודת הרופא המנתח היא צורת הטיפול, ההחלטה אם לנתח אם לאו,
הניתוח עצמו, ודרך הטיפול; כשם שנשמת עבודתו של מורה היא דרך ההוראה,
הגישה הפדגוגית לתלמידים ומבנה השיעור, כך נשמתה של עבודת העורך והעיתונאי
היא חופש העיתונות, הנגזרת מחירות הביטוי. זהו לב ליבה של עבודתם.


מתנגשות אם כן כשמדובר בעיתון זכויות לחופש ביטוי של הבעלים המעביד,
העורך והעיתונאים העובדים והזכות לחופש ביטוי של הציבור, היא זכותו לקבל
מידע. אבחן את הזכויות והחובות והאיזונים ביניהם שלא ממלאי התפקידים
השונים הקשורים בעיתון ובעיתונות מתוך נקודות המבט עליהן עמדתי.


האיזון בין חופש הביטוי של הצדדים
האיזון הראשון שיש לעשותו הוא האיזון בין זכויות המעביד, הבעלים והמו"ל,
לזכויות העובדים - העורך והעיתונאים. בדוננו באיזון בין חירות הביטוי של
הבעלים של עיתון והמו"ל מטעמו לזו של העיתונאים והעורך המופקד על עריכת
הכתיבה שלהם, נקודת המוצא צריכה להיות שבעל זכות הקניין, הבעלים של
העיתון, חופשי לעצב את העיתון באופן כללי. על כן, כשמדובר בעיתון מפלגתי,
כגון העיתונאים שהופיעו בארץ - הבוקר, חרות, על המשמר, למרחב, דבר - אך
טבעי הוא שבעל העיתון יבקש לתת לעיתון צביון התואם את הקו של מפלגתו. אראה
אחר כך שגם זכותו זו אינה בלתי מוגבלת, אך היא רחבה ביותר. הבעלים של
עיתון קובע אם כן את הקו הכללי שלו. השאלה היא עד היכן רשאית מעורבותו
להגיע. מה מידת המעורבות שהוא רשאי ליטול לעצמו בכתיבה ובעריכה היומיומית.
האם הוא רשאי לומר לעיתונאים, לעורכי המשנה ולעורך הראשי, באילו ביטויים
להשתמש, את מי לראיין ובעיקר, את מי לא לראיין. האם הוא רשאי לומר להם
לראיין את אנשי מפלגתו, את אותם אנשים המסכימים עם הקו המדיני שלו, לא
לראיין את בעלי הדעה הנוגדת, ולא לפרסם מידע מהימן אודות בעלי תפקידים
מדיניים, גם אם המידע מוכח כנכון וזאת על מנת לא לפגוע ברגשותיהם. התערבות
כזו של הבעלים של עיתון והמו"ל אינה לגיטימית בעיני והיא פוגעת בעבודה
העיתונאית. בעשותו כך, הוא פוגע בחופש העיתונות של העיתונאי, שהוא לב ליבה
של עבודתו. הבעלים של עיתון רשאי לדאוג שהעיתון יהא מאוזן, שלא יכלול לשון
הרע ופגיעה בביטחון המדינה. אך אין הוא רשאי לחדור לנשמתם של העיתונאים,
ליסוד כתיבתם העיתונאית.


ברי שהבעלים והמו"ל של עיתון רשאי לבחור את עובדיו, לפטר אותם, אם הדבר
לא עומד בניגוד לחוק, ולהסכמים קיבוציים ולכללי מינהל ועבודה תקינים. אך
כל עוד הם עובדים אצלו, אין הוא רשאי לחדור לנשמתם מעבר לקביעת קו כללי.
נשמתה של העבודה העיתונאית היא שיקול דעת בבחירת נושאי הכתיבה, בצורת
הכתיבה, בסגנון, בבחירת המרואיינים.


זה האיזון בין חופש הביטוי והעיתונות של הבעלים המעביד לחופש הביטוי
והעיתונות של העורך והעיתונאים העובדים.


חופש הביטוי של הציבור בחברה דמוקרטית
מעבר למחויבות של הבעלים של עיתון והעיתונאים שלא לפגוע זה בזכויותיו של
זה, יש לשניהם מחויבות נוספת, וזו מחויבותם כלפי הציבור. עיתון הוא אמנם
עסק פרטי, אך הוא משרת את הציבור. הוא גוף דו-מהותי. בתור שכזה יש לו
מחויבות הנובעת מהמשפט הציבורי מכוח עקרון תום הלב. מחויבות זו חלה על
מעביד כלפי עובדיו - אסור לו להפלות, לשקול שיקולים זרים וכדומה. מחויבות
זו חלה גם כלפי עובדיו - אסור לו להפלות, לשקול שיקולים זרים וכדומה.
מחויבות זו חלה גם כלפי הציבור הרחב. לעיתונות ולתקשורת בחברה דמוקרטית יש
תפקיד מרכזי. היא מעצבת את דעת הקהל. עליה לספק לציבור מגוון של דעות.
עליה לאפשר שוק חופשי של דעות. תפקידה העיקרי של העיתונות הוא מימוש זכות
הציבור לדעת. במסגרת תפקידה זה עליה לספק לאזרח את מירב הידיעות
החדשותיות. מעבר לכך עליה לאפשר לאזרח לבחור מתוך מגוון של דעות את הדעות
הנראות לו לגיבוש עמדתו בשאלות מדיניות וחברתיות. על הבעלים של עיתון ועל
העורך והעיתונאים מוטלת האחריות לאזן בין הידיעות ובין הכתבות באופן
שלציבור תהא האפשרות לבחור ביניהן את הנראית לו ולעצב את דעתו שלו. הבעלים
של עיתון העומד על כך שעיתונו יהא חד-צדדי ולא מאוזן, שתיכתבנה בו כתבות
שהן לרוחו, ובעיקר שלא תיכתבנה בו כתבות הנוגדות את דעותיו הפרטיות, אינו
מבצע בתום לב את תפקידו כלפי הציבור. וכך מגדיר דו"ח ועדת צדוק את תפקיד
העיתונות בחברה דמוקרטית:


קיומה של עיתונות חופשית, אחראית ומקצועית הוא אחד מן התנאים ההכרחיים
לקיומה של שיטת ממשל דמוקרטית של ממש. אין חולק על כך שללא עיתונות כזו,
לא ייתכן לקיים שיטת ממשל המגלמת את העקרונות המוסריים של החופש האזרחי,
האחריות המוסדית וההגינות החברתית, כראוי לשיטת ממשל דמוקרטית. עיתונות
חופשית, אחראית ומקצועית מציידת את האזרח במכשיר שאין בלתו לניהול חייו
האזרחיים, כראוי, לפי טעמו ולפי צרכיו (דין וחשבון הוועדה הציבורית לחוק
עיתונות ]יו"ר - חיים צדוק[, הוגש לשרי הפנים והמשפטים, 1997, עמוד 4,
סעיף ב.8. וראו גם: זאב סגל, חופש העיתונות בין מיתוס למציאות, תל אביב,
1996, עמ' 51-48).


עיתונות חופשית משפרת את רמת הוויכוח הציבורי, שהיא בעלת חשיבות מרכזית
בחברה דמוקרטית. היא גם עוזרת בשמירה על טוהר המידות. כשם שיש חשיבות
לביקורת על המעביד במקום העבודה על מנת שבמקום העבודה ישלוט שלטון החוק,
כך יש חשיבות לביקורת של עובד כלפי המדינה, על מנת שישלוט בה שלטון החוק.


חובה זו כלפי הציבור מגבילה את הבעלים של עיתון באופן שאין הוא רשאי
מהבחינה הציבורית לעמוד על כך שהעיתון יהא חד-צדדי ויבטא אך את דעותיו
הוא. בעיני גם עיתון מפלגתי, היינו, הנמצא בבעלותה של מפלגה פוליטית, אינו
רשאי למנוע מהציבור חדשות ודעות שונות מזו של המפלגה. אך ברור שנקודת
האיזון משתנה כשמדובר בעיתון מפלגתי.


חופש העיתונות מול הממשלה
חופש העיתונות של בעליו של העיתון ושל העיתונאים פירושו גם איזון בין
חופש זה לבין התערבות הממשלה. הממשלה היא נציגתו של הריבון, העם. היא נוטה
תמיד לצמצם את הביקורת עליה. בעיקרון אין הממשלה רשאית, במצוות החירות
העיתונאית, להתערב במתפרסם בעיתונים ולצנזר את הכתוב. קיומה של עיתונות
חופשית היא אחד התנאים ההכרחיים לקיומה של חברה דמוקרטית. רק במקרים
מוגבלים במיוחד של ביטחון המדינה ולשון הרע ניתן להגביל את חופש העיתונות.
גם כשמדובר בלשון הרע, יתכן שמוצדק יותר לא להגביל את חופש העיתונות
ולאפשר לנפגע לתבוע לאחר מעשה. ועדת צדוק מציינת:


איום על יכולתה של העיתונות למלא את תפקידיה, באופן חופשי, אחראי
ומקצועי, הוא איום על יכולתם של האזרחים לתפקד לפי ראות עיניהם, במסגרת
שיטת הממשל הדמוקרטית. הגנה על יכולתה של העיתונות היא בראש וראשונה הגנה
על האזרחים הזקוקים לה לשם ניהול החיים האזרחיים באופן ההולם את שיטת
הממשל הדמוקרטית (שם, עמ' 5).


על החשיבות של אי-התערבות הממשלה אלא אם כן יש סיכון בוודאות קרובה
לפגיעה במדינה, עמד הנשיא אגרנט בפרשת קול העם. הוא יצר נוסחת איזון לפיה
יתערב השלטון בחופש הביטוי רק כאשר -


א. הפגיעה של הביטוי בשלום הציבור וביטחונו היא קשה, רצינית וחמורה.
פגיעה זו חייבת לעלות על "רמת הסיבולת" המקובלת בחברה דמוקרטית ולזעזע את
סיפיה.


ב. ההסתברות להתרחשותה של פגיעה זו בשלום הציבור וביטחונו היא ברמה של
ודאות קרובה.

 צנזורה על עיתונות צריכה להיות אם כן מוגבלת ביותר על מנת למנוע משטר של
פחד מפני פרסום והגבלה על חופש העיתונות. ברי שעל עיתונות אחראית לרסן את
עצמה.


בעלות צולבת
בעיה קשה ביותר, בעיקר בעידן זה בו בעלי הון מעטים רוכשים את השליטה על
העיתונות, היא הסכנה בקיום בעלות צולבת. בעלות צולבת פירושה ריכוז של
בעלות בידים מועטות. זוהי בעיה כלל עולמית כיום, ובעיה חמורה גם בישראל.
היא מונעת תחרות בין העיתונים השונים ומצמצמת את שוק הדעות בציבור. שאלה
היא אם די בחוק ההגבלים העסקיים על מנת לגבור על בעיה זו או שדרושה חקיקה
נוספת. נראה לי שלאור המצב אליו נקלעת העיתונות כיום, דרושה חקיקה מיוחדת
המגבילה בעלות צולבת.


תרופות וסעדים
לאחר שקבענו את חובותיו של הבעלים של עיתון וחובת העובדים זה כלפי זה
ושניהם, אך בעיקר הבעלים של עיתון, כלפי הציבור, נשאלת השאלה אילו סעדים
ניתן לפסוק בגין פגיעה בחופש העיתונות על ידי הבעלים של עיתון. דרך אחת
היא שכאשר עיתונאים, שהבעלים מגביל את צעדיהם ואינו מאפשר להם לתת ביטוי
נאות לדעותיהם וכתוצאה מכך הם מתפטרים, לראות בהתפטרותם פיטורים
קונסטרוקטיביים. החוק מחייב תשלום פיצויי פיטורים לכל עובד שמפוטר
מהעבודה. החוק גם מחייב תשלום פיצויי פיטורים לעובד, שבמקום עבודתו נוצרו
נסיבות כאלה שאין לצפות ממנו שימשיך לעבוד. אלה פיטורים קונסטרוקטיביים.
כאשר הבעלים של העיתון חודר לשיקול דעתו של העיתונאי בצורה קיצונית ולמעשה
אינו מאפשר לו לעבוד בחופשיות בשטח העיתונאי, שהוא מיומנותו המיוחדת, יש
לדעתי לראות בהתפטרותו של העיתונאי בשל כך פיטורין קונסטרוקטיביים המזכים
אותו בפיצויי פיטורין כאילו פוטר. כך פסקתי בעניין התפטרות של שלושים
עיתונאים מהג'רוסלם פוסט לאחר שהשליטה עברה לבעלי מניות חדשים, ובכך
התחלפו הבעלים (תב"ע שן 3-1000 / ג'ואנה יחיאל - פלשתיין פוסט בע"מ. פורסם
בחוברת 14 של קשר נובמבר 1993, עמ' 47-24). השליטה היתה קודם לכן בידי
חברת משקיעי ישראל בע"מ (C.C.I -  Israel Investors.), שהפכה לחברת בת של
קונצרן "כור" ובנק הפועלים בע"מ, כאשר מירב המניות היו בידי קונצרן "כור"
ומיעוטן בידי בנק הפועלים. שני הגופים האמורים נוהלו על ידי חברת העובדים.
בגין מצב כלכלי קשה הוחלט למכור את העיתון. ההתלבטות למי למוכרו היתה רבה
מאחר שהעורכים והעיתונאים היו מודאגים משינוי האווירה בעיתון וביקשו לוודא
שהקונה ישמר את המצב הקיים. לבסוף עברה השליטה מידי חברת משקיעי ישראל
בע"מ לידי קבוצת הולינג'ר הקנדית, שיו"ר מועצת המנהלים שלה הוא קונרד
בלייק. הבעלים החדשים והמו"ל שמונה מטעמו היו בעלי אוריינטציה ימנית מאוד
שעה שהעורכים והעיתונאים היו בעלי אוריינטציה שמאלית-סוציאליסטית. למרות
זאת החליטו הצדדים לנסות ולעבוד ביחד. אלא שעם הזמן החל המו"ל מכתיב
לעורכים ולעיתונאים כיצד עליהם לפעול, את מי לראיין ואת מי לא לראיין.
הוא חדר לפרטי פרטים ובכך הפר את האיזון העדין בין חופש הביטוי והעיתונות
של הבעלים לזה של העיתונאים. כיוון שכך, התפטרו שלושים עיתונאים וביקשו
לטעון שהם זכאים לפיצויי פיטורין באשר יש לראות בהתפטרותם פיטורין
קונסטרוקטיביים. ואכן פסקתי כי כך הוא באשר נוצרו נסיבות בהן לא ניתן היה
לצפות מהם להמשיך בעבודתם. בית הדין הארצי לעבודה (פלשתין פוסט בע"מ נ.
ג'ואנה יחיאל, פד"ע כ"ז, 436. פורסם בחוברת 16 של קשר, נובמבר 1994, עמ'
43-33) סבר כי הזכות לחופש הביטוי והעיתונות נתונה לבעליו של עיתון בלבד,
באשר הוא בעל הקניין. וכך ציין בית הדין הארצי לעבודה:


זכות הקניין וחופש הקניין, המעוגנים כיום בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו,
מאפשרים לבעלים לנהל את עסקם כרצונם כל עוד אינם פוגעים בחוק או ב"זכות
יסוד" מוגנת.

זיקתו של מעביד למפעלו, בין אם היא מכוח בעלות ובין אם היא על פי זכות
החזקה ותפעול, היא זיקה קניינית, המוכרת כזכות יסוד... במסגרת זו מוסמך
המעביד לבחור, בכפוף להוראות החוק, את המבנה המשפטי של מפעלו אשר יוקם,
ואת דרך ניהול המפעל. כמו כן רשאי מעביד לבצע את המטלות המוטלות עליו,
באמצעות עובדיו, בהעסקת קבלנים, באמצעות העסקת "עובדי קבלן" או באמצעות
עובדים המושאלים לו על ידי מעביד אחר...

זאת אף זאת. בארצנו, ידוע לכל כי בשני העיתונים הנפוצים, יו"ר מועצת
המנהלים של העיתון הוא "העורך הראשי" באחד, ו"העורך האחראי" באחר, ובעיתון
הבוקר הנפוץ, שימש שנים רבות, ועד לפטירתו, הבעלים כ"עורך הראשי". האם יש
לראות בעובדה זו פגיעה כלשהי בחופש העיתונות?


זוהי גישה שהיתה נפוצה בארצות הברית ובאנגליה, אם כי באנגליה נסוגו בתי
המשפט מגישה חד צדדית זו. הגישה לא נראית לי. על כן אני הייתי רואה בהגבלה
קיצונית של בעלים את חופש הביטוי של העיתונאים כשינוי נסיבות בהן אין
לצפות מהעיתונאים שימשיכו לעבוד, והייתי מזכה אותם בפיצויי פיטורין, כפי
שאכן סברתי בעניין ג'רוסלם פוסט הנ"ל.


דרך אחרת לתת בידי העיתונאים סעד היא לאכוף על הבעלים של עיתון את
ההתנהגות הנאותה, המאזנת בין זכותו הוא לחופש הביטוי, זכות העובדים -
העורך והעיתונאי - לחופש ביטוי וזכות הציבור הרחב. עובד יוכל לפנות לבית
הדין ולעתור לסעד של אכיפה. נראה לי שבמקרים קיצוניים יוכל גם עותר ציבורי
לפנות לבית הדין מאחר ולציבור יש עניין באכיפת שלטון החוק בעיתון וכך
בהגנה על שוק חופשי של דעות.


כאשר בית הדין נתקל בתביעות כנגד הבעלים של עיתון שבבעלותו מספר עיתונים,
עליו להגן במשנה הגנה על חופש העיתונות של העיתונאים ובאמצעותם על הציבור
כולו, כך שבעל המאה לא יהא גם בעל הדעה.


בסיכום, נראה לי כי אין לקבל את גישתו של בית הדין הארצי לעבודה, שראה
בקניין חזות הכל. בית הדין הארצי סבר כי בעל הקניין או מי שמייצגו רשאי
להכתיב לעיתונאים את מי לראיין ואת מי לא לראיין, ואין עיתונאי בתחום בו
הוא כותב רשאי לסרב כלל. גישה זו מתעלמת מעצם מהות עבודת העיתונאי ומנוסחת
האיזון המתבקשת בכל דיון בזכויות חוקתיות מתנגשות. ההגנה צריך שתהא נמרצת
יותר כשמדובר בבעלות צולבת.


דברים בכנס של הפורום למשפט וחברה של המכללה האקדמית נתניה, שהתקיים
במעלה החמישה בימים 11-10 בדצמבר 1999. יושבי ראש הפורום: ד"ר הדרה בר-מור
ופרופ' זאב סגל.

 
 מקור:
קשר מס' 27, מאי 2000.







 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש