דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  אודות המגמה
  מקצוע תקשורת וחברה
  תוכנית הלימודים
  מערכים בתקשורת וחברה א
  מערכים בתקשורת וחברה ב
  מערכים בתקשורת וחברה ג
  מבניות בתקשורת וחברה ג
  מאמרים תיאורטיים
  מאמרים בנושא עיתונות
  מאמרים בנושא רדיו
  מאמרים בנושא טלוויזיה
  מאמרים בנושא פרסום
  موضوع الاعلام والمجتمع
  תקשורת אלקטרונית
  פרסום ויחסי ציבור
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,466,016 כניסות לאתר
הסכם צנזורה בין ועדת העורכים למטכ"ל

מאת: דינה גורן

אף על פי שכאמור, הניחו הנוגעים בדבר תחילה, שאין דחיפות מיוחדת בהעמדת פעולת
הצנזורה על בסיס פורמלי, נתברר תוך זמן קצר, כי יש בכל זאת צורך בכך.
 
צורך זה התעורר בעקבות סגירתם של "על המשמר" בסוף חודש יולי ושל "ידיעות אחרונות"
כחודש לאחר מכן. בשני המקרים נוצר בחברי ועדת העורכים רושם ברור של ניצול הצנזורה
הצבאית לצרכים פוליטיים. על שני מקרים אלה נרחיב את הדיבור בהמשך, בבואנו לדון
בסוגיה של צנזורה פוליטית.
 
פעולתה של ועדת העורכים בכל הקשור לנושא זה של השתתת יחסיה עם הצנזורה על בסיס
פורמלי מתנהלת בשלב זה ובהמשך בשני מישורים שונים. מצד אחד מקיימים חבריה פגישות
עם גורמים אזרחיים, כמו היועץ המשפטי ונציג מינהלת העם, שמדובר בהן על ניסוחם של
חוקים. מצד שני היא מקיימת פגישות עם הצבא, שנידונים בהן הסדרים מעשיים. ומכיוון
שהצבא היה מעוניין ביישובן המהיר של הבעיות יותר משהיו מעוניינים בכך הגורמים
האזרחיים, היתה הפעילות במישור זה אינטנסיבית יותר, והביאה עד מהרה לניסוח הצעת
הסדר. כבר בדצמבר 1948 הועברה לידי העורכים הצעה ראשונה שעניינה "הסדרת היחסים
בין הצנזורה לעיתונות". על מסמך זה חתם "ראש שירות המודיעין", איסר בארי.
 
אף על פי שדעתו של הרמטכ"ל וגם דעתם של העורכים לא היתה נוחה מכל סעיפיה של
ההצעה, ובהמשך הדברים הוכנסו בה שינויים שונים, בכל זאת חשיבותה של הצעה זו מכרעת
היא בהתפתחותה של הצנזורה הצבאית הישראלית. והסיבה לכך - שהדפוסים להפעלתה על
יסוד הסכם בין המטכ"ל לוועדת העורכים, כפי שנקבעו בה לראשונה, עתידים להתקיים עד
היום הזה. בסוף מאי 1949, לאחר שהוכנסו שינויים אחדים בנוסח ההסכם, כפי שהוצע
במסמך החתום בידי איסר בארי, התכנסה ועדת העורכים, ועל סדר-יומה אישור "הצעת החוקה
לסדרי הצנזורה". בסעיף האחרון של ההצעה, כפי שהובאה לאישור, מדובר, כי "עד שתקנון
זה יקבל תוקף חוקי, יהיה הביצוע בידי האיש המוסמך לכך לפי החוק. תקנון זה ייכנס
לתוקפו לאחר אישור מצד הרמטכ"ל וועדת העורכים". מנוסח הדברים אין להבין, למי הכוונה
בהגדרה "האיש המוסמך לכך לפי החוק". בינתיים עסק גם משרד המשפטים בהכנת הצעות
לפתרון חוקי של בעית הצנזורה. הצעות אלה כלולות בהצעת החוק "חוק הגנה וביטחון בשעת
חירום תש"ט - 1949", המתפרסמת ברשומות ביוני 1949(3). הפרק הרביעי של הצעת חוק זו
מוקדש לצנזורה, ודן בהרחבה בסמכויותיה ובאופיו של החומר המחייב ביקורת מוקדמת
מצדה. בין השאר נכללה בהצעה דרישה מרחיקה לכת, שכמוה כהטלת צנזורה צבאית גם על
נושאים, שאינם קשורים בביטחון המדינה: נאמר בה, כי אדם העומד להדפיס או לפרסם חומר
שיש בו עניין ציבורי, חייב להגישו תחילה לצנזור.
 
פרסומה של הצעת החוק המחמירה הזאת ב"רשומות" לא עורר את ועדת העורכים לפעולה
כלשהי, ואף לא היתה תגובה על כך בעיתונים עצמם. כעבור חודש, כאשר נפגשו העורכים עם
היועץ המשפטי, י. ש. שפירא, השתתף בפגישה גם נציג הצבא סא"ל חיים הרצוג. הפגישה
מוקדשת לדיון בהסכם שבין המטכ"ל לוועדת הצנזורה, ועניין הצעת החוק של משרד
המשפטים לא נזכר בה כלל.
 
כשקראו את נוסח ההסכם באוזני היועץ המשפטי, הגיב בתימהון והדגיש, שאין הוא יכול
לאשר אותו, ושאף הממשלה לא תתן לו ידה, הואיל וכל העניין אינו חוקי. שפירא מדגיש, כי
לא ייתכן שוועדה כמו זו המוצעת תהיה מוסמכת להטיל עונשים, וכי לא תוכל הממשלה
להרשות, שוועדה בלתי-חוקית תמלא את מקום בית-המשפט. הוא מסכים, שתתקיים ועדה
משותפת לצבא ולעורכים לשם בירורן של בעיות שונות, אבל הוא מסתייג בתוקף מן הרעיון
להעניק לגוף כזה סמכויות של הטלת קנסות. העורכים ונציגי הצבא לא התרשמו, כנראה,
מעמדתו של היועץ המשפטי וב- 8 בספטמבר 1949 מקבל ההסכם את אישורו הסופי.
 
היועץ המשפטי מצדו מטיל על משנהו צ. ע. בקר להכין תזכיר בעניין זה. בקר קובע בין
השאר, כי ..." לא נראה לדעתי, ששר הביטחון או הצנזור יבוא לידי הסכם עם בעלי
העיתונים בקשר לתשלום קנס בגין עברה כזאת. השר או הצנזור צריך לפעול בתוקף חוק ולא
בתוקף הסכם. יתר על כן, אין אפשרות להכריח את בעל העיתון לשלם את הקנס, וגם אם
יסכים, אין אפשרות לגבותו בהיעדר הוראות מתאימות בחוק...". עד כמה שניתן ללמוד מן
הפרוטוקולים שבתיקייה, לא הגיבה ועדת העורכים בשלב זה על הסתיגויותיו של המשנה
ליועץ המשפטי. ההסכם עם המטכ"ל נשאר בתוקפו, וועדת הצנזורה אף הטילה קנסות על
עיתונים שעברו על הוראות הצנזורה, אף על פי שגם הפרקליט הצבאי הראשי הודיע
לרמטכ"ל בכמה הזדמנויות, כי אין לוועדת הצנזורה סמכות חוקית להטיל קנסות. ההחלטה,
מה ייעשה בכספי הקנסות, נמסרה לידיו של יו"ר ועדת העורכים, שהיה באותה עת גם יו"ר
אגודת העיתונאים בת"א, ובין השאר אנו מוצאים רישום כי -.20 ל"י מכספי הקנסות נמסרו,
באישור הוועדה ל"בתו של ... הנמצאת במצב קשה".
 
גם שר הביטחון ד. בן-גוריון לא קיבל את הסתייגויותיו של היועץ המשפטי ועמד על כך,
שייחתם הסכם בין ועדת העורכים למטכ"ל.
 
לאחר סדרה נוספת של פגישות, עם הרמטכ"לים (תחילה י. דורי, ואחרי כן י. ידין), עם
סגני-האלופים חיים הרצוג, איסר בארי, משה פרלמן ומ. אביצור (שלישו של הרמטכ"ל) העביר
סא"ל הרצוג, בדצמבר 1949, לעורכים נוסח הסכם שצוין לגביו כי הוא מוסכם על כל
הצדדים, וזה לשון המכתב:
 
"בעקבות השיחות, שהתנהלו בין ועדת העיתונאים לבין נציג הרמטכ"ל, הנני להודיע לך,
שהרמטכ"ל מסכים לסידור חדש של הפעלת הצנזורה הצבאית לגבי העיתונות. מוסכם,
שהצנזורה תפעל לפי הקווים הבאים:
 
1. מטרת הצנזורה היא למנוע הסתננות אינפורמאציה ביטחונית העשויה להועיל לאויב
או להזיק להגנת המדינה.
2. הצנזורה מבוססת על שיתוף פעולה מלא בין שלטונות הצבא ובין העיתונים לשם
השגת המטרה
3. הצנזורה משמשת מדריך לעיתונות בכיוון המטרה הזאת.
4. אין הצנזורה חלה על עניינים פוליטיים.
5. על מנת להגיע להבנה הדדית בין העיתונות והמטה הכללי תוקם ועדה, אשר תורכב
מנציג הצבא, נציג העיתונות ונציג הציבור לשם ייעוץ בענייני צנזורה.
6. אין הצנזור מטיל עונש, אלא מביא את טענותיו בפני הוועדה, והיא המייעצת בפני
המטה הכללי על העונש לפי החוק.
7. הוועדה גם תבחון חומר שנפסל לשם ייעוץ לאישור הפסילה או לפסילה, לאחר
שמיעת הערותיו של הצנזור. לפני החלטתו להגיש את הטענה חייב הצנזור לברר את
האשמה עם עורך העיתון או נציגו.
8. בבירור בפני הוועדה מופיע הצנזור כתובע, ואילו עורך העיתון מופיע כנתבע.
9. השגות על החומר שנפסל ע"י הצנזור יובאו בפני הוועדה ע"י העיתון המעוניין רק
באישור ועדת העיתונות.
10. הדיון צריך להיות מהיר. הוועדה תתכנס לא יאוחר מאשר 24 שעות לאחר הפנייה
אליה.
11. פעולתה של הוועדה תהיה סודית, והיא לא תהיה חייבת לתת הסברים בפומבי על
החלטותיה.
12. המטה הכללי יקבל בדרך כלל כל החלטה של הוועדה, אשר הושגה ברוב קולות,
אולם הוא משאיר לעצמו את הזכות לא לקבל את ההחלטה.
13. ביצוע החלטות הוועדה יהיה בידי ראש המטה הכללי או כל קצין, אשר ימונה על
ידיו".
 
כעבור זמן לא רב, בתחילת ינואר 1950, אושר ההסכם ונכנס לתוקפו. העורכים לא קיבלוהו
ברצון, מאחר שלא ענה על כל דרישותיהם ומשום שסעיפיו האחרונים כללו העדפה מפורשת
של הצבא הן במה שנוגע לפנייה אל ועדת הצנזורה והן במה שנוגע לקבלת הכרעתה. מעניין
להזכיר, שדווקא באותם הימים הועמדו למבחן משפטי גם תקנות הצנזורה, ירושת המאנדאט
הבריטי, כפי שהן כלולות בתקנות ההגנה (שעת חירום), והן נמצאו מחייבות. ב- 4 בדצמבר
1949 נערך בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב משפטם של שלושה עיתונאים, חברי מערכת
"העולם הזה" (הישן), שהואשמו בפרסום ידיעות בעלות ערך צבאי (עברה על פי תקנה 136
לתקנות ההגנה, שעת חירום) 1945)(4). לאחר שהודו הנאשמים, נתן דונביץ, שלמה טנאי
ואורי קיסרי באשמה המיוחסת להם, קבע השופט לאמור: "אין להרבות במלים על חומרת
העברה. עברה מסוג זה היא רצינית בכל מדינה, על אחת כמה וכמה במדינה כמדינתנו...
זוהי עברה ראשונה, המובאת בפני בית-המשפט במדינה, ואני רוצה לציין באופן מיוחד את
יחסו ההוגן של בא-כוח היועץ המשפטי לנאשמים... בית-המשפט יקל אפוא בדין הנאשמים, אך
יהא ברור, שאני עושה זאת רק משום שזהו המקרה הראשון, ורק תוך הנחה, שציבור
העיתונאים בארץ, הידוע כציבור בעל תרבות, ידע להבא לשמור על הגבולות המתאימים
לחופש הדיבור, היינו חופש הבעה מלא מתוך שמירה מעולה, לבל ייאמרו דברים, שיש בהם
משום סכנה לשלום הציבור". הנאשם הראשון (שכתב את המאמר) נקנס ב- 25 לא"י, ושני
האחרים בסך לירה ארץ-ישראלית אחת.
 
"העולם הזה" לא היה מיוצג בוועדת העורכים ולא היה אפוא שותף להסכם שבינה לבין
הצנזורה, ולפיכך הופעל נגדו החוק הקיים, תקנות ההגנה (שעת חירום), 1945. יש להניח,
שעובדת קיומו של משפט זה, הזכירה לחברי הוועדה, כי אם לא יגיעו לכלל הסכם עם
המטכ"ל, אף הם צפויים להיות נתבעים לפני בית-המשפט על עברות צנזורה. בהמשך הוצע גם
לעיתונים שאינם מיוצגים בוועדת העורכים (ובעיקר לשבועונים) להצטרף להסכם, והם אמנם
נענו להצעה. כתוצאה מכך שוב לא קרה במשך כל שנות קיומה של המדינה(5), שיובאו
עיתונאים ישראלים לדין לפני בתי-המשפט על עברות צנזורה.
 
הצעד הבא, שהיה כרוך בהבאת נושא הצנזורה הצבאית להכרעה משפטית, נעשה דווקא על פי
יזמה עיתונאית. בסוף דצמבר 1950 פנה עורך "מעריב", ד"ר עזריאל קרליבך, בבקשה אל
בית-המשפט הגבוה לצדק וביקש להוציא צו על תנאי נגד הצנזורה.
 
קשה לקבוע, אם התכוון בכך להעמיד את עצם קיומה של הצנזורה במבחן משפטי, או שמא
רצה מלכתחילה לכפות על המטכ"ל שינויו של אותו סעיף בהסכם, שעורר יותר מכול את
מורת-רוחם של העורכים. מכל מקום נראה, שקרליבך פעל כפי שפעל על דעתו הוא, ובלי
לתאם את צעדיו עם חבריו בוועדת העורכים.
 
ואלה פרטי הפרשה:
 
בתקופה זו נהג יצחק זיו-אב, שהיה אז ראש אגף ההסברה ויחסי הציבור במשרד הביטחון,
לשדר שיחה שבועית ב"קול-ישראל". באחת משיחותיו אלה סיפר זיו-אב לשומעיו על נטיעות
עצים לאורך כבישי הארץ וציין, כי בין השאר נעשה הדבר גם מסיבה ביטחונית. כעבור
יומיים פרסם "מעריב" כתבה בנידון, שהיתה מבוססת על שיחתו של זיו-אב שכבר שודרה.
משום כך לא הוגשה הכתבה לביקורתה של הצנזורה. הצנזור הגיש תביעה נגד העיתון לוועדת
הצנזורה, וזו קבעה, כי יש להטיל קנס של -.200 ל"י על העיתון. הרמטכ"ל לא הסכים
לעונש זה, והחליפו בעונש סגירה ליום אחד. כשחידש "מעריב" את הופעתו, ביקש העורך
לכלול בו קטע, שיסביר לקוראים על שום מה נסגר העיתון, כדי שלא יחשבו כי היה כאן
מעשה של עברה ביטחונית חמורה באמת. קרליבך הגיש לצנזורה כמה וכמה נוסחאות, ובהן
הסבר על מה שאירע, אך הצנזורה מחקה בכולן כל זכר, שהמדובר בנושא שכבר ניתן לו
פרסום קודם בשידור בראדיו. אין מנוס מלהסיק, כי בכך אמנם ביקשה הצנזורה לחפות על
מחדליה היא. ב- 29 בדצמבר 1950, בתגובה למחיקות אלה, הגישה חברת "מודיעין בע"מ",
המו"ל של "מעריב", בקשה לצו על תנאי נגד הצנזור הצבאי הראשי ונגד הצנזור התורן, שהיה
אחראי בפועל לפסילות הללו - בטענה, שפעלו מחוץ לסמכותם. בבקשת "מעריב" נאמר בין
השאר, כי "המשיבים התיימרו או מתיימרים לפעול בתור צנזורים צבאיים, בעוד אשר אין
החוק הקיים בישראל מכיר ו/או מעניק סמכות למוסד ו/או אדם ו/או אנשים לשמש ולפעול
כצנזורה צבאית... כי הם מתיימרים לפעול בתור צנזורים בתוקף החוק, בעוד אשר למעשה
מעולם לא הוענקה להם סמכות חוקית לפעול בתור שכאלה, כי הם התיימרו לפעול בתוקף
תקנות ההגנה (שעת חירום) 1945, בעוד שאלה פג תוקפן בישראל ב- 10 בדצמבר 1950,
ומעולם לא הוארך תוקפן כחוק". בהמשך הבקשה מבהירה המבקשת, כי אמנם הוארך החוק, אך
לטענתה אין תוקף לחוק המאריך את תוקפן, היות והוא נוגד את חוק המעבר תש"י - 1950.
בסוף ינואר, כחודש לאחר הגשת הבקשה של "מעריב" לצו על תנאי, נערכה פגישה בין
הרמטכ"ל יגאל ידין לוועדת העורכים. במעמד זה הודיע הד"ר קרליבך, כי הוא יהיה מוכן
לבטל את פנייתו לבית-הדין הגבוה לצדק, אם תודיע לו ועדת העורכים, כי ההסכם עם
הצנזורה פועל כיאות. בהמשך נתברר, כי חילוקי הדעות העיקריים נוגעים לסעיף 12 של
ההסכם. הרמטכ"ל אמר, שהוא היה סבור, כי פירושו של סעיף זה הוא, שהחלטת ועדת
הצנזורה פה אחד מחייבת אותו בשאלה, אם היתה או לא היתה הפרה של הוראות הצנזורה,
ולא בעניין העונש עצמו; ולכן לא ראה בהחלטתו לשנות את העונש של קנס כספי - שקבעה
הוועדה - לעונש סגירה משום הפרה של ההסכם.
 
בהזדמנות זו חוזר ומזכיר הרמטכ"ל, כי הפרקליט הצבאי הראשי טוען, שההסכם כולו אינו
חוקי. לאחר שהושגה הסכמה לדון מחדש בניסוחו של סעיף 12 של ההסכם, ביטל קרליבך את
הבקשה לצו על תנאי. כעבור כמה חודשים אישרו שני הצדדים נוסח חדש של הסכם הצנזורה,
שכלל שינויים אחדים בסעיפים 9 ו- 12. על הצעת הצבא לנוסח המתוקן חתום סא"ל יהושפט
הרכבי. בסעיף 9 נאמר עתה: "השגות על החומר שנפסל יובאו על-ידי העיתון המשיג רק
לפני הוועדה באמצעות ועדת הצנזורה שליד ועדת העורכים". כוונתו של סעיף זה היא,
כנראה, למנוע שיפנה עיתון בעתיד לבית-משפט בתביעה נגד הצנזורה, כפי שעשה "מעריב".
נשתנה גם סעיף 12 בהסכם, שסביבו נתגלעו, כאמור, עיקר חילוקי הדעות, ומעתה הוא
קובע לאמור: "המטה הכללי יקבל כל החלטה של הוועדה שתתקבל פה אחד. החלטה שנתקבלה
ברוב קולות, והמטכ"ל יאמר לשנותה, תינתן לנציג העיתון אפשרות להשמיע את דבריו לפני
אישור השינוי בפני הרמטכ"ל או נציגו".
 
ועדת הצנזורה מורכבת כמקודם משלושה: נציג העורכים, נציג המטכ"ל ונציג הציבור. הרכב
זה מבטיח למעשה, שלא תתקבל בוועדה שום החלטה בניגוד לדעתו של המטכ"ל, ומקנה לצבא
זכות וטו על החלטות הוועדה, אחרי שסעיף 12 קובע, שההחלטה שמתקבלת רק ברוב קולות
(כלומר, בניגוד לדעתו של נציג הצבא) רשאי הרמטכ"ל לשנותה. השינוי שהוכנס בסעיף 12
נועד ככל הנראה לפייס את דעתם של העורכים בכך, שתינתן לעיתון, שהרמטכ"ל השתמש נגדו
בזכותו זו, הזדמנות נוספת להסביר את עמדתו לפניו. במסגרת המאמצים שנעשו בתקופה זו
לשיפור היחסים שבין הצבא לוועדת העורכים ממנה הוועדה ועדה מייעצת לענייני צנזורה
מטעמה. על ועדה זו הוטל להציע לצנזורה שיטות לייעול עבודתה מבחינה טכנית, כגון
מועדי הגשת החומר, סדרי תקשורת וכו'. הצעות אלה נתקבלו ברובן, וכתוצאה מכך אמנם
פחתו החיכוכים בין הצדדים בכל הנוגע לפעולתה השוטפת של הצנזורה. ועדת העורכים לא
ראתה גם במסמך החדש פתרון המניח את הדעת, ונראה שהסכימה לאישורו רק מתוך הנחה,
שהמדובר הוא בהסכם ארעי בלבד, וכי המצב ישתנה עם חקיקתם הקרובה של חוקי חירום
חדשים, ובכללם תקנות הצנזורה הצבאית. בניגוד לציפיותיה של ועדת העורכים לא נשאר
ההסכם בגדר הסדר ארעי; הוא נשאר בתוקפו עד לחתימתו של הסכם חדש בין שני הצדדים
ביולי 1966.
 
במשך 15 שנה ויותר התנהלה אפוא הצנזורה הצבאית בישראל בהסתמך על מסמך זה. במשך
רוב התקופה לא נתעוררו בעיות מיוחדות בעניין הפעלתו של ההסכם. הדו"חות השנתיים של
ועדת העורכים מצביעים בדרך כלל על שיתוף פעולה נאות בין העורכים למטכ"ל בכל הנוגע
לקיומו של ההסכם. יש שנים, שוועדת הצנזורה פעילה בהן יותר, ויש אחרות שבהן אין היא
מתכנסת אלא שתיים-שלוש פעמים.
 
שאלת סמכותה של ועדת הצנזורה להטיל קנסות, שהטרידה, כפי שראינו, הן את אנשי משרד
המשפטים והן את הפרקליטות הצבאית, נשכחה עד מהרה: הוועדה הוסיפה להטיל קנסות,
והעיתונים שילמו אותם. כספי הקנסות נרשמו במאזנה של ועדת העורכים, והיא קבעה מה
ייעשה בהם. ברבות הימים לא אירע עוד, שייסגר עיתון על עברת צנזורה, והטלת הקנס
הפכה להיות הסאנקציה היחידה על עברות צנזורה. כמה פעמים הטילה הוועדה קנסות כבדים
ביותר על עיתונים שנמצאו אשמים בעברות חמורות או במספר רב של עברות בתוך זמן
קצר.
 
במשך הזמן גם הצטרפו להסכם בין ועדת העורכים למטכ"ל עיתונים נוספים שעורכיהם אינם
חברים בוועדת העורכים(6).
 
קשה לענות על השאלה, באיזו מידה נחשב ההסכם עצמו לעניין סודי. בפגישה עם ועדת
העורכים בראשית שנת 1952 התלונן הרמטכ"ל, שכמה מחברי הוועדה העבירו את נוסח
ההסכם לידיעתם של חברי הכנסת ושל אנשים אחרים. אך כעבור חודשים אחדים נתפרסם דבר
ההסכם ונוסחו המלא מעל בימת הכנסת. ב- 2 ביולי 1952 פרסם העיתון "קול-העם" ידיעה
סנסאציונית בעמודו הראשון מתחת לכותרת "בסיסים לבסיס אטומי אמריקאי בין הרצליה
ורעננה". ידיעה זו לא הוגשה כלל לביקורת הצנזורה. הצנזור תובע את העיתון לדין לפני
ועדת הצנזורה ומדגיש כי, אי-הגשת הידיעה לצנזורה נבעה משיקולים פוליטיים, הואיל
ועיתון זה מקפיד בדרך כלל על הגשת כל ידיעה ביטחונית לצנזורה. נציג "קול-העם" טוען
לפני הוועדה, כי הידיעה לא הוגשה לצנזורה, הואיל ומדובר כאן באינפורמאציה ביטחונית
אמריקנית, ולא ישראלית. ועדת הצנזורה דחתה טיעון זה והחליטה, "לאור חומרת העברה" על
סגירת העיתון למשך שבוע ימים למן 7 ביולי. בתגובה על כך הגישה למחרת סיעת מק"י
בכנסת הצעה לסדר היום.
 
בתשובתו להצעה זו מצטט שר המשפטים ח. כהן אותם סעיפי תקנות ההגנה (שעת חירום)
1945, שדנים בסמכויותיו של הצנזור. מעניין לציין, כי ח. כהן נמנע מלגלות לחברי
הכנסת, מה מקורם של סעיפי חוק אלה. הוא אומר רק, כי "לפי החוק הרשות בידי הצנזור
הצבאי לאסור בצו...".
ובהמשך דבריו מצטט ח. כהן מתוך רשימת הלאווים שמעביר הצנזור לידי המערכות, ובה
לאווים מוחלטים וכן רשימת נושאים שאינם אסורים לפרסום באיסור מוחלט, אבל יש לגביהם
חובת הגשה מוקדמת לצנזורה. וכן מקריא שר המשפטים את הנוסח המלא של ההסכם שבין
המטכ"ל לוועדת העורכים בעניין פעולת הצנזורה, ובכך הופך ההסכם להיות לנחלת הכלל(7
).
 
עצם דבר קיומה של הצנזורה הצבאית על העיתונות בישראל לא היה בגדר סוד גם לפני כן,
ומשהו על ההסכם עצמו נמסר אפילו לגורמי חוץ. במסגרת פעולתה בקשר לאמנת האו"ם בדבר
חופש האינפורמאציה, פנתה מזכירות האו"ם אל ועדת העורכים בבקשת אינפורמאציה בדבר
קיומה של צנזורה בישראל. בתשובה על כך השיב מזכיר ועדת העורכים, כי בישראל קיימת
צנזורה צבאית, הואיל ובאופן רשמי המדינה עודנה במצב מלחמה עם הארצות השכנות. נוסח
זה איננו נראה למשרד החוץ: מנהל המחלקה למוסדות בין-לאומיים פונה לוועדת העורכים
ומבקש שיתוקן הנוסח. הוועדה נענית לפנייה ומדווחת למזכירות האו"ם, כי "הצנזורה
הצבאית מתקיימת בישראל על פי בקשתם של עורכי העיתונים עצמם, כל זמן שיש רק הסכמי
שביתת הנשק בלבד בינה לבין הארצות השכנות"(8).
 
הערות שוליים 
1. רשומות, הצעות חוק, 13, ע' 117, כ"ז בסיון תש"ט, 24.06.49.
2. בית המשפט המחוזי, תל אביב, תיק פלילי 239/49.
3. אמנם עורכי השבועון "בול" עברו עברת צנזורה, אך הם הואשמו לפי סעיף של החוק
לתיקון דיני העונשין - בטחון המדינה, תשי"ז - 1957. ראה להלן, עמ' 219-217.
4. הסכם זה לא חל פורמאלית על ספרים. כדי למנוע פרצה זו פורסם בתחילת שנת
1972 צו בעניין הגשת ספרים לביקורתה המוקדמת של הצנזורה. צו זה מתבסס על
תקנות ההגנה (שעת חירום) 1945 ומוכיח שאינן בחזקת אות מתה במה שנוגע
לצנזורה, וזה לשונו: "צו הגנה (שעת חירום) הגשת ספרים לביקורת ואיסור פרסום,
תשל"ב - 1972".
1. בצו זה:
"מפרסם", מחבר, בעל, עורך, או מדפיס - לרבות בעל בית דפוס או מנהלו. "ספר
הנוגע לביטחון המדינה" - ספר חוברת או קונטרס שתוכנו - כולו או מקצתו
מתייחס בצורה כלשהי למערכת הביטחון של מדינת ישראל על שלוחותיה לרבות
צה"ל או לשטחים המוחזקים ע"י צה"ל.
"פרסם" - כמשמעות בתקנה 86 לתקנות. 
2. כל המפרסם ספר הנוגע לביטחון המדינה חייב להגישו לצנזור לפני
פרסומו.
3. הואיל ואני סבור, כי פרסומו של ספר הנוגע לביטחון המדינה בניגוד
לאמור בסעיף 2 עלול לפגוע בביטחון המדינה, הריני אוסר לפרסם ספר
כאמור, כל עוד לא הוגש לצנזור, או שהוגש ועדיין לא נתקבלו הוראותיו, או
שנתקבלו הוראותיו ולא קוימו".
על הצו חתום הצנזור הראשי לעיתונות ולתקשורת. לפי מועד חיבורו של הצו
יש מקום להשערה, שקיים קשר בין פרסומו לבין הידיעות בדבר כוונתו של
ה"אדם השלישי" (ר' להלן) לפרסם בספר את גרסתו על ה"פרשה". ספרים בנושאי
ביטחון הוגשו בדרך כלל לביקורת הצנזורה עפ"י רוח ההסכם עם עורכי
העיתונים, גם לפני פרסום הצו. ראויה לציון העובדה, כי העיתונות לא
התייחסה כלל לפרסומו של הצו ב"רשומות", אף על פי שמעצם הפעלתן מחדש
של תקנות ההגנה (שעת חירום) - בנושא זה של צנזורה מוקדמת מתחייבות
לגביה מסקנות מדאיגות למדי.
5. דברי הכנסת י"ב/א תשי"ב ע' 7- 2564
6. פנייתו של משרד החוץ לוועדת העורכים, שיתוקן המכתב שנשלח למזכירות האו"מ,
מקורה, כנראה, בחששות של המשרד, שמא ייווצר דימוי שלילי של ישראל כמדינה
בלתי-דימוקראטית, שיש בה צנזורה צבאית. וכבר בשנת 1949, כאשר הופיע שר
החוץ לפני הוועדה לזכויות האדם של האו"מ הטעים, שאמנם עדיין קיימים בישראל
חוקי העיתונות מתקופת המאנדאט הבריטי, אך אלה עתידים להתבטל בזמן הקרוב
ביותר.
 
מקור:
 
סודיות בטחון וחופש העיתונות בהוצאת י"ל מאגנס האוניברסיטה העברית
ירושלים עמ' 193-185
 
 













 

 
 



 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש