דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  אודות המגמה
  מקצוע תקשורת וחברה
  תוכנית הלימודים
  מערכים בתקשורת וחברה א
  מערכים בתקשורת וחברה ב
  מערכים בתקשורת וחברה ג
  מבניות בתקשורת וחברה ג
  מאמרים תיאורטיים
  מאמרים בנושא עיתונות
  מאמרים בנושא רדיו
  מאמרים בנושא טלוויזיה
  מאמרים בנושא פרסום
  موضوع الاعلام والمجتمع
  תקשורת אלקטרונית
  פרסום ויחסי ציבור
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,466,457 כניסות לאתר
העיר ו"העיר": ייצוג המציאות החברתית במקומון

מאת: אילת כהן

מטרת הדיון לבחון את הדרכים שהמקומון הישראלי התל אביבי "העיר" מתמרן בהן
בין שני תפקידיו: כמתעד התרחשויות וכמבקר העיר ומוסדותיה מצד אחד, וכערוץ
מבע בעל סגנון לשוני ייחודי, הבורא הפיוטי של ה"עיר", מצד שני. בראייתו
כמכלול רב-מבעי, מאגד המקומון סוגים שונים של כתבות: כתבות הבאות לתעד
מצבים חברתיים, לדווח על אירועים מתוך ביקורת ולהתריע על מחדלי הממסד;
כתבות הבוחנות את הצדדים ה"קלים" של חיי העיר, כאירועי תרבות, בידור
וספורט וטורי רכילות; כן משמש המקומון כ"לוח מידע" בתחומים שונים. המאמר
מתמקד בבחינת היבטים שונים של התמונה החברתית של העיר, כפי שהם מיוצגים הן
בכתבות הענייניות, בעלות החזות ה"אובייקטיבית", והן בכתבות המבליטות את
השימוש המתוחכם בלשון כמרכיב מרכזי. נטען כי דווקא במשבצת הכתבות המצהירה
לכאורה על עצמה כ"סובייקטיבית", כמשתייכת לצד ה"משועשע" יותר של המקומון,
דהיינו בכתבות שבהן ממוקדת תשומת הלב בלשון הכתיבה, מובעת לא פעם ביקורת
חברתית ופוליטית. אם ישנה כתיבה חתרנית בעיתונות המקומית, היא תופיע באופן
מחודד ביותר דווקא ב"כתבות השוליים". כך תובע ביקורת פוליטית בכתבה העוסקת
בתה, ומחאה על מחדלי העירייה בכתבה המתארת לכידת גנב בסגנון המשווה את
הנפשות הפועלות לגיבורי המערב הפרוע גם אם הביקורת עטופה בהברקות לשוניות,
ואולי דווקא בשל האתגר המוצע בפענוח רובדי הלשון השונים, היא מותירה תחושה
של מחאה חריפה, ומכוונת להתמקדות נוספת בהיבטים של חיי החברה בעיר,
שבכתבות ה"יבשות" יותר היו נדונים, אולי, להתעלמות הבאה מתוך הרגל.


מאמר זה דן במקומון "העיר" התל אביבי, המשתייך לרשת העיתונים הארצית של
שוקן, כערוץ מבע המייצג פנים שונות של החברה העירונית. במוקד הדיון יעמוד
כפל הזהויות של המקומון: הגדרתו כערוץ מבע המדווח על הנעשה בתחומי החיים
המגוונים של עיר גדולה, חילונית ופלורליסטית בישראל, וכן כפרשן וכמבקר של
האירועים המתחוללים בחיי העיר מצד אחד, וראייתו כערוץ העוסק בהמצאה
ובייצוג של "עיר" מצד שני. שתי הגדרות הזהות הללו מוצאות ביטוי הן בסיקור
תחומי החיים השונים (חינוך, בריאות, בניין, אירועי תרבות ועוד) והן בתרומת
המקומון לעיצוב ההיצג של העיר, היצג היוצר ומאשש את דפוסי הראייה העצמית
של החברה העירונית התל אביבית.


כאשר עוסקים בהגדרה ובביקורת של התרחשויות חברתיות הנסקרות במקומון,
מתחדד העימות בין שתי הזהויות בשל המתח שנוצר בין ראיית המקומון כלוחם
למען מטרות חברתיות, כמבקר הממסד וכמתעד פנים שונות של החברה הרבגונית התל
אביבית, לבין מרכזיות המאפיינים, המיוחדים למקומון כסוגה (ז'אנר), ומשמשים
כתו היכר שלו: ההתמקדות בייצוגה של "עיר" סלקטיבית בדפוסיו של סגנון לשוני
עצמאי. כאן מוצעת לדיון ההתייחסות המורכבת לחברה, המשתמעת מדרכי הבניית
המציאות באמצעות השימוש הייחודי בלשון.


במאמר ייבחנו מאפייני הקיום המשותף של שתי הפונקציות של המקומון בתחומי
המסגרת המלכדת של העיתון, הנתפס כמכלול. אעמוד על הדרכים שבהן מעוצבים
דפוסים לשוניים, כאמצעי לגישור בין העיסוק בעיר ובחברה שבמציאות לבין
ייצוג "העיר" שעל הנייר; אבחן את רושמה ואת מעמדה של ביקורת המציאות
החברתית, כאשר במוקד העיסוק מוצבת לשון מודעת לעצמה, בעלת אסתטיקה
ייחודית, בצד מסגרות אחרות של כתיבה עיתונאית, המייצגות נושאים חברתיים
שונים. לסיכום אבחן את הדרכים שבהן עשוי אופן ההתבוננות במציאות החברתית
במקומון להוביל להגדרה מחודדת יותר של שתי הפונקציות המרכזיות שלו.


כמגזין שבועי מקומי, למקומון כמה תפקידים: ערוץ מבע, המציע דיווחים
ותגובות על הנעשה בתחומי החיים השונים בעיר (ומתייחס לאירועים ארציים),
מבקר ומתריע על מחדלי הממסד, דובר מטעם עצמו של שכבות חברתיות חלשות, ערוץ
פתוח לתגובת הקוראים, וכן מעודד ואף שותף פעיל לקיום אירועים חברתיים
ותרבותיים המתרחשים בעיר.


הקישור בין המקומונים בישראל לבין שיקופם של תהליכים חברתיים מהותי להבנת
ייחודם כערוץ מבע. בשנות ה-80 שיקפה הצלחתם של העיתונים המקומיים תמורות
חברתיות, מקומיות וכלל-ארציות כאחד (כספי, 1981). ביישובים הפריפריאליים
התגבשה תרבות פוליטית מקומית עם ביסוס מעמדה של המנהיגות המקומית,
והמקומונים סייעו לתושבים להתוודע אל המערך הדמוקרטי ואל אפשרויות השיח
עמו. נטיית העיתונות הארצית להפחית בחשיבותם של האירועים המקומיים יצרה
חלל אינפורמטיבי, שהמקומונים מילאו בכך שהדגישו "אירועי סדר" מקומיים
בתחומים כגון חינוך, בריאות, אירועי תרבות וספורט, ובכך שחידדו את ראיית
היישוב כמרכז אוטונומי. כן פעלו לחיזוק התדמית הייחודית ליישוב, בניגוד
לנטיית העיתונות הארצית להתעלמות או להצגה סטריאוטיפית של יישובים שונים.


עם השנים התחזק מעמדם של המקומונים - בעיקר אלה הנמצאים בבעלות רשתות
העיתונים הארציות הגדולות, והמצליחים מבחינה כלכלית - כערוצי מבע בעלי
אפיונים מובהקים, תוכניים וסגנוניים, החוברים למדיה אחרים, כגון הרדיו
המקומי והטלוויזיה הקהילתית, ותורמים להגדרה ולחיזוק של הזהות המקומית
האוטונומית של מקומות יישוב שונים.


בשנות ה-90 המקומונים הגדולים הם מגזינים בני עשרות עמודים, העוסק
בנושאים מקומיים וארציים כאחד. אופי המקומון ונושאי התוכן שלו משקפים שלב
נוסף ביחסי הגומלין שבין החברה לבין המדיה: הנטייה להסתגרות הפרט
בביתו/משרדו/שכונתו, והעניין הגובר במידע הכרוך בתחומים מצומצמים אלה, בצד
הצורך בהתעדכנות "ברמה הלאומית".


יתרון הנגישות של הטכנולוגיה, בצד ההכרה בכמות הבלתי נשלטת של המידע
והשינויים שחלו במושגים "קרבה" ו"מרחק" (גיאוגרפיים ונפשיים כאחד),
מובילים לצורך בהגדרה חדשה של "אני" לעומת "המקום". מתחדד הצורך בהצגת
מערכת חדשה של מראות: אדם ה"מבוצר" בביתו בוחן עצמו מול חבריו ושכניו, מול
קבוצות השתייכות שונות וגם מול הממסד העירוני והארצי; מוקד העניין הוא
בהגדרת מערכות שונות של זהויות: הדרך בה אדם מגדיר את עצמו ברצף שבין
"קרוב לסביבה - מעורב בקהילה - מזדהה עם קבוצה, עם היישוב שהוא גר בו",
לבין "רחוק - בין-לאומי - מעדיף להסתגר בביתו ולהתחבר באמצעות ערוצים בלתי
ישירים ל'עולם'". קוראים רבים רואים במקומון ערוץ מידע מרכזי להתעדכנות
בתחומים הקשורים בסביבתם הקרובה, כמו גם מקור לתמצית שבועית מספקת של
עיקרי האירועים הארציים. המקומונים נענים לצרכים מורכבים אלה, ומציעים
"תפריט" שיש בו התעדכנות מקומית בפורמט האינטימי של מגזין עירוני, הצעות
לקישור ולעיגון החיים המקומיים במסגרת הארצית, בחינה מתעדכנת של הגדרות
עצמיות וחברתיות, וסקירה ומיפוי של קבוצות הבודקות ומעדכנות תדיר את
זהותן. המקומון מציע קשת נושאים מגוונת, מעיסוק בשכונה מסוימת ובאירועי
תרבות, ועד להצעה של "מתכוני תרבות" לאורח החיים ולתחומי העניין ה"איניים"
(in) של קבוצות נבחרות, המעוגנות במעגל השכונה והעיר מצד אחד, ומספקות
מסגרת להגדרה רעיונית-חברתית מצד שני. במקביל נשמר מרחב לבנייה עצמית של
זהות הנמען מכלל האפשרויות המוצעות לו: מהראייה הנוסטלגית של "מהנעשה
בעירנו" ועד לסאטירה-תלוית-חברה-מצומצמת, רוויה ציטוטים מתרבות בין לאומית
ב"השער האחורי" (שמותיהם של שני מדורים במקומון "העיר"); מעיסוק ענייני
בנדל"ן ועד לתפיסת-על של יחסי עירייה-שכונה, מהצעה לרכוש מינוי לתאטרון
ועד לעיסוק בפריטי לבוש אופנתיים ובעיצוב החלל של פאב חדש. כל פריט מוצע
במסגרת המיועדת לו, נגיש וקל לזיהוי, ונתון לשיקולי ההתחשבנות והשיבוץ של
הנמען במפת ההגדרה העצמית שלו.


בצד תפקידו כערוץ מידע מעודכן על המתרחש בחיי העיר, משמש, אם כן, המקומון
מדריך להגדרתה של זהות חברתית, המוגדרת ומחוזקת בסגנון הלשוני הייחודי
לערוץ המבע. חלקיו השונים של העיתון מתלכדים למעין "תשבץ שימושי", המורכב
ממשבצות המציעות הגדרות בתחומים המקשרים בין האינטימי-אישי,
האינטימי-קבוצתי-קהילתי, והדפוס האינטימי-מול-הלאומי, תוך הדגשת הלוקליות
(ולאו דווקא הפטריוטיות!) של מסגרת האם.


מבנה התוכן של המקומון כמשקף תחומי עניין של קוראיו: דיווח על חיי העיר
החלוקה בין תחומי הסיקור השונים במקומון נשמרת ומיוצגת בתבניות
עיתונאיות, החוזרות ומופיעות בכל אחד מגיליונותיו: מדורים קבועים, טורים
אישים, כתבות אקטואליה מרכזיות (עירוניות וארציות), יזמות מיוחדות של
העיתון וכדומה. המסגרת הגרפית ומיקום נושא הדיון בעמודים קבועים מעגנת את
הקוראים בסביבה מוכרת ומאפשרת להם גישה מהירה לנושאים המעניינים אותם. גם
מבחינה זו, בחקותו את המבנה המוכר של העיתון הארצי, יוצא המקומון בשתי
"הכרזות": הוא מוצע כערוץ ידידותי, נגיש, בעל דפוסים מוכרים, וכן כמעין
עיר אוטונומית, המסוגלת לפרנס מסגרת של עיתון ארצי מבלי לצאת מן הגבולות
המוניציפליים הפרטיים שלה; עיר עיתונאית עצמאית, השומרת על קשר עם כוכב
"כלל הארץ", אך מסוגלת לשאת בנטל ה"מילוי" של עמודי העיתון.


הגדרת המקומון כממלא תפקיד מתבטאת הן בבחירת נושאי הסיקור, והן במגמות
הרעיוניות המשתקפות בדרכי ייצוגם. המקומון מדווח על הנעשה בתחומים
מוניציפליים שונים: בנייה (שיכון), דיור, חינוך, איכות הסביבה, בריאות,
תרבות, ספורט (מקומי וארצי). כאן משמש המקומון ככלב השמירה של הממסד
העירוני, כשומר הסף, כמבקר וכמתריע, כ"בלש פרטי" וכחוקר בלתי-תלוי הפועל
ל"ניקוי" הבית המקומי. פונקציה אחרת של המקומן היא בעדכון חברתי: "טורי
רכילות" חברתית ותרבותית, מקומית וארצית, המשמשים בתפקיד "הצד הקל של
להיות בעניינים". מרכיב נוסף הוא טורים אישיים, שייחודם בסגנון הכתיבה
ובחזרה על נושאי הדיון הקבועים של הכותבים, הנענים לצורך שבשיחה עם מכר
ותיק או בצורך לשמוע "מה חושבים המבינים"; "לקרוא את ...". כן מופיעות
במקומונים כתבות אקטואליה העוסקות בנושאים כלל-ארציים. לרוב יופיעו כתבות
אלה במספר מקומונים המשתייכים לאותה הרשת (למשל: "העיר" התל אביבי ו"כל
העיר" הירושלמי).


אציג להלן פריסה אופיינית של הנושאים המיוצגים במקומון "העיר" על פי מספר
העמודים המוקדשים לכל נושא. הנתונים המופיעים כאן הם בגדר הערכה קרובה,
בעקבות סקירה של גיליונות המקומון "העיר" שהופיעו בשנים 1997-1994. הדיון
בשינויים שחלו בדרכי ייצוג החברה במקומון במשך השנים, בראייה היסטורית,
ראוי למחקר נפרד. כאן אסתפק בראייה אכרונית, ובהחלטה על תחום זמן מצומצם,
לצורך הדגמה של עיקרי הייצוג החברתי העכשווי.


חלוקת הנושאים במקומון "העיר" על פי מספר העמודים המוקדשים להם
1. כתבות ארציות (מרכזיות, לרוב בעניינים פוליטיים, ולרוב מופיעות גם
במקומונים אחרים המשתייכים לאותה רשת): 8.

2. פלילים: 2.

3. שיכון (דיור, נדל"ן וכן קישור לחברה ולאיכות הסביבה): 2-1.

4. תרבות בין-לאומית: 9.

5. תרבות מקומית: 3-2 (בתחום זה ראוי להתייחס גם לטורים קבועים ולאזכורים
בגוף הכתבות העוסקות בתחומים שונים).

6. בריאות: 2-1.

7. חינוך: 2.

8. פרסומות ומודעות: 36 (פרסומות הפונות במפורש לקהל תל אביבי: 5).

9. טורים אישיים: "מהנעשה בעירנו", "טרטקובר לכול", "השער האחורי": 4.

10. טורים העוסקים בעניינים חברתיים, ביקורת כלפי הממסד: "מצב הרוח",
"יפואי", "השכונה שלי": 4-2.

11. טורים העוסקים בהיבטים רכילותיים של אירועי תרבות ואירועים חברתיים:
"ציפורה", "אזור התעשייה": 4-3.

12. מכתבים (תגובות): 1.

13. לוח מודעות, המשקף עיסוק תרבותי ופונקציונלי ("קח-תן"): 5.

14. ספורט: 10.


שלוש הערות יש להעיר על תחומי הסיקור הללו. ראשית, בתחומי הפלילים,
השיכון, התרבות המקומית והטורים החברתיים מופיעות לעתים קרובות כתבות
המשלבות דיווח "אובייקטיבי" ב"סיפור" בניסיון לסרטט תמונה של חברה. ניתן
לראות שלסוג זה של מבע, שיעמוד במרכז הדיון, ישנו ייצוג בולט בתחומים
שונים של נושאי הסיקור.


שנית, כתבות מרכזיות בענייני חינוך, בריאות, פוליטיקה עירונית, איכות
הסביבה, ודיור מופיעות בהתאם למידת האקטואליות של הנושאים הנדונים. הצבעה
בעירייה, שחיתויות בממסד (מערכת החינוך, מחלקות בעירייה, בתי החולים)
ונושאים חברתיים בעלי היבטים מקומיים וארציים יובלטו, ויזכו להתייחסות בכל
מסגרות הסיקור שבעיתון, לדוגמה: מכתבים למערכת, כתבות וכתבות תגובה, המדור
"השער האחורי". כאן מובלטים גם הקשרים שבין העיתון המקומי לתחומי העניין
הכלל-ארציים. כתבות אקטואליה כאלה יופיעו לעתים בו-זמנית בכמה מעיתוני
הרשת.


שלישית, טורים העוסקים בשכונות מסוימות מופיעים במסגרת של מעין "דיווחים
מהשטח" של כותבים בעלי סגנון ייחודי, וכך נוצרת מסגרת המשלבת היבטים של
דיווח וביקורת חברתית עם ההזמנה לקוראים "לקרוא את..." בשל סגנונו המיוחד.


הדיון שלהלן מתמקד בכתבות ובטורים הדנים בתופעות חברתיות, המתוארות
"מבפנים". כתבות אלה עוסקות בשכונות שונות מנקודת המבט האנושית (ופחות
"תושבית" מול "ממסדית"), ודנות בתדמית של רחובות ושכונות, באירועים
פליליים, באירועים חברתיים ועוד. בתחום זה משתלבים מרכיבים של דיווח
וביקורת כלפי הממסד במרכזיות "הסיפור", בהצעת נקודות ראות שונות ובשימוש
בסגנון לשוני מגוון וייחודי. סגנון זה, שיידון ברחבה בהקשר של הדיווח
החברתי, מסייע בהתוויית גבולותיה של מסגרת הדיווח, ומחזק אותה בהגדרה
מורכבת כבמה רעיונית המשקפת את פני החברה.


העימות בין שני דפוסי ייצוג המציאות: העיסוק בחברה וההשפעה החברתית
בייצוג העיר ו"העיר"

ניתן לראות במקומון סוגה עצמאית, ערוץ מבע המייצג מציאות ברוח ובלשון
הניתנים לזיהוי גם מחוץ למסגרת המקורית: "לשון מקומונית", מעין
"Localese", המיוצגת גם בספרות ישראלית צעירה, שכותביה עברו "חניכה
מקומונית" וכותבים לקהל יעד מצומם (ראו, למשל, מוצ'ניק, תשנ"ה-תשנ"ו;
רוזנפלד, 1991). המקומון נתפס כאן כבורא וכמעצב של "עיר" המצויה באזור
הביניים שבין העיר המציאותית, זו הסטטיסטית, השוכנת בין קווי אורך ורוחב
ידועים, לבין "עיר" תדמיתית, שהורתה ועיקר חייה בתחומי ה"גטו" המילולי של
טורי המקומון. העיסוק ב"עיר" הבדיונית-למחצה הזאת - שכונות ורחובות
נבחרים, אירועי תרבות הזוכים להבלטה, קבוצות חברתיות הזוכות לייצוג -
מתרחב עם תרומתם של ערוצי מבע שונים (קולנוע, ספרות, צילום), המניחים את
דבר קיומה של "העיר" והסגנון הלשוני של המקומון כנתונים מובנים מאליהם,
ומפתחים את המרכיבים הללו באמצעי הסוגה הייחודיים להם: אחד ממאפייניה של
"העיר" הוא פתיחותה לערוצים בין-תחומיים שונים ותלות קיומה המתמשך בהם.


נטייה זו, לראות ב"עיר" המקומונית מרכז ולעסוק בה תוך החלטה על הבניה
מחודשת של פרופורציות מציאותיות בדיווח "אותנטי", לפעמים דמוי תיעוד
מציאות, וההתעלמות המכוונת מן המקום הממשי שיש לתופעה המיוצגת במציאות,
משתקפת בביקורת העצמית המודעת והמבודחת של המקומון ובוחניו.


כאשר דנים בדרכי הייצוג של "העיר", לא התחום הנבחר (דיווח על הנעשה בבית
חולים מסוים או תיאור של מסיבה) הוא הנושא המרכזי, כי אם הבחירה המכוונת,
המוצהרת בפרטי המציאות, ובעיקר סגנון הדיווח. וכך מתגלה המקומון כעין
"עיתון ארצי" ממוזער, המסרטט "מיפוי פנימי" סובייקטיבי של
שכונותיו-יישוביו.


המגמה הרווחת לשילוב בין לשון הדיווח לבין הנטייה "לספר סיפור"
ניו-ג'ורנליסטי תקריבי, הקיימת גם בעיתונות הארצית וכמעט בכל תחומי
הדיווח, מתחדדת במקומונים בגלל האופי האינטימי של העיתון הקהילתי. תחושה
חזקה של "שומר-סף מעורב", תלוי, השואף להשפיע בתחומיו המצומצמים, מציידת
את המקומון בכוח השפעה חברתי מקומי רב, ובהכוונה משמעותית לעיצוב התדמית
של המגרש הביתי.


במודעות העצמית ל"האדרת המצומצם" מתקיים תהליך כפול, המתרחש במקביל:
המקומון נהנה מתדמיתו כמעצב "מיליה" (milieu) ומחזק תדמית זו. עם זאת,
עליו לגבש תפיסה שונה של עולמו הלשוני בבואו לחבוש לראשו את כובע המבקר
החברתי; אזי מתבקשת לעתים מעין הצהרת כוונות, מגובה בחיזוק סגנוני, כדי
לערוך הפרדה בין ה-Localese לבין ההתרעה החברתית. בקשיים אלה בדרכים
המוצעות לפתרונם ובמידת ההצלחה האפשרית שלהן אדון להלן.


במסגרת הווירטואלית-לכאורה של "העיר" המקומונית מתקיימים מאחזים במציאות,
שהעיתון עצמו מעודד. העיסוק המקומוני בקטנות ("לא מותיר חתול שתום-עין בלי
רצנזיה", כהגדרתו של רוזנבלום [1996, עמ' 163]), מועצם והופך להתרחשות
מציאותית עם הפקתם של אירועים כמו פסטיבלי שוקולד, מסיבות ומופעי בידור
שהמקומון מעניק להם חסות, שוקי רחוב ("שוק קח-תן") אירועי פורים וכיו"ב.
תדמית המקומון מתקשרת כך לסוג האירועים החברתיים (אירועי "תדמית") שהוא
יוזם, וכן להצגתו כמסגרת המתווה אורח חיים תרבותי נהנתני, ואולי גם בעל
אופי בין-לאומי לאוכלוסייה מוגדרת.


אך "העיר" מעורב גם בהפקת עיתונים העוסקים בתרבות ובנושאים חברתיים (הזמן
הוורוד, עיתון הקהילה ההומוסקסואלית והלסבית, והעיתונים המיוחדים שמוציא
בית הספר לצילום "קאמרה אובסקורה"), ומקיים רצף של עיסוק בקבוצות חברתיות
המתקשות למצוא במה מרכזית מוסכמת לדעותיהן - עיסוק המקיף את תחומי החיים
השונים.


השפעת המקומון על התרחשויות ממסדיות וחברתיות בעיר מיוצגת בתגובות משרדי
העירייה לכתבות, במכתבי קוראים למערכת העיתון ואף בכתבות טלוויזיה המופקות
בעקבות תחקירים שעורכים כתבי המקומון. כל אלה מעידים על התחשבות בביקורת
העקיבה כלפי תחומים מוניציפליים שונים, כמו גם על העניין המובע בביקורת
בתחומי התרבות. מכאן חשיבות הדיון במקומון כמסרטט מסגרות חברתיות: כתבות
העוסקות בנושאים העומדים במרכז העניין של כלל האוכלוסייה, כמו אפליה
בחינוך, בעיות במערכת הבריאות ועימותים בין חילונים לדתיים ובין מזרחים
לאשכנזים זוכים לתגובות מעל דפי העיתון. כתבות העוסקות ב"מיליה המקומוני",
וכתבות הצבע שיידונו בהמשך, כמעט שאינן זוכות לתגובה (למעט תגובות של אנשי
"המיליה" עצמם), אם נתייחס למכתבים למערכת ולמאמרי תגובה. נראה שגם
הקוראים מעדיפים להותיר כתבות אלו בתחום ה"אמנות"; והתופעה מעלה לדיון את
האפשרות, שסגנון הדיווח הממוקד בעצמו מטשטש ודוחק הצידה את הביקורת
החברתית החריפה, המובעת לא פעם גם בכתבות מסוג זה. עם זאת, מעניינת לבחינה
התופעה, שדווקא בכתבות אלו, כאשר קוראים אותן ב"קריאה חתרנית", מובעת
ביקורת כזו.


להלן אצביע על דרכים שונות להתמודדות עם העימות המתקיים בין שתי
הפונקציות של המקומון, זו הכרוכה בסגנון ובעיצוב "העיר", וזו שעניינה
בביקורת חברתית. כאמור, החלוקה אינה תלויה בנושאי הכתבות, כי אם בדרך
הדיווח, שכן כתבה "סובייקטיבית", המתארת פתיחה של מסעדה, עשויה לשמש דווקא
כמסגרת לביקורת פוליטית, ואילו כתבה "אובייקטיבית", הדנה בהזנחתה של שכונה
 מסוימת, עשויה ליצור רושם של דיווח אדיש ומרוחק.


ניסיונות לפתרון המתח בין שני "מוקדי הזהות" של המקומון
ניסיון אחד הוא לאזן את מפת הריבוד החברתי על ידי כתבות ענייניות
העוסקות, למשל, במחדלים שונים של הטיפול בשכונות, שלא במסגרת "כתבות
הצבע". כתבות אלה הן בהכרח "יבשות" יותר, וכמעט נטולות סממנים של "סיפור".


ניסיון שני יש בהחלטה על כתיבה לקהל מצומצם, המתעלמת מקהלי קוראים
פוטנציאליים. במקרים מסוימים, מתקיימת החלטה על כתיבה פרטית, המיועדת לקהל
נבחר בלבד. הקוראים האמונים על סגנון זה של כתיבה עושים "סוויץ" מסיפור
לדיווח, מתסריט לריאיון, מציטוט ל"התפייטות". מבחינה זו, הכתיבה המקומונית
היא כתיבה דיאלוגית אקסקלוסיבית, המפגינה התעלמות מקהל מורחב. כתיבה זו
מתאימה לפלח מוגדר מאוד של חברה בעלת ידע לשוני רחב, מעין "גטו לשוני",
שאינו עוסק רק במיליה המומצא של קוראיו, אלא מנכס לו גם סביבות לשוניות
וחברתיות המנוכרות לחלוטין לדרכי הייצוג האמורות, כדי ל"דבר" בשם מושאי
הכתבה.


קיים כאן ניסיון ליצור סגנון המשלב דיווח "יבש" ו"לשון מקומונית", משובץ
במעין תיקונים עצמיים של נטיות הסוגה להסתגרות בסביבה חברתית-לשונית
מובהקת. לעתים מנסים ליצור תחושה של האחדה סגנונית לכאורה, בין השאר
באמצעות שימוש במטבעות לשון "של אוכלוסיות שונות". המסגרת הסגנונית משדרת
תחכום לשוני, המאופיין בליקוט ציטוטים מתוך סגנון דיבור האופייני לרקע
חברתי מסוים, ושיבוצם במכלול של סגנון אישי, במעין "אידיולקט" מקומוני.
הכלאה זו, בשל תחכומה, נמצאת מנתקת לא פעם את "השפה הטבעית" מהקשרה,
ובמיקומה החדש, כבחירה משלבית ("משלב" הוא וריאציה לשונית האופיינית
לקבוצה מקצועית או המשמשת לצורך חברתי מסוים [ניר, 1984]), תורמת "הלשון
החדשה" להרחקה כפולה, עד כדי טשטוש הכוונה הראשונית של המבע: הסגנון מאפיל
על הביקורת כלפי הממסד, ומושאי הכתבה, על המונולוגים שלכאורה "מניחים להם
לשאת ללא הפרעה", הופכים ל-item. ככאלה, הם עלולים לאבד את יתרון האמפתיה
המגולם בהם, גם אם הם מהווים "סיפור טוב".


לעומת הגישה המצהירה על כתיבה בלעדית המיועדת לקהל מבינים מצומצם, שיש
למקומון חלק חשוב בהגדרתו, יש תחושת אי-נוחות מנטייה זו, ויש רצון לחדד את
הבדלי הזהות של הכותב, בין "מדווח" לבין "יוצר לשוני". תחושה זו מתבטאת
לעתים בדברי הכתבים עצמם: לעתים מוצא הכתב צורך להבהיר לעצמו ולקוראים,
שהנה כאן אינו "מתפייט", למרות הלשון המסבה תשומת לב אל עצמה, כי אם עוסק
בנושאים "רציניים". כך, לדוגמה, בסיכום הכתבה הבאה: שאול ביבי, "בכרם
התימנים עשרות זקנים עומדים על קרטונים" (העיר, 27 בדצמבר 1996):


 ... אבל שלא נטעה ונסיט את הדיון בגלל הסגנון שלי. בכרם התימנים, שכונה
זקנה וזנוחה, סובלים מדי יום מאות זקנים מההזנחה, הסרחון והזלזול. וגם
כאלפיים תושבים נוספים שאינם זקנים וטף. שגם הם בני אדם.


לענייננו חשוב להדגיש כי הממדים החברתיים השונים מוצגים בכתבות; הביקורת
מובעת; ההתרעה נרשמת; ודווקא בכתבות מסוג זה, למרות "נעלם" הקהל, מוצגת
ביקורת חברתית ופוליטית נוקבת. בכך משמשות כתבות אלו גורם מרכזי בניסיון
להסב את תשומת לב הקוראים לביקורת, גם אם הדרך לנסות זאת היא באמצעות שפה
המוגבלת לא פעם ליכולת הפענוח של קהל מצומצם. נותר, אם כן, לדון ברושם
הכללי שמותיר סוג זה של כתבות, כאשר "מסמנים" את עיקרי התוכן שלהן מבעד
למחלצות השפה. בכך יעסוק בהרחבה הסעיף הבא.

הלשון המקומונית וייצוג המציאות החברתית
הפנייה לאוכלוסייה מצומצמת, יכולת ההשפעה הרחבה, הניסיון לפעול בשטח
(למשל, באמצעות סדרות של כתבות) וללוות גם ניואנסים משניים של המציאות
העירונית (ובזה היתרון - וגם סכנת ההסתגרות - של המקומון) מעמידה לבחינה
את לשון המקומון כמערכת סגנונית שמואצלת לה תדמית של "מבינה ומשפיעה
בנושאים חברתיים עכשוויים", בעיקר כאשר הכותבים נזקקים ללשון בעלת גוונים
"אותנטיים" כדי לדווח על התרחשויות חברתיות, ולמעשה עוסקים בהלחמה של
סוגות ספרותיות שונות כדי ליצור "כאילו שכונה", "כאילו דובר אותנטי".
במרכז עיגולו של ה"ספוט" המקומוני מופגנים ביצועי היכולת הלשונית, המופגנת
בסגנון האישי של הכותב.


כאשר מתבוננים במאפייני הסגנון של לשון המקומון, תוך בחינת האוריינטציה
החברתית שלו, מצטייר סגנון לקטני, שמאפייניו הם עירוב סוגות ולקטנות
משלבית: לשון דמוית תסריט, אזכור של סוגות אחרות, ראיונות, דיאלוגים,
פניות ישירות לקוראים, דיבור בגוף ראשון; מעברים מטושטשים לכאורה משפה
מדוברת לשפה כתובה; חלקי ציטוטים ומונולוגים, הנותנים תחושה מעורבת של
בחירה במשלב מול סוציולקט ("סוציולקט" הוא וריאציה לשונית בשימושה של
קבוצה בעלת מאפיינים סוציואקונומיים משותפים [ניר, 1984]) ועוד.


כל אלה פועלים ליצירת תחושה של מעין שפת-על העשויה, לכאורה, "לאחד את
כולם": לשון המצרפת לעתים סגנון דיבור גבוה וגידופים (בסוציולקט נמוך
קיימת תופעה זו בשתי מערכות נפרדות: המדוברת והכתובה); שימוש בשפה שהכול
כאילו מבינים (רזה, חסכונית, סחבקית, נקייה מעיטורים וממילים של בית
מרקחת) - אבל רק לכאורה: השפה המקומונית מפגינה "לוק" מרושל לכאורה,
שמאחוריו בילוי של שעות ארוכות מול מראת ההשכלה הלשונית, שנרכשה ב"חנויות
יוקרה". מוצעת כאן הפגנה ניכרת של שליטה בלשון, משחק בשפה, הלחמה של
פריטים חדשים של מטפורות בשפה, כאילו משובשת, כאילו לא תקנית; הכאילו
ההפוך הזה הוא הוא ייצוג המציאות: כל מה ש"אמיתי", לכאורה, יכול להיות
(לשונית, ייצוגית, ומכאן - מציאותית) גם הפכו. הסחות הדעת הלשוניות
והחידושים התכופים מרחיקים את התיאור ממושאו - וכשמדובר בניסיון להתרעה על
נושאים חברתיים, עלולה להיווצר צרימה; ענייננו כאן בבחינת הדרכים השונות,
שבהן מאבד המקומון צרימה זו.


ניסיון נוסף לייצוג של מעין אותנטיות עירונית מתבטא בנטייה "להזיז" את
מושאי הדיווח: ללוות את הגיבורים בעין המצלמה, לגלוש ל"פלש-בקים", להזיז
את נקודת התצפית בין הדוברים השונים, לצטט "דיבורים מגניבים" של הדוברים,
לכתוב ב"תקריב" ובסגנון רב-קולי לכאורה. למעשה, נטען, משמשת כאן הלשון
בתפקיד של רודן סגנוני, הממציא ומאגד נקודות תצפית השונות רק לכאורה,
ככותב תסריט המחלק את נקודות התצפית השונות לשחקניו. מסירת רשות הדיבור
היא למראית העין, ולמעשה ניכרת ריכוזיות חזקה של נקודות התצפית אצל הדובר
הראשי, המציג מציאות המלוקטת רק מה-highlights שבה. עקרונות אלה, המוכרים
מהשפה העיתונאית החדשה ככלל, מעוררים לעתים, כאמור, בכותבי המקומון עצמם
תחושה של אי-נוחות, מעין מעילה בתפקידם כמתריעים חברתיים, והם מביעים מעין
התנצלות על לשון הדיווח, או עורכים קולאז' של "לשון מקומונית", משולבת
בתבניות דיווח ענייניות.


אציע להלן דוגמאות לייצוג הכפול של החברה בלשון המקומון. הדוגמאות לקוחות
מכתבות העוסקות בתחומים שונים, שהופיעו בגיליונות "העיר" ב1996-. בעזרתן
ייבחנו ההיבטים השונים של ייצוג המציאות החברתית ותרומת הסגנון הלשוני
המיוחד למקומונים בעיצובה של מציאות זו. אציין כי מתקיים שימוש נרחב
באמצעים רטוריים שונים, שהבולט בהם הוא: המרות, דהיינו שימושים שונים
בלשון הפרזה, באירוניה, במטפורות ובמטונימיות ("מטונימיה" היא מעתק סמנטי,
שמקורו בקשר שבין המשמעים, והנובע משימוש במילה מסוימת או בצירוף מסוים
במקום מילה או צירוף אחר הקרובים להם במשמעות. מטונימיה נוצרת, בין היתר,
כאשר נוקבים בשם כולל במקום במה שכלול בו, כמו במשפט: "היישוב הוכה
בתדהמה" [במקום "אנשי היישוב הוכו בתדהמה"] [שויקה, 1997]), ברובן
"רעננות"; משחקי מילים, אוקסימורון, צרימה משלבית ודיאלוג מדומה. כן שכיח
השימוש בפעלים מודליים (ראו ניר, 1984); נוסף על כך יש שימוש בפיגורות
(חזרות, תקבולות וצימודים) ובמצלול (אליטרציה ואסוננס ["אליטרציה"
ו"אסוננס" הן חזרה על הצליל הראשון של המילה במילים סמוכות, למשל: "שוד
ושבר", "טמטום וטיפשות" {שויקה, 1997}]). אמצעים אלה יידונו במפורט
בדוגמאות שיובאו בהמשך. כאשר התבקש הדבר, צוינה תרומתם של האמצעים
הפרה-טקסטואליים (ראו ניר, 1981).

דוריס אפללו וניקול קראו, "הכבשה השחורה" (העיר, 7 ביוני, 1996)
 במשפחת אסלן היו פעם ארבעה בנים: עזרא, יחזקאל, שמעון ואילן. הבנות אף
פעם לא נחשבו... כששמעון נרצח, אילן אסלן, האח הקטן, היה עדיין עסוק
בבעיות של גיל ההתבגרות. תמיד חי בצלו של יחזקאל והעריץ אותו, אבל כבר
מגיל צעיר הוא צרך סמים, מה שחיזק את התדמית הדפוקה שהייתה לו בקרב כל
מכריו. בשלב מסוים, בניסיון לעשות ממנו בן אדם, דאג לו יחזקאל לעבודה: קו
לאיסוף ארגזים. עשה ממנו סבל. אילן היה אחראי על איסוף ארגזי הפלסטיק ועל
מכירתם. באותה עת היה יחזקאל בשיא תהילתו, מוקף בעורכי דין ובחורות. מבלה
עד אור הבוקר. כשיחזקאל הלך לישון, אילן התחיל להשתרך בין סמטאות השוק ועל
גבו הארגזים. במשך שנים עבד בשביל כסף קטן. הוא כבר לא היה אותו נרקומן
שפוף, אך התדמית הדפוקה עדיין דבקה בו. בניגוד לאחיו הנערץ, המשיך אילן
להקיף את עצמו בדרג בינוני של פושעים.


בכתבה זו נעשה ניסיון להתקשר אל השכבה החברתית המתוארת באמצעות בחירה
במגוון של סגנונות לשוניים. מוצע כאן שילוב סגנוני של סיפור עממי וקלישאות
של כתיבה עיתונאית. לכאורה מציעים כאן חיקוי לסוציולקט, לסגנון הדיבור של
החברה, שאליה מקשרים את הדמויות המתוארות בכתבה. משפחת אסלן (משפחה תל
אביבית שנידונה בעיתונות בשל קשריה עם עולם הפשע), "מתחברת", לכאורה,
לסיפור עממי ולתיאורים מעריצים למחצה של "שולי החברה", בסגנון סיפוריו של
דמון ראניון. "במשפחת אסלן היו פעם ארבעה בנים...", פותחת הכתבה,
ומאפיינת, בהתאם לדפוס הנבחר (מעין אגדה), את הדמויות; אלא שכבר כאן, ברצף
התחבירי של אותו מבע, ננטש הסגנון של מספר הסיפורים, ומוצעת הלחמת משלבים,
האמורה לחקות סוציולקט: השימוש בקלישאות ובמשלב "ספרותי" מוצמד לשפה
"המונית": "הבנות אף פעם לא נחשבו" (אצל משפחה כמו משפחת אסלן, כמובן,
ש"מתאים לה" סגנון הסיפור העממי מפני שהיא "אגדה" בעולם של עבריינים, מנפי
שהיא "עממית").


כך מוצעים "חי בצלו" הגבוה לעומת "בניסיון לעשות ממנו בן אדם" הסלנגי,
"מוקף בעורכי דין ובחורות" הקלישאי-עיתונאי לעומת התיאור הספרותי מאוד:
"...אילן התחיל להשתרך בין סמטאות השוק ועל גבו הארגזים". התופעה של הצמדת
משלבים שונים (צרימה משלבית) מיוצגת גם במבע הבא: "במשך (ולא: הרבה, המון)
שנים עבד בשביל כסף קטן".


"בדרג בינוני של פושעים" - כאן משלבים ביטוי פקידותי-ממסדי, דירוג פנימי
בשירות המדינה ("דרג בינוני"), ו"פושעים". זוהי הלחמה מקומונית מובהקת,
המצאה לשונית המפקיעה את ההתבוננות מן ההקשר החברתי שלה, ומציעה התפעלות
נטו מהכישורים הלשוניים של הכותבות.


כך גם הצירוף "נרקומן שפוף": המילה "שפוף" התקשרה מכבר לכלל תיאור של
"מצב רוח רע", אך כשהיא מולחמת ל"נרקומן" היא שבה ומועלה לדרגה של רכיב
במטפורה רעננה, חד-פעמית, ו"גיבור המבע" הוא, שוב, לשון הכותבות.

עודד שלום, "לוי לא מצמץ" (העיר, 27 בדצמבר, 1996)
לקובי לוי חסר רק הכוכב המוזהב על הג'קט, כדי שברשמי יהיה שריף. את הפוזה
כבר יש לו. גם את המיקום. הקיוסק שלו יושב על הנקודה הכי אסטרטגית באלנבי.
בדיוק במשולש קינג ג'ורג'-שינקין-הכרמל. הוא, את כל הזונות של אלנבי מכיר.
כל הנרקומנים שיורדים לכרם עוברים דרכו. כל ההומלסים עושים את ההתמחות
שלהם על המדרכה שממול הקיוסק שלו. העיניים הקטנות שלו כל הזמן רצות. ככה
כל היום, וכך היה גם ביום שני בצהרים. איך שהעיניים שלו התרוצצו על הרחוב,
יצא שי חפוטה בריצה מסניף בנק לאומי שממול לקיוסק. מישהו צעק שודד. לוי
נדרך, נמתח, שלף, ורץ לתפוס את חפוטה. ככה זה אצל שריפים, כמו אצל הכלבים.
כשהם שולפים, הם מסמנים טריטוריה.


נבחן כמה ממרכיבי הצירופים הסגנוניים, את מקורותיהם ואת רישומם:
"כל ההומלסים עושים את ההתמחות שלהם". הומלס(ים): שאילה של מילה אנגלית
ויציקתה בתצורה עברית, שכבר הפכה למקובלת כד עדי כך, שאין מוסיפים לה
מרכאות, אך עדיין נשמר בה טעם של סלנגיות ושל המצאה לשונית. הצירוף עם
"עושים את ההתמחות" מקשרת את חסרי הבית עם הפכם: מייחסים להם שלב בקריירה
המקצועית של בני מעמד יוקרתי: עורכי דין ורופאים. הצירוף יוצר אירוניה
הנובעת מהיכרות עם רובדי החברה השונים.


"הכוכב המוזהב על הג'קט". תמונתו של לוי כ"שריף" המשליט סדר "במערב
הפרוע" (של רחוב אלנבי) מושלמת בתיאור ההתנהגות ובאבזרים. המילה "מוזהב",
המוגבהת (ולא: "כוכב מזהב"), מרחיקה את התמונה מכינוי עממי ("שריף" כמו
"מוכתר"), וממקדת את תשומת הלב בהמצאות הלשוניות ובשדות המטפוריים של
הכותב. כך גם המילה "נדרך" הגבוהה, המתקשרת אסוציאטיבית ל"שלף" (אקדח;
ואקדח דורכים).


...לוי כבר פיתח עור של פיל לטיפוסים כאלה. פעם הלב שלו היה מפרפר בפנים
כשהעיניים המתרוצצות שלו היו נתפסות על מקרה סוציאלי. היום הלב שלו מפרפר
פחות. טיפוסים עלובים בקושי עושים לו את זה.


דפוס נוסף של "סגנון אותנטי" לכאורה הוא השימוש הרווח ב"הלב שלו", "איך
שהעיניים המתרוצצות שלו" כמצהיר במובהק על התנתקות מן המכשלה הספרותית
שבמילה "ליבו", או "ברגע שבו עיניו" וגו'. אך החזרה על ה"התחמקות", ובעיקר
היותה כרוכה בשילוב מלאכותי של ביטויים וקלישאות ("עור של פיל", "עיניים
מתרוצצות"), האופייניים אף הם, לכאורה, ל"מושאי הכתיבה" של הכתבה, מחזקת
את תחושת הסיפור ואת ה"אייטמיזציה" של נרקומנים, חסרי בית, זונות ובעלי
קיוסקים, מעין "ברנשים וחתיכות" במערב הפרוע של אלנבי פינת הכרמל, שהשריף
שלו הוא קובי לוי, ולגנב ביש המזל קוראים חפוטה.


מנקודת ראותו של המדווח, המתפצלת למעין קולות הגיבורים השונים של הכתבה,
מוצע תיאור המעשים כ"סיפור". תחושות ההתנגשות והאי-נוחות העשויות להתלוות
לדרך זו של הסיפור כרוכות בניסיון המדווחים להחזיק בו-זמנית גם בתפקיד
המתריע החברתי. אילו הוצג כאן ניתוק גמור מעמדת המבקר, בדומה לסיפורי דמון
ראניון, הייתה ההצגה "נקייה" יותר; עצם הניסיון להציע, בעקיפין, גם ביקורת
חברתית, עשוי להגביר את הניכור כלפי מושאי הכתיבה, או אף לגרום לתרעומת על
"ההתחכמות הלשונית" המיותרת, כשמדובר בבעיה "אמיתית" (על משחק השפה ראו גם
טאוב, 1997, עמ' 138).


רוגל אלפר, "אייס תה, לא שותים בטוח" (העיר, 7 ביוני, 1996)
פלישת האייס תה לישראל באה כנראה בעיתוי לא טוב. המדינה הרי הולכת בדרך
חדשה. עכשיו אנחנו קודם כל יהודים, שנטועים עמוק במורשת ישראל. לא מתאים
לנו משקאות קוסמופוליטיים. מתנחלים לא שותים אייס תה. אייס תה זה משקה
יהיר. אנחנו אוהבים מים עם אמבות, קולה עם גזים. אייס תה זה מה שיוסי שריד
ישתה באופוזיציה... אייס תה זה משקה שנלגם באיטיות ארוטית עם קשית,
סימפטום של החיים הנוחים, הנינוחים. אלה לא החיים שאנחנו רוצים כאן בארץ,
תודה.

אני חושד בבנג'מין נתאי שהוא נהג לשתות אותו אחרי שאשתו השנייה, הלא
יהודייה, שעמה חי במדינת הלא-יהודים ארצות הברית, הייתה מזהמת לו את אזור
הברית. אני גם חושד, בעזרת השם, שלא תתפסו אותו היום שותה את זה בפומבי.
תודה לאל, בנג'מין שב הביתה. אולי כדאי שגם האייס תה יחזור למקום שממנו
בא. היידה... אבל תרשו לי להמליץ לכם, אזרחי מדינת ישראל, רעים, חברים, אם
אתם צמאים, לחשוב פעמיים לפני שאתם פותחים את המקרר ושולחים את היד לעבר
איזה משקה קל. תנסו במקום זה לשתות קצת תורה. תורה משקה כבד - טוב גם לבוס
וגם לעובד. שתו ורוו. היידה".


בתגובה על דבריו של אלפר שלחה אלה רגנבוגן מכתב למערכת תחת הכותרת "רוצה
מכות?" (העיר, 14 ביוני, 1996):
ברצוני להגיב על הכתבה "אייס תה, לא שותים בטוח" (7.6) ובמיוחד על הקטע
העוסק בבנג'מין ניתאי.

העניין הוא שלא הבנתי את הכתבה. לא הצבעתי נתניהו ואני לא שותה אייס תה
ומה לעשות, לא הבנתי את הכתבה. יש לי 12 שנות לימוד ותואר בפילוסופיה ובכל
זאת לא הבנתי. פניתי לעזרת חברי, שהם בעלי ראש טוב מחד ויאפים תל אביביים
מאידך. דשנו ארוכות בסוגיות אותן העלה הכותב, כי אף פעם לא מאוחר להעלות
את רמת האיי קיו, אך עדיין לא ברור לנו אם בעייתו של רוגל אלפר היא: (א)
נשים לא יהודיות, )ב) מין אוראלי או )ג) אזור הברית שלו )בשביל זה יש
פסיכולוגים).

אם יש במערכת "העיר" מישהו עם ביצים וגם אזור ברית מפותח כהלכה (גם נקבות
מזהמות יתקבלו בברכה) שמוכן לתת למר אלפר סטירה מצלצלת בשמי - יבורך ויבוא
על שכרו. בעזרת השם, אמן.


כמה פנים לדיון בכתבה זו כמשקפת היבטים חברתיים שונים. ראשית, מעניינת
כשלעצמה בחינתו של המדור העוסק בביקורת מאכלים ומסעדות, שהוא אחד השדות
הפתוחים במקומון להפגנת האמצעים הרטוריים והמיומנות הסגנונית של הכותבים.
מדורים אלה מתקשרים לפונקציית "העיסוק בקטנות" שבמקומון, לעיסוק בהדוניזם,
לנהנתנות מפכים קטנים. במסגרת הפתוחה של טור אישי העוסק באירועים ובמוצרים
קולינריים, משמש כאן המדור כמצע להערות אישיות בתחומים שונים. המוצר הנדון
משמש כאן כתירוץ בלבד, וכמצע למניפסט של מאפיינים פוליטיים וחברתיים. וכך
נאמר בקטע אחד מתוך הכתבה:


מצביעי פרס כנראה הולכים לנחם את עצמם עם המשקה הזה בקיץ. בעזרת השם. הוא
הולם בעיקר שולחנות טלפון קטנים לצד כסאות נוח על שפות ברכות פרטיות.
עקרות בית מיוזעות מכפר שמריהו ישתו אותו בבגדי טניס לבנים על מדשאות
הקנטרי קלאב, אבל קשה להניח שהוא ירוץ חזק במרכז המסחרי בנתיבות. זה משקה
אליטיסטי ותמיד היה כזה. הדמות שהריצה אותו בפרסומות בארצות הברית היתה
כריס אוורט-לויד, כוכבת טניס בלונדינית, שקשה להאמין שהיה לה איזשהו משקל
אצל צעירים שחורים זועמים.


מוצעת כאן, אם כן, שורה של קלישאות חברתיות, מרופדות בתיאורים ויזואליים
עמוסי סמליות קלישאית, המוצעת כביקורתית, אף היא: "המרכז המסחרי בנתיבות"
"הברכות הפרטיות בכפר שמריהו", "צעירי שיינקין", "רמת אביב ג'",
"כוכבת…בלונדינית", "צעירים שחורים זועמים" (פראפרזה על שם של להקה),
וכמובן "שותים בטוח" (פראפרזה על ססמת הבחירות של הליכוד ב-1996: "עושים
שלום בטוח").


ההכוונה, כמובן, פוליטית. נתניהו, פרס, הדתיים, "היידה" וכו' - כל אלה
נכרכים בשורה של ידע חוץ-טקסטואלי חברתי ובין-לאומי, שזכה למרכזיות
חדשותית במועד הכתיבה: החל מטניס וכלה בדיון בשנותיו של בנימין נתניהו
בארצות הברית. כל אלה חוברים ליצירת פרודיה על פרודיה, לטקסט פרובוקטיבי
המוצא אכסניה במדור שעניינו לבחון מוצר חדש: אייס תה.


זוהי הפגנה (שרבות כמותה במקומונים) של עירוב שדות רעיוניים: סקס,
פוליטיקה, קלישאות חברתיות שמקופלת בהם מחאה, ססמאות פרסומת, ידע תרבותי,
מעין "היפר(אקטיב)-טקסט".


התגובה למערכת מעידה, שהכתב אכן כותב ל"מיליה" מצומצם, והתגובה שעורר
מקורה בזעמה של הקוראת על ההזדקקות המקוממת, לדעתה, של הכתב להערות
סקסיסטיות. השילוב של פוליטיקה, חברה וביקורת מוצרים מוכרת ו"עוברת" כאן;
לא כך השימוש בהערות מיניות. ההתכוונות ל"מיליה", המדוקדקת והנקודתית כל
כך, של הכתב, עברה על "לאו" שאף הוא תלוי באותה חברה: הרגישות לאופן הצגת
המינים.


הסגנון הציני של המכתב מחדד היטב את השפה המשותפת שיש לקוראת עם הכותב.
התנגדותה אינה נובעת מ"אי-הבנה" של הדברים, אלא מ"הבנת יתר" שלהם, ועל כן
כעסה. במקרה הזה, הרבה מעבר למוצר שכמעט שאינו נזכר (תה, תה!), משמשים
מדור האוכל ומדור התגובות כשדה קרב שבו לוחמים המשתתפים בשיח הכתוב על
הגדרות חברתיות ומיניות.


בכתבה זו מתבטא בבירור השימוש בכתבות ה"סובייקטיביות" במקומון, אלה הדנות
ב"נושאי שוליים", כבמה להעלאת ביקורת חברתית ופוליטית. דווקא ההתייחסות
לכתבה במכתב למערכת מעלה, כי לא במוצר הנדון עוסקים כאן, כי אם במערכת של
השקפות חברתיות ופוליטיות. המשבצת ה"קלה", השולית של הכתיבה, העוסקת
בנושאים "רכים" (וראו גם "השער האחורי" של "העיר") משמשת כמצע לדיון
חברתי. מצד אחד, קשה להצביע על קהל יעד שיגיב באופן פעיל להתרעה החברתית,
בהיותו קהל מצומצם, הנהנה, אולי, להתעמת עם לשון הכתבה, גם אם אינו בהכרח
גוף בעל יכולת ורצון להשפעה חברתית; מצד שני, עצם הדיון בשאלה החברתית
העולה כאן מצטרף להערות חברתיות אחרות, המופיעות במכלול המקומון. כך מעוצב
למקומון אופי כולל של עיסוק מגוון בבעיה חברתית, והגדרה של ערוץ תקשורת,
הפונה לקהלים מגוונים ומנסה לתקוף סוגיות חברתיות ופוליטיות מהיבטים
שונים. הניסיון להגיע אל הקהל ולעורר את תשומת הלב לנושאים החברתיים מקבל
כאן ממד מעובה בשל מגוון ניסיונות ההתייחסות: לא רק בכתבות ה"דיווחיות" כי
אם גם במשבצות ה"קלות", כשקוראים בהן "קריאה חתרנית", הן זוכות להתייחסות
רצינית.


עודד שלום ועדי גולד, "הפינה הקטנה של הכרם" (העיר, 13 בדצמבר, 1996)
המלבי [סוג של מעדן] של המאפייה [מאפיית אבולעפיה ביפו] מחליק כמו שמן
פראפין. מי הוורדים והסירופ נוכחים-נפקדים. הם שם, הם מורגשים, אבל לא
זועקים. הם משתלבים במרקם. המלבי הזה יכול לתת פייט לכל קינוח אחר בעיר.

הדרך לשלמות רצופה פקקים. קודם הגענו לדוכן של אוטרי בתחנה המרכזית
הישנה... המלבי שלו סובל ממשבר זהות קשה. הוא נתקע איפה שהוא בדרך שבין
הפרווה והחלבי, שולף אותך מהוויקנד, מנער חזק ובועט אותך ישר לתוך
השבוע... המלבי של אוטרי תוקף אותך במתיקות ברוטלית והאדום שלו חונק את
הלבן... בתור אופציה לפתיחת שבוע הוא לא מומלץ. עם זאת, אפשר לקנח איתו
מסז' באחד המכונים באזור.


בצד הגדרת הסביבה ומאפייניה: המאפייה של אבולעפיה, אזור התחנה המרכזית
ומכוני העיסוי המצויים בה המעניקים מאופיים להגדרת המזון ומאפייניו, אסקור
כמה היבטים סגנוניים:


שימוש בביטוי ספרותי שהיה לקלישאה: האוקסימורון "נוכחים-נפקדים"; האנשה,
שיש לה הדים בצירופים עיתונאיים המופיעים במדורים העוסקים בביקורת מסעדות
ובביקורת עיתונות: "הם מורגשים אבל לא זועקים" (עשויים להופיע לגבי
תבלינים, צבעים, צלילים וכדומה); סלנג הלקוח מתחום האגרוף: "לתת פייט";
שבירה וחידוש של צירופים: הדרך לשלמות רצופה פקקים ("הדרך לגיהינום רצופה
כוונות טובות"): המשמעות של הביטוי המקורי נשמרת, ונוסף לה שילוב של
מבינות "גבוהה" במוצר נמוך, בפראפרזה על קלישאות סגנוניות של מבקרי מזון:
"הכבד היה מושלם" (כמו גם הערות על "המרקם"). אלה מוצמדים למציאות
היום-יומית ("פקקים"), המחזירה את המבקר, את הקוראים, את המוצר המסוקר ואת
סביבתו לפרופורציות היום-יומיות שלהם: שהרי המלבי הוא וריאציה אותנטית של
"ג'אנק פוד", "אוכל בעמידה", שגם אותו מציגים, לכאורה, במדרג של "גורמה".


"המלבי סובל ממשבר זהות": הלחמה מטפורית חד-פעמית של מוצר מזון והגדרה
חברתית או פוליטית (או שתיהן), המציבה את המאכל כמשתייך ל"עדה" וכעונה על
תביעות לכשרות ("דת") כאחד. "משבר הזהות" האשכנזי-ספרדי ומשבר הזהות
הדתי-חילוני מהדהדים רפים, ובכל זאת נוכחים, בבחינת הכול חלק מאותה עוגת
מציאות, דו-שיח אחד גדול, גם כשמדובר באוכל.


"תוקף אות במתיקות ברוטלית" - הלחמה מוכרת ופופולרית בשפת המקומון של
שדות מנוגדים במעין אוקסימורון: "קרב ברוטאלי" מול "מתיקות", בבחינת "הורג
אותי ברכות".


"אופציה לפתיחת שבוע": מעוגן בהווי החברתי של חיילים העוברים בתחנה
המרכזית בדרכם לבסיס ביום ראשון, אחרי חופשת השבת ("דיכאון של תחילת שבוע
אחרי הוויקנד") ומונח מן התחום הכלכלי או הצבאי ("אופציה"): בפסקה זו,
מיוצג מעין שיח ישראלי כלל חברתי, ייצוג ההווי הרב-קולי של קוראי
העיתונים, האוכלים מלבי בתחנה המרכזית והמשרתים בצבא.


...למלבי הפרווה יש טאצ' של פלאפי. נגיעה קטנה והוא רוטט כמו כרס של מבקר
במדור... הפרווה הוא הדיז'סטיף של הים, מתגלץ' יופי אחרי חמש שעות בשמש.


בפסקה זו הופך קהל היעד ממוקד יותר, והשדות האסוציאטיביים מוגבלים,
ומוליכים הרחק מה"מיליה" האותנטי של המלבי. "טאץ'" עוד "עובר" כביטוי מוכר
מביקורת אופנה ומזון (תופעה שכיחה של שימוש במילים לועזיות בתעתיק עברי,
מעין גרסה מקומית לקוסמופוליטיות), אבל "פלאפי" מקושר בהכרח לידע עולם
מצומצם של אנגלית קצת מתיילדת, נקודתית חברתית מאוד. שיא הביטוי בקישור
"כרס של מבקר" (אזכור לסרטו של פיטר גרינאווי "כרס של ארכיטקט" "במדור"
האוכל, וגם כל מדור ממסדי אחר...) - ושיא הצמצום הלשוני-חברתי ב"דיז'סטיף
של הים" הצרפתי-גורמאי לכאורה, וה"גליצ'ה" המכוונת בסיום המבע, המחזירה את
המלבי למקורותיו: "מתגלץ' יופי אחרי חמש שעות בשמש". הלחמה כזאת של
שימושים וירטואוזיים בשפה הם דוגמה מובהקת ללשון מקומונית. מן הקינוח
המתוק נותר בליל פלאפי של מטפורות חד-פעמיות.


רואי לינד, "קפסולות אספרסו סביב השעון" (העיר, יוני 1996)
פלורנטין, השכונה הקונספטואלית העכשווית. מצד אחד הדבר הקרוב ביותר
לסוהו, אמני העתיד עובדים בלופטים תעשייתיים לשעבר, תעשיית בילוי לילה
אלטרנטיבית ענפה ותעשיית נגרות שורשית ביום. מצד שני, הליכה ברחוב משולה
למבחן הסמכה של פלס בחיל הנדסה, רחובות השכונה זרועים מוקשי נעל מתוצרת פי
הטבעת של לאסי, מטעני צד של שקיות זבל, ועוד סימבולים שאי אפשר לקיים
בלעדיהם אוטונומיה חברתית. ובלב פלורנטין, כיהלום הנוצץ 24 שעות ביממה,
"מאנצ'יס", חנות קטנה ומוטרפת. המילה מאנצ'יס לקוחה מעולמו אפוף העשן של
מסטול המריחואנה, חוויה גסטרונומית שעוברת על המשתמש במוצרי הקנאביס. בשלב
מסוים לאחר העישון, קיבת המשתמש גועשת ומשדרת למוחו כי עליו לבלוע כמויות
גדולות של מזון, רצוי מאוד שיהיה רווי גלוקוזה, ועכשיו.

"מאנצ'יס" החנות, קמה כמגה-קיוסק שנותן מבחר עצום של פתרונות לציבור,
ואחד מהם הוא קפה אספרסו.


כמה מאפיינים סגנוניים בקטע זה:
1. שפה "נמלצת" לכאורה, שימוש מכוון בקלישאות וצירופים שחוקים שמגמתם
אירונית: אמני העתיד, תעשייה (לילית אלטרנטיבית) ענפה, (תעשיית נגרות)
שורשית, כיהלום הנוצץ, גועשת, אפוף עשן.


2. שימוש בשדה הסמנטי של הצבא (וכאן יצוין גילם הצעיר בדרך כלל של
העיתונאים, וקרבתם הטבעית לסביבה החברתית וללשון הצבאית): מבחן הסמכה לפלס
בחיל הנדסה, מוקש נעל, מטען צד.


3. שימוש בלשון של "ביקורת אמנות": קונספטואלית, עכשווית, סימבולים,
אוטונומיה חברתית "בין-לאומית": סוהו, לופט, מגה-(קיוסק).


4. לשון "עיתונאית פרסומית": חוויה גסטרונומית, מגוון של פתרונות לציבור,
24 שעות ביממה, רווי גלוקוזה, (תעשיית) בילוי לילה אלטרנטיבית.


5. אזכורים חוץ-טקסטואליים (קולנוע, סמים): חנות קטנה ומוטרפת, מסטול,
מריחואנה, מוצרי הקנאביס, משתמש.


אנסה לסכם את צירופי היחידות הלשוניות המובאות ברצף, כהמחשה וסיכום
לדפוסי ההלחמה הסגנונית, וכדי להמחיש את הגודש שבשימוש המרובה בדפוסים
אלה:
מצד שני, הליכה ברחוב משולה (משלב גבוה) למבחן הסמכה של פלס בחיל הנדסה
(צבא), רחובות השכונה זרועים מוקשי נעל (צבא) מתוצרת פי הטבעת (מטפורה) של
לאסי (חידוש חד-פעמי), מטעני צד (צבא) של שקיות זבל (חידוש חד פעמי), ועוד
סימבולים (פארודיה על אמנות, לשון ביקורת אמנות עיתונאית), שאי-אפשר לקיים
בלעדיהם אוטונומיה חברתית (פוליטיקה).


שילוב זה מצביע על הסממנים המיוחדים של החברה הישראלית, העולים משדות
המשמעות הנבחרים: שיח צבאי ומעורבות פוליטית, המשתלבים בהתמצאות
"נורמלית", כלל עולמית, באפנת הצעירים. עצם הקריאה השוטפת, הבלתי מבחינה
של הקטע, מחזקת את היותה של ההוויה הצבאית והפוליטית (בראייתה האירונית!)
חלק מתפיסת העולם והמאגר החברתי של הצעירים ה"קונספטואליים" הישראלים.

סיכום
כאשר מתבוננים במקומון כמייצג תמונת חברה, ומתמקדים בתחומים העוסקים
בתיאור חברתי, עולות כמה הבחנות:


ההתבוננות בתוכן המקומון מעלה היצע של מסגרות סיקור מגוונות המתרכזות
בחברה: כתבות, טורים ומדורים העוסקים בהיבטים שונים של חיי העיר ותושביה,
ומציבים אותה כ"מרכז". יצויין שוב, כי המקומון משמש גם ככלי חשוב בחיזוק
הפוליטיקה המקומית, וכמעצב תדמיתו של היישוב בעיני תושביו. התבוננות קרובה
בכתבות תגלה את מרכזיות הסגנון ואת ייחודו, את "ניכוסן" של שכונות לכותבים
"מנוכרים" ואת המאבק בין אחריות המבקר לתשוקת היצירה של הכותב. מאבק זה
מתבטא הן בניסיון להציע דיווח מגוון, הן בהתנצלויות ישירות של הכתבים והן
בניסיון לשלב בכתבות ציטוטים "אותנטיים" כדי לתת, לכאורה, ל- items למחות.


בכתבות ה"סובייקטיביות", המוצגות כעוסקות בצד ה"קל", ה"צבעוני" של חיי
העיר, ומייצגות נושאים חברתיים מנקודת מבט המשלבת דיווח והתרעה בנושאים
חברתיים עם נקודת תצפית מודגשת של הכותבים, מצטיירת "עיר" שסגנון התיאור
שלה מטשטש לכאורה גבולות חברתיים באמצעות מנעד רחב של גוונים לשוניים.
למעשה מחדד סגנון זה את ההבדל שבין סוציולקט לבין בחירה משלבית: קריאה
מחודדת של הכתבות תעלה את השימוש המתוחכם בלשון כדי ליצור רושם של דיבור
משולב.


בכתבות ה"אנושיות", עלול להיווצר חיזוק של ריבוד ובידול חברתי באמצעות
הלשון הווירטואוזית "המתנשאת", המסרטטת מצוקה "ציורית" ו"מצטלמת יפה",
ומביאה בעיות חברתיות המוצעות כהיצג אמנותי. עם זאת, דווקא בכתבות אלו
מובעת ביקורת חריפה.


ההכרה בתפקיד החשוב שיש למקומון בהגדרתן של קבוצות חברתיות שונות ובעיסוק
בהן, והמודעות להשפעה האפשרית שלו על הנעשה בתחומי החיים השונים בעיר,
ממקדת את תשומת הלב בהתנגשות בין הפונקציות השונות של ערוץ המבע. במקום
שבו רואה המקומון את עצמו מתריע ומייצג קבוצות חלשות, עלולה ההיקסמות מן
הסגנון לערער על סמכות "הלוחם" של העיתון כמוביל חברתי. כשמדובר בדיווחים
"אובייקטיביים" בנושאי חינוך, בריאות או נדל"ן, נשמרת לשון ישירה
ועניינית; כאן ישנה אפשרות להתנתק מ"האנשים", להותיר אותם כמרואיינים או
כמספרים, ולהתמקד במתקפה על הממסד. ההתנגשות בין הרצון להתריע לבין
ההתעמקות בתפקיד כמגדיר חברתי וכממפה של עיר, מוחשית בעיקר כאשר מבקשים
להציג "מחזות" של עוני, דרמות של פלילים או לדווח על/לספר את סיפורם של
תושבי שכונות, שהם "סיפורים" אנושיים-עיתונאיים טובים - אך גם "אייטמים"
רציניים במסגרת ההתרעה כלפי הממסד.


המתח מתקיים, איפוא, בשתי הרמות: בין הרצון להציע סגנון ייחודי ולשכללו
מצד אחד, לבין הצורך לכתוב בשפה המשקפת )ופונה אל) אוכלוסיות שונות, מתוך
המחויבות לדיווח מקיף כלל-עירוני. למרות העובדה, שהביקורת אכן הובעה,
והעניין החברתי מועלה לסדר היום המקומוני, נותרת השאלה בדבר רושמה של הצגה
זו של הדברים: התחכום הלשוני, תרומה בפני עצמה לשפה, עלול להרחיק את תושבי
העיר האמיתית ממראה דמות ההתרעה החברתית הנשקפת מולם במראת המקומון,
ולפגוע בתפקיד המרכזי האחר של אותו ערוץ מבע עצמו: תפקידו הייחודי של
המבקר החברתי המקומי. עם זאת, ניתן גם לראות בכתבות אלו דרך נוספת למקד את
תשומת הלב בבעיות חברתיות, שייצוגן בכתבות הענייניות עלול להיתפס כ"משעמם,
שמענו כבר".


השפה המתוחכמת עלולה, אמנם, להרחיק את הקוראים ממושא הכתבה ולהמעיט מכוחה
האנושי של הסקירה. בגלל נעלם הקהל, קשה להכריז בבירור על "ניתוק" מאנשים
המתוארים כפרטים, ואף לא על חידוד תשומת הלב לנוכחותם. הפתרון לשאלה,
טמון, אולי, בראיית המקומון כמכלול, עשיר בסוגות פנימיות ובסגנונות
לשוניים, שמתוכם ראוי לנסות לדלות את פרטי ההתבוננות הכוללת בחברה.


מקורות
טאוב, ג' (1997). המרד השפוף. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

כספי, ד' (1981). מהו סוד הצלחתם של העיתונים המקומיים? אותות, 9-8, 38.

מוצ'ניק, מ' (תשנ"ה-תשנ"ו). לשונה ה"תל אביבית" של גפנה אמיר. תלפיות, ח.

ניר, ר' (1981). סמנטיקה עברית: משמעות ותקשורת. תל אביב: האוניברסיטה
הפתוחה.

ניר, ר' (1984). לשון, מדיום ומסר. ירושלים: פוזנר ובניו.

רוזנבלום, ד' (1996). תוגת הישראליות. תל אביב: עם-עובד.

רוזנפלד, ש' (1991). "ג'רנליז - שפתם של עיתונאים". קשר, 70-58, 10.

שויקה, י' (1997). רב-מילים: מעבדה לשונית ממוחשבת. תל אביב: המרכז
לטכנולוגיה חינוכית.


 מקור:
מגמות, כרך מ, מספר 1; ירושלים, נובמבר 1999.





 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש