דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  אודות המגמה
  מקצוע תקשורת וחברה
  תוכנית הלימודים
  מערכים בתקשורת וחברה א
  מערכים בתקשורת וחברה ב
  מערכים בתקשורת וחברה ג
  מבניות בתקשורת וחברה ג
  מאמרים תיאורטיים
  מאמרים בנושא עיתונות
  מאמרים בנושא רדיו
  מאמרים בנושא טלוויזיה
  מאמרים בנושא פרסום
  موضوع الاعلام والمجتمع
  תקשורת אלקטרונית
  פרסום ויחסי ציבור
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,469,051 כניסות לאתר
העיתונות בין באזל לשינקין, מאלטנוילנד לפרחלנד

מאת: שלום רוזנפלד

בבזל ייסדתי את מדינת היהודים. ת. הרצל (ביומנו)

שוויתי לנגד עיני רפובליקה אריסטוקרטית. ת. הרצל (בספרו "מדינת היהודים")

את המלים בזל ושינקין שבכותרת צריך הייתי, כמובן, לשים - כל אחת בנפרד -
בתוך מרכאות כפולות. בזל במאמר זה אינה מדברת על שכיות החמדה של העיר היפה
על הריינוס כי אם על העיר המזוהה עם הקונגרס הציוני הראשון, זה ששינה
שינוי מכריע את מפת האידיאולוגיות ומארג התקוות היהודיות בגולה לפני מאה
שנה ואחת. והיא גם העיר שבה התכנס לפני חמישים ושתיים שנה הקונגרס הציוני
הכ"ב האבל, מיד אחר גמר מלחמת הועלם השנייה, הראשון שלאחר שואת יהודי
אירופה. שינקין במאמר זה אינו מיוחד דווקא לרחוב הססגוני, הסואן "ללא
הפסקה" בלב תל אביב, אתר הבילויים ומחוז כיסופים של בני תשחורת יפים למראה
וצמאים לריגושים. ואם תורשה לי סטייה קלה אישית: הכרתי היטב את הרחוב הזה
בטרם הפך ל"IN" והיה לי רגש רב אליו. הרי זה היה ה"פליט סטריט לעניים" של
הימים ההם (שם שכנה בתקופה מאוחרת יותר מערכת "דבר" היוקרתית), שם היה
דפוס אלכסנדר מוזס המפורסם שבו נתערבבו לא פעם פירסומים תמימים של עלונים
מסחריים, חוברות ועתונים היתוליים לחגים, גם כרוזים לא כל כך כשרים אליבא
דמלכות, שגם אני תרמתי להם מדי פעם.

ברחוב זה עשיתי לפני שנות דור שעות רבות בימים ובלילות, בתפקידי
המקצועיים, במערכת "ידיעות אחרונות" ששכנה בשינקין 1, בה עבדתי אז בטרם
היות "מעריב", וגם בשעות פנאי בקפה "תמר" של שרה, הקיים עד עצם היום הזה.
בבית קפה זה התחככו אלה באלה אינטלקטואלים ולוחמים, משוררים וכתבים, רושמי
קורות ההווה המסעיר ופלמ"חאים שנטלו חלק בעיצובו, אמנים קנוניים וגם ניצני
במות ה"פרינג'", ותיקי שירותי מודיעין לראשי תיבותיהם וגם תומכי המחתרות
הלוחמות. הם ישבו כאן שעות רבות על ספל קפה, כשהם מחליפים ביניהם ידיעות
והערכות "על המצב" ומנתחים בכובד ראש את השמועות האחרונות מזירות קרב
ומטבחים פוליטיים.

בזל ושינקין נבחרו על ידי למאמר זה בצורה שרירותית למדי, ז'ורנליסטית,
כסמלים, כערכים מטפוריים. בזל - שממנה יצאה בשורת הציונות המדינית, הקלאסית,
 שניצבה כראש חץ במלחמתו של העם היהודי לעצמאות ולחרות בארץ ישראל
וגם כמקום שבו כאמור עשתה התנועה הציונית את הנסיון הקולקטיבי הראשון לסכם
אחר מלחמת העולם השנייה, כשהפצעים עוד היו טריים מאד והעצבים הלאומיים
חשופים לכל גירוי, את האובדן הנורא שבו הוכה העם היהודי בשואה; לסכם,
ואולי גם להפיק לקחים מאותו קטקליזם היסטורי, שמסיוטיו איננו יכולים
להחלים ורבים מאתנו גם לא רוצים להשתחרר והם שבויים באחיזתו כבאזיקים.
ושינקין? כאשר נשאל נתן אלתרמן על שום מה כינה את המחזה הידוע שלו "כינרת,
כינרת", השיב: לא למקום כיוונתי כי אם לתקופה. ארשה לעצמי להיתלות באילן
גדול. באומרי "שינקין" במאמר זה, לא למקום אני מתכוון, כי אם לתקופה או אם
תרצו אפילו לכמה תקופות שבהן נולדה, איש אינו יודע מתיב דיוק, איך "ולמה
מה" ושעדיין מעוצבת בו על ידי הדור הצברי החדש מפת תרבות ישראלית ייחודית.
אומרים "פוסטציונית", מעין אנטי תזה ל"בזל". המחמירים לא מקבלים את ההגדרה
"תרבות" ומעדיפים "תת תרבות". יש מי שמכנים תת תרבות זו "יאפית", יש
אומרים "פרחית" ויש אומרים "צפונית" (במילעל דווקא). אך אין חולקים על כך
שהיא משתלטת על תחומים רבים של חיים בעת המודרנית, לטוב ולרע, שהיא מסמלת
מרד של החדש נגד הישן, וגם לבטי נעורים נגד חכמת זקנים, של שידוד מערכות
נורמטיביות, אתיות ואסתטיות, מבידור ועד לבוש, ממוסיקה עד ציור, משפת
דיבור ועד ומשתקפת בהתאם, כמובן בתקשורת.

חוששני שאם אקרא פעם לבית דין של ההיסטוריה כנאשם בהוצאת דיבה ולשון הרע
על ציבור שלם בישראל - "שינקין" קראתי לו - לא יהיו לי סיכויים סבירים
לצאת כולי זכאי. שהרי כל הכללה היא מטבעה ומראשיתה מכשלה, שטח זרוע מוקשים
ששומר נפשו ירחק ממנו. אף על פי כן אעמוד על שכמי ביודעין את ההאשמה,
בעיקר משום שסימניה של תרבות-תת תרבות זו ניכרים היטב גם בממלכה שבה נרחף,
בין היתר, במאמר זה העתונות העברית בארץ ישראל, ביובל שנים הראשון שלה
כעתונות במדינה עצמאית וחופשית. ידובר בו בעיקר על השינויים הערכיים שעברו
על העתונות ולא על התמורות המבניות, הכלכליות, החברתיות-פוליטיות, אף כי
רוב השינויים, כמעט בכל התחומים, קשורים אלה באלה. וכי אפשר לדבר למשל, על
הסגנון החדש בצורה ובתכנים בלי להידרש לעובדה שגם פורמטים השתנו וגם סגנון
העימוד וגם - ולא במקום האחרון - קשת צבעי "הלחיים" של המוצר המוגמר.
ובוודאי שאי אפשר לנתק את עובדת היעלמה של העתונות הפוליטית-אידיאולוגית
המסורתית מהסגנון והתכנים של מה שנותר מן הפובליציסטיקה והמסה של פעם, זו
רחבת היריעה והאופקים, עתירת הידע והברק, אבל גם מה שבימינו היינו אולי
מכנים "מליצות". אי אפשר להתעלם מן העובדה שבמרוצת השנים יותר ויותר
עתונים מפלגתיים הלכו לעולמם ויותר ויותר כלי תקשורת במדינה נתרכזו בפחות
ופחות ידיים, ושהעתונות היא בימינו הרבה יותר מבעבר עסק מסחרי לכל דבר,
מותג תעשייתי שחלים עליו הכללים של עסק: ירוויח - ישרוד. יפסיד - ייסגר,
כפי שאמנם קרה לנו יותר ויותר פעמים בשנים האחרונות.

העתונות בימינו, הרבה יותר מבעבר, היא עסק מסחרי לכל דבר, מותג תעשייתי
שחלים עליו הכללים של עסק: ירוויח - ישרוד, יפסיד - ייסגר, כפי שאמנם קרה
לנו יותר ויותר פעמים בשנים האחרונות.

מבחינה כרונולוגית ניאלץ לסטות מעט מלוח הזמנים הקשוח שכופה עלינו המספר
העגול: חמישים, ולסירוגין נחזור מדי פעם אחורה אל השנים שמלפני המדינה, אל
מה שהיה קרוי אז "היישוב", וקדימה אל שנות הבראשית של המדינה. עתונות
עברית תוססת ולוחמת, שחלק קטן ממנה היה גם עסק מסחרי, אך רובה בעל צביון
פוליטי - היתה כמובן בארץ ישראל עוד לפני הקמת המדינה, בכל שנות המאבק נגד
השלטון הבריטי ובכל שנות הפולמוס הפנימי המר על דרך ולעתים אפילו על יעדים
סופיים. ואפשר, ואולי אפילו צריך, ללכת דור או שני דורות אחורה, לתקופות
שבהן סופרים היו מעמודי התווך של עתונות לוחמת - ועתונאים - סופרים ממעלה
ראשונה, ואלה וגם אלה - מורים לדור: הרצל ונורדאו, סוקולוב וז'בוטינסקי,
ברל כצנלסון וזלמן רובשוב (שז"ר), אליעזר בן יהודה ובנו איתמר בן אב"י,
משה גליקסון ומשה בילינסון, אברהם שלונסקי ונתן אלתרמן, אורי צבי גרינברג
ואב"א אחימאיר, משה סמילנסקי והרב מאיר ברלין (בר אילן), עזריאל קרליבך
ומשה סנה, יוסף הפטמן וד"ר הרצל רוזנבלום. אלה הם הבולטים והידועים ביותר
(חלקם למרבה הצער ידועים לדור הצעיר רק בזכות הרחובות הקרואים על שמם),
משורה גדולה ומרשימה של סופרים, משוררים ופובליציסטים שעטם היה חרבם, אוצר
הידע האנציקלופדי שלהם בלימודי קודש וחול היה המעיין שממנו שאבו את שפתם
העשירה ודימוייהם ואש האמונה שבלבותיהם, הגיון שכלם, וכוח השכנוע שלהם
האירו את הדרך לרבבות ולמאות אלפים חלוצים, לוחמים ועוסקים בעסקי ציבור.

גם אם לא נחזור הרבה אחורה בזמן, אין ספק ששנות המאבק האקטיבי, או אם
תרצו: האקטיביסטי, למען העצמאות בארץ ישראל היו השנים המעצבות של מה שאנו
מכירים כ"עתונות מגויסת", ושאני אקרא לה כאן "עתונות בזל". עתונות שהיתה
ציונית במהותה ובאופיה (להוציא את "קול העם", היומון הקומוניסטי שבהגדרה
היה אנטי ציוני), עתונות שחרף הפולמוסים החריפים בתוכה, היתה ממלכתית עוד
בטרם היתה לנו ממלכה, לוחמת בעקשנות - כל עתון על פי דרכו האידיאולוגית
כמובן - להגשמת המטרה הסופית של הציונות, שבצדקתה ההיסטורי לא היו כל
פקפוקים. עתונות שהיתה מספקת "אש מסייעת" לעוסקים בדיפלומטיה הציונית
הבראשיתית ולאוחזים בכלי-הנשק הפרימיטיביים בעמדות המגן, באור ובסתר.
אשתדל להיצמד לאירועים העתונאיים המשמעותיים סמוך לתש"ח, שנת העצמאות
שאנו חוגגים מלאות לה יובל שנים, אבל כאמור - בקפיצות קלות לסירוגין קדימה
ואחורה, כדי לשמור פחות או יותר על רצף כלשהו.

אתחיל אולי בוועדת העורכים, אותו מוסד שבמרוצת השנים זכה להרבה קיתונות
של ביקורת, קנטרנות ואף לגלוג ציני ושהשפעתו היתה רבה, ובתקופות הראשונות
אף רבה מאד, על מה שפורסם או לא פורסם בעתונות העברית. באחדים מגיליונות
"קשר" בעבר פירסמנו כמה מאמרים על ועדה זו, מוסד שאין לו למיטב ידיעתי אח
ורע בעולם העתונות. למרבה הצער לא נותרו הרבה פרוטוקולים ורישומים
מפעולותיה של ועדת העורכים שנקראה בגלגולה הראשון "ועדת התגובה". מסתבר
שעתונאים דואגים יותר לתיאורי ההווה והעבר, אך לא נותנים דעתם לעתיד,
לפחות לא בתחום התיעוד. גם לא נותרו בחיים הרבה עדים לפעילותה, באותו שלב
שבו הכל - המימסד מזה ועורכי עתונים ובכיריהם מזה - עדיין גיששו באפלה ולא
תחמו לעצמם גבולות ברורים בין "מותר" ו"אסור". בין זכותם לדווח "הכל על
הכל" לבין חובתם בשם האחריות הלאומית והציבורית, להימנע מלדווח "כל העת על
כל דבר", כאשר בין "הכל על הכל" לבין "לא כל העת על כל דבר" משתרע
שטח-הפקר ערפילי. רק דבר אחד ידעו במעמקי הלב: לעת הזאת יש להעדיף בכל
מקרה את הדאגה לאינטרס הקיומי, הביטחוני של היישוב הנאבק על עצמאות ושל
המדינה הקטנה והשברירית שנמצאת עדיין בשלב עוברי ובעיצומה של מלחמה לחיים
או חלילה לאבדון.

סימון הגבול בן "זכות הציבור לדעת" לבין חובת הריסון העצמי נעשה כל פעם
מחדש ולא בלי ויכוחים קשים. זה התחיל כאמור עוד ב"ועדת התגובה" שפעלה כשש
שנים ברציפות לפני הכרזת המדינה, למן טביעתה של האניה "סטרומה", טרגדיה
שהיתה פרשת מים - תרתי משמע - ביחסי העתונות העברית עם השלטון הבריטי, ועד
ליום שבו הורד דגלה של בריטניה מעל כל מעוזי שלטונה בפלשתינה-א"י. אבל
הגרעין ניטע קצת קודם, ואם לדייק: ב- 7 ביולי 1941. פרוטוקול מישיבה
בתאריך זה היה שמור אצלי כל השנים, כי היתה לי הזכות להשתתף בה והוא היום
אצור במכון לחקר העתונות היהודית באוניברסיטת תל אביב. את הישיבה הזו ניהל
יוסף הפטמן, יו"ר אגודת העתונאים, ונכחו בה דוד זכאי מ"דבר", עזריאל
קרליבך בשם "ידיעות אחרונות", אריה דיסנצ'יק מטעם "הבוקר" ואני בשליחות
"המשקיף". לא היתה זו ישיבה "מסדרת" ואף לא פעולת ייסוד "חוקתית" של איזה
גוף רשמי חדש, כי אם דיון על יחסי העתונות העברית עם הצנזורה הבריטית
שהחמירה מאד אתנו בימים ההם. כעבור חודש התכנס אותו גוף מחדש בהרכב מורחב
יותר ושונה במקצת מן הפעם הקודמת, והפעם גם בהשתתפותו של נציג ה"הגנה" -
גדליה ז'וכוביצקי (לימים זקיף, שבתקופה יותר מאוחרת ירש את מקומו כדובר
צה"ל כתריאל כ"ץ) וקשת הנושאים שנדונו גדלה אף היא עד שבעקבות פרשת
"סטרומה" שהזכרנו, נתמסד הגוף והוא כינה עצמו "ועדת התגובה". על סדר יומה
של "הוועדה" כבר תמצאו נושאים כמו חיפושי הנשק ביישובים היהודיים (בעיקר
אותו חיפוש ברוטלי ברמת הכובש שגרם ל"מרד" של כל העתונות העברית נגד
הצנזורה הבריטית), עניין רכישת קרקעות מערבים ומצב הגולים מארגוני המחתרות
אצ"ל ולח"י ("פורשים" לפי המינוח של אז) שהוגלו לאפריקה, אופן הכיסוי
בעתונים של משפט רצח הלורד מוין בקהיר (בידי "שני האליהו" מלח"י) ולבסוף -
סמוך מאוד לגמר מלחמת העולם - הדיווחים הכרוניקליים והכיסוי הפובליציסטי
של השואה באירופה, שבחלומותינו השחורים ביותר לא שיערנו את ממדיה
האמיתיים.

גם אם טרם ידענו את המספרים המחרידים המדוייקים, כבר אז השכילו אותנו
היסטוריונים "ישנים" (אחד מהם היה פרופ' דב שטוק [סדן] - להבדיל מן
ה"חדשים" - שכתב על כך מאמר נרחב בספר העתונאים של שנת תש"ח) שזה אירוע כל
כך נורא ואיום שרק הטבח והפוגרומים של שנת ת"ח - בדיוק 300 שנה לפני קום
המדינה - שבהם הושמד כשליש (!) מעמנו אז, אולי ישוו לו בתוצאותיהם
הנוראות.

מה היה ה"אני מאמין" של ועדת התגובה?
במכתב ליו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, דוד בן גוריון, מה- 7 באפריל 1943
כותב יו"ר אגודת העתונאים בתל-אביב יוסף הפטמן: "אנו מתכבדים להודיעכם כי
ועדת התגובה ליד אגודת העתונאים בת"א שבה משתתפים נציגי מערכות העתונים
היומיים שהוקמה בימי אסון 'סטרומה', החליטה להמשיך את קיומה כמוסד מכוון
ומתאם את התגובה של העתונות העברית בארץ בכל מה שנוגע למדיניות הציונית
והיישובית בימים אלה. אנו מבקשים לרשום לפניכם לראות בוועדת התגובה מכשיר
מתאים ורצוי לשם השפעה על דעת הקהל ברוח המדיניות הציונית בשעה זו.
העתונות העברית בארץ ישראל היא עכשיו כלי המבטא היחיד לא רק של היישוב
העברי כי אם של האומה העברית כולה, כלפי ההיסטוריה שלנו [!] וכלפי האומות
האחרות. משום זה צריך שיהיה לו מגע קבוע ותכוף יותר עם הגורמים המעצבים את
מדיניותנו בשעה זו. מגע זה יאופשר באמצעות ועדת התגובה שהיא מוסד מצומם
המכיל את האישים המשפיעים בעתונות. אנו מבקשים אפוא שתינתן לוועדה זו
האפשרות של קבלת אינפורמציה מלאה ואפילו כזו שאינה מיועדת לפרסום."

הוועדה התכנסה לעתים קרובות יותר, ככל שרבו הפונים אליה, מוסדות
וארגונים, ולא פעם ולא פעמיים נאלצה גם להאבק עם עצמה, בדילמות של פירסום
ואי-פירסום.

כך גם נוסדה, בעצם, הצנזורה העברית העצמאית עוד בטרם עצמאות. אני בטוח
שאפילו בין העתונאים הוותיקים יש היום רק מעטים שיודעים או זוכרים שאת
היסוד לצנזורה במדינת ישראל, "הצנזורה העברית הראשונה מזה אלפיים שנה",
הניחו בעצם העתונאים עצמם, מתוך אמונה שבכך הם מחזקים את "רוח בזל" בעם
הלוחם. הדבר היה בחודשים הגורליים של המלחמה היהודית-הערבית הזעירה -
להבדיל ממלחמת העצמאות העקובה מדם שהתחילה למחרת הכרזת המדינה, כאשר
אל הכנופיות הערביות הלא סדירות שהפילו בנו קרבנות ביישובים ובדרכים יום
יום, עקרו עצים ופרדסים, השחיתו מבנים וניתקו צנורות מים, הצטרפו צבאות ערב
סדירים מהארצות השכנות. אירעו מקרים שבהם נתפרסמו בעתונות ידיעות שהאויב
עלול היה להפיק מהן תועלת מיידית במלחמתו נגד היישוב ואז הוחלט שוועדה
מטעם עורכי העתונים יחד עם נציגי מוסדות היישוב וה"הגנה" יעבדו שורה של
"לאו"ים שיחייבו את כל העתונים. וכך, עובד מסמך של 16 "לאו"ים - שניתן
לראות בו את ראשיתה של הצנזורה העברית במדינת ישראל. לא הייתי במעמד זה.
בדמיוני אני יכול אפילו לראות או לשמוע עורך עתון עברי מברך בקול רם
"שהחיינו וקיימנו לזמן הזה".

עד כמה בערה בעצמותיהם של מעצבי דעת הקהל בימים ההם, בעיצומה של מלחמת
העצמאות ובשנותיה הראשונות של המדינה, זיקתם הרגשית לחווית עצמאות,
ואמונתם בציונות, תעיד כמאה כדים אפיזודה עתונאית שכבר סיפרתי עליה
בנסיבות אחרות וכאן אני עושה קפיצת דרך מן המלחמה אל שנות הבראשית של
המדינה: לפני שנים איפשרה בתו של עזריאל קרליבך, תקומה, להציץ בלוח האישי
של אביה, שבו היה העורך הראשי של "מעריב" דאז רושם לא רק תאריכי פגישות
ואירועים אלא גם ראשי פרקים של שיחות שהיו לו עם אנשים שונים ואף רסיסי
הגות ומחשבות לפיתוח מאוחר יותר. וכך, ב- 14 בפברואר 1952, ארבע שנים אחר
הכרזת העצמאות, רושם קרליבך ביומנו: "ב.ג. מכריז על התכנית הכלכלית החדשה,
בפטפוט הקדמה מיותר ומעורפל. מחליטים במערכת ]העתון[ להמשיך ולתת שאנסה
להרגעה, לעודד, אף כי אין שום אמון בכנות הביצוע. ברור שכל מפנה במצבנו
יכול להיות לטובה ואע"פ כן לא ירוויח איש מלבד חבלנים פוליטיים וכלכליים
מכל הפרעה להקטנת דמותה של התכנית. פורצת בהלת קניות ואנדרלמוסיה בשווקים.
'הארץ' מנבא התייקרות איומה, סגירת מפעלים ואבטלה. אבל אני איתן בדסק
החדשות ובמאמר ללמד זכות על התכנית עד כדי עיוות המציאות. מצפון עתונאי
בלתי נקי, מצפון ציוני נקי." ואמנם הידיעה הפותחת מתחת לכותרת הראשית
בגיליון העתון ב- 13 בפברואר ב"מעריב" אומרת: ארגעה במשק. וקרליבך כותב
באותו יום מאמר ראשי "אם נרצה - זאת היא שאנסה".

כל אימת שאני נוגע בנושא זה אני מסתקרן מחדש נלחש, אם הכותרת "אם נרצה"
היא אסוציאציה "בזל'ית" ספונטנית, או סוף ניסוח במחשבה תחילה. במאמר זה
הוא אומר: "אם נעבוד יותר, אם נשלם על עבודה בלבד ונגשים את התכנית בכנות,
יתכן ויבוא יום וגם שערי הדולאר יהיו מציאותיים." מזכיר לכם משהו מן
האקטואליה?...

באחד השנתונים של "מעריב", שהעתון הוציא בשנים הראשונות שלו, כותב קרליבך
את המאמר הפרוגרמטי ובפרק "המערכת" הוא רושם: "הוא [העתון] לא יהיה כפוף
לשום אינטרס...[הכתב] לא ישאל אם זה טוב בשבילי או בשביל יהודי זה או אחר,
חוג זה או אחר, או מפעל זה או אחר, הוא ישאל תמיד תחילה: האם זה טוב
למדינת ישראל?"

נחזור שוב אחורה. אף כי ראינו את עצמנו "עתונות לוחמת של עם לוחם",
השתמשנו לא פעם בהגדרה "עתונות מגויסת". אך הגדרה זו קיבלה במרוצת הזמן
משמעות לא מחמיאה, בעיקר במדינות מסוימות, על אף שהתחלנו להעדיף עליה את
הביטוי "לוחמת". לוחמת, אך לא אטומה לנושא של חופש עתונות גם בתנאי חירום.
בפרוטוקולים המעטים שנותרו מוועדת התגובה - אודים מוצלים משריפות ושטפונות
שהיו או לא היו במשכנים המתחלפים של אגודת העתונאים בתל אביב - ניתן למצוא
בשנים 1943 או 1944 התבטאויות של העורכים הראשיים - גרשום שוקן, פרץ
ברנשטיין, עזריאל קרליבך, הרצל רוזנבלום, אריה דיסנצ'יק, אייזק רמבה
ואחרים דברים על הכורח לשמור על חופש העתונות גם בתקופה שבה האינטרס של
היישוב וביטחונו הוא בראש דאגותינו. הגורל של "בזל" אינו סותר בשום פנים,
כבר אז, את הערכים האחרים של עתונאות רצינית וחופשית אלא קובע סדר
עדיפויות, בורח הזמן ולפי צרכי השעה. שמורה בכתובים התבטאות בוטה של גרשום
שוקן בישיבה של ה- 30 בנובמבר 1944: "יש לקבוע ולהדגיש כי אנו רוצים קודם
בחופש העתונות, בחיים חפשיים. אבל עם כל תביעתי לחופש העתונות הריני מכיר
כי יש להתחשב במציאות וכי יש צורך בשיתוף פעולה עם המחלקה הפוליטית של
הסוכנות ומחלקות אחרות. אולם כל העת להיזהר שהעתונות לא תוותר על החופש
שלה. [להיות ערים] ולהיזהר שלא יעטפו לפנינו בעטיפה של סודיות ענינים שאין
טעם למנוע את פרסומם."

פרץ ברנשטיין השקול והמאופק, אחד משני עורכי "הבוקר", אמר באחת הישיבות:
"אני מתנגד להרחבת סמכויותיה של ועדת התגובה. הסודיות אצלנו הגיעה לדרגה
של גיחוך או מחלה." יצחק זיו-אב שייצג בישיבה אחרת את "הבוקר" אמר ללא כחל
ושרק: "אי אפשר לנצל את המסיבות הסודיות לשם מסירת ידיעות 'סודיות'
שפרסומן אינו רצוי למישהו ובדרך זו למנוע את פרסומן." "אייזיק רמבה
מ"המשקיף" אמר, שבעניינים מדיניים - להבדיל מהביטחוניים - צריך כל עתון
לנהוג על פי מצפונו. "לפעמים מצווה ציונית דווקא לפרסם דברים מסויימים
שמבקשים להעלים, אולי מסיבות מפלגתיות."

לא במקרה בחרתי בקטעים אלה. עדויות דוקומנטריות די רבות יחסית למאבק זה
על הפרדה מוחלטת בין צנזורה ביטחונית לצנזורה פוליטית מצויות בעבודת
הדוקטורט של דינה גורן על "עתונות במדינת מצור". כבר אז - עוד לפני קום
המדינה - שמנו לב לכך שגורמים מסוימים מנצלים את "רוח בזל" שלנו למטרות לא
לגיטימיות ופוגעים בכך בחופש העתונות. וכבר אז גם "טיפלנו" בנושא של
הדלפות ודיסאינפורמציה פנימית והשתדלנו מאד להיזהר לבל ניפול בפח הזה, לא
תמיד בהצלחה. והיו לנו אז מחלוקות וויכוחים די רציניים עם "המוסדות" בנושא
זה, גם אם לא פעם ויתרנו מתוך מה שאולי ייקרא היום "עודף אחריות". לא תמיד
היינו מוכנים ליטול על עצמנו סיכון - ואז דובר בסיכונים קיומיים ממש - שמא
יגרום פירסום של ידיעה סודית באמת נזק בלתי הפיך או אף קורבנות בנפש.

במחקר המאלף של יחיאל לימור ואינס גבל שאנו מפרסמים בגיליון הנוכחי של
"קשר" על העתונות העברית בירושלים הנצורה, יש עניין מיוחד לעקוב כיצד גם
בתנאי המצור החמור והמערכה הצבאית המתישה ביקשו בכירים במוסדות היישוביים
מזה ונציגי העתונות בירושלים מזה, לאזן בין האינטרסים הלאומיים הביטחוניים
לבין חופש האינפורמציה.

"ב.ג. מכריז על התכנית הכלכלית החדשה... מחליטים במערכת להמשיך ולתת שאנסה
להרגעה, אם כי אין שום אמון בכנות הביצוע... אני איתן בדסק החדשות ובמאמר
ללמד זכות על התכנית עד כדי עיוות המציאות. מצפון עתונאי בלתי נקי, מצפון
ציוני נקי" (ד"ר עזריאל קרליבך).

גולת הכותרת של פעילות ועדת התגובה היתה ההחלטה ב- 12 במאי 1948 בדבר
הוצאת עתון משותף של כל העתונים היומיים ביום הכרזת המדינה ואמנם כך גם
נקרא עתון זה שהוא בימינו פריט יקר מציאות לאספנים: "יום המדינה". רשום בו
למען ההיסטוריה כי "בהתאם להחלטת ועדת התגובה בישיבתה מה- 12 במאי מופיע
עתון משותף זה של כל עתוני הארץ".

אחר הקמת המדינה הפכה "ועדת התגובה" ל"ועדת העורכים" ובישיבה מיוחדת עם
ראש הממשלה דוד בן גוריון, ב- 27 באוגוסט 1948, נמסרה לו הודעה חגיגית על
כך. ואף זאת לא בלי ויכוח פנימי בוועדה שקדם להליכה לבן גוריון. לפי
רישומים שלי, ראש המתנגדים לשינוי השם היה לא אחר מאשר יו"ר אגודת
העתונאים, יוסף הפטמן. דינה גורן מזכירה את ה"תקרית" שהתחוללה (באותה
פגישה?), כאשר בן גוריון האשים שמחאה שהגישה הוועדה נגד הצנזורה נובעת מכך
ש"הדבר נוגע לכם כארגון מקצועי." אמירה זו עוררה תגובות חריפות של
העתונאים ובן גוריון, במאמץ להפיג את עלבונם, הבטיח שבקרוב יתפרסם חוק
ש"אין צנזורה מלבד ענייני בטחון."

אני מסתכן בהערכה שבמעמד זה לא בן גוריון ואף לא עורכי העתונים ידעו איזה
תפקיד חשוב - ושנוי במחלוקת - תמלא ועדת העורכים הזאת בחיי המדינה ובעיקר
בתולדות העתונות העברית במדינת ישראל. אם תרצו - עד עצם ימינו אלה, כאשר
הפרוץ בחומות הסודיות מרובה על הסתום, כאשר ישראל היא חלק מן הכפר העולמי
שהכל גלוי בו ופתוח לכל רוחות השמיים, במלוא מובנו של המושג, כאשר הכפירה
באמיתות של פעם מרובה מן האמונה, וההפקרות רבה מן האחריות. הולך ופוחת
הדור של שומרי האמונים ל"בזל" ההיסטורית לגירסותיה השונות, ולא רק בארץ
ישראל. קורא שיעלעל באדיקות בעמודי הגיליון הנוכחי של "קשר" ימצא את
עקבותיה של הרוח הגדולה שסחפה בכנפיה את יהודי התפוצות בכל היבשות עם הקמת
המדינה. אפילו מעמד בזל ההיסטורי לא ידמה ולא ישווה לאותה "רוח בזל"
המטפורית שמשמשת אותנו במאמר זה, כפי שבאה לידי ביטוי בימי מאי הגדולים של
1948 בעתוניהם של היהודים בכל לשונותיהם, כולל העתונות של שארית הפליטה
בגרמניה ההרוסה. יספרו על כך בגיליון זה המאמרים על ההתלהבות ורוממות הרוח
שאחזו בהמוני ישראל מניו יורק עד בואנוס איירס, ממוסקווה עד תוניס, שבה
הופיע עתון יהודי, בודד או אחד הבודדים במדינות ערב; ויספר על כך אותו
מוסף ראשון מסוגו המצורף לחוברת זו והמביא תיעוד של תגובות העתונים
היהודיים בעמודים הראשיים בכל יבשות תבל.

מחמש היבשות נחזור לעולמנו הקטן - אל "שינקין" שלנו, שכיניתי אותו
האנטי-תיזה של "בזל", ואל מה שהוא אומר לנו היום, חמישים שנה אחרי.

מי שיחקור פעם את התמורות שחלו בעתונות העברית מאז הקמת המדינה (ואולי
כמה שנים לפני כן) יגלה עד מהרה כי מעבר לכוחות ולזרמים המקובלים שהשפיעו
עליה, בעיקר אלה שהגיעו מעבר לים, השינויים חופפים, מבחינת התוכן והרוח
שלהם, את העשורים שבהם הקרבנו למולך המלחמה את טובי צעירינו. אינני מכיר
עוד מדינה שהביוגרפיה של העשורים שלה מאופיינת על ידי המלחמות שהתחוללו
בכל אחד מהם. כל עשור והמלחמה שלו. כל מלחמה והצלקות שהיא משאירה בגופה
ובנשמתה של המדינה. באופן מודע או בלתי מודע מזכירים אצלנו בערגה את "שנות
השישים" "שנות השבעים" או "שנות השמונים" או בעגה האמריקנית: את
ה"סיקסטיז" או ה"סבנטיז" וה"אייטיז", כתחנות בהתפתחות התרבות למדוריה:
ספרות, מוסיקה, ציור, פיסול, לבוש, יחסים בין אדם לחברו, בין היחיד
לקהילתו, בין אדם לבוראו וכדומה. אמנם גם באמריקה ובארצות מערביות אחרות
יש חלוקה דומה ל"עשורים" אבל כמובן לא באותו הקשר שאנו מזכירים. היוצא מן
הכלל הוא כמובן מלחמת וייטנאם והשפעתה על שני דורות בארצות הברית וגם
באירופה, אפילו המזרחית. בעיקר ה - SIXTIES המיתולוגיים של סקס חפשי, סמים
קשים וסטודנטים מפגינים.

במאמר זה אני מדבר על הצמידות שבין העשורים למלחמות שלנו. כל מלחמה
והשכול והעצב שלה, כל מלחמה וחשבון הנפש שלה והתגובות הרגשיות
והאינטלקטואליות כלפיה, כל מלחמה והשסעים הפוליטיים והחברתיים שהיא גורמת,
כל מלחמה והשפעותיה על המלה הכתובה והמדוברת, בעיקר אצל הדור הצעיר.
צמידות כזו בין ה"סייפא" וה"ספרא" כתופעה סוציולוגית איננה חדשה. לא
בכתובים שלנו, גם לא בתולדותינו. עתונאי ומדינאי אנגלי, ג'ורג' וולדן
(WALDEN), הזכיר לפני עשר שנים במאמר מעניין ב"אנקאונטר" שהפילוסוף הגרמני
אוסוולד שפנגלר מדבר על הצמידות הזו בין "ספרא" ו"סייפא" בספרו "שקיעת
המערב". עיינתי מחדש בספר זה (בתרגומו האנגלי) ואכן בפרק האחרון על
העתונות והדמוקרטיה, שבו הוא מטפל במוקדי הכוח הפוליטי העיקריים במדינה,
הוא מציין את העובדה כי מבחינה היסטורית, אבק השריפה והדפוס נכנסו לשימוש
כמעט בעת ובעונה אחת. הופעת הקונטרסים הפוליטיים הראשונים היתה בו זמנית
עם הופעת תותחי השדה הראשונים. תותחי שדה מרוכזים על פני שטח קטן הוכנסו
במפעם הראשונה לשימוש בקרב וולמי (VALMY) ב- 1792 (שבו ניצחו הצרפתים את
הפרוסים ואת האוסטרים) ולפני אותו קרב הופצו כמויות גדולות של חוברות
תעמולה. עצם הרעיון שהיכולת לגרום מוות למאסות של בני אדם ובאותו זמן
להפיץ את המלה העממית המודפסת (קונטרסים, חוברות, עלונים) הבשילו והתפתחו
בו זמנית - מעורר הרבה מחשבות ותהיות. אבל מעניין במיוחד מבחינתנו, כאמור,
המעקב אחר דפוסי התנהגות של דור-המלחמה והשפעתו על הדור של "המלחמה הבאה".

אני משתדל לעקוב, כצרכן מזדמן של תרבות, בצורה אקראית למדי, אחר התמורות
ה"פוסט מלחמתיות" שמתחוללות בחברה שלנו בנושאי חינוך, ספרות, מוסיקה,
אמנויות פלאסטיות ותיאטרון במחזוריות של "עשורי המלחמה". מטבע הדברים אני
מקדיש תשומת לב מיוחדת לעיסוקי העיקרי: עתונות. והנה כך אנו מגיעים
ל"שינקין" או "שינקינאות" כגורם משמעותי ביותר בעיצוב "אופנות": גשמיות
ורוחניות. אופנות עתונאיות, אופנות של אבזרי לבוש מוזרים ומשונים, סגנונות
חדשים במוסיקת פופ או רוק, סגנונות דיבור, כתיבה, תחביבים וכיו"ב. כמובן
כל התנודות האידיאולוגיות והפוליטיות שנובעות מאופנות ה"פוסט": פוסט
מודרניזם, פוסט פמיניזם, פוסט רציונליזם, פוסט פטריוטיות ומה שמטריד אותי
מאוד - ה"פוסט ציונות".

הרעיון שאני רוצה להעלות כאן הוא שב"ניינטיז" - ואולי כבר בשלהי
ה"אייטיז", כלומר בעשורים האחרונים, חלה אצלנו "פרחיזציה" של החיים. ואל
תשאלו אותי מה זה "פרחיזציה" כי אענה לכם במלים של אותו שופט אמריקני
שכאשר נשאל מה זו פורנוגרפיה השיב,I DON'T KNOW BUT I CAN TELL IMMEDIATELY WHEN I SEE IT. גדולה מזו: אם אמנם אקרא לאותו בית דין של
ההיסטוריה שהזכרתי בחלק הראשון של מאמרי וכבוד השופטים ישאלוני מנין לי
שאותה "פרחיזציה" קשורה דווקא ברחוב שינקין, לא תהיה לי תשובה חד משמעית
ומשכנעת. אולי אני קורבן של סטריאוטיפ רווח. אולי לא דייקתי כנדרש בין
חלוקת עומס האשמה בין העתונות הכתובה לבין התקשורת האלקטרונית, בעיקר
הטלוויזיה, בהבחנה - אם בכלל אפשרית כזו - בין הסיבה למסובב. אולי, כך
אהרהר בקול רם באותו משפט, היה זה דווקא איש תקשורת מכובד, בעל מוניטין
אולימפיים אלכס גלעדי, שהניח את היסוד למגמה זו כאשר המציא את הדמות
הסטריאוטיפית של "מסעודה" משדרות?

אבל מהי בכל זאת ה"פרחיזציה" הזו? בלית ברירה ובלא ליטול רשות מן העמיתים
שאזכיר כאן, אקרא לעדות מסייעת, כמה קולגים בכירים שכמוני כנראה ניסו
איכשהו להגדיר את המושג. לפני ימים רבים, למשל, ניסה יורם ברונובסקי, אחד
הסופרים המשכילים בעתונות בארץ, להתמודד עם המשימה. הוא הזכיר שפעם היה
לכינוי "פרחה" ריח עדתי אבל עם הזמן חלו בפרחה הרבה תהפוכות. לדעתו, זו
איזו תערובת של "גסות רוח, חוסר תרבות, נטייה מוגזמת לרכילות, ביטחון
מופרז ומידה רבה של התחנחנות וחיקוי." ערב פסח אשתקד פורסם ראיון עם אחד
הבדרנים הפופולריים שלנו, גידי גוב. המראיין שאל אותו איך הוא רואה את
ההבדל בין שני ערוצי הטלוויזיה. גוב השיב שהוא חושב כי הערוץ השני - כלומר
הערוץ שבו הוא עצמו מופיע - הוא "פרחי" יותר. אבל גם הוא לא הסביר למה
רמזו דבריו. במאמר בכותרת "פרחלנד" ב"ידיעות אחרונות" )שפורסם לפני כחמש
שנים( כתב עתונאי בכיר, נתן ברון: "כאשר חבר כנסת תופס את אשכיו וזועק
'תפסתי אתכם בביצים'; כאשר עתונים מכובדים מדווחים על בוטיקאית ידועה
שעמדה והשתינה באמצע הרחוב בתל אביב, כאשר עבריינים ופושעים הופכים
ל'אנשים חשובים מאד' - כאשר כל זה קורה כאן ועכשיו, חייבים להגיע למסקנה
שהפרחיות הולכת ומשתלטת על חיינו ואנו חיים ממש בפרחלנד". הוא אפילו נתן
סימני היכר בפרח המצוי: "פעם היה קל לזהות את הפרח או הפרחה. הפרח הישראלי
המצוי לובש בקיץ גופייה ומכנסים קצרים. על חזהו היה מתנוסס מדליון ענקי
ועל פרק ידו גורמט. כאשר היה מתכופף אפשר היה תמיד לראות חריץ ישבנו
מתנוסס לראווה. די היה להתבונן בו אפילו מרחוק ולהגיע מיד למסקנה: פרח.
אבל עכשיו העניינים קצת מסתבכים ולא כל כך קל לקבוע. לי נדמה," ממשיך
ברון, "שבעת האחרונה חצתה הפרחיות את כל הקווים והיא הולכת ומשתלטת על כל
תחום בחיינו."

עד כדי כך מרחיק לכת הכותב בסימון הגבולות שנחצו שאף כולל בקטגוריה זו את
פרופסור ישעיהו לייבוביץ' ואומר: "לי נדמה שפרופסור ישעיהו לייבוביץ' הוא
פשוט פרח. גאון, מוכשר, מבריק, מזהיר, הכל נכון... אבל בהתנהגותו, בשפת הגוף
שלו, בחוסר האחריות שלו הוא ממש פרח כאחד הפרחים שברחוב. גסות רוח,
וולגריות פשוטה, השתלחות ללא אבחנה, אלימות בלתי מסויגת - כל אלה מאפיינים
את הפרח המצוי - וגם את כבוד הפרופסור ישעיהו לייבוביץ". לא פחות. וברון
מוסיף לקטגוריה זו גם כמה אנשי תקשורת ידועים - בעיקר בטלוויזיה, ואת
מדורי הרכילות בעתונות וכולל אפילו את עצמו: "גם אני מתבטא לעתים כמו פרח
או עושה מעשים של פרח. לכן לא צריך להניד ראש על מה שקורה בכנסת. האלימות,
הוולגריות, הגסות הנוראה, חוסר הנימוס, כל אלה משתלטים עלינו יותר ויותר.
נדמה לי שהעניינים רק ילכו ויחריפו כי ככה זה תמיד במקום כזה הקרוי
פרחלנד."

"פעם היה קל לזהות את הפרח או הפרחה... אבל עכשיו העניינים קצת מסתבכים ולא
כל כך קל לקבוע... בעת האחרונה חצתה הפרחיות את כל הקווים והיא הולכת
ומשתלטת על כל תחום בחיינו".

בגיליון "תרבות מעריב" מה- 20 בפברואר השנה הספיד רון מייברג את חיים בר
און שאיתו עבד הרבה שנים וכתב בין היתר: "הוא היה אחד האנשים המסובכים
שהיכרתי ואחד הפשוטים. אם היית דוחק בו, היה מעיד על עצמו שהוא פרח, אפילו
לא פרח נאור. סתם פרח. אוהד שרוף של האן.בי.איי., מבין גדול בכדורסל. אהב
לדבר על ספר מתח שקרא ולתאר מההתחלה עד הסוף עלילה של סרט ג'יימס בונד
שראה... מתישהו בדרך נשבר לו מהעתונות האידיאולוגית כ'מוניטין'. כבר לא
היה כסף במגזינים ו'גלובס', אותו רכש על סף התמוטטות, הכניס לו כסף
במריצות. כמו"ל של עתונים רבים - 'מוניטין', 'כספים', 'חמצן', 'חדשות',
'גלובס', 'העולם הזה', 'ששי' - היתה לו טינה בריאה ומבוססת לעתנואים
ולעתונות."

ה"פרחה" הגיעה בדלת האחורית גם לפוליטיקה ולכנסת. ביום שני ה- 9 במרס
1998 דנה סיעת מפלגת העבודה בין היתר בהצעה של ח"כ דליה איציק שביקשה
להפעיל את הסיעה כדי להביא לפיוס בין משפחות רבין ווייצמן. כשהגיעה תורה
של הח"כית סופיה לנדוור להתבטא, היא אמרה כי בנושא זה "הגב' רבין התנהגה
כמו פרחה". כשראתה הנואמת שמשתתפי הישיבה נדהמו מדבריה, מיהרה לחזור בה
ואמרה שהביטוי לא היה במקום. מה יש בביטוי הזה שהח"כית העלתה על דל שפתיה
ושיתר חבריה נדהמו ממנו? אינני יודע. היא לא הרחיבה וגם עמיתיה לא פירשו.

במוסף "הארץ" מה- 27 בפברואר 1998 התפרסם מאמר של דליה קרפל בכותרת "פוסט
צ'חצ'ח" על הצייר יעקב מישורי לרגל התערוכה שהציג בגלריה ג'ולי בשם "לבן
על הלבן". לא ראיתי את התערוכה ואני מוכן לקבל דברי הכותבת כי חלק מן
העבודות נראה כמו דגלים של מועדוני כדורגל או כיסויי מיטה צבעוניים
ש"יוצרים אפקט מדהים ואפילו מצמרר." הצייר עצמו אומר על עבודותיו: "לא
תיכננתי לסגור מעגלים אבל יצא שהעבודות מכילות את הדיוקן העצמי שבו אני
מתעסק כל הזמן. לפעמים אני שולף עבודות פיגוראטיביות ישנות שלי והרבה מן
הרקעים בעבודות הם מדיסקוטקים או לונה פארקים עם סוג של דקדנטיות עיצובית
נמוכה ופרחית." הפרחי, במובן של טעם קלוקל לא אמנותי וכששואלת אותו
הכותבת: מה אתה כל כך אוהב בפרחיות? הוא משיב: "את הלא תקני ואת הסוטה."
ובמקום אחר במאמר, כשהוא משוחח עם הכתבת על השכונה רמת ישראל שבה הוא
מתגורר, הוא אומר: "אני מאד שייך לחרה פה, הקשר שלי לרמת ישראל. קשה לי
להתחבר לבורגנות השמאלית האשכנזית שלא סבלה את הפרח של שנות הששים משום
שהציג סוג גנדרנות נוסח אלוויס וג'יימס דין ולא היה חאקי-כובע- טמבל-בן
גוריון-מפא"י." ועוד אמר מישורי: "אני מאד ישראלי. לא ציוני, לא פטריוטי
אך מרגיש חלק מנוף הארץ הזאת."

במוסף סוף שבוע של "מעריב" מה- 13 במרס 1998 התפרסם מאמר על שקיעת "מוסד"
מלכות היופי מפרי עטה של ליאורה שוסטר. אולי מתחבא במאמר זה ההסבר
האולטימטיבי למושג "פרח" ו"פרחה"? אומרת שם מומחית ליופי, הגב' בטי
רוקאוויי: "מלכות יופי קיבלו תדמית נורא פרחית כזאת. חלק מהמועמדות הן מה
שאני קוראת לו פו-פו גירלס, בימבו כזאת..." (מה זה? לאלהי הפרח'ים הפתרונים
- ש.ר.) והיא המשיכה: "עם שיער פארה פוסט כזה גולש [שימו לב לשימוש
ב"כזה", "כזאת", "כאילו" - סימני-היכר מובהקים של שפת-שינקין - ש.ר.], אחת
היודעת, מה שהגברים אוהבים. מגיעות לשם המון מהפריפריות שרוצות להגיע
לתהילה. אני יודעת שאני נשמעת סנובית, אבל את לא יכולה להגיד על אף בחורה
שזכתה בתחרות שלנו שהיא פרחה. שירז, שירלי, קים, מעיין קרת זה ממש
קליבריות אחת אחת." אחת הגברות - טל לוונטל - המרגישה עצמה נפגעת מן
הדיאגנוזה של הגב' רוקאוויי הגיבה: "אני חושבת שהרמה שהיא מדברת בה היא
פרחית... אני לא זוכרת בחורה אחת (בתחרויות למלכות היופי) שהיתה פרחה." אם
כן, למדנו לפחות: פרחיות זה משהו שהוא ההיפך מ"קליבריות" אולי הכוונה
לדברים שאמרה בראיון שחקנית תיאטרון ישראלית צעירה: "אומרים עלי שאני
כוסית. זה סבבה, וזה עובר שליק-שלאק." בנתם?

התחלתי לחפש את הביאורים במילונים. במילוןה גדול של אבן שושן הביטוי אינו
מופיע. אין צורך לומר שבוודאי לא במילונו של גור. ביקשתי לברר עם מר שלמה
אבן שושן (בשדה נחום) אולי הוא יאיר את עיני מניין צמח הביטוי "פרח" או
"פרחה" ומה משמעותו הלקסיקולוגית. והנה תשובתו: "ניסיתי לשאול כמה חברים
למשמעות הביטוי. הדעות היו שונות. אחד אמר לי שהוא סבור כי המשמעות היא
בעברית - פרחחית. כמובן שהשם לא נמצא במילון אבן שושן הרגיל ולא בכרך
המילואים. אך אבי סיוון, בעל 'קרית ספר' הוציא בסוף שנת 1997 'מהדורה
משולבת', כביטויו, של המילון ושם - להפתעתי - מצאתי את הערך: 'פרחה'
והריני מעתיק משם מלה במלה: "פרחה, פריחה נ' בלהג הערבית-יהודית 'פרגית'
[המונית] כינוי לגלגני לנערה פשוט ובורה, קלת דעת, פטפטנית ועליזה."
וממשיך מר שלמה אבן שושן: "לשון זכר לא נזכרת. איני סבור שהערך לקוח
מעזבונו של אברהם [אבן שושן] שהרי הוא נפטר זה כבר 13 שנה ומעלה."

לא מכבר יצאו שני מילונים חדשים ומעודכנים. אחד, "מילון ספיר" בעריכתו של
איתן אבניאון. שם אמנם מופיע הערך אבל בביאור מקומץ מאד ולדעתי בהחלט לא
שלם: "נערה קלת דעת, פשוטה, פטפטנית ועליזה." במילון השני, של פרופסור
יעקב שויקה, מצוי הסבר מקיף יותר ולטעמי אף קרוב יותר לתפיסה ה"שינקינית"
(אם באמת יש כזו), לאמור: "פרחה - סלנג. כינוי לנערה או לאשה קלת דעת
ופשוטה במובן השלילי של המלה שבהופעתה ובהתנגדותה ניכר שהיא זולה, המונית,
מחוספסת וגסה ושבהתיחסותה לסובב אותה משתקפת שטחיותה." במילון גם מופיעה
צורת הזכר של הביטוי - פרח. ביאור זה מקרב אותנו מאוד, לעניות דעתי,
למשמעות אמיתית של הביטוי ומכאן - גם למה שאני מכנה במאמרי זה "פרחיזציה".

במוסף "ספרים" של "הארץ" מה- 25 במרס השנה, הופיעה ביקורת על הספר "עמק
החטאים" מאת אליזבט ג'ורג'. המבקרת, אורנה רינת, קטלה את התרגום (של
שלומית קדם). לדבריה התרגום הוא לעברית דלה, "המדוברת" כבדת הפה, שהיא
לכאורה כל כך כאן ועכשיו, כמו זו שב"רמת אביב ג'" והיא עושה לספר מה שעושה
לרחוב שקט בלונדון בשעת בין הערביים הצעקה: "יוסי, בוא תראה איזו חנות
מדליקה." והמבקרת מסיימת: "האנגלית, גם כשהיא 'פרחית', יש לה חן וקצב, אבל
בעברית, למרבה הצער, צריך לנגן ביד אמן גם כדי להפיק צלילים פשוטים." הנה
לפנינו עוד פן אחד של הפרחיות.

במאמר סאטירי ב"ידיעות אחרונות" מה- 3 באפריל 1998, בכותרת "עיונים
בשירתו של ב. "נתניהו", מתייחס הסופר מאיר שלו לנאום שנשא ראש הממשלה בפני
תלמידים במעלה אדומים ושם השתמש בביטוי "אנחנו לא פריירים". וכך כתב שלו:
"(זה) משפט ששואב את כוחו מן השירה העממית-הפרחית."

עד כאן אוסף מקרי למדי של הגדרות שהגיע לתיקי בזכות המנהג הכפייתי שלי
לגזור ללא הרף עתונים בכל נושא שאולי פעם אידרש לו והוא נוגע להתפתחותה של
שפת העתונות העברית לתקופותיה והתימטיקה שלה. כי כן, פנים רבות לפרחיות
שלנו, בהסבריהם המלומדים של אנשי-העט: מ"פוסט צ'חצ'חיות" ועד לשפת הגוף
של ישעיהו לייבוביץ', מ"קליבריות" ועד פרייאר'יות. ועד "פוסט ציונות".

לתפישתי - פרחיזציה (לפחות בתקשורת) זו גם פורנוגרפיה במובן המקובל של
המושג, כלומר גירוי היצרים המיניים בתמונות ובמילים, וגם פורנוגרפיה במובן
של גרימת ריגושים עזים בתחום החולני של כל המיתות המשונות על ידי כותרות
ענק, תמונות ותיאורים מזוויעים של מקרי מוות בתאונות, בפלילים או בפעולות
איבה מן החוץ. בסיטואציות מסוימות, צבע הדם שולט כמעט בכל עמוד של עתון
"בגדול", ובצידם ומסביבם תיאורים מקפיאי דם, בבחינת דם בדמים נגעו, בלווית
צילומים פנורמיים שנועדו להפחיד, לזעזע, לדכא, לעורר רגשות נקם, להסית או
אפילו להביא אנשים להתייאש מן החיים. כגון הכותרות המפורסמות שראינו בשני
עתוני הצהריים אחרי הפיגועים באוטובוסים בירושלים בתל-אביב: "מדינה בפחד"
או "פחד אימים" או "גיהנום" וכיוצא באלה. על חטאי הטלוויזיה בשני ערוציה
בתחום זה כבר נכתב ונאמר הרבה ולא אחזור על כך. בצידם של אלה מתפתח תהליך
אחר, מדאיג גם הוא - במסגרת אותה פרחיזציה - והוא הצבת הרכילות הפוליטית
והחברתית במרכז החיים כשמדורי הרכילות הפכו מן הפינה או הדף הצדדי שקצת
התביישו בו לפני עשור או שניים, ללוז של עתונים מסוימים וכל היתר לא בא
אלא למלא את החללים הריקים שנותרו אחר כל מה שנכתב על איזו פרחה או פרח
שבעקבות "צפורה" נכנסו אלינו לסלונים בדלת הראשית. "מיינד יו", כפי
שאומרים בפרחית. למזלנו, גבורי המדורים הללו מתחלפים במהירות וזה מגוון
קצת את חיינו.

תרבות זו של בריאת אלילים מפלסטיק והריסתם והפרחיזציה בעתונות הולכות יד
ביד עם כמה תופעות נוספות, חמורות לא פחות: השחתת השפה, עיוות נורא של
סגנון ותחביר ו - בורות. בורות משוועת יכולה לשעשע אתכם או אולי לגרום לכם
לבכות בדוגמאות מתיק נוסף שאני אוצר בספרייתי המקצועית ושכיניתי אותו "שדה
בור". אני מקווה שיאמינו לי אם אומר שכדבר הזה, כבורות כזאת, עוד לא היתה
בעתוננו שלנו מאז שאני זוכר אותה. פשוט, פסו הלקסיקונים והאנציקלופדיות,
נעלמה גירסא דינקותא (אם היתה), נשכח הידע המצטבר שרוכשים בבתי הספר
ובאוניברסיטה (אם רוכשים) ויבשו כנראה כל המקורות שאפשר אצלם לוודא ולבדוק
עובדות, שמות, תאריכים או אפילו משמעותן של מילים. שלא לדבר על מושגים
שקשורים בתרבות ומסורת יהודית.

פעם הצטיינו בבורות זו ובשטחיות חסרת מעצור בושה מקומונים מסויימים. היום
זה הרבה יותר מכך. ולכן מדי בוקר אני מברך מחדש על איזה מאמר אינטליגנטי
חף מבורות ועיוותי לשון, או על איזה מאמר פובליציסטי בעל משקל, שלפחות
מנסה להתמודד בשום שכל ובשנינות עם המציאות האמיתית. ואני ממהר להוסיף
בסיפוק: יש ויש כאלו ובמספר גדל והולך ואף באיכות משובחת, גם אם לא "בטעם
של פעם" שמטבע הדברים ומטעמים של נוסטלגיה אני זוכר אותם לטוב. אבל אלוהים
שבשמיים: הבורות! הבורות! כשאני אומר בורות אני מתכוון גם לשפה עצמה שלא
פעם ההתעללות בה מעבירה בי חלחלה. ממש כך. ואיני מתכוון למילות סלנג
ולמילות לעז מעוברתות ולגסויות שמישהו פעם כינה אותן: "מילות הלילה".
ביטויים שאפילו דן בן-אמוץ שהכניס אותם בדלת הראשית אל היכל הספר
והעתונות, היה מסמיק למשמע הוואריאציות שלהן בפיהם של הגיבורים בספרי
הלעיסה המהירה. ואיני מתכוון גם לשפה ה"שינקינאית" או הפרחית המיוחדת
דהיום שבמוקדם או במאוחר - אולי אחר המלחמה הבאה אם חלילה תתרחש - לא
יישאר לה זכר. אני מתכוון לשגיאות ולעם-הארצות בשפה המדוברת והכתובה
בדקדוק ובתחביר. והרי על כך אמר פעם יאנוש קורצ'ק כי "שגיאות בשפת-אם
כמוהם ככתמי שמן על תמונתה של אמא שאהבת."

שפת העתונות היתה תמיד שונה מן "השפה הגבוהה", הספרותיות. העתונאים בעבר
הקפידו על נורמות לשוניות נקיות. פרט אופייני: בספר השנה של העתונאים לשנת
תש"ח, במאמר שדן בפעולה המקצועית של אגודת העתונאים בשנה המסוקרת, אנו
מתוודעים לעובדה כי באגודת העתונאים בתל אביב (דאז) פועלת "ועדה ללשון
העתונות" אשר זה עתה השלימה את עריכת "המילון של מונחי העתונות" והמשיכה
בבירור בעיות לשוניות שונות שנתעוררו אגב העבודה בעתונות. ("על כותרות
עתונים ולשון רחוב", כותב בגיליון זה ד"ר ניסן נצר).

לפני כמה שנים פירסם קרל ברנסטיין, מן הצמד ברנסטיין ו-וודוורד של פרשת
ווטרגייט, מאמר בכתב העת "ניו ריפאבליק" האמריקני, שכותרתו מעידה על
תוכנו: "תרבות האידיוט". ומהי תרבות זו? מפאת קוצר היריעה איני יכול להביא
כמה מובאות קולעות במיוחד מן המאמרים שכאילו למעננו נוצרו. רק אומר שהוא
כולו קינה ונהי על ביזוי האמת, על בורות, על פגיעות חמורות באתיקה, על
בריחה מביקורת עצמית, על טישטוש גבולין בין מידע לגיטימי לבין פירסומת
וכיוצא באלה. המחמירים יאמרו לכם: אין מה לעשות. זה דרכו של עולם, זוהי
תרבות של עיתונים מסוימים בימינו, של מה שקרוי טבלואידים, במשמעות השלילית
שלהם. כנראה טבלואידים שנעשים על ידי עתונאידים. כך היה וכך הווה - יאמרו.
אבל לא היא. בשנים הראשונות של המדינה היו לנו כבר גם "טבלואידים" - לפחות
מבחינת הפורמט - בצד עתוני הבוקר היותר כבדים. אבל גם אז, ואני יכול להעיד
מניסיון אישי, הקפדנו על כך שלא תתחלף לנו העממיות בוולגריות, הקלילות
בבורות, הנחרצות באלימות, חופש הביטוי בהפקרות, ומילתא דבדיחותא בגסות
רוח.

בעידן שבו גם התרבות נתפשת כתעשיה, והשיח הציבורי מתבהם והולך, כנראה כל
מי ומה שמוריד את הרף, הרי זה משובח. אינני רוצה להשוות חלילה - כי באמת
רחוקים הדברים זה מזה - אבל כאשר אני מביט בשער של חוברת "קשר" הנוכחית,
הציור הארצישראלי הנאיבי כל כך, ה"בזל'י" כל כך, איני יכול שלא לחשוב על
הכרזה המייצגת שנבחרה ליום העצמאות החגיגי ביותר של חמישים השנים
האחרונות. מהו המוטיב הדומיננטי בה? חמסה. הצייר והמאייר דוד טרטקובר, מן
הגדולים במקצוע מעיר על כך: "הכרזה שנבחרה משקפת את הבבואה התרבותית של
המדינה והראויה למציאות של היום. בכרזה מצויר סוג של קמיע ששאוב מהמסורת
של הבאבא סאלי והרב כדורי. יש בזה פרימיטיביזם משיחי של נותני פתקאות
וקמיעות עם כאילו חיבור להוויה מודרנית."

גם אופיר פז, מנהל בית הספר "אסכולה" בתל אביב, חושב כי הבחירה בחמסה
אינה מפתיעה ומשקפת את המציאות החברתית בישראל: "הגורל הוא למעשה הכוח
שמניע היום את מקבלי ההחלטות הפוליטיות ואת ההתנהגות של רוב האוכלוסיה
בארץ... ישנה תפיסה של פטליזם, של גורל, המנוגדת לכל הגיון. המדינה שלנו
מונחית על ידי לחשים, קמיעות, אי רציונליות וחוסר קבלת החלטות" (מצוטט
מ"הארץ" של ה- 23 במרס השנה). ענת קציר, מעצבת ואחת משמונת חברי הוועדה
שבחרו או נאלצו לבחור את הכרזה אומרת: "נאלצנו לבחור בין הרע לרע ביותר."
כלומר בדיוק אותה בינוניות, זולות ורפיסות שמאפיינות כל כך את הפרחיות של
ימינו. וראה את מדורי המיסטיקה, המאגיה השחורה וההורוסקופים המתפרסמים
בעתונות שלנו, וגם בתקשורת האלקטרונית. צא וחשוב: הישראל'יק החברמני,
התמים וה"ממזרי" של דוש מזה ובאבא סאלי מזה - כסמלים שלנו בהבדל של כמה
עשורים.

כבורות הזאת עוד לא היתה בעתונות שלנו... פסו הלקסיקונים והאנציקלופדיות.
נעלמה גירסא דינקותא (אם היתה), נשכח הידע המצטבר שרוכשים בבית
ובאוניברסיטה (אם רוכשים) ויבשו כנראה כל המקורות שאפשר אצלם לוודא ולבדוק
עובדות, שמות, תאריכים, או אפילו משמעותן של מילים.


מן הראוי אולי לסכם את מסכת ה"פרחיות" בדברים שאמר בראיון לרמי רוזן
(ב"הארץ" ב- 24 במרס 1998) אדם שלא זו בלבד שיש לו מה להגיד אלא גם כדאי
מאד להאזין לו: ספי (יוסף) קרביץ, פצוע מלחמת ששת הימים, שקיבל עיטור
המופת על מעשה גבורה, אדם שהצליח להתגבר על נכותו והיום הוא מהנדס תעשיה
וניהול, מצליח בעסקיו. וכך אמר: "...אנחנו מדברים ערב יובל החמישים של
המדינה, שהוא גם היובל שלי ואני לא יכול להמנע מהמחשבה שהיום, בניגוד לימי
התום היפים שלי בעבר, אני חי במדינה של פרחים." ובאותה נשימה ממהר להוסיף
שהוא מתכוון להתנהגות ולא למוצא העדתי. "אני לא מסמפט במיוחד את אלה
שמצפים שיתנו להם הכל מבלי שהם ידאגו וידרשו גם מעצמם ועוד דורשים ומצפים
לכל בהתנשאות שהם מאשימים בה אחרים. ומולם, יש ערב רב של מתעשרים חדשים
שהעיקר בשבילם הוא הסטטוס החברתי. קבלן שנוסע במרצדס וכולם מסביב חושבים
שזה עושה אותו ראוי לידידות או הערצה. או כל מיני מותגים שפלוני מקפיד
ללבוש על עצמו מתוך ידיעה שזה יעשה אותו ראוי. הראשונים כמו האחרונים הם
שני קצוות של אותה תרבות פרחית, של צעקנות וקומבינות". לעניות דעתי, זו
גולת הכותרת של ה"פרחיות", כפי שרואה אותה אדם שעומד עם שתי רגליו על
הקרקע חרף פציעתו ואין ספק שהוא גם יודע מה ה"צעקנות" עושה גם לתקשורת
שלנו.

תיאודור הרצל, החוזה מבזל, שיווה לנגד עיניו מדינה יהודית שתהיה
"רפובליקה אריסטוקרטית". הוא לא התכוון לאריסטוקרטיה של ממון. בוודאי לא
כקריטריון יחיד. סביר מאד להניח כי שאיפתו היתה דומה לזו של אחד מגדולי
העתונאים והמו"לים של ראשית המאה, גו'זף פוליצר, שבאחד המאמרים הראשיים
בעתונו "וורלד" נשא עיניו ל"אריסטוקרטיה של עבודה, אריסטוקרטיה של אינטלקט
ואריסטוקרטיה של מידות טובות." אם מותר להכניס ראשי בין שני הרים כה
גבוהים, הייתי אולי מוסיף: אריסטוקרטיה של כבוד, של טעם טוב ושל ענווה.
אבל זה כמובן כל כך שונה וכל כך מנוגד לפרחיות המצויה שחבל אפילו לחלום על
כך. גם לא ביובל החמישים של המדינה.


מקור:
 
"קשר" מס' 23, מאי 1998
 
 













 

 
 



 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש