דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  אודות המגמה
  מקצוע תקשורת וחברה
  תוכנית הלימודים
  מערכים בתקשורת וחברה א
  מערכים בתקשורת וחברה ב
  מערכים בתקשורת וחברה ג
  מבניות בתקשורת וחברה ג
  מאמרים תיאורטיים
  מאמרים בנושא עיתונות
  מאמרים בנושא רדיו
  מאמרים בנושא טלוויזיה
  מאמרים בנושא פרסום
  موضوع الاعلام والمجتمع
  תקשורת אלקטרונית
  פרסום ויחסי ציבור
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,466,024 כניסות לאתר
הצנזורה הצבאית

מאת: משה נגבי

ביטחון וחופש עיתונות - שני צדדים למטבע
בניגוד לרישוי העיתונים ולסמכות לאסור הופעת עיתון שלם, הצנזורה הסלקטיבית על
פרסום מידע ביטחוני בשעת חירום או מלחמה היא תופעה מוכרת ולגיטימית בעולם
הדמוקרטי. אפילו בארצות-הברית, המקדשת את חופש העיתונות והסולדת מכל איסור מראש
(restraint prior) על פרסום, הופעלה צנזורה צבאית חמורה החל במלחמת האזרחים
(1864-1861) וכלה במלחמת המפרץ (1991), וכל המהלכים המשפטיים לסיכול צנזורה זו
נכשלו.

מצב המלחמה המתמשך - להלכה ולעתים גם למעשה - כבר למעלה מ - 45 שנה בין מדינות
ישראל למדינות ערביות ולארגונים חמושים קנאים, והחשיפה היומיומית לפיגועי טרור נגד
אזרחים, תרמו להסכמה רחבה באשר לצורך ולהצדקה למנוע מראש פרסום העלול לסכן באורח
מוחשי את הביטחון האישי או הקיבוצי.

ועדת המשנה של הכנסת שבדקה את נושא הצנזורה הצבאית בחורף 1990 (ועדת שריד), ציינה
במסקנותיה כי אף אחד מן הגורמים שהופיעו לפניה לא המליץ על ביטול מוחלט של
הצנזורה בטרם ישתנה באורח דרמטי המצב הביטחוני. הוועדה הכירה בכך כי ההתפתחויות
הטכנולוגיות בתחום התקשורת מכבידות על הסתרת מידע רגיש ועושות חלק מאיסורי
הצנזורה לחוכא ואיטלולא, אך דחתה את התיזה ש"משום שאין אפשרות להגן על כל הסודות
הביטחוניים, עדיף שלא להגן על שום סוד".
 
גם האגודה לזכויות האזרח בישראל גרסה, בתזכיר שהגישה לוועדת שריד, כי בנסיבות
המיוחדות של מדינת ישראל אין מנוס מצנזורה ביטחונית כלשהי. זו גם עמדת רוב מכריע
מקרב העיתונים והעיתונאים הישראלים. עמדה חריגה וחלוצית הביע בשנת 1993 עורך
עיתון 'הארץ', חנוך מרמרי, שפקפק בעצם הצדקתו הרעיונית והמעשית של מוסד הצנזורה
בתקופתנו. ואולם יש לציין שגם הוא וגם עיתונו לא הרימו את דגל המאבק לביטול מוחלט
של הצנזורה לאלתר.

את הטעם הרעיוני המצדיק קיומה של צנזורה מוקדמת בתחום הביטחוני, גם בדמוקרטיה
האמונה על חופש העיתונות, היטיב לנסח שופט בית המשפט העליון פרופ' אהרן ברק. הוא
הסביר כי בהתנגשות החזיתית בין ערך הביטחון (שהוא למעשה ערך החיים) לבין ערך חופש
הביטוי - ידו של הביטחון חייבת להיות על העליונה. זאת "משום שהדמוקרטיה צריכה
להתקיים על מנת שתוכל להגשים את עצמה אין אדם יכול ליהנות חופש הביטוי אם הוא
איננו נהנה מהחופש לחיות בחברה בה הוא בחר לחיות. הזכות לחיות בחברה קודמת לזכות
להביע בה דעה".

עם זאת, אסור לשכוח שלעתים אין כל התנגשות - חזיתית או אחרת - בין הזכות לביטחון
ולחיים לבין חופש המידע והדעה. אדרבה: ישנם מקרים שבהם דווקא הסתרת מידע או דיכוי
דעה או ביקורת, הם שיעלו בחיי אדם או יערערו את ביטחון החברה. אם, למשל, מצנזרים
מידע שקצין פלוני היה אחראי להפרת הוראות בטיחות בתרגיל באש חיה, וכתוצאה מן
ההסתרה גובר הסיכוי שהקצין לא ייענש על העבירה וימשיך לנהל תרגילים כאלה באין
מפריע - הצנזורה מסכנת חיי אדם יותר מן הפרסום. הוא הדין אם מצנזרים ביקורת על
היעדר אימון מספיק לחיילים הנשלחים לשמירה בגבול. זאת, כמובן, בהנחה שהחשיפה
והביקורת מאיצים תיקון עיוותים ומחדלים.

אין מדובר כאן בתיאוריה בלבד. הסתרת מידע על תגבור מערכי האויב ערב מלחמת יום
הכיפורים תרמה לשאננות ולמחדל שעלו בחיי אלפי חיילים. הכתב הצבאי של 'מעריב' דאז,
יעקב ארז, העיד כי "לפחות ארבע ידיעות שביקשו להתריע נפסלו בשבוע שקדם ל - 6
באוקטובר 1973"; וכי בגליון יום שישי, ערב יום כיפור, מחקה הצנזורה כמעט לחלוטין
דיווחים שנועדו להעביר את תחושת הסכנה המלחמתית.

גם את הצד השני הזה של המטבע הביטחוני-תקשורתי היטיב השופט ברק להגדיר, באומרו:
  
"דווקא משום אופיים הקיומי של ענייני הביטחון, חשוב הוא שהציבור
יהא מודע לבעיות השונות, באופן שיוכל להגיע להחלטות נבונות
בבעיות היסוד המטרידות אותו דווקא בשל ההשלכות שיש להחלטות
בעלות אופי ביטחוני על חיי האומה, מן הראוי הוא לפתוח את הדלת
להחלפת דעות בענייני ביטחון בגלוי".
 
המסקנה המשולבת העולה משני צדדיו של המטבע היא, אפוא, ברורה: יש אכן אינטרס
ביטחוני לגיטימי בקיומה של צנזורה, אך יש גם אינטרס דומה - וגם הוא של הציבור כולו,
ולא רק של העיתונים או של הכתבים הצבאיים - שהצנזורה הזאת תופעל אך ורק לגבי מידע
שפרסומו מסכן בעליל את הביטחון. שכן בכל מקרה אחר, דווקא הצנזור - ולא הפרסום -
הוא שעלול לסכן בעליל את הביטחון. חיוני אפוא שסמכות הצנזורה תוגבל - להלכה ולמעשה
- לא רק למידע בנושאים ביטחוניים, אלא גם לאותם פריטים של המידע הביטחוני שיש
בפרסומם סיכון מוכח לביטחון.

אולם כפי שיתחוור להלן, אצלנו הן לשון החוק והן הפרקטיקה היומיומית של הצנזורה,
אינם מבטיחים את הגבלתה למידע הטומן בחובו סיכון מוחשי לביטחון. הצנזורה אמנם
מכונה 'צבאית' - כנראה משום שהיא מופעלת בידי קצין צבא בדרגת תת-אלוף - אך היא
עוסקת גם בנושאים שזיקתם לצבא, ולביטחון בכלל, מפוקפקת. למשל, ביוני 1993 היא
מנעה פרסומים על קליטת עולים (ללא ציון ארץ מוצאם) ועל הפולמוס סביב אורח חייהם
וחינוכם. לית-מאן-דפליג שביטחון העולים (או אפילו המתכוננים לעלות) הוא חלק
מביטחוננו, אך באותה פרשה לא היה כאמור מדובר בחשיפת ארץ המוצא של העולים (חשיפה
שהייתה אמנם עלולה לסכן את העלייה משם) אלא בהסתרת נסיבות קליטתם ובעיקר הזהות
האידיאולוגית של המוסדות הקולטים, שהשתייכו לזרם פוליטי חרדי מוגדר, ועוררו חשד
לשטיפת מוח אידיאולוגית.
 
גם כאשר עיסוקה של הצנזורה הוא בנושאים צבאיים, קשה לעתים להשתכנע ששקלה לעומק
אם הסיכון שבפרסום שקול כנגד הסיכון שבהסתרה. כך, למשל, בסתיו 1992 היא צנזרה
לכמה ימים את דבר נוכחותם של הרמטכ"ל אהוד ברק וכמה אלופים בתרגיל בצאלים שבו
ניספו חמישה חיילים, בנסיבות שעוררו חשד לרשלנות והפרת הוראות בטיחות. הצנזורה
הוסרה בו-ביום שהתפרסם דו"ח ראשון על האסון, ש'טיהר' את הרמטכ"ל מכל אחריות. בדיעבד
נטען בתקשורת כי הצנזור המופרז הוא שסיכן את הביטחון. כהגדרת עורכו של עיתון חשוב:
"הניסיון לחסימה גורפת של מידע ביטחוני, שבחלקו הגדול הוא בעל עניין רב לציבור, גרם
לכך שלבסוף פרץ החוצה שטף שלא ניתן כלל לריסון". לימים הועלתה טענה כי 'טיהור'
הרמטכ"ל היה פרי טיוח מכוון, שהצנזורה שימשה בו חוליה חיונית.

כאשר נכשל ניסיון חילוץ של החייל נחשון וקסמן ז"ל, שהוחזק בן-ערובה בידי טרוריסטים
(באוקטובר 1994), הופעלה צנזורה על מנת למנוע דיווח על הכישלון בכלי התקשורת
הישראליים - למרות שכבר נמסר עליו דיווח נרחב ומלא בכלי תקשורת זרים, לרבות כאלה
הנקלטים בישראל. הצנזורה הזאת נומקה ברצון (הראוי כלשעצמו, אך שאיננו קשור כלל
לשיקולי ביטחון) למנוע פירסום שמות החיילים שנהרגו בפעולה, בטרם תימסר הודעה
למשפחותיהם. ואולם הצנזורה הוסרה כעבור כשעתיים, לרגל מסיבת עיתונאים של ראש
הממשלה והרמטכ"ל, והללו הורשו למסור בשידור ישיר את גרסתם על הפעולה - עוד לפני
מסירת ההודעה המרה למשפחות השכולות. בנסיבות האמורות, אין להתפלא שגם במקרה זה
הוצבו סימני שאלה - מצד משפטנים ועיתונאים כאחד - על טוהר שיקוליה הביטחוניים של
הצנזורה וההצדקה החוקית והעקרונית שבהפעלתה.
 
בג"צ אמנם פעל, כפי שיפורט להלן, על מנת לקצץ בכנפי הצנזורה ולהגבילה לייעודה
הביטחוני הלגיטימי, אך הוא נאלץ להתמודד עם שתי מכשלות שהן לעתים קשות מנשוא: חוק
דרקוני המאפשר במפורש הפעלת צנזורה גם מטעמים שאינם ביטחוניים (למשל, טעמי 'סדר
ציבורי'), והתחייבות של מרבית כלי התקשורת החשובים שלא לעתור לביהמ"ש נגד הצנזור;
והרי בג"צ איננו יכול ליזום התערבות ללא עתירה. זו, מן הסתם, הסיבה שלמרות טענות על
פסילות שרירותיות רבות, נרשמה רק פעם אחת ויחידה שבה הפך בג"צ על פיה החלטה של
הצנזור.
 
כפי שניווכח, החוק גם מסמיך במפורש את הצנזור להעניש מיד - בלי להמתין לבירור
שיפוטי של האשמה - על מה שנראה בעיניו כעבירת צנזורה. כלומר גם הצנזור, כמוהו כשר
הפנים והממונה על המחוז, נהנה מן הסמכות לסגור עיתונים בישראל. גם כאשר מתעורר
בדיעבד ספק אם לענישת הצנזור היה בכלל יסוד חוקי, ואפילו אם העיתון יוצא זכאי
במשפטו על עבירת הצנזורה - כפי שאכן אירע לעיתון 'חדשות' בעקבות פרשת אוטובוס קו
300 - אין מי שיפצה אותו על הנזק הכבד, הכלכלי והמורלי, שגרמה לו הסגירה. ברור שכל
ענישה כזאת, או עצם האיום בה, יוצרים אפקט מרתיע, ומעודדים ציות כמעט עיוור לגחמות
הצנזור גם כאשר הן נראות לעיתון שרירותיות.

גם כאן - אולי יותר מאשר בכל תחום אחר - בולט הניכור בין העיתונים הנפוצים במדינה
לבין עיתונים שבשולי הקונסנסוס הציוני או מחוצה לו. כמו בנושא הרישוי, גם פגיעתה של
הצנזורה הצבאית בחירות הביטוי של העיתונים שבשוליים איננה מטרידה את העיתונים
הגדולים. להלן יתברר שלעתים הממסד התקשורתי אף מעודד את הצנזורה לפגוע בעיתוני
השוליים. מה שמחדד ומעמיק את הניכור הוא הסכם נפרד בין מרבית העיתונים הוותיקים
לבין הצנזורה - הסכם שהוליד גם עמדה משותפת של מערכת הביטחון ובכירי המדיה הנפוצה,
השוללת כל ליברליזציה של חוקי הצנזורה. כך הגענו ל סיטואציה הגרוטסקית שבה רוב
עורכי היומונים בישראל מתנגדים במוצהר לחוק חדש שיקצץ בסמכויות הצנזורה, ובעיקר
יבטל את סמכותה לסגור עיתון ללא משפט.
 
 
מקור:
 
חופש העיתונות בישראל, ערכים בראי המשפט, עמ' 40-37, הוצאת מכון
ירושלים לחקר ישראל
 
 













 

 
 



 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש