דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  אודות המגמה
  מקצוע תקשורת וחברה
  תוכנית הלימודים
  מערכים בתקשורת וחברה א
  מערכים בתקשורת וחברה ב
  מערכים בתקשורת וחברה ג
  מבניות בתקשורת וחברה ג
  מאמרים תיאורטיים
  מאמרים בנושא עיתונות
  מאמרים בנושא רדיו
  מאמרים בנושא טלוויזיה
  מאמרים בנושא פרסום
  موضوع الاعلام والمجتمع
  תקשורת אלקטרונית
  פרסום ויחסי ציבור
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,466,391 כניסות לאתר
הצנזורה והעיתונות בחמש מלחמות

מאת: משה ז"ק

מלחמת העצמאות
ב- 27 באוגוסט 1948, בימי ההפוגה השנייה במלחמת העצמאות, רשם דוד בן גוריון ביומנו:
משלחת של העתונאים, נגד הצנזורה שמתערבת בעניינים פוליטיים, נתנו
דוגמאות של התנהגות תמוהה במפעל 'בצר' (שיסוי בכלבים וכדומה)."(1)
  
מבצע (ולא מפעל) "בצר" נועד לתפוס משתמטי גיוס בתל אביב. המשטרה הצבאית הסתייעה
בחיפושיה בכלבים והעתונים ביקשו למתוח ביקורת על שיטה נואלת זו. אולם הצנזורה
התערבה ופסלה את פירסום דברי הביקורת.
 
לא היתה זו הטענה היחידה שהעלו העורכים בפני ראש הממשלה, אולם בן גוריון מצא לנכון
להדגיש את עניין הכלבים דווקא. ימים מעטים לפני פגישת העורכים עם בן גוריון, הורה
הצנזור הראשי לסגור לשלושה ימים את דפוס "ידיעות אחרונות" על פירסום מאמר בעתון
התובע שיחרורם של חמשת מפקדי אצ"ל לשעבר (יעקב מרידור, הלל קוק, אליהו לנקין,
בצלאל עמיצור ומשה חסון) מכלאם במשטרת בית שאן. הצנזורה טענה, שאסור לעתון לגלות
את מקום מעצרם של החמישה, אולם העורכים לא קיבלו הסבר זה וראו בכך צנזורה
פוליטית.
 
ראש הממשלה ביקש להרגיעם והבטיח לעורכים שבקרוב יתפרסם חוק, כי "אין צנזורה מלבד
ענייני ביטחון." הצעת החוק לא התפרסמה מיד, אלא כעבור חצי שנה, והיא היתה רחוקה
מלהשביע את רצון העתונאים, שכן היא חייבה להגיש לביקורת הצנזורה "כל חומר שיש בו
עניין ציבורי.")2( אבל חמשת אנשי אצ"ל שוחררו למחרת הפגישה בין העורכים לבן גוריון.
העתונאים, אשר קיבלו ברצון את הגבלות הצנזורה הביטחונית בימי מלחמה, לא רצו להשלים
עם שיטת הצווים שהצנזור הראשי החל להנחית עליהם, עד כי גם הרצל ברגר, מעורכי "דבר",
שלא היה אופוזיציונר, פירסם בעתונו בסוף יולי 1948 מכתב גלוי אל היועץ המשפטי
לממשלה שבו כתב: "אנו מעוניינים בצנזורה צבאית לא בצנזורה פוליטית. לא ייתכן
שצנזורה פוליטית תפעל במסווה של צנזורה צבאית."
 
מטוס מצרי מפציץ את המטכ"ל
ב- 22 בפברואר 1948, כשלושה חודשים לפני קום המדינה, רשם דוד בן גוריון ביומנו:
"כתריאל (כ"ץ) נתן לי ידיעות על סידורי הצנזורה. העתונאים התחייבו להמנע מפרסום כל
דבר ש'הארגון' (ההגנה) ידרוש מניעתו. קבעו 16 כללים."
 
16 ה"כללים" היו למעשה 16 קבוצות "לאווים", שכללו דיווחים על תנועות צבא, גודל
יחידות, סמלי זיהוי, מספר התושבים ביישובי ספר קטנים, מיקומם של מיתקנים בעלי
חשיבות ביטחונית, פעולות רכב בחו"ל, ותנועותיהם של ראשי היישוב. רק על אחת ההגדרות
עירערו העורכים והיא: "פירסום ידיעות העלולות לעורר בהלה," הגדרה שלהלכה מותירה כר
נרחב לפסילות הצנזור, בתואנה שהידיעה מעוררת בהלה בציבור. לכל שאר האיסורים
הסכימו העורכים, וכך הוקמה צנזורה עברית וולונטרית, בימים שלהלכה הצנזורה הבריטית
עדיין שלטה בארץ.
 
לא חלפו חודשיים מחתימת ההסכם (8 באפריל 1948) וכבר הפעיל הצנזור העברי את נחת
זרועו נגד "על המשמר", על פירסום תמונה "אסורה" מהר הקסטל.(3) היה זה מקרה ראשון של
שיגור כיתת חיילים למערכת עתון, אך לא אחרון. בלילה שבין 22 ל- 23 ביוני 1948
פרצה כיתת חיילים אל מערכת "המשקיף" ברחוב צ'לנוב 2 בתל אביב והעירה את העורך
התורן. החיילים ניתקו את קווי הטלפון וערכו חיפוש מדוקדק במשרדי המערכת. לאחר שלא
מצאו את חומר ההמרדה שחיפשו עזבו את המקום בלא להתנצל, ובלא לומר האם באו בשם
הצנזור, או מטעם זרוע שלטונית אחרת. תקרית זו נבלעה בתוך האירועים המסעירים
שהתרחשו במהלכו של היום באניה "אלטלנה" על שפת ימה של תל אביב.
 
ולטר בר און, מי שהיה הצנזור הראשי השני, הגדיר את המתיחות שנשתררה בין הצנזור
הראשון לבין העתונים בזו הלשון:
בקבלם על עצמם את עולה של צנזורה התכוונו עורכי העתונים לצנזור שישמש
להם מנחה ויועץ ולא מין מפקח-על שאין ערעור על החלטותיו ושבידו פרגול
עונשין.
 
הצנזור העברי הראשון - מבכירי העובדים בצנזורה המנדאטורית - נמצא למן
יומו הראשון תחת לחץ כבד של מפקדי צבא, שתבעו ממנו במפגיע להטיל
איפולים בתואנה של פגיעה בביטחון המדינה. מחוסר ניסיון לבור את התביעות
הכנות מתביעות הסרק - ומתביעות בעלות "עוקץ" פוליטי - קיבל את רובן.
כאשר עברתי על תיק הפסילות מהשנה הראשונה מצאתי בו פסילות שלא יכולתי
להבין את מניעיהן.(4)
  
העתונאים לא ערערו על האיסור לפרסם ידיעות בדבר שלוש ההפצצות על הגבעה ברמת גן,
שעליה שכן המטכ"ל, ביוני 1948, ושבהן נהרגו שלושה חיילים, ונפצעו שניים ממלוויו של
בן גוריון.
 
"ברור שיש להם ריגול" - רשם ד. בן גוריון ביומנו, לאחר שהמטוס המצרי לא רק הטיל
פצצותיו על גג הבניין שבו ישב, אלא גם ירה לעברו בתותחיו. אם כי מאות תושבים מסביב
ראו ושמעו את ההפצצות, אין להן זכר בעתונים של אותם ימים, כדי לא לתת לאויב אימות
לפגיעותיו הישירות מן האוויר.
 
השלטונות לא נדרשו להתאמץ כדי לשכנע את העורכים שלא לפרסם דברים העלולים לפגוע
במאמץ המלחמתי של עם במצור. לכן, אפילו מאורע פוליטי ממדרגה ראשונה, שאירע ב- 2
ביולי 1948, כאשר הממשלה מינתה ועדת שרים ("ועדת החמישה"), בעקבות "מרד האלופים"
השני במטכ"ל, לא זכה לסיקור עתונאי. לא היתה כל תהודה בעתונים למשבר הממשלתי
החמור שפרץ על רקע חילוקי הדעות בין בן גוריון לבין השרים שתמכו בעמדת קציני
הפיקוד העליון. רק בסיומו, לאחר שבן גוריון חזר בו מהתפטרותו, נודע כי ישראל גלילי
סיים את תפקידו. היה זה משבר פוליטי ביסודו. העורכים הבינו, שאיזכור המשבר, ערב
סיום ההפוגה הראשונה, עלול לעזור לאויב, לכן לא עירערו על מעטה הסודיות, אולם כאשר
הצנזור נטל לידו גם את סמכות הענישה על עברות הצנזורה קמה הסערה.
 
אף מלה על "הבכייה לדורות"
ב- 27 ביולי פירסם "על המשמר" את תמונתו של יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח, בניגוד להוראה,
שאין לזהות מפקדים בצה"ל. למחרת העניש הצנזור את העתון בסגירה ליום אחד. ועדת
העורכים לא יכלה לעבור על כך לסדר היום ופירסמה גילוי דעת, שבו הביעה "מחאה חריפה
על האופן והצורה הבלתי מקובלים שבהם הוטל האיסור ועל הפגיעה החמורה שפגע הצנזור
בשיתוף הפעולה עם העתונות."
 
הצנזור ולטר בר און חיווה את דעתו השלילית על שיטה זו של ענישה וכתב בספרו:
הצנזור הראשי גם אימץ לו שיטת ענישה שהיתה נהוגה בימי המנדאט: על
עבירות צנזורה הוא היה סוגר עתונים על פי צו, כמו שנהגו הבריטים
בשעתו.(5)
  
התנהגות זו של הצנזור הריצה את העורכים אל בן גוריון. טענתם היתה: "כיוון שאנו רואים
עצמנו שותפים לפעולות הממשלה והמדינה, יש להצטער מאוד שהצנזורה רואה אותנו כגורם
עוין."(6)
 
המניע לתלונה זו, שהצנזורה מציגה את העתונאים כגורם עוין, היה גם פסיכולוגי. העורכים
ראו עצמם שותפים לביטחון ישראל, והנה ממנה בן גוריון איש מהצנזורה המנדאטורית, כדי
ללמד אותם מה טוב למדינה ומורה להם הלכות של התנהגות אחראית, בצורת צווים. שנים
נאבקו העורכים בצנזורה של השלטון הזר, הכל השתנה ורק בצנזורה נמשך היחס של חשדנות
ואי האמון, שאיפיין את השלטון העוין. הם לא אמרו זאת במפורש לבן גוריון, אלא העדיפו
להצביע על פרטים. שר העבודה והבינוי, מרדכי בנטוב, מי שהיה רק לפני חצי שנה חבר
בוועדת התגובה )קודמתה של ועדת העורכים(, סיפק לעתונים חומר על סלילת "דרך בורמה"
והצנזור ניסה למנוע את פירסום הכתבות שהיו מבוססות על חומר זה. העורכים לא ידעו
שאת ההוראה הוציא בן גוריון עצמו, שכתב ביומנו ב- 17 באוגוסט 1948:
 
הזמנתי הצנזור הצבאי והוריתי לו להחמיר במניעת ידיעות העלולות לפגוע
ולהזיק למאמץ המלחמה. הופיעו בימים האחרונים דברים שלא היו צריכים
להופיע: סלילת כביש בורמה, הוצאות המלחמה, גיוס נוער וכו'.
  
כאשר ניצבו שלטונות הביטחון בפני בעיה של מלחמת נגד ללוחמה הפסיכולוגית של מדינות
ערב, לא כינסו את עורכי העתונים ולא שיתפום במערכה זו, אלא הפעילו את הצנזור
שהוציא צו שבו נאמר: "אין לצטט כל חומר מסוכנויות ידיעות או מעתונים זרים, המכיל
ידיעות צבאיות או כלכליות העלולות להזיק לצה"ל או למדינת ישראל."
 
צווים אלה הרגיזו את העורכים, וגם עליהם התלוננו בפני בן גוריון. אותה שעה נזקק בן
גוריון לרצון הטוב של העתונים לצעדים שהוא עמד לנקוט כלפי פנים וכלפי חוץ באותו
חודש ספטמבר סוער. כלפי פנים - פירוק אצ"ל ולח"י בירושלים ופירוק המפקדה המיוחדת
של הפלמ"ח. כלפי חוץ - יוזמה צבאית לפריצת הדרך לנגב.
 
את עזרתם של העורכים ביקש בן גוריון לגייס בישיבה מיוחדת שכינס במשרדו בקריה בתל
אביב ב- 9 בספטמבר 1948. הוא אמר להם ש"ביישוב אין חרדת המצב ואסור לזלזל בכוחו
של האויב." לצידו ישבו הרמטכ"ל יעקב דורי וקצין המבצעים הראשי, יגאל ידין, שתיארו את
ההכנות המצריות לחידוש המלחמה. התמונה היתה קודרת והיא היתה אמורה להמחיש בפני
העורכים את סכנת המלחמה הקרובה, שלעומתה יחווירו כל תלונותיהם על הצנזורה. כאשר
אחד המשתתפים ביקש לדעת אם הצנזורה תתיר פירסומו של המידע על הריכוזים המצריים
בקווי העימות עם צה"ל בנגב, הוא נענה ב"לאו" מוחלט. בן גוריון הכניס את העורכים בסוד
ההכנות המצריות לחידוש המלחמה, אולם לא שיתף אותם בסוד אחר, שהמצרים שיגרו שליח
לפאריז לשיחה עם אליהו ששון לבירור התנאים להסדר, למרות שימים קודם לכן פירסם קנת
בילבי, סופר ה"ניו יורק הראלד טריביון" ידיעה כי אחת המדינות הערביות פתחה בגישושים
בבירה אירופית לבדיקת האפשרויות להסדר ישראלי-מצרי.
 
התיאור הקודר של המצב בחזית המצרית תרם לתחושת החירום של העורכים, אשר לא הטרידו
את ראש הממשלה בשאלה מה בכוונתו לעשות למען פריצת המצור המצרי מעל הנגב. הצנזור
לא נדרש כלל להפעיל את העפרון הכחול לפסילת תחזיות וניחושים לגבי הצעד הבא של בן
גוריון. הצנזור גם לא נדרש להתערב, ואף עתון לא סיפר על ישיבת הממשלה ב- 26
בספטמבר 1948, שבה היא דחתה ברוב של שבעה נגד שישה את תוכניתו של בן גוריון
לפתוח במבצע לכיבוש השטח שבין לטרון לים המלח, כולל הכיס הדרומי של בית לחם
וחברון. לימים יכנה בן גוריון את דחייתה של תוכנית זו כ"בכייה לדורות", אולם בשעה
שניטש הוויכוח בממשלה לא היה לו כל הד בעתונות, אפילו לא בתיקי הפסילות של
הצנזורה.
 
שני הסכמים
למחרת פגישתם של העורכים עם שר הביטחון, נעצר עורך "מברק" אליהו עמיקם על פירסום
מאמר ביקורת נגד פעילותו של מתווך האו"ם, הרוזן ברנדוט. בעת ובעונה אחת סגרה
הצנזורה את "מברק" ליום אחד בשל פירסום ידיעה על חיפוש שנערך במחנה לח"י בשיח'
מוניס. ב- 24 בספטמבר, היום שבו סיכם בן גוריון עם הרמטכ"ל את תוכניתו לפתיחת
המערכה על לטרון, שהיתה אמורה להתפשט עד ים המלח מזה ועד חברון מזה, תוכנית
שכעבור יומיים נדחתה כאמור על ידי הרוב בממשלה, הוא מצא זמן ועניין לדון בענייני
הצנזורה. ביומנו מאותו יום (24 בספטמבר) הוא כותב על דיון שנערך אצלו בענייני
צנזורה, ועל הצעה "להקים ועדת ערעורים שלפניה יובא מאמר שנפסל על ידי הצנזור -
משרד הביטחון מקים ועדת הערעורים."
 
היתה זו פריצת דרך ראשונה בחוקי הצנזורה המנדאטורית - הקמת ועדה לבירור ערעורים
של העתונות על החלטות הצנזור. היא שימשה מסד להצעה ל"הסדרת היחסים בין העתונות
לצנזורה", שהוגשה בדצמבר 1948, עוד לפני שנדמו התותחים במלחמת העצמאות. על ההצעה
חתום סגן אלוף איסר בארי, ראש "שירות המודיעין" של צה"ל  (המודיעין במטכ"ל עדיין לא
היה אגף נפרד). הצעת הסדר זו הומרצה על ידי פעולת הצנזור ב- 1 בנובמבר 1948,
כאשר החליט להעניש שני עתונים, "דבר" ו"הבוקר" על עברות צנזורה, בלא לתת לעורכיהם
זכות שימוע להצדקת טענותיהם. שני העתונים נסגרו ליום אחד - "דבר" על פירסום שמותיהן
של שתי החטיבות שהשתתפו במבצע "עשר המכות" ואילו "הבוקר" על הפסוק "כוחות צה"ל פתחו
בהתקפה". העונש שהוטל על ידי הצנזור לא בוצע, תודות להתערבותו של שר הביטחון, והוא
האיץ את פתיחתו של משא ומתן בין המטכ"ל לבין ועדת העורכים לחתימת הסכם, על יחסי
הצנזורה והעתונות. הצעתו של איסר בארי, שלא זכתה לתגובה חיובית של העורכים, שימשה
יסוד למגעים שנמשכו שנה תמימה בין העורכים לבין המטכ"ל.
 
במהלך המשא ומתן התערב גם היועץ המשפטי לממשלה, יעקב שמשון שפירא, שערער על
הענקת סמכויות שיפוטיות לוועדת הצנזורה המשותפת לעתונות ולצה"ל. היועץ המשפטי היה
האיש שהציע את הקמתה של ועדת הערעורים על החלטות הצנזורה, אולם התנגד בתוקף
להפקעת סמכותו של בית המשפט לשפוט עברייני צנזורה והפקדתה בידי גוף חיצוני. בן
גוריון הכריע נגד דעתו של היועץ המשפטי ובדצמבר 1949, הושג ההסכם בין צה"ל
לוועדת העורכים. ההסכם נעשה בצורת מכתב ששיגר סגן אלוף חיים הרצוג, אז ראש מחלקת
המודיעין במטה הכללי, שבו נאמר: בעקבות השיחות שהתנהלו בין ועדת העתונאים לבין
נציג הרמטכ"ל, הנני להודיע לכם שהרמטכ"ל מסכים לסידור חדש של הפעלת הצנזורה
הצבאית לגבי העתונות. מוסכם שהצנזורה תופעל לפי הקווים הבאים:
 
1. מטרת הצנזורה היא למנוע הסתננות אינפורמציה ביטחונית העשויה להועיל לאויב
או להזיק להגנת המדינה.
2. הצנזורה מבוססת על שיתוף פעולה מלא בין שלטונות הצבא ובין העתונים לשם
השגת המטרה.
3. הצנזורה משמשת מדריך לעתונות בכיוון המטרה הזאת.
4. אין הצנזורה חלה על עניינים פוליטיים.
5. על מנת להגיע להבנה הדדית בין העתונות והמטה הכללי תוקם ועדה, אשר תורכב
מנציג הצבא, נציג העתונות ונציג הציבור לשם ייעוץ בענייני צנזורה.
6. אין הצנזור מטיל עונש, אלא מביא טענותיו בפני הוועדה והיא המייעצת בפני
המטה הכללי על העונש לפי החוק.
7. הוועדה תבחון חומר שנפסל לשם ייעוץ לאישור הפסילה או לפסילה, לאחר שמיעת
הערותיו של הצנזור. לפי החלטתו להגיש את הקובלנה חייב הצנזור לברר את
האשמה עם עורך העתון או נציגו.
8. בבירור בפני הוועדה מופיע הצנזור כתובע, ואילו עורך העתון מופיע כנתבע.
9. השגות על החומר שנפסל ע"י הצנזור יובאו בפני הוועדה ע"י העתון המעוניין רק
באישור ועדת העתונות.
10. הדיון צריך להיות מהיר. הוועדה תתכנס לא יאוחר מאשר 24 שעות לאחר הפנייה
אליה.
11. פעולתה של הוועדה תהיה סודית, והיא לא תהיה חייבת לתת הסברים בפומבי על
החלטותיה.
12. המטה הכללי יקבל בדרך כלל כל החלטה של הוועדה, אשר הושגה ברוב קולות,
אולם הוא משאיר לעצמו את הזכות לא לקבל את ההחלטה.
 
אמנם, הסעיף הראשון של ההסכם קבע מפורשות, כי מטרת הצנזורה היא למנוע הסתננות
אינפורמציה ביטחונית העלולה להועיל לאויב ולהזיק להגנת המדינה, אולם הצנזור שהיה
מורגל מימי המלחמה לסמכויות בלתי מוגבלות ניסה להמשיך בדרך זו גם אחרי המלחמה, וגם
אחרי חתימת ההסכם. ניסיונות אלה גרמו להתנגשויות רבות בינו לבין העתונים. בשנה
הראשונה להסכם הגיש הצנזור 22 תלונות לבית הדין של הצנזורה, והמשיך להעניש עתונים
על ידי סגירתם.
 
ההסכם קבע נהלים בדרכי השיפוט של עברייני צנזורה וערעורים על פסילות, אולם הותיר
את הסבכים המהותיים בשמירת אמות המידה של הצנזורה, כדי למנוע ניצולה לרעה לנושאים
החורגים מתחום הביטחון. דבר זה לא שונה גם בהסכם השני, המתוקן, בין ועדת העורכים
לבין המטכ"ל, שהושג ב- 21 במאי 1951. בסעיף 13 של ההסכם המתוקן נקבע, כי הרמטכ"ל
לא יוכל להחמיר בעונשו של עתון, אם החלטת הוועדה היתה פה אחד. אם ירצה לסטות
מהחלטת הרוב בוועדה, עליו לשמוע תחילה את נציגו של העתון. תיקון זה בא בעקבות משבר
בין "מעריב" לבין הרמטכ"ל יגאל ידין, שהחמיר בעונשו של העתון והורה על סגירתו ליום
אחד, בעוד שוועדת השלושה הסתפקה בקנס כספי בלבד. כתוצר לוואי ממשבר זה באה גם
ההסכמה ההדדית, כי ועדת הצנזורה שליד ועדת העורכים - שאחד מחבריה ישב כשופט
במשפטי הצנזורה - תתחיל בבחינה מחודשת של רשימת האיסורים לפירסום שחיבר הצנזור.
 
אחד המניעים לבחינה מחודשת של רשימת האיסורים היתה התשובה בכנסת של השר פנחס
לבון, כי הצנזור אסר על פירסום חוזר של ידיעת "קול העם", שהממשלה סתמה באר נפט ליד
ביר הינדיס (באר אורה) בערבה, לפי דרישתה של חברה אמריקנית, "מפני שהצנזורה חושבת
כי חזרה על פירסום ידיעת כזב עומדת בניגוד למוסר הציבורי האלמנטרי." מאיר וילנר,
שהעלה שאלה זו במסגרת הצעה לסדר היום על המדיניות הכלכלית, הגיב בזעם: "ישנה גם
צנזורה על המוסר, או רק צנזורה צבאית?"(7) אף שהעורכים התנערו מהאשמותיו של "קול
העם", הם לא יכלו ולא רצו להשלים עם חידוש זה שהצנזורה מופקדת על שמירת המוסר
הציבורי.
 
שבע השנים הראשונות, השנים הפורמטיביות של הדמוקרטיה הישראלית, היו שבע שנים של
חיפוש קו הגבול המפריד בין צרכי הביטחון לבין אילוצים מדיניים. היו אלה שנים סוערות
של "עסק הביש" בקהיר, של הסתננויות ופעולות גמול, של הפעלת סנקציות אמריקניות נגד
ישראל בקשר לחפירת אפיק הירדן ליד גשר בנות יעקב, של חילופים בראשות הממשלה
ובמשרד הביטחון, עם ויכוחים נוקבים במפלגת השלטון על מדיניות ישראל, עם החרמת
מיטענים ישראליים בתעלת סואץ ועם הטלת הסגר מצרי על מפרץ אילת, עם נגיסתה של
המלחמה הקרה הבינגושית בתוך ריקמת החברה הישראלית, לרבות הריקמה הביטחונית
העדינה. כל אלה הטביעו את חותמם על מערכת היחסים בין הצנזורה לבין העתונות וקבעו
דפוסי התנהגות מעבר לשני ההסכמים בין המטכ"ל לעתונות.
 
מבצע "קדש"

מצרים, לא ירדן
ב"מעריב" מה- 22 באוקטובר 1956 נתפרסמה הידיעה הבאה:
"ראש הממשלה ד. בן גוריון החליט לחזור בו "בלב שלם וללא סייג" מדבריו
כלפי חרות בנאום הסיכום שלו בוויכוח המדיני בכנסת, שעוררו סערה בציבור.
("אינני מאמין לדמעות התנין שלהם על הדם השפוך"). ד. בן גוריון הודיע, כי
"כנראה לא יוכל להיות נוכח בישיבת הכנסת בגלל עניינים דחופים."
 
העתון לא פירט מהם העניינים הדחופים שבגללם נבצר מב.ג. למסור הודעתו בכנסת. אף
העתונים האחרים שדיווחו למחרת היום על מכתבו של בן גוריון ליו"ר הכנסת ("אם נפלטה
מפי במשך הוויכוח מלה שלא צריכה היתה להישמע בכנסת - אני מצטער על כך ולוקח אותה
בחזרה בלב שלם ובלי כל סייג"),(8) לא מסרו שראש הממשלה נמצא אותה שעה ליד פאריז
ומנהל שיחות מדיניות עם צרפת ובריטניה על פעולה משותפת בסואץ. מסעו נשמר בסוד
והצנזור שהועמד על המשמר, כדי למנוע דליפה, לא נזקק לעפרונו למחיקת ידיעות על
ההכנות שנכנסו אז להילוך גבוה לקראת מבצע "קדש". המיסמכים האמרקניים שנחשפו שנים
לאחר מכן, גילו כי בוושינגטון חששו אותה שעה מהתקפה ישראלית על ירדן, ולא העלו על
הדעת, כי גיוס המילואים בישראל מכוון לסואץ. הנשיא אייזנהאור הורה לשר החוץ דאלס
להזהיר את בן גוריון מפני היסחפותו אחר הקיצונים בישראל החותרים להשתלטות על חלק
מהממלכה ההאשמית. כאשר מנחם בגין דיבר בכנסת ב- 17 באוקטובר 1956 על הצורך
בפעולה מונעת, דחה בן גוריון מכל וכל את הצעותיו וטען שאלה "עצות טירוף". ביקורת
מוחצת זו על בגין ודאי תרמה למסקנה של שירות הביון האמריקני, להתעלם מצילומי
האוויר שסיפק מטוס יו.2., שהופעל אז לראשונה, בדבר הריכוזים הישראליים וההכנות
המלחמתיות של צרפת ובריטניה, ולהגיע לכלל הערכה, שלא צפויה מלחמה.
 
הצנזור בר און נזכר, כי עוד לפני שהחלו הדיונים במטכ"ל על המלחמה העתידה בסיני,
והרבה לפני שדובר על שיתוף עם הצרפתים והבריטים בנושא זה, הוא נדרש לצנזר את דברי
בן גוריון. בנאומו בכנס תנועת המושבים ב- 10 במרס 1956 אמר בן גוריון: "את המלחמה
הבאה עם מצרים, אם תבוא, מסוגל צה"ל להכריע תוך ארבעה ימים." לאחר שדיווח זה
התפרסם ב"ידיעות אחרונות" ביקש בן גוריון מהצנזור למנוע שהידיעה תועתק בישראל או
בחו"ל.(9) ואכן כך עשה. אולם חצי שנה לאחר מכן, בעת דיון מדיני בכנסת (18 באוקטובר
1956) שבעיקרו נסב על הסכנה של כניסת צבא עיראקי לירדן, הכניס בן גוריון משפט
רב-משמעות שזכה בכותרות, כי האויב העיקרי היא מצרים של נאצר. אף על פי כן, היו כל
העיניים נשואות באותו חודש לגבול ירדן, לפעולות הגמול הישראליות בע'רנדל ובקלקיליה,
ולמתיחות סביב שאלת כניסתו של צבא עיראק לירדן. העתונות אף מסרה על איומים
בריטיים להפעיל את חיל האוויר המלכותי (הבריטי) להגנת ירדן והצנזורה לא מנעה
פירסומים אלה. לכן, לא שעו כלל בארץ ובעולם לאפשרות האחרת - לגבול מצרים.
 
בעצם, הצנזורה הצבאית התערבה בשאלה זו שנים לפני 1956 ופסלה מאמרים בזכות מכה
מקדימה למצרים. שנים נאבק ד"ר עזריאל קרליבך בצנזורה, שפסלה את מאמרו, שבו קרא
להתייצבות צה"ל על גדות תעלת סואץ, כדי להוות גורם בין לאומי, במקום לעסוק בפעולות
גמול, שלדעתו אינן פותרות דבר. אולם, כאשר הצעתו מומשה, ד"ר קרליבך לא היה עוד בין
החיים.
 
לא היתה זו התערבות יחידה של הצנזורה בתחום הפובליציסטיקה, כלומר בהבעת דעות.
במרס 1954 סיפר מנחם בגין בנאום בכנסת: "קיבלתי מברק מד"ר הרצל רוזנבלום, עורך
'ידיעות אחרונות', שביקש לפרסם היום בעתונו מאמר ובו דרישה שהגנרל בניקה (ראש מטה
משקיפי האו"ם) יעזוב את מדינתנו. הצנזורה הצבאית פסלה את המאמר. האם זה גילוי סוד
צבאי, שנשמעת דרישה שהגנרל בניקה ילך?" (10)
 
סוגיה זו של התערבות בדעות חורגת מתחום מאמר זה, הדן בצנזורה בתקופת
המלחמות וביניהן. אולם אין ספק, כי ההתמודדות המתמדת בין העתונות לבין
הצנזורה בשנים שבין המלחמות היו לה השלכות גם בימי המלחמה. אך בימי
מבצע "קדש", לא ניתנה שהות לעתונים, כמו למפלגות, לפרוש מהקונצנסוס
הלאומי, שגובש במהירות תודות להפתעה שבמהלכו של בן גוריון ובגלל
התדהמה במהירות תנועתו של צה"ל עד גדות הסואץ.
 
פרשת כפר קאסם
לא המלחמה ולא ההכנות החשאיות למלחמה יצרו את נקודת החיכוך בין
העתונות לצנזורה בימי מבצע "קדש", אלא מאורע חמור שהתרחש מחוץ לזירת
הלחימה: כפר קאסם.
 
ב- 29 באוקטובר, ביום שחיילי צה"ל צנחו במיתלה, בסיני, אירעה תקרית
חמורה בכפר קאסם, לא הרחק מגבול ירדן, שהיה נתון בעוצר. יחידה של משמר
הגבול ירתה אל קבוצת חקלאים ערביים שחזרו מן השדות בשעת העוצר (שלא
ידעו כלל על הטלתו) והרגה 43 מהם. לפי הוראת המטכ"ל הטיל הצנזור
איפול על הידיעה, עד תום המלחמה בסיני. ב- 1 בנובמבר 1956 מינה בן
גוריון ועדה (בראשותו של שופט) שתברר את כל העובדות בקשר לתקרית
החמורה. אולם, לפני שהוועדה סיימה את חקירתה החלו העתונים להגיש
לצנזורה ידיעות על מה שאירע בכפר קאסם, והן נפסלו על ידה. רק לאחר
פירסום ההודעה הרשמית ב- 12 בנובמבר 1956, שסיפרה גם על העמדתם לדין
של מפקד גדוד משמר הגבול וכמה מפקודיו, ניתנה לעתונים האפשרות לפרסם
פרטים על התקרית, בלי לנקוב במספר ההרוגים. רק ב- 17 בדצמבר התיר בן
גוריון, בלחץ חברי ועדת העורכים - כעדותו של הצנזור - את פירסום מספר
ההרוגים. והעיד על כך הצנזור ולטר בר און בספרו: "גם היום, ממרחק של
שנים, אני צופה על פרשת כפר קאסם והשתקפויותיה במדיניות הצנזורה,
בתחושה עזה מאוד של אי נוחות. בפרשה זו נתתי ידי לחסימת פי העתונות, גם
כשלא היתה עוד הצדקה ביטחונית."(11)
 
המאבק ביחס לפרשת כפר קאסם לא פגע בריקמת היחסים הסולידיים ששררו
במהלך כל המלחמה בין הצנזורה לעתונים. אפילו הפסילה הגורפת של הידיעות
מחו"ל על ההכנות הבריטיות והצרפתיות לתקוף את מצרים לא זיעזעה את
העורכים. אין ספק, שתרמה לכך העובדה שבן גוריון הכניס ערב מבצע "קדש"
את העורכים בסוד משלוחי הנשק הצרפתי לישראל. הביקור הלילי של העורכים
בנמל שבו פרקו את הנשק החדיש, חודשים לפני פרוץ המלחמה, עשה את שלו.
האווירה הטובה שהשתררה אז איפשרה לצנזור לבקש משני עתונים שלא לפרסם
את הידיעה שהגישו בחודש ספטמבר על ביקורו של מדינאי מאחת ארצות ערב
בישראל. הצנזור נזהר שלא לפסול את הידיעה, שכן הדבר חרג מתחום סמכותו,
אבל השתמש בסמכותו לעכב ידיעה, כדי לתת שהות לממשלה לשכנע, במישרין,
או באמצעותו שהפירסום עלול להזיק.(12)
 
כך היה גם חצי שנה קודם לכן, ב- 20 באפריל 1956, בפסילת ידיעה על
ביקורו בישראל של איברהים עיזאת, עתונאי מהעתון המצרי "רוז אל יוסוף".
החיסיון על ביקורו נתגלה כחסר טעם, שכן העניין פורסם בחו"ל ושולחיו
בקהיר הכניסו לתוך כתבותיו דברי בלע אנטי-ישראליים, שכלל לא כתב. אולם
בשעת מעשה השתכנעו העתונים כאילו הם מגינים באי הפירסום על חייו של
העתונאי המצרי, שראיין רבים מראשי המדינה. הידיעה הראשונה על ביקורו -
עוכבה אף היא, במטרה לשכנע את העתון שלא לפרסמה.
 
למה התכוון הרמטכ"ל דיין?
כיצד פעלה שיטה זו? על כך ניתן ללמוד מיומנו של משה שרת מ- 21 באפריל
1955. מסופר שם על שיחה שהיתה לשרת עם בן גוריון ביחס למאמרו של משה
ז"ק, על המחלוקת בין משרד החוץ לצה"ל בשאלת כפיפותן של ועדות שביתת
הנשק. המאמר שנועד לפירסום ב"מעריב" עוכב על ידי הצנזור, אשר העביר
אותו לעיונם של שרת ובן גוריון. בפגישה בין השניים טען בן גוריון כי אין
יסוד ביטחוני לצנזור לאסור פירסומו. כתב שרת: 
 
העפתי עין על הכתוב ונוכחתי כי אמנם כך הדבר. מלכתחילה הצעתי
לעכב את הפירסום לא מפני שחשבתי כי יהיה אפשר להגיע לאיסורו
מטעמי ביטחון, אלא מתוך תקווה להשפיע על "מעריב" כי יוותר על
ניפוח העניין. תקווה זו נכזבה - "מעריב" עומד על זכותו והברירה
היא לאסור או להתיר. היה ברור, כי אין מנוס ממתן היתר, אבל
החלטתי כי זוהי השעה האחרונה לעשות ניסיון לשכנע את ב.ג. כי
יחזור בו וייקח את העניין בידיו - או אז נודיע ל"מעריב" כי
הידיעות שקיבל אינן מתאימות לעובדות.(13)
  
הצנזורה היתה, אפוא, גם מקור למידע ואתראה בשביל הממשלה לגבי העתיד
להתפרסם, כדי להפעיל במידת הצורך את מכבש השידולים למניעת הפירסום.
 
עם סיומו של מבצע "קדש" נתגלעו שוב מתיחויות בן הצנזורה לעתונות. הן
נבעו בעיקר מההוראות הסותרות שהונחתו על ידי משרדי הממשלה השונים על
ראשו של הצנזור. משרד האוצר ביקש לשמור בסוד את דבר החרם הסובייטי על
אספקת נפט לישראל, ואילו משרד החוץ פירסם את הדברים. לפי הוראת
הרמטכ"ל הטיל הצנזור איפול על שיחרורם של חמשת אלפי השבויים המצרים
ואותה שעה כינס מנכ"ל משרד ראש הממשלה מסיבת עתונאים ובה מסר פרטים
על אופן שיחרור השבויים.
 
בן גוריון הזמין את עורכי העתונים לשיט באניית חיל הים במפרץ שלמה, כדי
להמחיש שאין הוא מתכוון לנטוש את מפרץ שלמה, חרף החלטתה של מועצת
הביטחון, אולם משרד החוץ והרמטכ"ל ביקשו להפעיל את הצנזורה על מנת
למנוע את פירסום כתבותיהם של העתונאים שנתלוו לבן גוריון במסעו. מנכ"ל
משרד הביטחון ערך מסיבות עתונאים על השלל הצבאי שנתפס בסיני, ואילו
הרמטכ"ל ומשרד החוץ ביקשו להנמיך את הטון. קשה היה לעתונאים לעקוב אחר
תנודות אלה במדיניות הצנזורה, שהתבשלו בתוך סיר הלחץ שבו היתה נתונה
ישראל לאחר מבצע "קדש".(14)
 
ב- 10 במרס 1957 אמר משה דיין בישיבת המטכ"ל:
רציתי לומר דברים כמעט אישיים אבל היות והם הגיעו לציבור והיכו
גלים ושמועות זה כמעט הפך לענין ציבורי. אני יוצא ביום ראשון
לחופשה שנתית של 6 שבועות. נפוצו שמועות על התפטרותי. לדבר
הזה אין שחר. בתור אזרח וחייל הייתי רואה כדבר שלילי ביותר, לוא
הרמטכ"ל היה רוצה להטיל את משקלו כדי להשפיע על החלטת הממשלה.
מי שמקבל עליו להיות חיל - לרבות הרמטכ"ל - מקבל עליו את
מדיניות הביטחון של הממשלה.(15)
  
היתה זו הכחשה נמרצת לשמועות שנפוצו ואף נרמזו בעתונות, כאילו הרמטכ"ל
שהתנגד לנסיגה משארם א שיח' הגיש את התפטרותו לבן גוריון. רישומן של
אותן שמועות ניכר במאמר הראשי שכתב "הארץ" חודשיים לאחר מכן. את פקודת
היום של הרמטכ"ל לרגל יום הזכרון לחללי צה"ל, שבה נשאלה השאלה:
"האוחזים בהגה - האם רפתה ידם?" - פירש "הארץ" כעירעור על החלטות
המדיניות של הממשלה באשר לנסיגה מסיני ועזה. והעתון הוסיף: "הרמטכ"ל
הפליג למרחקי הוויכוח המדיני שעה שניסח פקודת יום לכבוד יום הזכרון
לחללי הצבא. בכך הוא התעלם מאחד מעקרונות היסוד של מדינה דמוקרטית."
 
המאמר נפסל על ידי הצנזור והעתון ערער על הפסילה לוועדת השלושה (ועדת
הצנזורה). כנגד טענתו של עורך "הארץ" בפני הוועדה, כי משתמע מפקודות
היום ויכוח פוליטי עם ראש הממשלה בעניין הנסיגה השיב דיין: "המאמר מהווה
השמצה, בכך שהוא מייחס לפקודת היום כוונות פוליטיות. אני מצהיר שלא
היתה לי כוונה כזו ואין בפקודה כל הבעת דעה על הנסיגה בסיני."
 
הוועדה אישרה את פסילת המאמר וקבעה, כי "יש בו לערער את מוראל הצבא
ולפגוע ברגשות של הורים שכולים."
 
עניין זה של מוראל הצבא עוד יעסיק שנים רבות את הצנזור והעתונות.
 
בין מבצע "קדש" למלחמת ששת הימים התחוללו סערות צנזורליות שונות ובראשן
הטיפול ב"פרשה" שטילטלה את המימסד, מאסרו של ד"ר ישראל בר, מאסרם של
עורכי השבועון "בול" בשל פירסומיו על "המוסד" וממשלת מרוקו, התפטרותו של
ראש המוסד בעקבות פרשת המדענים הגרמנים, מאסרו של אהרן כהן משער
העמקים ונסיעת "האישיות הצבאית הבכירה" לגרמניה. כל הפרשיות האלה נסקרו
בהרחבה בספריהם של ולטר בר און ("הסיפורים שלא סופרו") וד"ר דינה גורן
("סודיות, ביטחון וחופש העתונות") ולא אחזור עליהן. אביא רק קוריוז אחד.
בנובמבר 1966 התלונן פרופ' ישעיהו לייבוביץ בעתונים, כי בערך "בן
גוריון" שהוא כתב בשביל האנציקלופדיה העברית הוכנסו תיקוני צנזורה.
בתשובה לשאילתה הכחיש סגן שר הביטחון צבי דינשטיין כי הצנזורה דרשה
שינוי הנוסח המקורי בנושאי מבצע סיני, "הפרשה", ("עסק הביש") והיחסים עם
גרמניה. אולם היא תיקנה מילים בודדות, משיקולים ביטחוניים גרידא, בנושא
מבצע סיני, מלה אחת בנושא "הפרשה", לפי הצעתו של פרופסור לייבוביץ', ולא
תיקנה דבר בנושא היחסים עם גרמניה.(16)
 
הקריאה ב"דברי הכנסת" עלולה ליצור את הרושם, כאילו הצנזור התערב וניסה
למנוע מתיחת ביקורת על בן גוריון באנציקלופדיה. הקריאה בערך "בן גוריון"
שבאנציקלופדיה, שכתב פרופ' ישעיהו לייבוביץ' מזים רושם זה. תשעת הטורים
בכרך המילואים, שבאו להשלים את חמשת הטורים של יהודה ארז בערך "בן
גוריון" בכרך התשיעי, נושאים אופי פולמוסי וביקורתי. המחבר לא חסך את
שבט ביקורתו מבן גוריון בכל נושא, החל מפרשת סובלן וכלה בפרשת לבון.
הצנזור לא מנע מהכותב, פרופ' לייבוביץ' (שהיה חבר השדולה נגד חימושה
הגרעיני של ישראל) לפרסם באנציקלופדיה את הקטע הבא, שיש לו נגיעה ישירה
לעתונות:
 
התברר שבהקמת הכור בדימונה הוחל ללא ידיעת ועדת החוץ והביטחון
של הכנסת או ועדת הכספים שלה. ב"ג ועוזריו השתדלו להעלים את
העניין מעיני הציבור הישראלי על ידי השתקת העתונות, גם לאחר
שהדברים נודעו בחו"ל והתפרסמו שם בעתונים.
 
מלחמת ששת הימים
 
ויכוח בין הרמטכ"ל לפוליטיקאים
הוויכוח הציבורי ערב מלחמת ששת הימים והפולמוס בין מטיפי ההמתנה לבין מתנגדיה לא
היו מוצאים כלל את ביטוים בעתונות הישראלית, אלמלא נחתם שנה קודם לכן הסכם חדש
בין המטכ"ל לוועדת העורכים של העתונים היומיים. ההסכם, שנכנס לתוקפו ב- 26 ביולי
1966, בא במקומו של קודמו מה- 20 במאי 1951. בעוד שבהסכם ההוא נאמר, כי "אין
הצנזורה חלה על עניינים פוליטיים", הרי הנוסח החדש של 1966 חיזק את החישוקים בפני
התערבות הצנזורה בהבעת דעות. וכה נאמר בו: "אין הצנזורה חלה על עניינים פוליטיים,
על דעות, או על פרשנות, או על הערכות או על כל עניין שהוא, אלא אם יש בהם או ניתן
להסיק מהם אינפורמציה ביטחונית." הבהרה זו הותירה כר נרחב להבעת דעות על מהלכיה
של הממשלה ערב מלחמת ששת הימים, בלא לגרוע מגורם ההפתעה בראשיתה.
 
אמנם העתונים לא יכלו לדווח על שליחותו הסודית של ראש המוסד, מאיר עמית,
לוושינגטון, אבל הם יכלו להביע בדברי פרשנות ומאמרים פובליציסטיים את אשר אמרו
אלופי צה"ל לממשלה בחדרי חדרים, כי ההמתנה עשויה להיות הרת גורל. לתחושה זו של
הסרת הכבלים תרמה גם החלטת הממשלה מ- 28 במרס 1967, לבטל את הצו שהוציאה ב- 29
ביוני 1966, המכריז על איסור מוחלט לפרסם על קיומן או תוכנן של ישיבות ועדת
השרים לביטחון. הממשלה משום מה שכחה לפרסם הודעה על ביטול הצו ב"רשומות", אולם
הצנזור שידע על החלטתה נהג על פי החלטת הביטול ואף זה שיחרר שסתומים לוויכוח
ציבורי בעתונות באחת משעות ההכרעה.
 
גם הסכם זה עם הצנזורה, כמו קודמו, היה בצורת מכתב מהמטכ"ל ליו"ר ועדת העורכים.
במכתב החתום בידי אל"מ דוד כרמון, מ"מ ראש אמ"ן, הוכנסו השינויים הבאים בניסוח
הסעיפים 2, 4, ו- 5:
 
2. אין הצנזורה חלה על עניינים פוליטיים או על דעות, פרשנות, הערכות או על כל עניין
שהוא, אלא אם כן יש בהם, או ניתן להסיק מהם, אינפורמציה ביטחונית.
 
 
1. הצנזורה תעדכן מפעם לפעם את רשימת הנושאים הטעונים ביקורת מוקדמת, בהתאם
להסכם זה, ותודיע על כך לעתונות.
2. א. תורכב ועדת שלושה, בה ישתתפו נציג הצבא שימונה מפעם לפעם ע"י הרמטכ"ל,
נציג העתונות שימונה מפעם לפעם ע"י ועדת עורכי העתונים היומיים ונציג הציבור
אשר ייבחר ע"י שני הצדדים וישמש יו"ר הועדה.
ב. לפני שיחליט הצנזור על הגשת קובלנה, יברר תחילה את טענותיו עם עורך
העתון או עם בא כוחו.
ג. הוועדה תהיה מוסמכת:
לדון בקובלנות הצנזור על עתונים שפירסמו חומר אשר נפסל על ידיו עפ"י סעיף 1, על אי הגשת חומר לביקורת מוקדמת או על אי קיום הוראות הצנזורה. החליטה
הוועדה כי יש יסוד לקובלנה, תמליץ בפני הרמטכ"ל בכל מקרה על העונש אשר
יושת על העתון.
לדון בתלונה של עורך עתון או נציגו על פסילת חומר על ידי הצנזור, ולאשר את
הפסילה או לבטלה, כולה או חלקה. 
ד. כל החלטה של הוועדה תובא לאישור הרמטכ"ל.
החלטה שנתקבלה פה אחד לא תהיה נתונה לשינוי.
 
החלטה שנתקבלה ברוב קולות והרמטכ"ל יאמר לשנותה - תינתן לנציג העתון
האפשרות להשמיע את דבריו בפני הרמטכ"ל לפני ההחלטה על השינוי. היתה החלטת
הרוב או הצעת החלטה של המיעוט - אחת חמורה מחברתה - לא תהיה החלטת
הרמטכ"ל חמורה ממנה.
 
קודם לכן, ב- 15 ביולי 1966, שיגר הצנזור הראשי לעורכים רשימה מפורטת של 68
נושאים הטעונים ביקורת מוקדמת של הצנזורה הצבאית, בנוסף לששת הנושאים שעליהם
הודיעה הממשלה בצווים מיוחדים, כגון העלייה מארצות שמהן היא מוגבלת, צינור הנפט
אילת-אשקלון, תנועת מכליות נפט ומשאים ומתנים של הממשלה לקבלת הלוואות בחו"ל. 68
הנושאים כללו דברים מובנים, כגון סדר הכוחות של צה"ל, רכש, אימונים, מבצעים חשאיים
כמו גם פרטים על קהיליית המודיעין הישראלית. הם לא עוררו מחלוקת. לא כן בנושא כמו
"מוראל הצבא", שכלל "דברי ביקורת על הנעשה בצה"ל, או חילוקי דעות, תלונות על סדרים
ונוהג בצה"ל, הלך רוח פוליטי, פרט לפרשנות שאינה מכילה ידיעות על הצבא." על פירושו
של סעיף זה נערכו כל השנים ויכוחים נוקבים בין הצנזור לעתונים, וגם בין הרמטכ"ל
(יצחק רבין) לבין הפוליטיקאים.(17)
 
במאי 1967 פנו פוליטיקאים אל הרמטכ"ל וביקשו ממנו "להפעיל את הצנזור הצבאי לעקור
מפירסומים ומחיבורים נגד אשכול דברי הניגוח הקשים." אשכול היה אז שר הביטחון,
והדברים נגד אשכול - סברו הפוליטיקאים - עלולים לפגוע במוראל הצבא. אף על פי כן
הינחה הרמטכ"ל את הצנזור "להיצמד בנאמנות לתחום המופקד בידיו, ענייני הביטחון בלבד,
ולא לעשות בעטו ובמספריו שימוש בנושאים פוליטיים."(18)
 
"מוראל הצבא" 
משפרץ המשבר של מאי 1967, נעלמו הוויכוחים. מי שלא גוייס לשירות מילואים עסק
במיגון ביתו, בחפירת שוחות. החרדה הציבורית מצאה את ביטויה במאמרי פרשנות על
האפשרות שמצרים תערוך התקפת גאזים על העורף הישראלי, כפי שנהגה בתימן. הצנזורה
פסלה מאמרים אלה, כפי שפסלה את כל דברי הביקורת על העדר הכנות מספיקות להגנת
העורף. במבט לאחור היתה זו החלטה נבונה, והעתונים לא ערערו על החלטה זו.
 
תנופת המלחמה לא הותירה מירווח זמן לעימותים בין הצנזורה לבין העתונות. העתונות
הישראלית מילאה בקפדנות את הוראת "ערפל הקרב" ביום הראשון למלחמה, והשלימה את
החסר בימים שלאחריו ועוד ימים רבים אחר תום המלחמה. מפקדי צה"ל סיפקו חומר רב
לסיפורי "עכשיו ניתן לגלות". הצנזורה נהגה בליברליות רבה בהיתריה לפרסם את המהלכים
הצבאיים מפיהם של האלופים, עד שב- 16 ביוני הורה שר הביטחון משה דיין לגנרלים
להפסיק את הפסטיבל. אכן היה זה פסטיבל גדול, לעומת הסודיות שאפפה את מלחמת
העצמאות, שבה הצנזור הורה לסגור את "על המשמר" ליום אחד על פירסום תמונתו של יגאל
אלון, מפקד חזית הדרום.
 
ימים קשים יותר ציפו ליחסי העתונות והצנזורה אחרי מלחמת ששת הימים, כשהחלו
הבירורים המדיניים. במסגרת הסעיף הדן במגעים עם מדינות שאינן מקיימות יחסים
דיפלומטיים עם ישראל היתה הצנזורה רשאית לפסול את הידיעה על הפגישה בלונדון ב- 2
ביולי 1967, שלושה שבועות אחרי מלחמת ששת הימים, בין ד"ר יעקב הרצוג, מנכ"ל משרד
ראש הממשלה, לבין המלך חוסיין. אולם הממשלה לא הסתפקה בכך. היא ביקשה את הצנזור
להטיל איפול גם על מהלכים מדיניים, שאינם עולים בקנה אחד עם צנזורה ביטחונית.
לדוגמה: בקשה מארצות הברית, שתטיל וטו על הצעת הודו לשגר שליח מטעם האו"ם בעניין
פליטי מלחמת ששת הימים. ברוגזם על הדליפה מישיבת הממשלה איימו שרים אחדים בהפעלת
צו למניעת פירסום מישיבות ועדת השרים לביטחון, שרק חודשים אחדים קודם לכן הוקפא.
מאחר שכל המאבק המדיני של ישראל נדון בוועדת השרים, הרי שצו כזה היה מוציא מחוץ
לתחום הבירור הציבורי את הנושא המרכזי שעמד אז בראש דאגותיה של ישראל. לכן, נאבקו
העתונאים במגמה זו של הממשלה ואף בלמו אותה במידה ניכרת.
 
נושא "מוראל הצבא" הועמד במבחן חודשים אחדים לאחר מכן. ב- 21 באוקטובר 1967 פגע
טיל שנורה מסטי"ל מצרית באח"י "אילת" והטביעה. היו קורבנות רבים וההלם הוליד ויכוח
בתוך הצמרת הביטחונית, האם נתקבלה אתראה מוקדמת על הפגיעה האפשרית במשחתת.
הוויכוח לא הסתיים עד היום, אבל נדמה שזו היתה הפעם הראשונה שהצנזורה לא הפעילה
את סעיף "מוראל הצבא" במניעת דיון על הוויכוח.
 
המועקה של מלחמת ההתשה הממושכת האטה את קצב ההתקדמות בתהליך זה של הליברליזציה של הצנזורה. לכן, אין למצוא בעתוני השנים ההן (1969/70) עקבות של הוויכוח הנוקב שהתנהל אז בין השגריר בוושינגטון (יצחק רבין) לבין שר הביטחון (משה דיין) בשאלת
ההפצצות בעומק מצרים. כן לא יכלה העתונות להיות ראשונה בגילוי העובדה שהמצרים
קידמו את הטילים שלהם לגדות תעלת סואץ, בחסות הסכם הפסקת האש מאוגוסט 1970. בה
במידה לא השתקפו בעתונות של חודש ספטמבר 1970 חילוקי הדעות בממסד
המדיני-ביטחוני בשאלה העקרונית האם לסייע למלך חוסיין במאבקו נגד הסורים
והפלסטינים וכיצד להפעיל את כוח ההרתעה הישראלי, כדי למנוע שינוי בסטטוס-קוו
בממלכת ירדן. אמנם, היה טעם למנוע פירסום פרטים אופרטיביים ובכללם ריכוזי צה"ל
בגבול הסורי, אבל לא רק על אלה הוטל האיפול, אלא גם על קיומו של ויכוח בנושא
פוליטי, ובשאלת האוריינטציה המדינית של ישראל - האם להעדיף את המשטר ההאשמי על
החלופה הפלסטינית.

מלחמת יום הכיפורים
 
רעידת אדמה

הצנזורה לא אסרה את פירסומה של הידיעה של סוכנות הידיעות המזרח תיכונית (המצרית),
שהודיעה בליל ה- 1/2 באוקטובר 1973, כי מצרים הכריזה כוננות מלאה של צבאה
בגזרות המרכזית והצפונית של תעלת סואץ. לאחר המלחמה סיפר חסנין הייכל,(19) כי
פירסום זה שמקורו בטעות טכנית של עורך הדאיג מאוד את ממשלת מצרים שחששה שמא
הפסידה את גורם ההפתעה במלחמה. מברק סוכנות הידיעות המצרית התפרסם ב"מעריב" ב- 2
באוקטובר. יום לפני כן התפרסמה בהבלטה באותו עתון ידיעה על "מתיחות בגבול הגולן
וסוריה". העתונות הסורית הגיבה על כך, כי "כלי התקשורת הישראליים מפרסמים ידיעות על
ריכוזים סוריים ברמת הגולן, בניסיון להצדיק את מה שישראל מתכוננת לבצע, דהיינו
התקפה נרחבת על סוריה."
 
בסימפוזיון על "חופש העתונות בימי שלום ובימי מלחמה" לזכרו של טד לוריא, סיפר שלום
רוזנפלד לא רק על מחיקות של ידיעות על תגבורות מצריות הזורמות לתעלת סואץ, בטענה
שאין לגלות חומר מודיעיני חסוי, אלא גם על פנייה של דובר צה"ל שביקש ממנו כעורך
למנוע, או לחילופין לא להבליט פירסומים מסוג זה, כדי לא לעורר בהלה בציבור. לעומתו,
טוען תת אלוף יצחק שני, שהיה בזמן מלחמת יום הכיפורים מפקד בסיס תל אביב של
הצנזורה, כי הוא לא מנע את פירסום הידיעות על המתיחות בשני הגבולות, הוא רק מנע,
כרגיל, שימוש במקורות מודיעינים חסויים. לראיה מביא הצנזור את הידיעה ב"מעריב" בערב
יום הכיפורים, שאושרה על ידו ובה נאמר: "כוחות צה"ל עוקבים בעירנות אחר הנעשה בצד
המצרי של תעלת סואץ. ננקטו כל הצעדים, כדי למנוע מן המצרים אפשרות של הפתעה."
 
לא באשמת העתון, לא באשמת הכתב, וודאי שלא באשמת הצנזורה, מידע זה לא היה מדוייק.
להוותנו, לא ננקטו כל הצעדים למניעת הפתעה מצרית. המלחמה שפרצה היתה בבחינת רעידת
אדמה, והיא טילטלה הן את העתונות והן את מערכת הביטחון. לפתע, הפכה ועדת העורכים
תחנה במסלול הישיבות היומיות של שר הביטחון והרמטכ"ל. בין ישיבה ב"בור" עם המטכ"ל
לבין ישיבה עם ועדת השרים לענייני ביטחון היו משה דיין ורב אלוף אלעזר קופצים
לשיחה עם ועדת העורכים. עכשיו אנו יודעים, כי גם אם היו רגעים לא מעטים של גילוי
לב, לא הכל חשף דיין בפני העורכים, אולם השיחות התכופות והמרגשות כאחת הטביעו את
חותמן על תחושת השותפות של העורכים בשמירת סוד. לכן, במשך כל המלחמה לא הוגשה אף
תלונה של הצנזורה נגד עתון או לחילופין של עתון נגד הצנזורה.
 
יתרה מזו, ביום השלישי למלחמה, התכנסה ועדת הצנזור של ועדת העורכים יחד עם הצנזור
וקיבלה החלטה שהוא "מייפה את כוחו של הצנזור לאסור פירסום של דברים שנמסרו לא
לפירסום בתדריכים לכתבים צבאיים," תוך כדי הכאה על חטא על שהעתונים לא נאבקו
מספיק עם הצנזורה ערב המלחמה, באשר לפירסום תלונותיהם של אנשי מילואים על
אי-סדרים במחסני החירום, או באשר לרוח ההתנשאות שאחזה בצה"ל לפני המלחמה. בישיבת
ועדת הצנזורה ב- 8 באוקטובר נתקבלה בין השאר ההחלטה הבאה: "כל הידיעות הנוגעות
לפירוט האבדות, פגיעות ונזקים ליחידות צבא ובנפש, אסורות לפירסום פרט להודעות דובר
צה"ל." חברי ועדת הצנזורה הביעו את דעתם, שאילו היו מתריעים בעוד מועד על הליקויים,
אולי היו נמנעים המחדלים שנתגלו ביום הראשון למלחמה והצנזורה היתה פוסלת ביטויים
אלה של ביקורת בטענה, שהם עלולים לפגוע במוראל הצבא.
 
עשרה ימים לאחר סיומה הרשמי של המלחמה התכנסה שוב ועדת הצנזורה ובישיבה דנו
חבריה בהרחבה במדיניות הצנזורה הצבאית לאחר המלחמה. לאחר ויכוח קבע הצנזור הראשי
א. בר און את הכללים הבאים (כניסוחם בפרוטוקול הרשמי):
 
שלוש הלאווים, שאסור לעבור אותם והם -
1. מניעת גילוי סודות צבאיים (דברים שעלולים להועיל לאויב ולהזיק לביטחון
המדינה).
2. מניעת פרסומים הפוגעים במפקדים הפועלים בשטח והאחראים לחיים של פיקודיהם.
3. מניעת פירסומים הפוגעים במוראל הלוחמים.
 
ולעומתם, הנושאים "שהעתונים רשאים לטפל בהם בצורה כללית מבלי להיכנס לפירוט" הם:
1. ביקורת וויכוח עם מדיניות הממשלה לקראת המלחמה, או האם פתיחת המלחמה היתה
נבונה.
2. פירסומים על התראת המודיעין כפי שמצאו ביטוי בפירסומים הקיימים.
3. ביקורת כללית כפי שנמתחה גם על צה"ל בלי להתייחס לצעדים אופרטיביים או
טקטיים העלולים לגלות סודות.
4. ביטחון מופרז בכוחנו ו/או זלזול באויב (נושאים שפורסמו ברבים).
5. התפיסה והוויכוח סביב קו בר לב.
6. קצינים בכירים במילואים והאספקטים הפוליטיים.
7. ביקורת על דרך ההסברה בצה"ל ובמדינה כולה.(20)
 
עד כאן לשון הפרוטוקול, המלמד על המהפך בצנזורה ולא עוד הסתתרות מאחורי מסך
"מוראל הצבא". אין להעלות על הדעת שבסופה של מלחמת העצמאות היה מתפרסם ספר כמו
"המחדל", כפי שהתפרסם בסופה של מלחמת יום הכיפורים. אמנם, במלחמת ששת הימים נפתח
צה"ל לפני העתונות, אף על פי כן לא ניתן ב- 1967 לפרסם על הוראתו של שר הביטחון
לא להתקרב לתעלת סואץ, שלא קוימה, כפי שניתן בסוף 1973 ובראשית 1974 לפרסם על
חילוקי הדעות בין שר הביטחון לבין סגן הרמטכ"ל (האלוף ישראל טל) ביחס לממדי התגובה
של צה"ל מעבר לסואץ בימים שבין ועידת ז'נווה להסכם ההפרדה. בימי המלחמה התירה
הצנזורה לפירסום מאמרי פרשנות בעד ונגד כיבושה של דמשק, פירסומים שקשה להעלות על
הדעת במלחמות הקודמות. זעזוע המלחמה שטילטל את צה"ל הביא עימו רוח של פתיחות
במדיניות הפירסומים, אולם ככל שהותרה הרצועה בקשר לספיחים הצבאיים של המלחמה,
הלכה וגברה בצמרת השלטון הנטייה להשתמש בצנזורה כדי לאסור את חשיפתם של הספיחים
המדיניים.
 
לשיא הגיעה הממשלה בהפעילה במרס 1975 את הצנזור, כדי לפסול את ספרו של העתונאי
מתי גולן על המשא ומתן עם הנרי קיסינג'ר, מזכיר המדינה האמריקני, בטענה שהוא כולל
מיסמכים סודיים. המחבר נאלץ להיאבק שנה תמימה עד שספרו הותר לפירסום. כהמשך ישיר
לאותה פרשה בא הצו של הממשלה, שפורסם בילקוט הפירסומים ב- 18 בינואר 1976 ובו
נאמר:
 
אלה יהיו עניינים סודיים בגדר סעיף 23 (ד) לחוק, ובלבד שפירסומם לא
הותר בידי ראש הממשלה או מטעמו או בידי שר החוץ או מטעמו:
1. ידיעה על קיומו או תוכנו של מסמך הנוגע ליחסי החוץ של ישראל והמסווג
בסיווג "סודי ביותר" או בסיווג בעל משמעות דומה, והוא מסמך מטעם
ישראל המיועד לנציג של מדינת חוץ או מסמך מטעם מדינת חוץ המיועד
לנציג ישראל. (הכוונה לשדרים ואיגרות דיפלומטיים לסוגיהם השונים).
2. ידיעה הנוגעת לביקור של נציג ישראל במדינת חוץ או של נציג מדינת חוץ
בישראל, או לפגישה בין נציג ישראל לבין נציג מדינת חוץ - כשאין ישראל
מקיימת יחסים דיפלומטיים עם אותה מדינת חוץ, והביקור או הפגישה לא
נערכו בפומבי ולא פורסם עליהם בישראל באורח רשמי.
  
שני מאיצים מיידיים המריצו את הממשלה לפרסם צו זה. ידיעה שפורסמה באפריל 1975 על
שליחותו של ייבגני פרימאקוב, שבא מטעם נשיא ברית המועצות ברז'נייב אל ראש הממשלה
יצחק רבין בירושלים, ופירסום שני בסופה של אותה שנה - על סירובו של רבין לקבל מידי
השגריר האמריקני איגרת חריפה מהנשיא פורד בעניין ההתנחלויות. מסע הסברה נמרץ של
העתונאים בכנסת מנע הרחבה זו של תחום הצנזורה והממשלה נסוגה מכוונתה.
 
מלחמת שלום הגליל

תמורה במדיניות הצנזורה

במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים לא הגיש הצנזור אף תלונה נגד עתונים שעברו
עבירות צנזורה. לעומת זאת, ב"מלחמת שלום הגליל" הוגשו שתי תלונות.
 
העתון "הארץ" נאשם ב- 6 ביולי 1982 באי ביצוע הוראות המחיקה של הצנזורה במאמרו של
זאב שיף. טענת "הארץ" היתה, שהצנזור לא הסתפק במחיקה, אלא ניסה לשכתב מספר שורות
במאמר, שיכתוב שהיה בו קורטוב של התערבות פוליטית. הוועדה המשולשת הטילה קנס כספי
על העתון, אולם מצד שני קבעה, כי "העתון אינו חייב לפרסם מה ששוכתב על ידי הצנזור.
אם השיכתוב אינו מוסכם על העתון עליו לערער לפני הוועדה".(21)
 
על "על המשמר" הוטל ב- 29 באוקטובר 1982 קנס כספי על ידי ועדת הצנזורה בשל פירסום
דיווח מישיבת הממשלה, שבה הציע אריאל שרון להפציץ ריכוזי מחבלים ליד טריפולי
(בטענה, שמחנות המחבלים שוכנים הרחק מהצבא הסורי ומריכוזי האוכלוסיה האזרחית).
הצעתו לא נתקבלה.
 
עוד קודם לכן, במאי 1982, התפרסמו דיווחים על חילוקי דעות בין השרים לגבי קווי
הפעולה לריסון המחבלים בלבנון. נמסר, כי שבעה שרים מסתייגים מהקו של ראש הממשלה
בגין בעניין תגובה נמרצת על התגרויות המחבלים בלבנון. הידיעות לא כללו פרטים
אופרטיביים ואף לא נאמר במפורש שחילוקי הדעות נתגלעו בישיבת ועדת השרים לביטחון,
שכן דיוניה של זו חסויים. אולם ממחישה את התמורה הגדולה שחלה במדיניות הצנזורה.
הפירסומים המוקדמים על הדיונים בצמרת השלטון לא מנעו את היוזמה המלחמתית ב- 6
ביוני 1982. מתוך מיסמכי השלל שתפס צה"ל בלבנון מתברר, כי אכן המחבלים ידעו מראש
על ההכנות הישראליות למלחמה, אולם לא מהדיווחים בעתונות הישראלית, שאליה התייחסו
בחשדנות, אלא מפי אחד מראשי ה"פלנגות", שדיווח להם בקביעות על הפגישות בין באשיר
ג'ומאיל לשליחים מישראל.
 
לפני פרוץ המלחמה התירה הצנזורה את פירסום הוויכוחים הפנימיים בעד ונגד הפעולה.
ברגע שנפלה ההכרעה בממשלה הן הדיווחים והן המאמרים הפובליציסטיים שנתפרסמו אותה
עת יצרו את התמונה של ערב מלחמה.
 
ב- 12 במאי תבע הצנזור הראשי את "הארץ" לדין בוועדת הצנזורה על אי הגשת ידיעה על
חילוקי דעות בממשלה לביקורת מוקדמת של הצנזורה. "הארץ" התגונן שהידיעה פורסמה יום
קודם לכן ב"קול ישראל" ובעתוני הערב. פסק הדין של ועדת השיפוט הצנזורלית (ועדת
השלושה), בראשותו של ד"ר יהושע רוטנשטרייך, שנציג צה"ל סמך ידו עליו, מצביע על
הליברליזציה ביחס הצנזורה לטיפול בנושאים מדיניים-צבאיים. וכך נאמר בפסק הדין בין
השאר:
 
לדעת הוועדה היה צורך להגיש את הידיעה לצנזורה מוקדמת. לעומת זאת אין
אנו חושבים כי נגרם נזק כלשהו לביטחון המדינה, שכן ברור לנו, כי הצנזור
היה מאשר את הכתבה ברובה לפי דברי עצמו, או הוועדה היתה עושה זאת.
(22)
  
הקנס שהטילה הוועדה על העתון היה סמלי וההחלטה, כאמור, ממחישה את התמורה הגדולה
שחלה במדיניות הצנזורה. הפירסומים המוקדמים על הדיונים בצמרת השלטון לא מנעו את
היוזמה המלחמתית ב- 6 ביוני 1982. מתוך מיסמכי השלל שתפס צה"ל בלבנון מתברר, כי
אכן המחבלים ידעו מראש על ההכנות הישראליות למלחמה, אולם לא מהדיווחים בעתונות
הישראלית, שאליה התייחסו בחשדנות, אלא מפי אחד מראשי ה"פלנגות", שדיווח להם בקביעות
על הפגישות בין באשיר ג'ומאיל לשליחים מישראל.
 
לפני פרוץ המלחמה התירה הצנזורה את פירסום הוויכוחים הפנימיים בעד ונגד הפעולה.
ברגע שנפלה ההכרעה בממשלה וגלגלי המלחמה החלו לנוע, נאלצה הצנזורה להטיל איפול על
כל המהלכים הצבאיים, לפי שבמלחמה כמו במלחמה. אולם בשוך הקרבות התערבה ועדת
הצנזורה לטובתו של עתון "הארץ", וב- 3 בינואר 1983 התירה לפירסום קטע שנפסל על
ידי הצנזור בדבר תביעה להשעייתו של ראש אמ"ן. ועדת הצנזורה קבעה אז פה אחד: "כדי
למנוע ספק, ברצוננו לקבוע, כי השיקולים של הצנזור לא היו פוליטיים."
 
סיכום
תיאור יחסי העתונות עם הצנזורה בחמש המלחמות, אינו יכול לשקף את המאבקים המתמידים
של העתונות בהגבלות שניסה השלטון להטיל עליה באמצעות הצנזורה. בימי מלחמה שככו
המאבקים, אולם ההתקדמות העצומה בהתוויית גבולות המותר והאסור בפירסומים בין צרכי
הביטחון הלגיטימיים לבין חופש המידע, לא הושגה תוך כדי המלחמות, אלא בשנים שביניהן,
כפי שמעיד תת אלוף יצחק שני: "כל הסכם בין ועדת העורכים לבין שלטונות צה"ל מכרסם
כירסום נוסף בסמכויות הצנזור לטובת העתונות, כלומר מזיז את הגבול לטובת חופש
הפירסום."(23)
 
בכל ההסכמים בין צה"ל לבין ועדת העורכים כלול סעיף האומר: "הצנזורה מבוססת על
שיתוף פעולה מלא בין שלטונות צה"ל ובין העתונים." הסעיף שנולד בימיה של הצנזורה
הוולונטרית בתקופה שלפני קום המדינה יצר את הרושם השגוי, כאילו הצנזורה קיימת מכוח
ההסכמה של ועדת העורכים. ולא היא. הצנזורה פועלת לפי תקנות ההגנה (שעת חירום) משנת
1945, כלומר מימי המנדאט. תקנות אלה העניקו שררה בלתי מוגבלת לצנזור, הן באשר
לעונשים שהוא מוסמך להטיל והן באשר להגדרת ה"חטאים", שהוא רשאי לקבוע. מכוח
ההסכמים של ועדת העורכים עם השלטונות הופקעה מידי הצנזור סמכות הענישה שהעניק לו
החוק, ותחומי פיקוחו הוגבלו לענייני ביטחון בלבד.
 
קשה כיום להעלות על הדעת שעתון יגיש לביקורת הצנזורה שיר, אולם בעשור הראשון
נפסלו שני שירים של נתן אלתרמן, האחד בעניין הפלמ"ח והשני על תקרית אש באום אל
פחם, ושיר אחד של חיים גורי (בעקבות פירוק הפלמ"ח). גם עורך "חרות" התלונן בוועדת
העורכים נגד הצנזור, אשר ביקש להגיש לביקורת מוקדמת שיר של אורי צבי גרינברג.(24)
 
השירים נפסלו לא רק לעתונים "דבר" ו"על המשמר", אלא גם נמחקו מ"דברי הכנסת", כאשר
הוקראו על ידי ח"כים. לאחר שנים הכיר הצנזור באבסורד שבדבר באמרו:
אני משוכנע, שהיום לא היו הדברים מתגלגלים כך. מדינת ישראל - וגם
הצנזורה - בגרו כדי להבין שביקורת איננה בהכרח סכנה לביטחון.(25)
  
בספטמבר 1955 נענה הצנזור לבקשת שרים והטיל איפול זמני על גילוי הנפט בחלץ, כדי
למנוע ספקולציות במניות. ב- 1993 לא ייענה הצנזור לתביעה מעין זו של הממשלה ואין
להעלות על הדעת שהעתונים יסכימו להגיש לביקורת מוקדמת ידיעות על גילוי נפט. נושא
זה אינו כלול עוד ברשימת הנושאים הטעונים ביקורת. הרשימה האמורה הלכה והצטמקה
במהלך השנים תודות למאבקיה של העתונות.
 
שר הביטחון לא נזקק להסכמת העורכים להטיל איפול על "עסקת גי'בריל", שכן כל פרסום
על משא ומתן על שיחרור ישראלים מהשבי הוא בתחום סמכותו של הצנזור. אולם כאשר סיפר
במאי 1985 בישיבה סגורה עם העורכים על העיסקה האמורה להתבצע, אמר כי "הצד השני"
היתנה את שיחרורם של שלושת חיילי צה"ל בשמירת סוד. אף אחד מהנוכחים לא עירער על
כך, שכן המדובר בחיי אדם.(26) אף עורך לא רצה לקבל על עצמו אחריות לגורל השבויים,
במקרה של פירסום מוקדם. גם מי שסבר באותה שעה שהעיסקה שגויה, לא פרש מן הכלל -
באלם.
 
עורכי העתונים לא נתנו כל גושפנקה לצנזורה. לא במקרה זה ולא במקרים אחרים שבהם
נמסר כאילו האיפול בא על דעתם של העורכים. רק בימי מלחמת ההתשה נמנעו פירסומים
מכוח הסכם בין שלטונות צה"ל לבין העתונות. ההסכמה שלא לפרסם את תמונותיהם של חללי
צה"ל במעוזים ליד תעלת סואץ, לא היתה מעוגנת בתקנות הצנזורה, ואף לא הופעלה על ידי
הצנזורה, כי א ם בתוקף הסכם בין העתונים לבין השלטונות, כדי לשמור על המוראל של
העורף בעת מלחמה. ההסכם בוטל עוד לפני תום מלחמת ההתשה. אולם היה זה מקרה חריג,
שאינו שייך לצנזורה.
 
לעומת זאת, נאבקה העתונות כל השנים נגד ניסיונות השלטון להרחיב את תחומי הצנזורה.
בלט בכך המאבק הממושך נגד הצו הממשלתי לאיסור פרסומים מתוך ישיבות הממשלה וועדת
השרים לענייני ביטחון. הצו לא בוטל, אולם עמדתה הנמרצת של העתונות נגדו הביאה למצב
שהצו הפך מעין "הלכה ואין מורים כן". אישור לכך נתן מזכיר הממשלה אליקים רובינשטיין
במכתבו מיולי 1990 אל ועדת המשנה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת לעניני צנזורה,
בו נכללה ההודעה הבאה:
 
נוכח המלצותיה של ועדת הצנזורה, נקבע שראש הממשלה (יצחק שמיר) ישאף
למעט ככל האפשר בהכרזה על נושאים כנדונים בוועדת שרים לענייני ביטחון
(כלומר שחל עליהם איסור פירסום). אולם כאשר הדיווחים בנושאים מדיניים
כוללים עידכונים של מערכת הביטחון, הם מטבעם טעונים צנזורה.(27)
 
בראשית 1976 ביקשה הממשלה לקבל את אישורה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת לצו
חדש על איסור פירסומם של חילופי-אגרות עם ראשי מדינות ושל ביקורי שליחים ממדינות
שאינן מקיימות יחסים דיפלומטיים עם ישראל. ההתנגדות הנחרצת של ועדת העורכים
והאיגוד הארצי של העתונאים מנעה את אישורו של הצו בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת.
 
הישג נוסף נרשם לזכותה של ועדת העורכים במאי 1989, כאשר שר הביטחון (יצחק רבין)
הכניס שינוי נוסף בהסכם עם העתונות שבו נאמר: "הצנזורה תפעל על פי העקרון, כי לא
ייאסר פירסום, אלא אם קיימת ודאות קרובה שהפירסום יפגע פגיעה ממשית בביטחון
המדינה."(28) לשון אחר, שר הביטחון הגביל את שיקול דעתו של הצנזור והתיר לו לפסול
חומר בענייני ביטחון, רק אם קיימת ודאות שהפירסום יפגע פגיעה ממשית בביטחון
המדינה.
 
הוראה זו משתקפת גם במיעוט הקובלנות שהגיש הצנזור נגד העתונים בשנים האחרונות.
אחת-שתיים בשנה מול 6-5 עירעורים בשנה של עתונים כנגד פסילות הצנזורה.
 
ערב מלחמת יום הכיפורים סיפר אלוף (מיל) חיים הרצוג, כי "העתונים סירבו להיות
הצנזורים של עצמם בענייני ביטחון, כי נבהלו מפני האחריות שבכך."(29) ההצעה היתה
לנהוג לפי הנוהג הבריטי של הדרכת העתונות על ידי הודעות מוקדמות שאין לפרסם ידיעה
ביטחונית זו או אחרת. ("הוראות די"; די. - קיצור של דיפנס-ביטחון).
 
האם דגם זה הוא האידיאלי לשמירה על התוואי הרצוי בין חופש המידע לבין צרכי
הביטחון של המדינה? אחרי המלחמה באיי פוקלנד, שיגר מיניסטריון ההגנה הבריטי משלחת
רמת דרג לישראל כדי לבחון את פעולות הצנזורה בישראל בימי מלחמת לבנון. בשובה
המליצה המשלחת על "הדגם הישראלי".
 
מכל מקום, עורכי העתונים היומיים מעדיפים את ההסדר המשפטי הקיים, עוד מימי המנדאט,
על חקיקתו של חוק ישראלי, אף שהוא אמור לצמצם את תחום הצנזורה וסמכויותיה.
 
באספתה הכללית, ב- 30 במרס 1993, החליטה ועדת העורכים של העתונים היומיים לדחות
את הצעת החוק שהוגשה לעיונה על ידי יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, חרף
הצהרותיו שהצעה זו נועדה להבטיח צנזורה יותר ליברלית.
 
היחס של העורכים ב- 1993, לא היה שונה מזה של 1949, כי אין להנציח את הצנזורה
כמוסד קבע בתקשורת, אלא להגבילה לשעת חירום. ב- 1949 הוקפאה הצעת החוק של
הממשלה, שהתפרסמה ב"רשומות" ב- 24 ביוני, ואילו ב- 1993 דחו העורכים הצעת חוק
שיזם יו"ר ועדת החוקה של הכנסת. כאז כן היום מעדיפים העורכים את המעמד הארעי של
הצנזורה לשעת חירום בלבד (אף כי שעת החירום נמשכת כבר 45 שנה) על פני חוק ישראלי
חדש.
 
הערות שוליים
1. דוד בן גוריון, יומן המלחמה, תל אביב 1982, כרך ב', עמ' 664.
2. "רשומות", הצעות חוק 13, עמ' 17, 24 ביוני 1949. הצעת החוק הוקפאה, ואת
מקומה "ירש" ההסכם בין העתונות היומית לבין מטכ"ל צה"ל, שצימצם את תחולתן
של תקנות ההגנה המנדאטוריות.
3. על פרשה זו כתב בהרחבה שלום רוזנפלד, במאמרו "כיתת חיילים באה לעכב הוצאת
'על המשמר'". קשר 4, נובמבר 1988, עמ' 54-50.
4. ולטר בר און, הסיפורים שלא סופרו, תל אביב 1981, עמוד 18, להלן: בר און.
5. שם.
6. דינה גורן, סודיות, ביטחון וחופש עתונות, ירושלים תשל"ו, עמוד 95, להלן: גורן.
7. דברי הכנסת תשי"א, כרך א', עמוד 258.
8. שם, 22 באוקטובר 1956, ישיבה 174 של הכנסת השלישית.
9. בר און, עמוד 61.
10. דברי הכנסת, 24 במרס 1954.
11. בר און, עמ' 83.
12. שם, עמ' 72.
13. משה שרת, יומן אישי, תל אביב 1978, כרך ד', עמ' 955.
14. בר און, עמוד 85.
15. משה דיין, אבני דרך, תל אביב 1976, עמ' 342-341.
16. דברי הכנסת, ישיבה 128 של הכנסת השישית, עמודים 670-669.
17. בר און, עמ' 190.
18. יצחק רבין, פנקס שירות, תל אביב 1979, עמ' 148.
19. חסנין הייכל, הדרך לרמאדן (אנגלית), עמ' 30.
20. לשון הפרוטוקול הרשמי של דברי הצנזור שנאמרו בישיבת ועדת הצנזורה, 5
בנובמבר 1973.
21. פרוטוקול מישיבת ועדת הבירורים של הצנזורה בראשותו של ד"ר יהושע
רוטנשטרייך, שבה היה חבר נציג המטכ"ל.
22. פרוטוקול מפסק הדין של ועדת הצנזורה, 13 במאי 1982.
23. רב שיח באוניברסיטת תל-אביב, 1 בינואר 1990.
24. גורן, עמ' 195. המשוררת עליזה טור מלכא, אלמנתו של א. צ. גרינברג סיפרה לי,
כי השיר שנפסל פורסם לאחר שנים באחת החוברות לציון יובלו של המשורר, אולם
היא לא יכלה למצוא את החוברת.
25. דברי הצנזור י. שני בשיחה אישית אם המחבר.
26. עדות אישית.
27. מכתבו של מזכיר הממשלה, בשמו של יצחק שמיר, אל יו"ר הוועדה, ח"כ יוסי שריד,
15 ביולי 1990.
28. מכתב של שר הביטחון אל חנה זמר, היו"ר התורנית של ועדת העורכים, 17 במאי
1989.
29. מאמרו של חיים הרצוג, מעריב, 16 בפברואר 1972.

מקור:
 
קשר מס' 13, מאי 1993, בהוצאת המכון לחקר העתונות היהודית -
אוניברסיטת תל אביב, עמ' 20-5
 
 













 

 
 



 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש