דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  אודות המגמה
  מקצוע תקשורת וחברה
  תוכנית הלימודים
  מערכים בתקשורת וחברה א
  מערכים בתקשורת וחברה ב
  מערכים בתקשורת וחברה ג
  מבניות בתקשורת וחברה ג
  מאמרים תיאורטיים
  מאמרים בנושא עיתונות
  מאמרים בנושא רדיו
  מאמרים בנושא טלוויזיה
  מאמרים בנושא פרסום
  موضوع الاعلام والمجتمع
  תקשורת אלקטרונית
  פרסום ויחסי ציבור
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,466,474 כניסות לאתר
ועדת העורכים של העיתונים היומיים - תקציר

בספרו "חופש העיתונות" אומר משה נגבי "באורח מסורתי נתפס השלטון כאוייבם הגדול
של חופש העיתונות ושתי החירויות הגלומות בו - חופש הביטוי וחופש המידע. אולם
גם אצלנו כבר הבשילה ההכרה כי לעתים קרובות האיום החמור והקטלני באמת על
זרימת המידע לציבור, ועל קיומו של שוק דעות חופשי, מקורו איננו בשלטון אלא
דווקא בעיתונות עצמה, בקשרי השתיקה וההשתקה של הבעלים או העורכים של כלי
התקשורת.כאשר הללו מצנזרים את המדיה שבשליטתם - כלומר מונעים פרסום מידע
ודעות שאינם לרוחם - הפגיעה היא, לפחות מבחינות מסויימות, קשה יותר מזו של
הצנזורה השלטונית"(1).

שורשיה של ועדת העורכים נעוצים בתקופת היישוב ובגלגולה הראשון כונתה ועדת התגובה.
הוועדה נוסדה בשנת 1942 בעקבות טביעתה של אוניית המעפילים סטרומה, מתוך צורך
שחשו עורכי העיתונים העבריים בהכוונה מצד הנהגת היישוב בכל הנוגע לפרסום חומר רגיש
בנושאים כמו גירוש מעפילים או חיפושי נשק ביישובים עבריים. למעשה נציגי התקשורת הם
שיזמו את הטלת הפיקוח הפוליטי, ולמעשה כוננו נוהל של צנזורה פוליטית מרצון. עם הקמת
המדינה עברה ועדת התגובה שינויים אחדים טכניים בעיקרם שלא פגעו בשיתוף הפעולה בין
הממסד התקשורתי לפולטי. ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון, זיהה את הפוטנציאל
הטמון בוועדה, כווסת של זרימת מידע מין הדרג הפוליטי לציבור הרחב, והרבה להשתמש בה
כדי למנוע פרסום מידע.

משך שנים רבות כללה הוועדה כמעט אך ורק את עורכי העיתונים היומיים, במרס 1986
תוקן תקנון הוועדה ונקבע כי גם עיתונאים בכירים רשאים להשתתף בישיבות הוועדה, וכי
כל גוף תקשורתי המעסיק לפחות 50 עיתונאים במשרה מלאה וקבועה רשאי לשגר אליה שני
נציגים מטעמו, לאו דווקא עורכים. כמו כן נקבע כי עיתון יכול לשגר לישיבות הוועדה גם
משתתפים לא קבועים מתוך רשימת עיתונאים המוסכמת על נשיאות הוועדה. בעקבות התיקון
גדל מספר החברים בוועדה מ - 12ל - 30. בנוסף לכל העיתונים היומיים חברים בוועדה גם
נציגי העיתון ג'רוסלם פוסט ונציגי רשות השידור והרשות השנייה כמו כן שותף עורך
סוכנות הידיעות עתי"ם ומפקד גלי צה"ל.
 
הוועדה מקיימת ישיבות משני סוגים: פגישות עם פקידי ממשל המוסרים מידע לחבריה,
וישיבות נוהליות העוסקות בדרך הטיפול העדיפה במידע שנמסר. הישיבות אינן מתקיימות
באופן קבוע אלא מזומנות לפי הצורך. לא מתקיים כל רישום או פרוטוקול מסודר לישיבות
שכן תוכן הדיונים הוא בבחינת מידע חסוי. זאת ויותר המידע הנמסר לנוכחים בישיבה
אסור לפרסום גם אם תוכנו ידוע למשתתפים ממקורות אחרים.
 
הוועדה חשובה לממסד הפוליטי לא רק כאמצעי לפיקוח על זרימת מידע בנושאים רגישים
לציבור אלא גם כאמצעי לעיצוב דעת קהל. שיתופם של חברי הוועדה במידע מסווג נועד
"לגייסם" לתמוך במדיניות השלטון. המידע נמסר בתקווה שישמש חומר רקע למאמרי פרשנות,
וישפיע בעקיפין על דעת הקהל בנושאים שונים.
 
השאלה העקרונית שצריכה לעמוד על הפרק בנוגע לוועדת העורכים היא מה עשויות
להיות התוצאות החזויות של מדיניות בררנית בפרסום מידע. במערכת היחסים שבין
הממסד השלטוני לממסד התקשורתי עפ"י הדגם הליברלי על התקשורת לגלות אחריות
חברתית ולהגן על אינטרסים לאומיים חיוניים, אלא שאין קריטריונים ברורים
להגדרת אינטרסים לאומיים והדרך הטובה ביותר להגן עליהם. השאלה המתבקשת היא
האם הסתרת מידע משרתת תמיד את האינטרס הלאומי או שדווקא חשיפתו והדיון
הציבורי בו עשוי לתרום יותר לאינטרס הלאומי.
 
ניתן להצביע על מספר דוגמאות הממחישות את הדילמה של צנזורה וולנטרית של מידע מול
פרסום מידע ודיון ציבורי פתוח. המקרה המפורסם ביותר שבו צנזרה ועדת העורכים את
עיתוניה אירע בשבוע שקדם למלחמת יום הכיפורים - השבוע הראשון של אוקטובר 1973.
אז נענתה הוועדה לבקשת ראש הממשלה גולדה מאיר שר הביטחון משה דיין והרמטכ"ל דוד
אלעזר, להסתיר מן הציבור בארץ את עובדת ריכוז כוחות התקפיים של צבאות מצרים
וסוריה סמוך לגבולות ישראל. עובדה זו לא היתה בגדר סוד צבאי ודיווחים אודותיה
פורסמו בעולם. הבקשה נומקה ברצון שלא להעכיר את רוחו של הציבור ולא לעורר בו
ובזירה הפוליטית היסטריה מלחמתית - זאת לנוכח הערכת המודיעין בצה"ל כי הסבירות
שמדובר בהתכוננות למלחמה היא נמוכה ביותר. הצנזורה העצמית פעלה היטב ואזרחי ישראל
ותושביה רובם ככולם לא היו מודעים כלל לריכוזי הכוחות האמורים ולאיום הקיומי הגלום
בהם, עד לפרוץ המלחמה בצהרי יום הכיפורים.
 
דוגמא נוספת היא היענותה של וועדת העורכים בשנת 1985 לבקשת קברניטי המדינה
להעלים בעיתוניה ובשידורי הרדיו והטלוויזיה את תנאיו של הטרוריסט אחמד ג'יבריל
לשחרור חיילים ישראלים השבויים בידיו. זאת - למרות שג'יבריל נתן פומבי לדרישותיו
בכמה מסיבות עיתונאים בדמשק ובחרטום, והדברים פורסמו בכלי תקשורת ערביים ושודרו
בסוכנויות הידיעות הגדולות. האיפול בתקשורת הישראלית הצליח למנוע ויכוח ודיון
ציבוריים בשאלה, אם ראוי למלא אחר התנאים הקשים - שחרורם של 1,031אסירים
ביטחוניים מן הכלא הישראלי והחזרתם לשטחים. כך קרה שביצוע העיסקה נפל כרעם ביום
בהיר לא רק על ראשיהם של אזרחי ישראל אלא גם על מרבית חברי הכנסת, ואפילו
הממשלה.
 
נשאלת השאלה מה בעצם פסול בכך שעורכי עיתונים לא מפרסמים מידע שלדעתם יזיק לעם
ולמדינה? נראה כי אזרחים רבים לא רואים בצנזורה זו פסול ואף היו רוצים שהתקשורת
תפעיל יותר צנזורה עצמית כך המזדהים עם הסיסמה "העם נגד תקשורת עוינת".
 
משה נגבי מייטיב לנתח שאלה זו באומרו "קיים מכנה משותף מביך בין בכירי העיתונות
בישראל, חברי ועדת העורכים, בבואם להסביר ולתרץ לעצמם או לזולתם את הסכמתם
להעלים או להצניע מידע, לבין ההוגים והתומכים של סיסמת "העם נגד תקשורת עוינת".
כאלה כך גם אלה מניחים קיומו של אינטרס לאומי מוגדר, קבוע וידוע מראש, אשר כל
הפוגע בו ביודעין חוטא בחוסר אחריות ובהיעדר פטריוטיזם. אולם האם יש צורך לשוב
ולהדגיש כי עצם ההנחה הזאת סותרת את אושיות התפיסה הדמוקרטית? במשטר הדמוקרטי
הנחת היסוד היא הרי הפוכה. לכל אחד יכולה להיות דעה לגבי זיהויו ומהותו של האינטרס
הלאומי, אך איש - לרבות השליט והשלטון - איננו יכול להתיימר כי יש לו ידיעה ודאית
מהו אכן האינטרס הלאומי. אמנם הרוב השליט רשאי לקדם את האינטרס הלאומי כפי שהוא
רואה אותו, אך אין בכך כדי לשלול את הלגיטימיות של דעות סותרות לגבי האינטרס
הלאומי. בדיעבד עשוי להסתבר שדווקא המיעוט, ואפילו מיעוט קטן, צדק בהערכתו את
האינטרס הציבורי. ההנחה הדמוקרטית היא שהתחרות והעימות בין הדעות השונות מגדילים
את הסיכוי של הרוב שלא לשגות לגבי האינטרס הלאומי"(2).
 
השופט ד"ר משה לנדוי התריע באומרו: "שלטון הנוטל לעצמו את הזכות לקבוע מה
טוב לאזרח לדעת, סופו שהוא קובע גם מה טוב לאזרח לחשוב, ואין סתירה גדולה
מזו לדמוקרטיה אמיתית, שאיננה מודרכת מלמעלה"(3).
 

1. נגבי, משה, חופש העיתונות בישראל - ערכים בראי המשפט,(ירושלים:מכון
ירושלים לחקר ישראל, 1995), ע"מ 189.
2. שם, ע"מ 192-193.
3. בג"צ243/62 אולפני הסרטה נגד לוי גרי והמועצה לביקורת סרטים ומחזות, פ"ד
טז, ע"מ 2407 ;2416 .
 
 











 

 
 



 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש