דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  אודות המגמה
  מקצוע תקשורת וחברה
  תוכנית הלימודים
  מערכים בתקשורת וחברה א
  מערכים בתקשורת וחברה ב
  מערכים בתקשורת וחברה ג
  מבניות בתקשורת וחברה ג
  מאמרים תיאורטיים
  מאמרים בנושא עיתונות
  מאמרים בנושא רדיו
  מאמרים בנושא טלוויזיה
  מאמרים בנושא פרסום
  موضوع الاعلام والمجتمع
  תקשורת אלקטרונית
  פרסום ויחסי ציבור
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,466,383 כניסות לאתר
זכויות פוליטיות

מאת: הופנונג מנחם

השימוש במינוח "זכויות פוליטיות" אינו נקי מספקות. קיימות זכויות - כדוגמת הזכות
לבחור ולהיבחר לתפקידים ציבוריים - השייכות באופן מובהק לתחום הפוליטי. זכויות
כדוגמת חופש הביטוי והדיעה אינן שייכות בלעדית לתחום הפוליטי, ואילו חירויות המצפון
והמחשבה שייכות לתחום זה עוד פחות מכך.(1) המאפיין זכויות כגון חופש הביטוי, חופש
האסיפה וההתאגדות, שאינן זכויות פוליטיות באופן אקסקלוסיבי, הינו הקשר ההדוק בינן
לבין ההליך הדמוקרטי. קיום זכויות אלה מאפשר ומעודד ביקורת על רשויות השלטון.
זכויות אלה הן נשמת-אפו של המשטר הדמוקרטי ובלעדיהן אין לדמוקרטיה קיום. הכרה
בזכויות אלה ושמירתן הן אחד המבחנים לפיהם ניתן לענות על השאלה אם במדינה נתונה
קיימת דמוקרטיה אם לאו.
 
על אף שהזכויות הנזכרות מעלה מהוות חלק בלתי-נפרד מן ההליך הדמוקרטי, יש להן גם
ערך בפני עצמן. דמוקרטיה הינה אמצעי להשגת מטרות מסוימות יותר משהיא מטרה בפני
עצמה. בדמוקרטיה בה מקובל עקרון שלטון הרוב, קיימת תמיד הסכנה של עריצות הרוב. כן
קיים הבדל בין דמוקרטיה כצורת-ממשל - המדינה הדמוקרטית - לבין דמוקרטיה
כאורח-חיים.(2) הדמוקרטיה כצורת-ממשל אינה מבטיחה בהכרח את הגשמת הזכויות המכונות
זכויות-הפרט, ואף לא את הגשמת הזכויות הפוליטיות. קבלת הדמוקרטיה כאורח-חיים
והימנעות מהפעלה שרירותית של כוח הרוב - אף כשהרוב סבור כי דרכו של המיעוט מוטעית
בתכלית - הן מן המאפיינים של הדמוקרטיה כאורח-חיים, כצו מוסרי המנתב את המחלוקות
הפוליטיות והאידיאולוגיות לדרך הוויכוח, השכנוע וההסכמה על דרך ההכרעה - תוך המשך
הוויכוח.
 
בפרקים הקודמים המחשנו כיצד יצרו הזכויות הקשורות בהגדרת זהותה הלאומית של המדינה
מעין כרטיס כניסה למעגל הפנימי של זכויות האזרח בישראל, קרי: הזכויות הפוליטיות.
בפרק זה נבחן את הקשר בין דרישות הבטחון לבין מצב הזכויות הפוליטיות בישראל.
 
1. חופש הביטוי
מכלל זכויות האזרח, הזכויות העומדות בעין הסערה של הדיון הציבורי ותשומת הלב
הציבורית הן אלה הקשורות בחופש הביטוי. תופעה זו מוכרת גם בישראל. מספר הספרים
והמאמרים הדנים בחופש הביטוי עולה לאין שיעור על מספרם של כל החיבורים הדנים בכל
זכויות הפרט האחרות גם יחד. במחשבה שנייה, תופעה זו אינה מפתיעה כל-כך. ללא הכרה
בחופש הביטוי על זכויותיו הנלוות, לא ניתן יהיה להתריע על הפרתן של זכויות אחרות.
קיומו של חופש הביטוי הינו תנאי הכרחי - אך לא מספיק - לשמירת רמה מתקבלת על הדעת
של חירויות הפרט בכל חברה אנושית. חשיבותו של חופש הביטוי הינה בכך שכל הזכויות
האחרות תלויות בו,(3) ועל כן כונה חופש הביטוי בפסיקה הישראלית "זכות עילאית".(4)
Emerson מגדיר את מערכת חופש הביטוי בחברה דמוקרטית מודרנית כאגד של זכויות
שבמרכזו קבוצת זכויות המובטחות לפרטים בחברה: מערכת חופש הביטוי כוללת את הזכות
להגות, להחזיק בדעות בכל נושא ולהביען, לדגול באמונות ולהפיץ מידע באמצעות כל
מדיום, בדיבור, בכתב, במוסיקה, באמנות ובדרכים נוספות. כן כלולות במרקם זה הזכות
לשמוע השקפות של אחרים ולהאזין לגרסתם אודות העובדות, הזכות לחקור ובמידה מוגבלת
יותר אף זכות הגישה החופשית למידע ציבורי. תנאים נלווים הכרחיים הינם זכות האסיפה
וחופש ההתאגדות.(5) בקצרה, חופש הביטוי הוא חירותו של האזרח להשמיע את אשר עם לבו
ולשמוע את מה שיש לאחרים להשמיע.(6) אמרסון מונה ארבע הנחות להצדקה הרעיונית של
חופש הביטוי בחברה דמוקרטית; ארבע הנחות אלה אף מצאו את ביטויין בפסיקת בית-המשפט
העליון בישראל בסוגיית חופש הביטוי, ואלה הם: (7)
 
1. חופש הביטוי כאמצעי להגשמה עצמית של הפרט; 
2. חופש הביטוי כתהליך של קידום הידע וגילוי האמת;
3. חופש הביטוי כאמצעי חיוני להשתתפות הפרטים בתהליך קבלת ההחלטות בחברה;
4. חופש הביטוי כמתודה שתכליתה השגת יציבות חברתית וכושר הסתגלות לשינויי
העתים. באמצעות חופש הביטוי ניתן לקיים שיווי-משקל בין קונפליקט בריא בחברה
פתוחה לבין הסכמה הכרחית בשאלות-יסוד. קיומו של חופש הביטוי מאפשר למיעוט
להסכים להגשמת הכרעות הרוב, לאחר שניתנה לו האפשרות לנסות ולשכנע בצדקת
עמדתו.
 
הכרה בחופש ביטוי רחב אין פירושה כי חופש הביטוי נטול כל סייגים. חופש הביטוי אינו
עיקרון יחיד, ובחברה דמוקרטית יש להתחשב גם בעקרונות-יסוד אחרים, כגון כבוד האדם,
זכות הקניין, טוהר השיפוט ושלום הציבור.(8) כאשר ביטוי עלול לגרום נזק יש לשקלל את
הנזק הצפוי מול עקרון חופש הביטוי, ולהטיל סייגים שיגנו על מכלול הערכים החברתיים.
זוהי בדיוק הנקודה בה קיימת ההתנגשות בין שיקולי בטחון לבין עקרון חופש הביטוי. בצד
הרצון לקיים את חופש הביטוי כעקרון חיוני לקיום החברה, עומד החשש מהסגרת סודות
צבאיים אשר יסייעו לאויב חיצוני במאמציו להרוס את החברה ולהביא עליה כליה. קריאה
להתנגדות למלחמה, בנימוק של טובת המדינה והחברה, עלולה להפוך לנבואה המגשימה את
עצמה במקרה שאכן תפרוץ מלחמה, והיענות הציבור להיקרא לדגל תהא נמוכה עקב הנימוקים
המשכנעים כנגד המאמץ המלחמתי. השאלה היא אם כן, אלו צורות ביטוי ומחאה יכולה מדינה
דמוקרטית להתיר בשעת סכנה לקיומה? היכן הגבול בין ביקורת לגיטימית, המתריעה בפני
סכנות ומחדלים אפשריים, לבין ביטוי היוצר סכנה בעצם השמעתו או פירסומו? אלה הן
שאלות שבהן מתחבטת כל דמוקרטיה, גם אם האיום החיצוני הנשקף לה הוא רחוק ועמום
יותר מזה הקיים בישראל.
 
א. חופש הביטוי באמצעי התקשורת
הערוץ העיקרי לשימוש בלתי-מופרע בחופש הביטוי הינו אמצעי התקשורת ההמוניים ובעיקר
העתונות הכתובה והאלקטרונית. ייחודם של אמצעי התקשורת ההמוניים הינו במהירות
התגובה - שעות מספר או לכל היותר יממה - ובזמינותם. הנגישות המהירה קיימת בשני
הקצוות: קל להעביר מידע או דעות באמצעי התקשורת ולצרכן קל עוד יותר להגיע למידע
או לדעות המתפרסמות. העתונות היא גם ערוץ תקשורת חשוב במערכת הפוליטית. באמצעותה
מועברות דעות, הערכות, מידע ותגובות מן המרכז לפריפריה ומהפריפריה למרכז, ובין
מרכזי-עוצמה שונים בחברה עצמה. מגבלות על חופש הביטוי בעתונות יוצרות עיצורי
תקשורת וחסמים בתוך מערכת פוליטית דמוקרטית ופוגעות בתפקודה התקין. לכן קשה גם
להטיל מגבלות גורפות לאורך זמן על חופש העתונות במערכת דמוקרטית. הבעת דעה בעל-פה
או בספר, ללא סיקור נאות באמצעי התקשורת ההמוניים, תהא בעלת משקל זעום למדי בחברה
דמוקרטית-מודרנית.(9)
 
המאפיין הבולט של חופש העתונות בישראל הינו הפער העצום בין המצב החוקי לבין
הפרקטיקה הנוהגת בפועל. החקיקה הקיימת היא חקיקה נוקשה ואוטוריטרית, המעניקה
סמכויות גורפות לנבחרי ציבור ברשות המבצעת, לפקידים ממונים בתפקידי מפתח ולקציני
צבא המאיישים את תפקידי הצנזורה. במציאות מופעלים ההסדרים החוקיים במלוא חומרתם
לעתים רחוקות - בפרט בסקטור היהודי - והשגרה היומיומית מתנהלת באמצעות הסכמים,
הסדרים ונוהלים שאינם מוסדרים בחוק.
 
תחילתה של המערכת הלא-פורמלית שעל-פיה מעוצבים ההסדרים הנוגעים לחופש העתונות
מקורה בתקופת היישוב. העתונות העברית שיקפה אז מגוון של דעות ויריבויות פוליטיות,
אך התלכדה סביב מטרה אחת: החובה לשרת את האינטרס התנועתי הציוני היתה בבחינת דבר
מובן מאליו. העתונות, על פלגיה וגווניה, השתתפה במאבק להקמת הבית הלאומי היהודי
בארץ ישראל.(10) בין הנהגת היישוב לעורכי העתונות שררו יחסי אמון והבנה על בסיס
מאבק להגשמת מטרה מוסכמת. בתקופה שבין החלטת האו"ם ב- 1947 29.11 לבין הקמת
המדינה הסכימו עורכי העתונים, לבקשת המפקדה הארצית של ההגנה, להחיל חובת צנזורה
על פרסומים בטחוניים בעתונות. היתה זו מערכת צנזורה פנימית וולונטרית, שפעלה בנפרד
מן הצנזורה של השלטון המנדטורי.(11)
 
עם קום המדינה המשיכו לנהוג על-פי הנורמות ודפוסי-הפעולה היישוביים שהוכיחו את עצמם
בעתות מצוקה.(12) בשנותיה הראשונות של המדינה נדמה היה כי מצב המלחמה והמצור
החיצוני של מדינת ישראל עתידים לחלוף תוך זמן לא רב. בדומה לשטחי מדיניות אחרים,
שימשה הנחה זו בסיס להסכמה אודות הסדרים ארעיים שהפכו ברבות הזמן להסדרי-קבע.
בבסיס ההסדרים שתוקנו ועודכנו במשך השנים עמדו קיימות שתי מוסכמות, התקפות במידה
רבה עד עצם היום הזה: (א) הכרה בחופש ביטוי מלא בנושאים פוליטיים,(13) קרי: הערכות,
פרשנויות, ביקורת וחוות-דעת שאינן חושפות סודות מדינה; (ב) מול חופש הביטוי בעניינים
פוליטיים לא הוכרה זכות האזרח לדעת. עד עצם היום הזה אין בישראל חוק המאפשר לאזרח
נגישות למאגרי מידע ציבוריים, אפילו הנוגעים לעניינו.(14) המידע המצוי בידי רשויות
השלטון נתפס על-ידן כקניינן-הן, ועמדה זו אף זכתה לאישור-מה בפסיקה.(15)
 
ההגבלות על חופש העתונות בפרקטיקה הישראלית נובעות רק בחלקן מאיסורים חוקיים,
ובחלקן האחר - מהסכמים ומנוהלים.(16) האיסורים הנובעים מנימוקי בטחון כלולים בשלוש
קטגוריות:
 
1. סמכויות הרשות למתן רשיונות להופעת עתון ולסגירת עתון מורשה בשל פגיעה
בבטחון המדינה;
2. סמכות הצנזורה הצבאית למנוע פרסום ידיעות בטחוניות;
3. איסורים פליליים המונעים חשיפה פומבית של סודות בטחוניים ופעולות של צמרת
השלטון בנושאים בטחוניים.

המגבלות הלא-פורמליות או הפורמליות-למחצה, שאינן מעוגנות בדבר-חקיקה כלשהו הן
שתיים:
 
1. צנזורה מרצון המופעלת על-ידי אנשי העתונות הכתובה והאלקטרונית בנושאי
בטחון. קיומה של צנזורה זו מעוגן בהסכם הצנזורה בין צה"ל לעורכי עתונים;
2. פעילותו הצנזורלית של דובר צה"ל וההגבלות המוטלות מטעמו על כתבים צבאיים
(הליך זה מכונה: "דברור").
 
מגבלה נוספת הקיימת בפרקטיקה הישראלית קשורה במניעת אפשרות הדיווח ולא בהגבלה על
הדיווח עצמו. בהסתמך על תקנות ההגנה ניתנים בידי מפקדים צבאיים צווים המכריזים על
איזורים (למעט מקרה או שניים, כל האזורים הם בשטחים המוחזקים) כשטחים צבאיים
סגורים. בכך נמנעת מן הכתבים אפשרות לסקר אירועים שסיקורם עשוי להביך את שלטונות
ישראל, אך מניעת הדיווח עליהם אינה אפשרית על-פי הכללים והנהלים הקיימים.(17)
 
ב. רישוי ופיקוח על עתונות
דבר-החקיקה העיקרי המסדיר את הפיקוח הציבורי על העתונות הוא פקודת העתונות, 1933.
הפקודה כוללת שלושה מאפיינים בסיסיים: רישוי עתונים, ביקורת של תוכן הפרסומים
וסנקציות על הפרת כללי הרישוי והביקורת.(18) סעיף 4 לפקודת העתונות מחייב השגת
רישיון לפרסום עתון טרם הוצאתו לאור. סמכות דומה לזו אינה מצויה בידי השלטונות
במדינות המערב.(19) בסמכות זו לא נעשה כמעט שימוש כיוון שרשויות השלטון העדיפו
להפעיל לתכלית זו דבר חקיקה אחר - תקנה 94 לתקנות ההגנה (שעת-חירום), 1945,
המעניקה לממונה על המחוז סמכויות רישוי דומות. ההבדל בין שתי הוראות החוק הינו בכך
שהביקורת השיפוטית על תקנות ההגנה היא מצומצמת הרבה יותר.(20) משום כך העדיפו
השלטונות להפעיל סמכות חירום גם בעתות רגיעה, בידיעה כי החלטתם לא תיפסל על-ידי
בית-המשפט הגבוה לצדק.(21)
 
סמכות הפיקוח מאפשרת לממשלה לחייב את העתונים להדפיס ללא תשלום הודעות רשמיות
והכחשות רשמיות של מידע עובדתי שפורסם על-ידיהם קודם לכן.(22) עד כה לא נעשה כל
שימוש בסמכות זו.(23)
 
הפרת הוראות הפקודה מהווה עבירה פלילית וניתן להחרים בגינה עותקים של העתון.(24)
כן מאפשרת הפקודה לשר הפנים להשעות הופעת עתון אם מתפרסם בו דבר העשוי לסכן את
שלום הציבור או אם העתון מפרסם ידיעות שקר או שמועות שקר שיש בהן כדי לעורר בהלה
או יאוש.(25) להוראה זו משמעות חמורה, מכיוון שהיא מאפשרת לדרג אקסקוטיבי להשעות
הופעת עתון בהחלטה מינהלית ללא היזקקות להליך משפטי. בשנים 1953-1948 נסגרו
עתונים פעמים מספר על-פי הוראה זו.(26) המיפנה חל בפסק-הדין המפורסם בעניין עתון
קול העם, פסק-דין הנחשב עד היום כאחת מאבני-היסוד של המשפט החוקתי הישראלי.
בפסק-הדין נקבע, כי שר הפנים יכול להשעות פרסום עתון רק כאשר קיימת "ודאות קרובה"
כי הפרסום יגרום סכנה לשלום הציבור.(27) פסק-הדין בפרשת קול העם קבע נורמות
התנהגות חדשות וטבע את מעמדו האיתן של חופש הביטוי כעיקרון בסיסי של הדמוקרטיה
הישראלית. בשנים 1967-1953 לא היה אף מקרה נוסף שבו הושעתה הופעתו של עתון.(28)
 
לאחר מלחמת ששת הימים וכיבוש הגדה המערבית ב- 1967, הופעל פיקוח הדוק על העתונות
הערבית היוצאת לאור במזרח ירושלים. עתונות זו, שהודפסה בשטח שעליו חל המשפט
הישראלי, היתה מיועדת לקהל קוראים אשר רובו הגדול התגורר בשטחים המוחזקים, שבהם
חל דין שונה. בנקודה זו החל להתרקם התפר הבעייתי המחבר את ישראל ואת השטחים
המוחזקים תחת מערכת שליטה אחת. החלת המשפט הישראלי לא אפשרה לשלטונות לנהוג
בירושלים בדרכים ובאמצעים שננקטו בשטחים המוחזקים. מצד שני, לא היתה כל כוונה
להתיר לתושבי השטחים ליהנות מחופש הביטוי המקובל בישראל, מחשש שמתן חופש כזה עשוי
לעודד התארגנות עוינת כנגד ישראל. הפתרון שאומץ היה הפעלה שונה של הדין הישראלי
במזרח ירושלים ובישראל. המשתנה הקובע לגבי איסור פרסום או התרתו לא היה עוד תוכן
הביטוי, אלא זהות המפרסם וקהל הקוראים המיועד.(29) דברים שהותרו לפרסום בישראל,
נאסרו בעתונות הערבית במזרח ירושלים; לעתים אף צונזרו קטעי עתונות שתורגמו
מהעתונות העברית.(30) כן החלו השלטונות להשתמש מחדש בסמכות ההשעיה הנתונה לממונה על המחוז על-פי תקנות ההגנה.(31) ב- 1981 נשבר הכלל הלא-כתוב )מאז פסק-דין קול
העם ב- 1953), לפיו שר הפנים אינו מפעיל את סמכות ההשעיה מכוח סעיף 19(2) לפקודת
העתונות. שר הפנים השעה את פרסום העתון אל-פאג'ר למשך חודש ימים. עתירת עורכי העתון
נדחתה לאחר שבג"ץ הפעיל את המבחן שנקבע בפרשת קול העם וקבע כי בפרסומים
באל-פאג'ר היה משום "שבח למעשי רצח וטרור ועידוד להמשכתם, ודברים העלולים לסכן את
שלום הציבור",(32) ולפיכך נוצרה "ודאות קרובה לסיכון שלום הציבור".(33)
 
מנקודת-מבט רעיונית-דמוקרטית, עדיפה הפעלת סמכותו של שר הפנים, כממלא תפקיד נבחר,
על פני הפעלת סמכותו של הממונה על המחוז, שהוא פקיד ממונה הכפוף לשר הפנים. אולם,
סמכות הממונה מעוגנת בחקיקת-חירום שהיא זמנית לכאורה והצדקתה היא בנסיבות השעה;
סמכות השר אינה תלויה כלל בשעת-חירום והפעלתה אפשרית בכל עת.(34) יש בכך כדי
לרמז כי דבר-חקיקה רדום שאינו מופעל על-ידי הרשויות אינו משול לערובה חוקתית
לחירויות הפרט. השימוש בסמכות מינהלית במקרה של "אל-פאג'ר", אף אם ניתן להבינה
בנסיבות המקרה הקונקרטי הנזכר, עשוי לחזור ולהישנות במקרים פחות ברורים, גם כנגד
עתונים המיועדים לקהל הישראלי.(35)

ג. הצנזורה הצבאית
תפקידה המוגדר של הצנזורה הוא מניעת הסתננותה של אינפורמציה בטחונית העלולה
להועיל לאויב ולהזיק להגנת המדינה.(36) קיומה של צנזורה בעתות מלחמה אינו ייחודי
לישראל: גם מדינות המערב הפעילו צנזורה בתקופת מלחמה. ייחודה של הצנזורה הישראלית
הוא בהיותה זרוע צבאית שבראשה קצין צבא, בניגוד למדינות המערב שבהן הופעלה
הצנזורה בידי גופים אזרחיים(37) (קיימת בישראל גם צנזורה אזרחית, הפועלת אף היא
על-פי תקנות ההגנה, אך תפקידה מוגבל לבדיקת דברי דואר ומברקים).(38) מבחינה משפטית
מעוגן מעמדה של הצנזורה הצבאית בתקנות 101-86 לתקנות ההגנה המנדטוריות.(39)
התקנות מקנות לצנזור שיקול-דעת סובייקטיבי מוחלט: בסמכותו לפסול פרסומו של כל מידע
אשר "עלול לפגוע לדעתו בהגנת הארץ, בשלום הציבור או בסדר הציבורי". אם לא די
בהענקת חסינות מרחיקת-לכת לצנזור בפני ביקורת בית-המשפט, מאפשרות התקנות לצנזור
להעניש בעצמו עתון אשר לדעתו הפר את הוראותיו. הצנזור מוסמך, על-פי החוק, להפסיק
לאלתר את הדפסתו של עתון שעבר, לדעתו, עבירות צנזורה, ואף להחרים את מכונות הדפוס
שלו(40) (נוסף עשויים העתון ועורכיו לעמוד לדין פלילי בבית-המשפט בגין עבירה על
תקנות ההגנה). הצנזור אף עשה ועושה שימוש בסמכותו זו: במאי 1984 הופסקה הופעתו של
העתון חדשות למשך ארבעה ימים בגין עבירת צנזורה.(41)
 
סמכותו של הצנזור אינה מוגבלת רק לעתונים והיא חלה על כל צורות הפרסום. בצו שהוציא
הצנזור ב- 1988 נדרשת חובת הגשה לביקורת הצנזורה של "כל פרסום חומר הנוגע לבטחון
המדינה, שלום הציבור והסדר הציבורי בישראל או באזור יהודה, שומרון וחבל עזה, או
ליחסי ישראל-ערב, אף אם המידע שבפרסום האמור כבר פורסם".(42) במציאות היומיומית
אין הוראות החוק מופעלות במלוא חומרתן. הכללים המנחים את עבודת הצנזורה הצבאית
מעוגנים בשורה של הסכמים ונוהלי עבודה מוסכמים בין עורכי העתונים לרשויות הצבא.
ליתר דיוק, חלים ההסדרים רק על העתונים העבריים השותפים להסכמים. העתונות הערבית
במזרח ירושלים אינה שותפה להסכמים וכלפיה מופעלת צנזורה על-פי תקנות ההגנה ככתבן
וכלשונן.(43)
 
כאשר החלה הצנזורה לפעול לא קיבלו אנשיה הנחיות ברורות כיצד לפעול ומה לפסול.
ההסדרים גובשו בנקוף השנים בדרך של ניסוי, טעות, משברים ופתרונות אד-הוק. אבנר
בר-און, שהיה הצנזור הראשי במשך 26 שנים, מביא בספרו בהקשר זה, סיפור מעורר חיוך.
משנכנס בר-און לתפקידו שאל את הרמטכ"ל י' ידין מהי פגיעה בבטחון המדינה. ידין העווה
פניו בקוצר רוח והשיב: "יש צנזור שאותו אתה אמור להחליף, דבר איתו". בר-און פנה
לצנזור היוצא, גרשון דרור, וניסה לחלץ מפיו הגדרה של המונח "פגיעה בבטחון המדינה".
תשובתו של דרור: "לא ניתן להגדיר זאת. כשתשב כאן זמן מה, תפתח חוש להבחין מהי פגיעה
בבטחון ומה אינה פגיעה".(44)
 
תחילתה של מערכת ההסדרים בהסכם בין "ועדת העורכים" של העתונים היומיים לבין צה"ל
בדצמבר 1949.(45) בהסכם נקבע שהצנזורה תתבסס על שיתוף-פעולה מלא בין שלטונות
הצבא ובין העתונים למניעת הסתננות אינפורמציה בטחונית. בסעיף 5 להסכם הוסכם על
הקמת ועדה לשם ייעוץ בענייני צנזורה, אשר תורכב מנציג הצבא, נציג העתונות ונציג
הציבור. הוועדה, המוכרת גם בשם "ועדת הצנזורה", מוסמכת לדון בעבירות צנזורה וניתן גם
להשיג בפניה על פסילת חומר לפרסום בידי הצנזור. על-פי ההסכם הראשון סמכות הוועדה
היתה מייעצת בלבד, וסמכות ההחלטה הסופית היתה בידי הרמטכ"ל. במתן סמכות לרמטכ"ל
להתעלם מהמלצות הוועדה נזרע זרע שהביא ל"פיצוצו" של ההסכם בסופו של דבר: בתחילת
דצמבר 1950 שודרה בקול ישראל כתבה שעסקה בנטיעת אקליפטוסים בנגב. בין השאר
דובר בכתבה על ההיבטים הבטחוניים של נטיעת עצים לאורך הכבישים. העתון "מעריב"
תימצת את השידור לכתבה והגישה בטעות - לטענתו - לצנזורה. הצנזור פסל את הכתבה
מנימוקי בטחון. העתון החליט להתעלם מן הפסילה, והמאמר הודפס. "מעריב" נתבע בפני
הוועדה ונקנס. הרמטכ"ל התעלם מהמלצת הוועדה והורה על סגירת העתון ליום אחד. בתגובה
הודיע "מעריב" על פרישתו מההסכם ועתר לבג"ץ בדרישה שהצנזור יתן טעם לסירובו להתיר
פרסום מאמר שתוכנו כבר שודר ברדיו. אנשי משרד הבטחון היססו לחשוף בבג"ץ את שיקוליה
הבטחוניים של הצנזורה והפעילו על "מעריב" לחצים שיבטל את עתירתו. העתון התעקש
ולמערכת הבטחון לא נותרה ברירה אלא להסכים לפתיחת משא-ומתן על הסכם חדש. משניתנה
הסכמה זו ביטל "מעריב" את עתירתו.(46)
 
במאי 1951 הושג הסכם חדש, אשר התבסס על ההסכם מ- 1949 בתוספת שני תיקונים
חשובים. בסעיף 9 נוספה פסקה האומרת כי השגות העתונות על פסילות הצנזורה יובאו רק
בפני הוועדה המשותפת לעורכים ולצבא, ובאמצעות ועדת הצנזורה שליד ועדת העורכים.
תמורת תיקון זה ויתרו עורכי העתונים על זכותם לפנות לבג"ץ. סעיף 12 תוקן גם הוא,
ונקבע בו כי הרמטכ"ל יקבל כל החלטה של ועדת השלושה שהתקבלה פה אחד. אם ההמלצה על
העונש התקבלה ברוב דעות והרמטכ"ל ירצה לסטות מהחלטת הרוב בוועדה, רשאי העתון
להשמיע את טיעוניו לפני הרמטכ"ל או נציגו בטרם יוחלט על מידת העונש(47) (הסכם זה
תוקן פעם נוספת ב- 1966)(48).
 
השימוש בצנזורה - גם כיום ואף בתקשורת בעברית - אינו מצומצם רק לנושאים בטחוניים
מובהקים. בעת פתיחת השערים לעלייה חופשית מברית-המועצות נתפרסם בתחילת 1990 צו
אשר אסר פרסומים בנושא העלייה ללא אישור הצנזור. לאחר ביקורת ציבורית קשה על הצו,
ולאחר שהוברר כי ממילא לא ניתן לעצור את המידע היות שהעולים מגיעים בגלוי ולאור
יום, וכי ממשלת ברית-המועצות אינה מתכוונת ממילא לחזור בה ממדיניותה - הותרו מחדש
פרסומים בנוגע להיקף העלייה וקליטתה.(49)
 
לעתים גם מגיעה הצנזורה לאבסורדים צורמים. בשנת 1989 התנהל בבית-דין צבאי משפטם
של חיילים שנאשמו בהכאת עצירים בשטחים ובביצוע פקודות בלתי-חוקיות. המשפט שנודע
לימים בכינוי "משפט גבעתי א", התנהל בדלתיים פתוחות וסוקר בהרחבה באמצעי התקשורת,
וקטעים מפסק-הדין צוטטו בהרחבה בעתונות היומית.(50) לימים ביקשה האגודה לזכויות
האזרח לקבל את פסק-הדין המלא. נשיא בית-הדין הצבאי לערעורים אישר את מסירת
פסקי-הדין, אך הצנזורה עיכבה את המסירה במשך חודשיים ולבסוף העבירה העתק ממנו
נמחקו שמות הנאשמים, העדים, הסנגורים והתובעים וכן קטעים נרחבים מהכרעת הדין, אשר
התפרסמו קודם לכן במלואם בעתונות.(51)
 
הסכם הצנזורה יצר מצב מיוחד במינו. באמצעות הסכם בעל אופי חוזי הוסדר נושא חוקתי
ראשון במעלה, נושא שהוא נשמת-אפה של כל דמוקרטיה - חופש העתונות. התמסד שיתוף
הפעולה בין עורכי העתונים היומיים לבין רשויות הצנזורה והוקמה אינסטנציה
מעין-שיפוטית, בעלת סמכויות ענישה לשיפוט מהיר בגין הפרות ההסכם; הצדדים הסכימו
מפורשות לבטל את אפשרות הפנייה לבתי-המשפט הרגילים. בעצם ההסדר אין כל רע: עדיף
להגיע לסיכומים ולהסדרים בדרך של וויכוח ופשרה מאשר בדרך של גזירות ועימותים
משפטיים. הבעיה בהסכם הצנזורה היא שאין הוא חל על כל העתונות, אלא רק על העתונות
המסחרית הממוסדת.(52) דווקא עתונות-השוליים, החורגת מן המוסכמות החברתיות וקוראת
תגר על הנורמות המקובלות בחברה, היא העתונות הזקוקה להגנות המקובלות על חופש
הביטוי. העתונות הלא-ממסדית לא רק שאינה מוגנת בהסכם, אלא ספק אם היא יכולה
להצטרף אליו לו גם רצתה. הצדדים השותפים להסכם חייבים לצרף אליהם צדדים נוספים
וככל הנראה מרבית העתונים המצויים מחוץ להסכם אינם מעוניינים להצטרף אליו. מי
שקורא תגר על מערכת קיימת אינו נוטה לקבל על עצמו מרצון את הכללים המחייבים של
אותה מערכת, כללים המערימים קשיים על נסיונות לשינוי. עקב ההסכמה הרחבה נתפסים
העתונים המצויים מחוץ להסכם כפורצי-גדר, ופגיעות בהם אינן זוכות תמיד לתשומת-לב
ציבורית נאותה, בעיקר כאשר מדובר בעתונות ערבית.(53)
 
קיומו של הסכם הצנזורה והימנעות העתונים השותפים לו מלהביא את השגותיהם נגד הצנזור
בפני בג"ץ, צמצמו בפועל את הביקורת השיפוטית על הפעלת הצנזורה. רק כאשר מנע הצנזור
בשלהי 1988 פרסום בשבועון "העיר", ובו ביקורת על תפקוד ראש "המוסד", ניתנה לבג"ץ
האפשרות לבחון את חוקיות פעולות הצנזור הצבאי ולתחום סייגים לסמכויותיו.(54)
בפסק-הדין בעתירה זו (פרשת שניצר) אומץ מבחן "הוודאות הקרובה" שלפיו יכול הצנזור
לאסור פרסום רק במקום שקיימת ודאות קרובה לפגיעה בבטחון המדינה (מבחן הוודאות
הקרובה הוא אותו מבחן שאומץ בפרשת קול-העם לעניין הפעלת סמכות שר הפנים לסגור
עתון). בפסק-דינו ציין השופט ברק כי מבחן המעוגן בפסיקה והוא גם מבחן ראוי במציאות
הישראלית, כיוון שהוא משקף נכונה "את החשיבות היחסית של העקרונות המתנגשים", דהיינו:
בטחון המדינה, שלום הציבור והסדר הציבורי - מזה, וחופש הביטוי והעתונות וזכות הציבור
לקבל מידע - מזה.(55)
 
פסק-הדין בפרשת שניצר גרם לשינויים נוספים מעבר לביקורת שיקול-דעתו של הצנזור
הצבאי. בעקבות פסק-הדין שונה ההסכם של הצנזורה עם "ועדת העורכים" ונוספה פסקה
האומרת כי לא יאסר פרסום אלא אם קימת ודאות קרובה לפגיעה בבטחון המדינה.(56) כן
הוקמה ועדת-משנה של ועדת החוץ והבטחון של הכנסת בראשות חבר-הכנסת יוסי שריד
לבדיקת הצנזורה הצבאית. בדו"ח הוועדה, שעיקריו נמסרו לציבור ביוני 1990, הוצע
לצמצם את רשימת הנושאים החייבים בביקורת מוקדמת, להחיל את ההסדר על כל אמצעי
התקשורת, לרבות עתונות החוץ, ולהעביר את הערעור על החלטות "ועדת הצנזורה" מדיון
בפני הרמטכ"ל לדיון בפני שופט. בדו"ח אף הומלץ להחריף את הסנקציות כלפי אלה שייפרו
בעתיד את כללי הצנזורה.(57)
 
בשנות ה- 50 ובתחילת שנות ה- 60' היתה הצנזורה יכולה לעצור את פרסומן של ידיעות
למשך תקופה ארוכה באמצעות שליטתה על קווי התקשורת. יכולת זו נוצלה במקרים מסוימים
כדי לקדם אינטרסים פוליטיים של מפלגת השלטון,(58) ואף כדי לספק גחמות אישיות של
אנשי צמרת השלטון.(59) במשך השנים, עקב גידול הדרישה הציבורית למידע בנושאים
רגישים, העומדים על סדר היום הציבורי, ועקב התפתחויות טכנולוגיות בתחום התקשורת,
פחתה יכולתה של הצנזורה למנוע דליפת מידע בטחוני. עד 1967 כל המברקים לחוץ-לארץ
היו עוברים דרך המברקה בתל-אביב. במברקה היו שמונה קווי אלחוט פעילים, והנהלת
הדואר הסכימה שלא לשלוח לחוץ-לארץ אף מברק עתונות ללא חתימת הצנזורה. שיחות שידור
בוצעו אך ורק דרך תאי-טלפון בירושלים ובתל-אביב שהיו תחת פיקוחה המלא של הצנזורה.
(60) לאחר מלחמת ששת הימים הונח כבל תת-ימי מישראל לצרפת, והפיקוח בשיטות הישנות
הפך לבלתי-אפשרי. בשנות ה- 70' וה- 80' נוספו אמצעי תקשורת חדשים, כמו המחשב,
מצלמת הווידיאו והפקסימליה שהקשו עוד יותר על פיקוח מרכזי. כן התגבשה עוד בשנות ה-
50' טכניקה נוספת של הבאת מידע לרשות הציבור: מידע שהצנזורה מנעה את פרסומו
הודלף לעתונות זרה, ולאחר שנתפרסם בה, הורשו העתונים בישראל לצטטו.(61) אמצעי
התקשורת החדישים מאפשרים הדלפת מידע לחוץ-לארץ תוך זמן קצר, ובנסיבות אלה מתקשה
הצנזורה לאכוף את סמכותה החוקית ולמנוע העברת מידע; לכל היותר יכולה היא לעכבו.
החוק לא הותאם לנסיבות המשתנות והמציאות הכתיבה הסדרים חדשים בדרך של ניסוי
וטעות. כיום, יכולת הצנזורה למנוע מידע מושתתת על סמכויות הענישה לאחר מעשה
הנתונות בידה, ועל שורה של הבנות נוספות שלהן שותפים העתונות הממוסדת וכתבי-החוץ
המקבלים כתב-האמנה בארץ.(62)
 
ד. הצנזורה העצמית של עורכי העתונים
ההסדר החשוב ביותר להעלמת מידע רגיש מן הצבור הוא "הצנזורה העצמית" של עורכי
העתונים, אשר במקום להיאבק על זכות הציבור לדעת, מעלימים מן הציבור - בעצה אחת עם
השלטונות - מידע חשוב, עוד בטרם הגשתו לצנזורה הצבאית.(63) ההסדר פועל בדרך הבאה:
אישיות בכירה בממשל - ראש-הממשלה שר בכיר, או לעתים הרמטכ"ל - מקיימת פגישה סגורה
עם חברי "ועדת העורכים" ומביאה לידיעתם מידע חסוי. מצידם, חברי "ועדת העורכים"
מתחייבים לא לפרסם את המידע ואפילו יגיע לידיעתם בדרך אחרת. המידע הנמסר בפגישות
אינו מוגבל לנושאים בטחוניים טהורים. לעתים נמסר מידע מדיני ואף מידע פוליטי אשר
כללי הצנזורה הצבאית אינם מאפשרים לעכבו,(64) ועורכי העתונים, הלכודים בהבטחתם,
מונעים פרסום מידע בנושא הנדון בעתונות היומית. בדרך זו משתפת העתונות פעולה עם
צמרת השלטון ביצירת מונופול של אנשים היוצרים חדשות ו"מצויים בעניינים".(65)
 
ליקוייה של הצנזורה-מרצון נחשפו בבירור בפרוץ מלחמת יום הכיפורים. למערכות העתונים
הגיעו דיווחים רבים של סוכנויות הידיעות הזרות על ריכוזי כוחות של צבאות מצרים
וסוריה בגבולן עם ישראל. לא הצנזורה הצבאית אסרה את ציטוטם של דיווחים אלה; פרסומם
נמנע בגין הצנזורה העצמית. שלושה ימים לפני פרוץ הקרבות נפגשו חברי "ועדת העורכים"
עם הרמטכ"ל. הלה אישר את הדיווחים על ריכוז הכוחות, אך ביקש מן העורכים להפחית את
תשומת-הלב הציבורית ולמנוע בהלה - על-ידי העלמת המידע או הצנעתו.(66) עורכי
העתונים נענו לבקשה ובכך מעלו בפונקציה הביקורתית שאותה אמורה למלא עתונות
חופשית.(67) אילו היה המידע מתפרסם אולי היתה נמנעת השאננות שהובילה למחדל,
והממשלה היתה עשויה, בלחץ הפרסומים, להחליט על צעדי כוננות משמעותיים יותר, צעדים
שאולי היו מונעים חלק מתוצאותיה הרות-האסון של המלחמה.
 
מקרה אחר שבו השיגה הצנזורה-מרצון תוצאה שונה לחלוטין מן המקווה היה בפרשת מרדכי
ואנונו. עוד לפני פרסום הפרשה ב"סאנדיי טיימס" כינס ראש-הממשלה שמעון פרס את עורכי
העתונים, סיפר להם על המקרה וביקשם לא לפרסם מעבר לציטוט הפרסומים בחוץ-לארץ.
לעורכי הסאנדיי-טיימס, שפקפקו באותה עת באמינותו של ואנונו, הודלף דבר כינוס ועדת
העורכים: עובדה זו שיכנעה אותם באמיתות המידע והסיפור פורסם.(68)
 
מלחמת יום הכיפורים סימנה מפנה מסוים בהילה שייחס הציבור, ובכללו העתונות, למונח
"בטחון". אמון הציבור נפגם וגברה הנטייה לבקר את מערכת הבטחון ולתהות אחר החלטות
קברניטיה. באותה עת הולידו תוצאות המלחמה צורכי בטחון חדשים. הגבולות בחזית המצרית
והסורית לא התבססו עוד על מכשולים גיאוגרפיים טבעיים. מלאי התחמושת צומצם במלחמה
באופן ניכר וכן נרכשו כלי נשק חדשים במקום כלי הנשק שהושמדו בלחימה. ההערכות בקווי
הפסקת האש ולאחר מכן בקווים שהותוו בהסכמי-הביניים, וההצטיידות המחודשת, התבטאו
בגידול עצום בהוצאות הבטחון. מערכת הבטחון נאלצה לחשוף את פרטי הוצאות הבטחון כדי
לגייס תמיכה ציבורית בהפניית משאבים ציבוריים מיעדים אחרים לצרכי בטחון.(69) נושאי
בטחון חדלו להיות "פרה קדושה" והפכו לנושא מדובר העומד במרכז הדיון הציבורי
בישראל. מגמה זו הושפעה גם ממגמות בינלאומיות. היתה זו תקופה שבה נחשפו אזרחי
ישראל לטלביזיה, חזו בהפגנות שליוו את המעורבות האמריקנית בווייטנאם, היה זה עידן
בו נחשפו מסמכי הפנטגון בנוגע לוויטנאם,(70) והחלו להתרקם העדויות אודות מעורבות
ניקסון ועוזריו בפרשת ווטרגייט(71). כל אלה תרמו לדה-מיסטיפיקציה של העומדים בראש
צמרת השלטון ולנכונות הציבורית לבקר, להתריע ולהתנגד.(72)
 
המחשה טובה עד כמה מפריעה "ועדת העורכים" לתפקידי הביקורת וההתראה של העתונות
ניתנה ב- 1982. לאחר עליית ממשלת הליכוד לשלטון לא נטה ראש-הממשלה מנחם בגין,
מסיבות השמורות עמו, לכנס את "ועדת העורכים" לעתים תכופות. היחסים בין הממשלה
לעתונות אף החריפו לאחר מינויו של אריאל שרון לתפקיד שר הבטחון בשנת 1981: (73)
שרון לא הסתפק במניעה פסיבית של מידע ובהפעלת הצנזורה הצבאית. בשנה הראשונה
לכהונתו נעשה שימוש בתקנות ההגנה כדי לחסום באופן פיסי, באמצעות כוחות צבא, כניסת
עתונאים לאיזורים שבהם טיפל הצבא במרי אזרחי מוגבל. לאחר חקיקת חוק רמת-הגולן,
תשמ"ב- 1981(74) החליטה הממשלה לחייב את תושביה הדרוזיים של הרמה להצטייד
בתעודות זהות ישראליות. בתגובה לסירוב הדרוזים לקבל תעודות ישראליות הטיל צה"ל סגר
על הכפרים הדרוזים בגולן, צעד שהוליך להפצת האשמות כבדות בדבר התנהגות חיילי צה"ל
בלי שהתקשורת תוכל לאמתן או להפריכן.(75) באופן דומה ניסה הצבא - בהוראת השר שרון
- למנוע כניסת עתונאים לפתחת רפיח בעת פינוי היישובים היהודיים באביב 1982.(76)
רק לאחר הגשת עתירה לבג"ץ נאות שר הבטחון להתיר סיקור מוגבל של הפינוי.(77) בהעדר
כל שיתוף פעולה ממוסד בין הממשלה לעורכי העתונים לא הופעלה הצנזורה העצמית
בתקופת מלחמת לבנון (קיץ 1982), והכתבים הצבאיים, שהיו כפופים עדיין לצנזורה
הצבאית, היו משוחררים ממגבלות הצנזורה הנוספת של העורכים הנובעות משיקולי "אחריות
לאומית", "טובת המדינה" וכיו"ב. חופש הדיווח והסיקור היחסי של הכתבים תרם להישגי
העתונות במלחמת לבנון, הישגים ששיאם היה חשיפת תהליך קבלת החלטות בממשלה אודות
כניסת ישראל למלחמה וניהול מהלכיה.(78)
 
במהלך שנת 1983 עזבו ראש הממשלה (בגין), שר הבטחון (שרון) והרמטכ"ל (רפאל איתן) את
תפקידיהם והוחלפו בידי ה"ה יצחק שמיר, משה ארנס, ורא"ל משה לוי. בנסיון להרחיב את
בסיס התמיכה הציבורית בממשלה, בסיס שנשחק במהלך ההסתבכות בלבנון (והמפולת הכלכלית שארעה גם היא באותה תקופה), חודשה בראשית 1984 מסורת המפגשים בין ממלאי
התפקידים הבכירים לבין חברי ועדת העורכים. במקביל לחידוש המפגשים הוטלו מחדש
ההגבלות העצמיות של עורכי העתונים על חירות הביטוי של כתביהם.(79)
 
ה. דברור
הסדר פורמלי למחצה המקשה לעתים על דיווח עתונאי אמין ומלא בנושאי בטחון הינו הסדר
המקוים (מ- 1980 ואילך רק בשעת מלחמה) על-ידי דובר צה"ל ומכונה "דברור". הדברור
אינו מעוגן בחוק כלשהו, אלא הוא תנאי המועמד על-ידי דובר צה"ל בתמורה לגישה למידע.
זוהי צנזורה נוספת על הצנזורה הצבאית והיא הוחלה בעבר בעיקר במקרים שבהם לא היה
במידע משום סוד בטחוני (כיוון שאז היה נפסל ממילא על-ידי הצנזורה הצבאית), אלא כאשר
המידע היה עשוי להביך ולחשוף ליקויים בפעולות כוחות הצבא. בעתונות הכתובה הופעל
הדברור בעיקר לגבי ראיונות עם אישי צבא בשירות פעיל. דובר צה"ל התנה את אישורו
לקיום הראיון בהתחייבות המראיין להעביר את נוסח הראיון או הכתבה לעיונו ולאישורו
טרם פרסומה. בעתונות האלקטרונית - הרדיו והטלביזיה - היה הדברור נפוץ יותר. בשלהי
שנות ה- 60' נדרשו כתבי רשות השידור להגיש לביקורתו ולאישורו של דובר צה"ל כל
מידע הנוגע לצה"ל ולפעילותו, לרבות ידיעות ממקורות חוץ. לעתים פסל דובר צה"ל ידיעות
שעברו את ביקורת הצנזורה הצבאית.(80) כנגד כתבים שחרגו מהנחיות דובר צה"ל ננקטו
סנקציות חריפות, לרבות ביטול האמנתו של הכתב הצבאי של השבועון "העולם הזה", מחמת
היותו "פועל בעקביות בכיוון המנוגד לרוח חינוכו של צה"ל..."(81). בעתירה שהגיש הכתב
המוענש שלום כהן, נטען מטעם שר הבטחון כי תכלית ההסדרים והשירותים הניתנים על-ידי
דובר צה"ל הינה לשרת את מטרות הצבא ואותן בלבד. עמדה זו נתקבלה על-ידי בג"ץ אשר
קבע, שבהעדר חוק אין הוא יכול לכפות על שר הבטחון לקיים חובה כלשהי כלפי כתבים
צבאיים. זכותו של הציבור לדעת כלל לא זכתה לעיון רציני בפסק-הדין. יתירה מזו:
באמרת-אגב לא שלל השופט חיים כהן אפשרות של הפליה על בסיס פוליטי באמרו:
 
"בא כוח המבקש טען כי הצדק מחייב שלא להפלות בין עתונאי לעתונאי מחמת השקפותיהם
הפוליטיות; ולי נראה שכשהמדובר שכזאת עלולה להיות לעיתים מחוייבת הצדק".(82)
 
עמדה זו מעוררת תמיהות רבות. לא נטען ולא הוכח במהלך הדיון המשפטי כי שלום כהן
פירסם ידיעות סודיות ופגע בבטחון המדינה. האמנתו ככתב צבאי בוטלה בשל דעותיו
הפוליטיות ובשל הקו המדיני שבו נקט עתונו "העולם הזה". די היה בנימוקים הפורמליים
שניתנו בפרשה זו על-ידי השופטים ויתקון ואולשן כדי להביא לדחיית העתירה בלי להיזקק
למתן הכשר כולל להפליה על רקע של השקפות פוליטיות.
 
במצב המשפטי המתואר אין תימה כי רשות השידור הסכימה להסדר "הדברור". ללא הסכמה
כזו היה עלול הסיקור הצבאי להצטמצם רק לנושאים ולמקומות אותם מעוניין הצבא לחשוף
משיקוליו-הוא. קיומו של הסדר מאפשר וויכוח, יחסי תן-קח, ופרשנויות שונות להסכם;
ביחסים כאלה יש לדובר צה"ל מלה אחרונה, אך לא בלעדית.
 
עם הכנסו של עזר וייצמן לתפקיד שר הבטחון צומצמה חובת הדברור לעתות לחימה
בלבד.(83) במסמך הבנה שנערך על-ידי רשות השידור ודובר צה"ל ב- 1980 הוסכם ש"דובר
צה"ל או נציגו יהיה רשאי לעכב כל שידור או חלק שידור אשר לדעתו פוגע בצבא, בבטחון
וברוח הגייסות בחזית ובעורף". על אף שמבקר המדינה קבע כי הסכמה זו "אינה עולה
לכאורה בקנה אחד עם העצמאות שהעניק המחוקק לרשות בחוק"(84), לא בוטל מסמך ההבנה
ולא תוקן.
 
היות שפגיעות בבטחון נפסלות ממילא על-ידי הצנזורה הצבאית, עיקר פעילותו של הדובר
מתמקדת בפסילת חומר הפוגע לדעתו "ברוח הגייסות בחזית ובעורף". בעת מלחמת לבנון פסל
הדובר כתבות או חלקים מתוכן לאחר שהללו קיבלו את אישור הצנזורה הצבאית.(85) מוסד
"הדברור" והסנקציות המוטלות על מפרי כללים עלולים לשתק כל ביקורת וכל יוזמה
עתונאית החורגת מן הדפוסים שאותם מכתיב דובר צה"ל; ברם, כפי שהוברר בשני העשורים
האחרונים, עלול הדברור להוות חרב-פיפיות הפוגעת גם במפעיליה, קרי: הצבא. הפיכתם של
הכתבים לחלק מן הממסד הצבאי פגעה ביכולתם לבקר את המערכת ולהתריע על החוליות
הרופפות בה, ולכך, כאמור, היו השלכות טרגיות ב- 1973.
 
ו. איסורים פליליים
בנוסף להסדרים הפורמליים והבלתי-פורמליים אשר לפיהם מתקיים הפיקוח הבטחוני על
פעילות העתונות, קיימים בישראל איסורים פליליים ומשמעתיים העלולים לשים סייגים
נוספים לחופש הביטוי. איסורים אלה מקובצים בשורה ארוכה של דברי-חקיקה וכללים
משמעתיים החלים על עובדי ציבור.(86) האיסור החשוב ביותר הוא סעיף 28 לחוק יסוד
הממשלה, הקובע אלו דיונים והחלטות של הממשלה יהיו סודיים.(87) חשיבותו של סעיף 28
הנ"ל בהיותו כלול בחוק יסוד האמור להיות חלק חשוב בחוקתה של ישראל (לכשתושלם
הכנתה).
 
סעיף 28 הנ"ל קובע:
 
"28(א) הדיונים וההחלטות של הממשלה ושל ועדות השרים בעניינים הבאים הם סודיים
וגילויים ופרסומם אסור; ואלה העניינים:
(1) בטחון המדינה;
(2) יחסי החוץ של המדינה;
(3) סוג עניינים אחר שהממשלה ראתה את סודיותו כחיונית למדינה והכריזה עליו בצו,
לצורך סעיף זה;
(4) עניין שהממשלה החליטה לשמרו בסוד, ובלבד שגילויו ופרסומו של עניין כזה אינו
אסור, אלא על מי שיודע על ההחלטה".
 
האיסור הינו איסור גורף החל על תחום רחב בהרבה מתחום הבטחון. למעשה, על-פי סעיף
28(א)(3) יכולה הממשלה להכריז על כל עניין העולה על דעתה כעניין סודי ופרסומו יהיה
אסור. יתירה מזו: בהתבסס על סמכותה לפי חוק לתיקון דיני עונשין (בטחון המדינה),
תשי"ז- 1957, הכריזה הממשלה בצו כי התכנסותה, דיוניה והחלטותיה של "ועדת השרים
לענייני לבטחון" הם בחזקת ידיעה סודית האסורה בפרסום.(88) די בהודעה סתמית של
מזכיר הממשלה כי הממשלה קיימה ישיבה במתכונת של ועדת שרים לענייני בטחון כדי
להטיל איפול מוחלט על כל נושא שנדון באותה ישיבה, טריביאלי ככל שיהיה.(89)
 
סוג אחר של איסור הוא האיסור לפעול או לסייע להתאגדות בלתי-חוקית. האיסור על-פי
תקנות ההגה הינו כה גורף, עד כי לא נדרש אפילו פרסום של החומר ואף אין הכרח כי
החומר יהיה מזיק או מסוכן לכשעצמו. די בעצם החזקתו או הכנתו של חומר עבור התאחדות
בלתי-חוקית כדי להביא להרשעה. בפסק-דין שניתן ב- 1990 אף הובהר כי "לגדר האיסור
נכנס גם חומר תמים שאין עמו כל הבעת דעה או תוכן בכלל, כגון הדפסת פנקסי קבלה
וכדומה שירותים. האיסור מתמקם ומתמקד בהתאחדות הבלתי מותרת, בארגון הבלתי חוקי
ולא בתוכן.(90)
 
ז. רשות שידור ממלכתית
בתקופה שבה עמד דוד בן-גוריון בראש ממשלת ישראל עמד הרדיו תחת שליטה ופיקוח של
לשכת ראש-הממשלה. לאחר מינויו של לוי אשכול כראש-ממשלה, נחקק ב- 1965 חוק רשות
השידור, אשר הקים רשות שידור עצמאית בפיקוח ממלכתי (ולא ממשלתי).(91) הקמתה של
רשות השידור לא חיסלה את המעורבות הפוליטית הבוטה בנעשה באמצעי התקשורת
האלקטרוניים, אך היא העניקה מעמד ודריסת-רגל לנציגי הגושים האופוזיציוניים הגדולים.
כן הובטחה בחוק מידת-מה של פלורליזם פונקציונלי (דעות, מגמות, חשיבה ואוריינטציות).
ואולם פלורליזם יחסי זה בישראל נתון עדיין תחת איום, מכיוון שלא כמו בעתונות
הכתובה, אין הפלורליזם הפונקציונלי ברדיו ובטלביזיה מלווה בפלורליזם סטרוקטורלי.
פלורליזם סטרוקטורלי פירושו מתן אפשרות לשידור חופשי - ללא הדרכה מחייבת מצד גורם
חיצוני - לגופים בלתי-תלויים בעלי נטיות והשקפות שונות(92).
 
המונופול של ערוצי התקשורת הממלכתיים החל להתרופף רק בתחילת שנות ה- 90', עם
הרחבת פעילותן של רשתות הכבלים, הופעת תחנות רדיו המקדמות נושאים פוליטיים ויצירת
תשתית לרשתות רדיו מקומיות. בתנאים של מונופול תקשורתי האמור לייצג את הציבור
הרחב, חשופים עתונאי רשות השידור להנחיות ולנוהלים שמטרתם להבטיח דיווחים שלא
יחרגו מתחום הקונסנזוס הממלכתי(93). המונופול על שידורי חדשות מקומיות של ערוץ
טלביזיוני בודד, הזוכה לאחוזי צפייה גבוהים בשעות הערב, יש בו כדי לעודד פוליטיקאים
לנסות ולחלוש על תוכן השידורים. כך, במסווה של נימוקי טובת האומה, מועלות לעתים
תכופות הצעות שמשמעותן המעשית היא צנזורה פוליטית של דעות וביטויים המשודרים
בטלביזיה.(94) זהו מצב המעודד קונפורמיות והליכה בשביל המרכזי.(95) זהו גם מצב
המקשה על תנועות קטנות להביא את דברן לידיעת הציבור, שהרי מתן כיסוי תקשורתי רחב
לאותן קבוצות בכלי תקשורתי מונופוליסטי רב-תפוצה, מעורר מטבע הדברים תרעומת בקרב
קבוצות פוליטיות שונות. בקצרה, משברים בנושא חופש הביטוי הפוליטי של קבוצות מיעוט -
ובמיוחד במה שנוגע לשאלות הבטחון והסכסוך הישראלי-ערבי שהן במוקד הוויכוח הציבורי
בישראל - אינם תופעה חולפת, אלא תופעה הטבועה בלב המערכת.(96)
 
ח. איסורים, הדלפות ופרסומים במערכת תקשורת מודרנית
צופה המתבונן על מארג החוקים החרותים בספר החוקים הישראלי עשוי להתרשם כי חופש
הביטוי אינו קיים כלל בישראל. האיסורים השונים יוצרים רשת כה צפופה, עד כי אם היו
מופעלים ככתבם וכלשונם ספק אם ניתן היה לקיים דיון פתוח כלשהו בנושאים בטחוניים או
מדיניים. פרדוקס מעניין הוא שככל שגדלה ותפחה מערכת האיסורים החוקיים, כך קטנה
האפקטיביות של אותם איסורים ופחתה נכונות רשויות השלטון להפעילם. במילים אחרות:
נוצר פער עצום בין המציאות החוקית לבין המצב הקיים בפועל. הסיבות לכך הן מבניות,
תרבותיות, וקשורות בכושר האכיפה של השלטון המרכזי ובמגמות כלל עולמיות; ואולם,
סיבה מבנית אחת ראויה להדגשה יותר מאחרות. קיומה של דמוקרטיה תחרותית המשמרת את
הכלל המינימלי של בחירות תקופתיות סדירות הינה אולי הערובה החשובה ביותר לשמירת
רמה נסבלת של חופש ביטוי. הרצון לשמור על עמדות פוליטיות קיימות (או להדיח את
נושאי המשרות) הוא המניע פוליטיקאים לנסות להשיג חשיפה ובולטות תמידית בתקשורת.
חשיפה תקשורתית קלה יותר להגשמה כאשר היא מכוונת לנושאים העומדים על סדר היום
הציבורי, או כאשר היא מאפשרת להכתים יריב פוליטי ולפגוע בסיכוייו בדרך זו. אחת
הדרכים הבדוקות להשגת חשיפה תקשורתית בישראל היא באמצעות הדלפת מידע בטחוני או
מדיני. האליטה הפוליטית היא הקבוצה אשר בסופו של דבר מעוניינת בגילוי מידע בטחוני
המאפשר לה להישאר תחת זרקורי התקשורת. בצמרת הפוליטית הישראלית התפתח סטנדרט
כפול: מצד אחד מגנים את העתונות על שהיא חושפת מידע בטחוני, ומצד שני ממשיכים
להדליף כל העת מידע בטחוני.(97) מרבית האיסורים הפליליים מכוונים כנגד העתונות
המפרסמת את הגילויים לפרסום; מעט אמצעים חוקיים מכוונים נגד מוסרי המידע
לעתונאים.
 
המידע נמסר ברובו על-ידי פוליטיקאים בדרגות הבכירות ובדרגות-הביניים כדי לקדם
יעדים פוליטיים אישיים ומפלגתיים.(98) היו מקרים בהם עברו פוליטיקאים בכירים בריש
גלי וביודעין על הוראות החוק בנוגע לפרסום ידיעות סודיות, ומנגנוני אכיפת החוק לא
הופעלו כנגדם.(99) מצב זה, שבו הוראות החוק מופרות לעין כל, אינו מצב מלבב ובוודאי
שאינו בריא. ברם, אם נסיט את דיוננו לנקודת-מבט ערכית, המעמידה את חופש הביטוי
כעיקרון-על בדמוקרטיה, אזי ניתן לקבוע כי חופש הביטוי - לרבות בענייני בטחון -
מתקיים ברמה סבירה למדי בישראל. קיומו של חופש הביטוי מסתייע במעגל פתאים הנוצר
עקב קיומה של דמוקרטיה תחרותית רב-מפלגתית בה קיים מאבק מתמיד על השלטון. התחרות
מזינה את חופש הביטוי ומונעת את דיכויו, וחופש הביטוי הקיים מבטיח את גישתן של
קבוצות שונות לאמצעי התקשורת ואת יכולתם של האחרונים לחשוף עיוותים, תקלות
ומחדלים - תופעה אשר מצדה תורמת להליכים דמוקרטיים בריאים ומאפשרת החלפת הנהגה
כושלת בדרך של הצגת חלופות ושכנוע.
 
גורמים מבניים נוספים התורמים להבטחת חופש הדיבור הינם ריבוי אמצעי התקשורת ודרכי
התקשורת, והפחתת הפיקוח הממשלתי הישיר על אמצעי תקשורת הממלכתיים. בעידן המודרני
של ערוצי תקשורת המוניים מסוגים שונים ודרכי תקשורת שונות כגון דואר, טלפון, מחשבים,
פקסימיליה, וכיו"ב ובתקופה בה נעים אנשים מארץ לארץ באופן חופשי - קשה, אם לא
בלתי-אפשרי, לחסום באופן מוחלט זרימה של מידע בלי להטיל מגבלות חמורות על תנועת
בני-אדם ועל יבוא ציוד תקשורתי. הטלת הגבלות מסוג זה עלולה לגרום לניתוק המדינה מן
הנעשה בעולם החופשי ולעצירה כמעט מוחלטת של הפיתוח הטכנולוגי. דומה, כי אפשרות
אחרונה זו מסוכנת לבטחון המדינה יותר מאשר התרת-מה של חרצובות חופש הביטוי. יתירה
מזו: בעטיים של אמצעי ודרכי התקשורת השונים, נסיון לחסום באמצעים צנזורליים מידע
שהפך נחלתם של מספר יודעי ח"ן עלול לחזור ולפגוע כבומרנג ביוזמי החסיון. המידע עתיד
להתפרסם ממילא לאחר עיכוב קצר, בתוספת שערורייה תקשורתית סביב סיפור נסיון
הכיסוי.(100) במציאות כזו דומה כי להסדרים שאומצו בישראל יש לפחות פונקציה חיובית
אחת. כאשר ברור לממונים על בטחון המדינה כי סיפור רגיש עומד לדלוף, אזי פתוחה
בפניהם הדרך להפעיל את המנגנונים הבלתי-פורמליים תוך צפייה כי עורכי העתונים וכתבי
החוץ ימנעו - מתוך שיקולי "תן וקח" ומתוך גילוי חוש אחריות - מפרסום המידע שהודלף. כך
אכן אירע במקרים מספר.(101)
 
הערות שוליים
 1. J.P. Humphry, "Political and Related Rights" in: T. Meron (Ed.) Human Rights
.in International Law, Oxford, Clarendon Press, 1984, pp. 171-203
2. שם, עמ' 173.
3. בג"צ 399/85 כהנא ואח' נ' הועד המנהל של רשות השידור ואח', פ"ד מ"א (3)
255, בעמ' 277.
4. בג"צ 73/53 קול העם נ' שר הפנים, פ"ד ז' 871, בעמ' 878.
T.I. Emerson, The System of Freedom of Expression, New York, Vintage .5 
.Books, 1970, p. 3
6. בג"צ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ ואח' נ' עתון הארץ, פ"ד ל"ב(3) 337,
דברי מ"מ הנשיא לנדוי, עמ' 343.
7. בג"צ 399/85(פרשת כהנא), עמ' 276-272.
כן ראה לעניין זה מ' קרמינצר, "חופש הביטוי" מתוך: זכויות האדם בישראל, אוסף
מאמרים לזכר חמן שלח ז"ל, תל-אביב, האגודה לזכויות האזרח בישראל הוצאת
עידנים/ידיעות אחרונות, 1988, עמ' 60-48.
8. בג"צ 399/85 (פרשת כהנא), עמ' 284.
9. הדגש כאן הינו בפירוש על חברה דמוקרטית. בחברה לא דמוקרטית בה נאסר על
הבעה חופשית של דעות או אמונות, מתפתחים ערוצי תקשורת חילופיים המאפשרים
נגישות להמונים. לדוגמא, קלטות של מטיפים דתיים ובראשם אייאטוללה חומייני
שהופצו באיראן בשלהי שנות ה- 70' והגבירו את תמיכת ההמונים במהפיכה
האיסלאמית שהביאה לנפילת השאה; עתונות המחתרת בארצות הגוש המזרחי; כרוזי
ההנהגה הלאומית בשטחים המוחזקים בידי ישראל, כרוזים המנחים את התושבים
בדבר ימי הפגנות ושביתות וניהול החיים הציבוריים מאז דצמבר 1987. לענין
הכרוזים באינתיפאדה, ראה ש' משעל ור. אהרוני, אבנים זה לא הכל, תל-אביב,
הקיבוץ המאוחד, 1989. על תפקיד כלי-התקשורת ההמוניים במערכות דמוקרטיות,
ראה י' גלנור, ראשיתה של הדמוקרטיה בישראל. תל-אביב, עם עובד, 1985,
בפרט עמ' 249-207.
10. ד' גורן, סודיות, בטחון וחופש העתונות, ירושלים, הוצאת מאגנס, 1976, עמ' 118.
11. שם, עמ' 183-180.
D. Shimshoni. Israeli Democracy, New York, The Free Press, 1982, pp. .12
.82-83
13. ראה הסכם הצנזורה הראשון משנת 1949, סעיף 4 להסכם קבע כי "אין הצנזורה
חלה על עניינים פוליטיים, דעות, פרשנויות, והערכות - אלא אם ניתן להסיק מהם
אינפורמציה בטחונית". נוסח ההסכם מופיע בספרו של א' בר-און, הסיפורים שלא
סופרו - יומנו של הצנזור הראשי, ירושלים, ספרי ידיעות אחרונות, הוצאת
עידנים, 1981, עמ' 21.
14. י' קלינגהופר, על חופש הביטוי, ירושלים, הוצאת האגודה לזכויות האזרח, 1984,
עמ' 14-8. כן ראה ז' סגל, "זכות האזרח לקבלת מידע", עיוני משפט י' (1985),
עמ' 658-625.
15. בג"צ 159/73 יצחקי נ' שר המשפטים, פ"ד כ"ח(2) 692. ביקורת על פסק-דין זה
מצויה במאמרה של פרי להב, "חופש הפרסום, זכותו של אזרח לדעת וסודות
רשמיים", משפטים ו'(3) (1976), עמ' 583-562. כן ראה בג"צ 414/89 בן ואח' נ'
שר המשפטים, פ"ד מ"ג(4) 327.
16. מ' נגבי, חופש העתונות בישראל: הגבלות שמקורן באינטרס של בטחון המדינה,
עבודת הסמכה לתואר "מוסמך למשפטים", הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית,
תשל"ה- 1975. כן ראה מ' נגבי, נמר של נייר, תל-אביב, ספריית פועלים, 1985.
פירוט נרחב של ההגבלות החוקיות על העתונות מופיע בחיבורו של ג' שטרסמן,
דיני תקשורת ואתיקה עתונאית הלכה למעשה, תל-אביב, אוניברסיטת תל-אביב
ומועצת העתונות בישראל, 1986.
17. כך, למשל, החליט היועץ המשפטי לממשלה להעמיד לדין שלושה כתבים, המייצגים
את העתונים הארץ, חדשות, ג'רוסלם פוסט, בגין הפרת צו שהכריז על העיר שכם
כשטח סגור. ע' בנזימן, "שתיקה כהודאה", הארץ, 25.12.89. לעניין זה ראה גם
עתירתם של כתבי החוץ לבג"ץ בגין מניעת כניסת עתונאים לשטחים המוחזקים
בנימוקים של סגירת שטחים. הארץ, 31.08.88.
18. פירוט רחב יותר בנושא מצוי במאמרה של ד"ר להב
P. Lahav, "Israel Press
Law", in: P. Lahav (Ed.) Press Law in Modern Democracies, New-York and
.London, Longham, 1985, pp. 265-313
19. שם, וכן ראה ג' שטרסמן (1986), עמ' 28.
20. תקנה 94(2) מעניקה לממונה על המחוז שיקול-דעת מוחלט באשר להענקת הרשיון או
לסירוב להעניקו. ההגדרה בתקנה הינה: "ככל אשר יישר בעיניו ובלי לתת כל
טעם".
21. בג"צ 39/64 אל ארד נ' הממונה על מחוז הצפון, פ"ד י"ח(2) 340. רק ב- 1979
רוככה במקצת החומרה בסמכות הממונה. נקבע כי כאשר מגלה הממונה את שיקוליו
רשאי בית-המשפט לבודקם לגופו של עניין ואין הממונה יכול להסתיר את המידע
העובדתי שלפיו הגיע למסקנתו. בג"צ 2/79 אל-אסעד נ' שר הפנים, פ"ד ל"ד(1)
505.
22. סעיפים 10 ו- 17 לפקודת העתונות.
Lahav) 1985. 23), עמ' 272.
24. ראה ע"פ 228/60 קהווג'י ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד י"ד 1929.
באותו מקרה נדונו מספר חברי תנועת אל-ארד למאסר על תנאי ולקנסות כספיים
בגין פרסום עיתון ללא רישיון במסווה של הוצאה חד-פעמית.
25. סעיף 19 לפקודת העתונות.
26. בג"צ 25/53 קול העם נ' שר הפנים, פ"ד ז' 165.
27. ראה גם א' שפירא, "הריסון העצמי של בית המשפט העליון והבטחת זכויות האזרח",
משפטים ג' (2) (1973), עמ' 650-640.
וכן ראה דה"כ כרך 8, עמ' 1357 (19.03.1951); כרך 12, עמ' 2567-2564
(06.07.1952), 2707-2706 (23.07.1952); כרך 13, עמ' 647-643 (04.02.1953).
בג"צ 73/53(פרשת קול העם), פ"ד ז' 871.
28. Lahav)1985), עמ' 273.
29. הסמכות לסרב ליתן רשיון הופעלה גם כלפי אזרחית ישראל ממוצא ערבי, מרצה
באוניברסיטה העברית, אשר ביקשה לפרסם שבועון שייצא לאור בירושלים. בקשתה
נדחתה על-ידי הממונה על מחוז ירושלים מטעמי בטחון. עתירת המבקשת
לבית-המשפט העליון נדחתה. בג"צ 322/81 מחול נ' הממונה על מחוז ירושלים,
פ"ד ל"ז(1) 789. ראה גם בג"צ 415/81 איוב נ' הממונה על מחוז ירושלים, פ"ד
ל"ח(1) 750.
M. Benvenisti, Israeli Censorship of Arab Publications, New-York, Fund for .30
.Free Expression, 1983
Lahav. 31, שם, עמ' 273; וראה גם בג"צ 541/83 עסלי ואח' נ' הממונה על מחוז
ירושלים, פ"ד ל"ז(4) 837; בג"צ 562/86 אל חטיב ואח' נ' הממונה על מחוז
ירושלים, פ"ד מ(3) 657.
32. בג"צ 644/81 עומר אינטרנשיונל אינק. ואח' נ' שר הפנים, פ"ד ל"ו(1) 227.
33. שם, 235. בשנת 1988 נסגר על-פי צו מינהלי של הממונה על מחוז ירושלים גם
עתון עברי, "דרך הניצוץ", שעורכיו נחשדו - ולימים הודו בעסקת טיעון, והורשעו -
בחברות בארגון טירור, החזית הדמוקרטית לשחרור פלשתין. באשר לסגירה ראה ל'
גלילי, "דרך הניצוץ, מאזן ביניים", הארץ, 06.05.88, עמ' ב2; בנוגע להרשעה ראה
הארץ, 26.01.89 עמ' 1.
34. באשר למגבלות פנימיות של הרשות בהפעלת סמכותה, ראה הנחיות היועץ המשפטי
לממשלה, הנחיה מס' 60.212 מיום 01.08.1976, "שלילת רשיון להוציא עיתון",
והנחייה 21.731 מיום 01.08.1976; "סירוב למתן רשיון להוצאת עתון מטעמים
שבבטחון המדינה".
35. כך אכן אירע במרס 1988. ראש-הממשלה יצחק שמיר, שהיה באותה עת ממלא מקומו
של שר הפנים, החליט לסגור למשך שבוע ימים את הופעת העתון אל-איתיאחד
בעקבות שורה של פרסומים בעתון שהסיתו למרד האוכלוסיה הערבית בארץ ועודדו
אותה לשבות ביום האדמה, הארץ, 25.03.1988 כן ראה, באותו עניין, ז' סגל,
"הפסקת הופעתם של עיתונים" הארץ, 28.03.1988 לעניין ביטול רישיון בטענה של
מימון בידי אירגון טירור, ראה בג"צ648/87 קאסם נ' הממונה על מחוז
הצפון, פ"ד מ"א(4) 663.
36. סעיף 1 להסכם הצנזורה מ- 1949.
 
C.L. Rossiter, Constitutional Dictatorship, Princeton, University Press, 1948, .37
pp. 151-196, 240-286; W.J. Small, Political Power and the Press, New-York, 
.W.W. Norton & Company Inc., 1972, pp. 72-89
כן ראה גורן (1976), 103-96.
38. דה"כ כנסת 11, מושב שני, עמ' 2454 (2.4.1986). ב- 1986 עבדו ביחידת הצנזור
האזרחי 70 עובדים. עד שנת 1989 צומצם מספר העובדים ביחידה המצויה
באחריות משרד הביטחון ל- 36 עובדים. דה"כ כנסת 12, מושב ראשון, עמ' 1359
(15.03.1989).
39. ע"ר 1442, 1945, תוספת 2, עמ' (ע) 855, (א) 1055.
40. תקנה 100 לתקנות ההגנה, וכן ראה מ' נגבי, נמר של נייר, עמ' 29-27; ז' סגל,
"הצנזורה הצבאית: סמכויותיה ביקורת שיפוטית והצעות להסדר חילופי", עיוני
משפט טו (1990), עמ' 342-311.
41. בג"צ 234/84 חדשות בע"מ ואח' נ' שר הבטחון ואח', פ"ד ל"ח(2) 477.
42. צו שעת חירום (הגשת דברי דפוס ופרסומים לביקורת מוקדמת ואיסור דפוס
ופרסום), התשמ"ט- 1988. ק"ת תשמ"ט, עמ' 31.
43. ראה ד' רובינשטיין, "חופש העיתונות בשטחים", ספר השנה של העיתונאים, תשמ"ד-
1984, עמ' 106-102. כן ראה הערות 30-29 לעיל, והטקסט הצמוד להן.
44. א' בר-און (1981), עמ' 16-15.
45. שם, עמ' 21, וראה באותו עניין ד' גורן (1976), עמ' 190-189.
46. בראון, שם, עמ' 25-24.
47. שם, עמ' 25.
48. קטעים מן ההסכם שנחתם בינן 27.07.1966 מופיעים בספרם של י' גל-נור, ד' אבנון
ומ. ביטון, משטר מדינת ישראל )ספר מקורות, חלק ב'(, ירושלים, הוצאת אקדמון,
1984, עמ' 389.
49. "עלייה מבריה"מ ללא צנזורה", הארץ, 03.06.1990 (מאמר מערכת), עמ' ב1; א' נוימן,
"גבולות הביטחון של העלייה", דבר,08.03.90 עמ' 7.
50. חדשות, 20.01.89, עמ' 6; 89.1.26; 89.2.10 עמ' 21; הארץ, 26.05.89, עמ' א4
(ציטוטים נרחבים מפסק-הדין); חדשות, 26.05.89, 16.06.89.
51. לכף זכות - בטאון האגודה לזכויות האזרח בישראל, גליון 1, ינואר 1990, עמ' 4.
52. בדיון בכנסת בנושא "הצנזורה על העתונות", בנובמבר 1960, מסר ראש-הממשלה ד'
בן-גוריון פרטים 1960-1951 טיפלה ועדת הצנזורה ב- 92 בירורים, 63
מקרים בהם קבלה הצנזורה על העתונות ו- 29 מקרים בהם טענה העתונות נגד
פסילות של הצנזורה. דה"כ כרך 30, עמ' 377 (30.11.60).
53. כך, לדוגמא, כאשר הוציא הממונה על מחוז הצפון עמרם קלעג'י צו סגירה מינהלי
לבטאון קבוצת "בני הכפר", "אל-ראיה", במרס 1989, לא עורר צעדו כל מחאה
ציבורית. העתונות הממוסדת כמעט ולא הגיבה על צו הסגירה. עתון הארץ פירסם
כעבור מספר ימים מאמר של עתונאי ערבי, עטאללה מנצור, תחת הכותרת "סדרת
מכות לאבנא אל-בלד". הארץ, 9.3.89.
54. לאחר פסק-הדין בפרשה פורסמה כתבתו של העתונאי אלוף בן, "מסריח מהראש" כל
העיר, 13.1.89, עמ' 30.
55. בג"צ 680/88 שניצר נ' הצנזור הצבאי הראשי, פ"ד מ"ב(4) 617.
56. ז' סגל (1990), עמ' 331.
57. הארץ, 13.6.90, עמ' א3.
58. באמצעות מנגנון הממשל הצבאי נאסרה הפצת עתונה בערבית של רק"ח, "אל
איתיאחד", בכפרי המשולש. האיסור נעשה "מטעמי בטחון" לפי דברי שר הבטחון דוד
בן-גוריון, דה"כ כרך 5, עמ' 1492 (24.5.50); הצנזורה הצבאית אסרה מנימוקי
בטחון פרסום פרטים על שביתת הימאים בצי הסוחר הישראלי, דה"כ כרך 11, עמ'
1084 (23.1.52).
59. שם, עמ' 1087, וכן ראה אנקדוטות שונות בספרו של בר-און (1981).
60. בראון, שם, עמ' 212.
61. שם, עמ' 37-36.
62. ביחס להסדרים המיוחדים לעתונאים זרים, ראה -M. Medzini, "Censorship - .Problems in Israel - The Legal Aspect", 6 Is.L.R., p. 309
63. נגבי (1985). עמ' 83.
64. ראה על כך ביתר פירוט, אצל גורן (1976), בר-און (1981) ונגבי (1985).
65. (Shimshoni 1982), עמ' 93.
66. נגבי (1985), עמ' 88-87.
67. גורן, שם, עמ' 237.
68. א' לנדאו וע' ליפשיץ, "המצנזרים עצמם לדעת" חותם, 15.5.87, עמ' 12-10.
69. ,I. Galnoor, "Israel", in: I. Galnoor (Ed.) Government Secrecy in Democracies,
.New-York, Harper Colophon Books, 1977, pp. 195-196
70. נסיונה של ממשלת ארצות-הברית להשיג בבית המשפט צו כנגד פרסום מחקר סודי
על מעורבות ארצות-הברית בוייטנאם נכשל. בית-המשפט העליון לא אבה להטיל
צנזורה בטרם פרסום המסמכים, ראה New-York Times v. United States, 403 .U.S. 713(1971) 
71. לעניין השימוש בנימוקי בטחון כדי להצדיק את פעולות הציתות וההאזנה של ממשל
ניקסון בפרשת ווטרגייט, ראה United States v. Ehrilchman 376 F. Supp. .29 D.D.C. (1974)
D. Horowitz, "Is Israel a Garrison State?", The Jerusalem Quarterly, .72 Summer ,1977, pp. 58-75 כן ראה גם גלנור (1977).
73. מ' נגבי (1985), עמ' 89.
74. סה"ח תשמ"ב, עמ' 46.
75. דה"כ, כנסת 10, מושב שני, עמ' 1700-1697 (8.3.82); 3437-3436
(28.7.82).
76. מ' נגבי (1985), 89.
77. 
78. שבהם ראה: ז' שיף וא. יערי, מלחמת שולל, ירושלים ותל-אביב, הוצאת שוקן, 1984;
ש' שיפר, כדור שלג, תל-אביב, הוצאת עידנים/ידיעות אחרונות, 1984.
79. מ' נגבי (1985), עמ' 90-89.
80. שם, עמ' 48.
81. זו היתה תשובת שר הבטחון לעתירתו של כתב העולם הזה, שלום כהן, כפי שהיא
מובאת בבג"צ 29/62 שלום כהן נ' שר הבטחון ואח'. פ"ד ט"ז 1023, בעמ' 1026.
82. שם, עמ' 1036.
83. נגבי, שם, עמ' 50.
84. מצוטט אצל מבקר המדינה, דין וחשבון שנתי 32, לשנת 1981 ולשנת הכספים
1980, עמ' 818.
85. ראה ביתר פירוט אצל נגבי (1985), עמ' 54-50.
86. חוק העונשין, תשל"ז- 1977, סה"ח תשל"ז, עמ' 226 (פרק ז: בטחון המדינה, יחסי
חוץ וסודות רשמיים); חוק ועדות החקירה תשכ"ח- 1968, סה"ח תשכ"ח, עמ' 28
(סעיפים 23, 26); חוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד- 1984, סה"ח תשמ"ד עמ'
198 (סעיפים 71-68); פקודת מניעת טרור, תש"ח- 1948. ע"ר תש"ח, תוספת א', עמ'
73 (סעיף 4); חוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב- 1982, סה"ח תשמ"ב
עמ' 43 (סעיף 30); חוק השיפוט הצבאי, תשט"ו- 1955, סה"ח תשט"ו עמ' 171
(סעיפים 53, 54, 57, 327-324); חוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג- 1963,
סה"ח תשכ"ג עמ' 50 (סעיף 41); חוק יסוד: הכנסת, סה"ח תשי"ח עמ' 69, (סעיפים
31-28); תקנות הארכיונים (עיון בחומר ארכיוני המופקד בגנזך), תשכ"ז- 1966; צו
שירות המדינה (משמעת) (שירות הבטחון הכללי והמוסד למודיעין ולתפקידים
מיוחדים), תשל"ט- 1979, ק"ת 4018, תשל"ט, עמ' 1750 (סעיף כ"א); צו ההגנה (שעת
חירום), (הגשת ספרים לביקורת מוקדמת ואיסור פרסום), תשל"ב- 1972, ק"ת 2798,
תשל"ב, עמ' 576. 
87. סה"ח תשכ"ח, עמ' 226.
88. י"פ 1287, תשכ"ו, עמ' 1874.
89. דוגמאות לנושאים שפרסומם נאסר מכוח סמכות זו הן, למשל: ענייני עלייה, י"פ
677, תשי"ט עמ' 1382 (5.6.59); ידיעות הנוגעות לצינור הנפט אילת-אשקלון, י"פ
1464, תשכ"ח, עמ' 1890 (25.7.68); ידיעות הנוגעות למיכליות נפט בנמלי ישראל,
י"פ 1611, תש"ל, עמ' 1590 (19.3.70); ידיעות הנוגעות להלוואות של גורמי חוץ
לממשלת ישראל או למוסדות כספיים ישראליים, י"פ 1615, תש"ל, עמ' 1704
(2.4.70).
90. סעיף 85 לתקנות ההגנה (שעת-חירום), 1945. וראה לעניין זה ע"פ 538/89
ורשבסקי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ד(2) 870. אדם אחר הורשע ונידון למאסר
בגין עבירת "המרדה" לפי חוק העונשין לאחר שצילם, במכונת הצילום בבנק שבו
הועסק, עותקים מכרוז שנוסח על-ידו ונחזה להיות מוצא מטעם "הצבא העממי
הפלסטיני". ע"פ 294/89 עאליה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מ"ג(4) 627.
91. חוק רשות השידור, תשכ"ה- 1956. סה"ח תשכ"ה, עמ' 106.
92. י' קלינגהופר, על חופש הביטוי (1984), עמ' 17-15.
93. ברשות השידור מופעל מזה שנים מסמך הידוע בכינוי "מסמך נקדי", על-שם מחברו
נקדימון רוגל. במסמך נקבעים כללי התנהגות ודיווח לעתונאי רשות השידור
בנושאים רגישים. המסמך גם מגדיר באילו ביטויים להשתמש בסוגיות שנויות
במחלוקת. ראה מאמרו של ד' בן-סימון, "מסמך נקדי", דבר השבוע מס' 49
(2.12.88), עמ' 5.
94. ראה דה"כ כרך 72, עמ' 980-978 (25.12.74); כרך 75, עמ' 270-263
(11.5.75); עמ' 528-526 (1.12.75); עמ' 648-645 (8.12.75); עמ'
780-773 (17.12.75). כנסת 10, מושב שני, עמ' 3126-3122 (7.7.82).
בהקשר זה יש גם לראות את דיון הוועד המנהל של רשות השידור בהצעה להדיח את
כתב הטלביזיה רפיק חלבי בגין מאמרים שפרסם לאחר אירועי הר הבית בעתון
אל-סינארה. הארץ,30.11.90, עמ' א7; הארץ, 27.12.90, עמ' א'5; חדשות, 1.1.91,
עמ' 10.
95. לאחר הבחירות ב- 1981 ומינוי ועד מנהל שבו היה רוב לנציגי הקואליציה, קיבל
הוועד המנהל ב- 19.4.82 החלטה, לפיה "אין לשדר ראיונות עם אישי ציבור,
המזוהים כמי שרואים באש"ף נציג בלעדי או לגיטימי של הערבים היושבים ביהודה,
שומרון ועזה". החלטה זו נפסלה על-ידי בית-המשפט העליון אף שנקבע בדעת הרוב
כי "ההחלטה במהותה מבחינתה העקרונית כשירה היא", אלא שהיא לא ישימה כל עוד
לא ימצאו הרשות והוועד המנהל דרך להגדיר הגדרה בהירה וחד-משמעית לשני
הביטויים: "אישי ציבור" ו"מזדהים עם אש"ף". בג"צ 243/82 זכרוני נ' הועד
המנהל של רשות השידור ואח', פ"ד ל"ז(1) 757, בעמ' 777.
96. בנוגע למסכת הלחצים המופעלת על כתבים ועורכי חדשות הטלוויזיה, ראה עדותו
של איש הטלביזיה רפיק חלבי בספרו, יש גבול - סיפור הגדה המערבית, ירושלים,
הוצאת כתר, 1983.
97. ד' גורן (1976), עמ' 169-165; וכן ראה א' בר-און (1981), עמ' 34-33, 61,
191-189.
98. דה"כ כרך 27, עמ' 2283-2278 (17.6.59), דיון בהדלפת יוזמת ישראל לפתוח
במבצע סיני ב- 1956; ראה גם דה"כ כרך 91, עמ' 2896-2893 (3.6.81),
הדיון בהתבטאויות ראש-הממשלה בגין באסיפת בחירות של הליכוד. באותה אסיפה
נרמז, בין השאר, על אפשרות תקיפת הטילים הסוריים בלבנון. בדצמבר 1981
נתקיים דיון נוסף בכנסת בנושא הדלפת קשרי מערכת הבטחון עם מדינות באפריקה,
דה"כ כנסת 10, מושב שני, עמ' 846-844 (22.12.81).
99. דה"כ כרך 85, עמ' 2170 (27.3.1979). בתשובה לשאילתה אישר שר המשפטים ש'
תמיר כי חבר-הכנסת שמעון פרס פרסם את ספרו "לך עם האנשים" בטרם קיבל לכך
את אישור הממשלה או ועדת השרים למתן היתרים לספרים. ב- 3.4.81 התקיים
דיון בכנסת לאחר שחבר-הכנסת משה דיין פרסם בעתונות, ללא אישור ועדת השרים
הנ"ל, קטעים מספר העומד להתפרסם ובו פרטים על שיחותיו עם ראשי מדינות ערב.
באותו דיון מסר שר המשפטים מ' ניסים כי שני אנשים נוספים, מר יצחק רפאל ומר
שמואל כץ, פרסמו ספרים ללא נטילת היתר. הסנקציה שננקטה כנגד השניים, הייתה
מכתב מטעם היועץ המשפטי לממשלה. דה"כ כרך 91, עמ' 1955-1948. הכללים
בדבר עניין היתרים לפרסום ספרים בידי עובדי ציבור פורסמו ב- 1975 - י"פ
2097, תשל"ה, עמ' 1316 (13.3.75), "הודעה בדבר כללים לעניין היתרים
לפרסום".
100. הדוגמא המובהקת לכך היא הפרשה הידועה בכינוי "פרשת השב"כ" ו"פרשת קו 300".
הדי הפרשה נדונו בבג"צ 428/86 ברזילי ואח' נ' ראש הממשלה ואח', פ"ד מ'(3)
505. כן ראה, לעניין זה, P. Lahav, "A Barrel Without Hoops: The Impact of ,Counterterrorism on Israel's Legal Culture", Cardozo Law Review, 10
.December 1988), pp. 529-559)
דוגמא נוספת הקשורה בישראל, אם כי לא בפרסום במדינת ישראל, היא הנסיון
למנוע את הוצאת ספריו של ויקטור אוסטרובסקי, אשר שירת תקופה קצרה ב"מוסד"
ופרסם בקנדה ספר ובו גילויים על פעולות "המוסד". נסיונה של ישראל להשיג צו
מניעה בבית-המשפט הקנדי הגביר באופן ניכר את הפרסום לספר ושימש כמקדם
מכירות. ר' פדהצור, "לצמצם את הנזק", הארץ, 1.10.90, עמ' ב1; א' פישמן, "מ"ם
מקבל נון" חדשות, "השבוע", 14.9.90, עמ' 12. 
101. בר-און (1981), עמ' 76, 99-98.

 
מקור:
 
ישראל - בטחון המדינה מול שלטון החוק 1991-1948 בהוצאת נבו הוצאה
לאור, עמ' 195-175
 
 













 

 
 



 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש