דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  אודות המגמה
  מקצוע תקשורת וחברה
  תוכנית הלימודים
  מערכים בתקשורת וחברה א
  מערכים בתקשורת וחברה ב
  מערכים בתקשורת וחברה ג
  מבניות בתקשורת וחברה ג
  מאמרים תיאורטיים
  מאמרים בנושא עיתונות
  מאמרים בנושא רדיו
  מאמרים בנושא טלוויזיה
  מאמרים בנושא פרסום
  موضوع الاعلام والمجتمع
  תקשורת אלקטרונית
  פרסום ויחסי ציבור
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,466,381 כניסות לאתר
חמלה מזוייפת

מאת: אלי אברהם

באמצע יולי התאגדו כמה ארגונים חברתיים ויזמו כנס שנערך בכנסת ועסק
בסיקור העוני בתקשורת. בכנס השתתפו אנשי חברה, תקשורת ופוליטיקאים וגם
נציגי שכבות המצוקה שהעלו טענות רבות על התעלמות העיתונות מבעיותיהם ועל
סיקור שטחי של הווי חייהם. המטרה היתה להעלות על סדר היום נושא שבדרך כלל
אינו נהנה משימת לב מספקת.

ימים מספר לפני יום העיון שלחה ילדה מיקנעם מכתב לראש הממשלה, ובו סיפרה
כי אין לה כסף להירשם לקייטנה. עיתונאים אחדים לא ויתרו על סיפור אנושי כה
מרגש, ואכן המהומה התקשורתית שהקימו היתה רבה. המהומה הזכירה מקרה דומה
שהיה ב - 1966, עת זעקה ילדה מבית שאן: "אני רעבה". על אף המרחק של יותר
משלושים שנה בין שני המקרים, נראה כי בתקשורת לא השתנו בהרבה דפוסי הסיקור
של נושאים חברתיים: העיתונאים עדיין מטפלים בתוצאות של הבעיות החברתיות,
בהיבט הסנסציוני והרייטינגי שלהן, ופחות בסיבות להיווצרותן או בדרכי
פתרונן. נראה כי התקשורת עדיין עסוקה בגילוי של חמלה מזוייפת לעניים
המסוקרים, במקום לנתח את הסיבות האמיתיות לעוני ובכך לסייע בהבאת פתרון.

תוצאות מחקר, שבדק את יחסה של העיתונות הכתובה, הארצית, אל בעיית העוני
בארבעה העשורים האחרונים, מראות כי העוני סוקר בצורה שטחית, קבועה
וסטריאוטיפית מבלי שנעשה ניסיון משמעותי להבין את הסיבות להיווצרותו
ולהנצחתו. העוני הוצג כתופעה שמתרחשת בעיקר בפריפריה ושייכת בעיקר לקבוצות
מסוימות, השונות מ"איתנו", ולכן אינו נוגע "לנו". לדרך החשיבה והסיקור הזו
היו השלכות רבות. מכיוון שהעוני הוצג כבעיה של קבוצות מסוימות בלבד,
המסקנה המתבקשת היתה שאין כל צורך להזדרז ולטפל בה, כי "זאת לא בעיה
שלנו". בכתבות בלטה תפיסה כי העוני טבוע בקבוצות הללו ובמאפייני האישיות
של המשתייכים אליהן, מאפיינים שלא ניתן לשנותם. בעיתונות הפופולרית התמקד
סיקור העוני בסיפורי מסכנות ובסיפורים אנושיים על רעבים: "ילד בן 13
מדימונה: 'אני מקנא בילדים שיש להם אוכל'" ("ידיעות אחרונות", 14.08.88),
או: "אמא, כל הזמן אין לך כסף" ("ידיעות אחרונות", 11.02.92). בכתבות מהסוג
הזה כמעט לא הוזכרו אשמת המדיניות הכלכלית-חברתית של הממסד, אחריותו למתן
שירותי חינוך ברמה נמוכה ולשיטה שאינה נותנת הזדמנות שווה למפרנסי המשפחה,
מקורות התעסוקה הדלים בפריפריה וכדומה. זאת ועוד, העניים, כשאר המיעוטים
וה"אחרים" בחברה הישראלית, הוצגו בכתבות הללו כמי שמציבים מכשול בפני הרוב
להגשמת החלום של ישראל אחרת, מתקדמת, מערבית, רציונלית, רוויית היי-טק.
המסר הסמוי היה שאם ה"אחרים" לא היו כאן, הכל יכול היה להיות שונה
לחלוטין.

העוני לא זכה, ולא זוכה גם היום, לסיקור נרחב ומתמשך בעיתונות, ולכך
משמעות רבה. החוקר סנטו איינגר הראה, בניסויים שעשה, כי דפוסי סיקור
ספורדיים בסגנון של "עוני פה ועוני שם", שאינם מתארים תהליכים ומסבירים
מהן הסיבות והרקע למצוקת האנשים המסוקרים, משרתים את הממסד.

הצגה של בעיית העוני כ"הכל משמים", מעין תופעת טבע שעוברת בגנים או
בירושה - וכאילו אין גופים האחראים למצב הנוכחי - מסירה את האשמה משלטונות
המדינה וגורמת לקהל הקוראים להטילה על העני המסוקר; המסר העולה מהדיווחים
האלה הוא: אם העני היה נוקט יוזמה ויוצא לעבוד או ללמוד, הוא היה מסתדר
מבחינה כלכלית ומצליח למצוא לעצמו מקום מכובד בחברה. המסר הזה מתחזק על
ידי "סיפורי סינדרלה" המופיעים לעתים קרובות בתקשורת ובהם מוצג "מצליחן"
שהתמזל מזלו ועלה בידו לעזוב את הסביבה הבעייתית שבה נולד ולהגיע לפסגה.

כדי להבין את דפוסי הסיקור יש לשאול מי הם הכתבים המסקרים, עד כמה נושא
העוני קרוב לעורכים, מי קהל היעד של התקשורת הארצית ומהי הסביבה
החברתית-פוליטית שבה פועלת התקשורת.

מכיוון שהעוני נתפס כבעיה של הפריפריה הוא מסוקר בעיקר על ידי כתבים
איזוריים המתגוררים בה. לכתבים האלה מעמד נמוך בארגון התקשורת, והנתון הזה
משליך על מידת הבולטות שמקבלים דיווחיהם. משיחות עם כתבים אלה התברר, כי
הם מאמינים שבמערכת העיתון יש ציפייה מהם להביא סיפורי מצוקה אנושיים,
משום שהדעה הרווחת היא ש"עוני מצטלם טוב בפריפריה". אין ספק שאם הנושא היה
מסוקר על ידי כתבים בכירים היינו מצפים לכתיבה נרחבת ומעמיקה יותר, בדומה
לסיקור בתחום הפוליטי, המדיני, הכלכלי וכו'. באשר ליחסם של העורכים, הרי
שאין הם משתייכים לקבוצת העניים, הנושא מרוחק מהם, אינו נתפס בעיניהם
כ"יוקרתי", מעניין, חשוב או רלבנטי לקהל הקוראים, ולכן אינם מקצים לסיקורו
כתבים בכירים. הנתונים האלה מקטינים את הסיכוי לעיסוק תקשורתי מתמיד
ומעמיק בבעיה. ואילו קהל היעד של התקשורת הארצית נתפס על ידה כמי שבעיית
העוני אינה קיומית או רלבנטית בעבורו. אמנם, מדי פעם מופיעים בעיתונות
הפופולרית כתבות על עוני וסיפורי מסכנות, אך המניע העיקרי לכך הוא
שהעורכים חושבים אותם לחומר קריאה מעניין, שגם מחמיא לקוראים ונותן להם
טפיחה סמויה על השכם מאחר שהם, בניגוד למסכנים המתוארים בכתבות, יודעים
כיצד לנהל את חייהם ברמה נאותה.

גורם אחר ומרכזי ביותר המשפיע על הסיקור הוא הסביבה החברתית-פוליטית שבה
פועלת התקשורת. מכיוון שהתקשורת מאמצת, בדרך כלל, נושאים שמועלים על ידי
פוליטיקאים, הרי שהתעלמותם מהתופעה משפיעה על מידת התכיפות שבה עיתונאים
עוסקים בה. התקשורת עוסקת בעיקר בגילויי רחמים כלפי העניים, אך לא בסיבות
להיווצרות הבעיה ובדרכים האפשריות להתמודד עמה. התקשורת גם אימצה את
הביטוי, שמקורו בממסד הפוליטי, המגדיר את העניים "שכבות חלשות" - כינוי
המאשים את העניים במצבם ובחולשה הטבועה בהם. היא אינה מכנה אותם, למשל,
"שכבות מוחלשות", תואר שמטיל על הממסד ועל האליטות את האחריות למצבם.

ייצוג בעיית העוני והמצוקה בתקשורת קיבל לאחרונה תפנית חדשה: אפשר לומר
שמדובר בסוג של תעשייה שעיקרה "יח"צון" העוני והמסכנות ובה משתתפים
נזקקים, תוכניות אירוח, ראשי ערים, אמנים וגורמים אחרים, המאמינים כי מתן
דגש למסכנות יכול לשרת אותם ולשמש קרש קפיצה להשגת מטרותיהם. אנשים אלה
מנסים לשכנע את הממסד ואותנו כי הם חסרי משאבים, הם המקופחים יחסית לשאר
הקבוצות, והם הם המסכנים האמיתיים. מדוע הזמר חיים צינוביץ' ("השרוף"),
שחיפש להטוט כדי לקדם את שיריו, לא בחר להתחפש לחרדי? התקשורת היתה נמשכת
גם לגימיק כזה, אבל נראה כי צינוביץ' סבר שבחרדי אין אלמנט של מסכנות
וחולשה שמשויכים לאדם שגופו ופניו שרופות. צינוביץ' הבין כי האופנה כיום
בתקשורת היא ללכת לקראת המסכנות, הרחמנות ו"הלב היהודי" בהיבט הקוריוזי של
התופעה, ולכן צדק כשחזה כי העיתונאים יאמצו את הגימיק שהציע.

באותו עניין: כמה ראשי ערים הנמצאות במצוקה שכרו לפני כמה חודשים איש
יחסי ציבור כדי לדחוף את מסכנותן לתקשורת. מביניהם הגדיל לעשות ראש עיריית
לוד, פנחס עידן, שהצהיר בראיון ל"ידיעות אחרונות": "זוהי עיר (לוד)
באנרכיה... כל אחד עושה מה שהוא רוצה. עזה נראית הרבה יותר יפה מלוד.
תאמין לי, אם הייתי צריך לקנות כאן דירה, לא הייתי קונה... אני גר בשכירות
ואני אמשיך לגור בשכירות..." מיותר להרחיב את הדיבור על ההשלכות של הצהרות
כאלה בעיתון כה מרכזי על הדימוי העצמי של התושבים המקומיים, על הדימוי
החיצוני של העיר, על הסיכויים שלה למשוך משקיעים, יזמים ותושבים חדשים, על
מחירי הנדל"ן בה וכו'. ראש העיר, יש לציין, אמר את דבריו כדי להשפיע על
מקבלי ההחלטות בממשלה וכדי לזעזע את היושבים על ברזי התקציב. הדבר המדהים
ביותר הוא שעידן אף שכר יועץ תקשורת כדי שיסייע בהמחשת מצבה הבלתי נסבל של
העיר. בעוד שבכל העולם מנסות ערים לשווק עד כמה הן מוצלחות, מבוקשות
ונהנות משירותים מעולים, בחר ראש עיריית לוד לשווק מסכנות ומצוקה ובכך
להרוס עוד יותר את הדימוי הלא חיובי ממילא של העיר.

האופנה החדשה בייצוג בעיות העוני והמצוקה בתקשורת באה לידי ביטוי גם
בתוכניות האירוח הרבות בערוצי הטלוויזיה, בעיקר בערוץ 2 (רן איציק, "העין
השביעית", מרס 2000). נזקקים פונים לתוכניות אלו ומבקשים עזרה תוך ניצול
ציני של חלשים (ילדים, חולים, עניים) נטולי קול, שאין להם אפיקים אחרים
לבקש סיוע. בדרך כלל מדובר בתבנית קבועה וידועה מראש: בתוכנית הראשונה
מראים את העני המסכן הזקוק לתרומה כספית או לציוד. בתוכנית הבאה מוצג מנחה
התוכנית כשהוא מגיע לביתו של הנצרך עם משאית מלאה כל טוב: הוא מצלצל
בפעמון הדלת, נכנס לדירה, קורן מאושר ומכריז: "הפתעה". הצופים נוכחים
בהפתעתו הגדולה של האיש הנזקק, בשמחתו על המושיע שהגיע אליו ועמו הציוד
המיוחל. לכאורה, כל הנוגעים בדבר יוצאים נשכרים: הנזקק חסר הכל, המוניטין
של תוכנית האירוח, מנחה התוכנית, האדם שתרם את הכסף או הציוד והקהל המתרגש
והמריע באולפן ובבית. אולם מחשבה מעמיקה קצת יותר תוביל למסקנה כי מי
שמפסיד הם כלל אוכלוסיית העוני. שכן המסר מאופי שידורים אלה הוא שאת בעיית
העוני אפשר לפתור על ידי מניפולציה תקשורתית שעיקרה פזילה לרייטינג. הקהל
השבע יכול לחזור לענייניו כי הנה עוד משפחה רעבה יצאה ממעגל העוני. עוד
כמה שידורים כאלה ובעיית העוני תיפתר.

 
 מקור:
העין השביעית, גיליון 28, ספטמבר 2000.







 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש