דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  אודות המגמה
  מקצוע תקשורת וחברה
  תוכנית הלימודים
  מערכים בתקשורת וחברה א
  מערכים בתקשורת וחברה ב
  מערכים בתקשורת וחברה ג
  מבניות בתקשורת וחברה ג
  מאמרים תיאורטיים
  מאמרים בנושא עיתונות
  מאמרים בנושא רדיו
  מאמרים בנושא טלוויזיה
  מאמרים בנושא פרסום
  موضوع الاعلام والمجتمع
  תקשורת אלקטרונית
  פרסום ויחסי ציבור
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,465,938 כניסות לאתר
טכניקות כתיבה

מאת: דניאל צ'נדלר

>הטכניקה הארכיטקטונית
>טכניקת הנחת הלבנים
>טכניקת ציור השמן
>טכניקת צבעי המים
>טכניקות מעורבות
>מקורות

סיווג טכניקות הכתיבה שלי מבוסס על סקירה מקיפה של דיווחים עצמיים של כותבים אשר יצאו לאור. מסיבות ברורות, דיווחים מסוג זה נכתבו בעיקר על ידי כותבים "ספרותיים": סופרים, משוררים, מחזאים, מחברי מאמרים וכותבי ביוגרפיות, אף שליקטתי גם אוסף מתוך הדיווחים המועטים יותר של כותבים מהאקדמיה. כמו כן, ראיינתי 107 כותבים מהאקדמיה, ש-%86 מהם דיווחו על שימוש תכוף בלפחות אחת מהטכניקות שנגזרו מהמקורות הללו (1993 ,1992 Chandler).

הטכניקה הארכיטקטונית
המטאפורה של המחבר כ"אדריכל" תופסת מקום של כבוד בתאוריית הספרות הנאו-קלאסית המדגישה, כמובן, תכנון ועריכה מודעים .(Abrams 1953:166-7, 201)  לא מצאתי התייחסות ישירה לטכניקה זו כ"ארכיטקטונית" בכתביהם של סופרים מודרניים אשר משתמשים בה (והדבר אולי מעיד על המידה בה שלטת עדיין הגישה הרומנטיציסטית), אך גרטרוד שטיין, לעומת זאת, מתייחסת בבוז לכתיבה שנובעת "מתוך איור ארכיטקטוני של הדבר שמבקש הכותב לעשות" .(Ghiselin 1952:159-60) כמובן שאיני מתכוון לנקוט כאן אותה גישת בוז.

מחברים מהאקדמיה שהשתתפו במחקר שלי ואשר השתמשו בטכניקה נפוצה זו של תכנון-כתיבה-עריכה דיווחו כי הם בוחרים בטכניקות הכתיבה שלהם במודע. בהשוואה לאחרים, הם נטו פחות לראות בכתיבה דרך חשיבה. בעוד שרוב הסופרים היו בדעה שהם כותבים טוב יותר בעת שהם מתרכזים בנושא ולא בדרך שבה הם כותבים, אלה שנוהגים להשתמש בטכניקה זו לעתים קרובות הפגינו את הנטייה הזו במידה חזקה יותר מאשר כותבים אחרים. מהאמור לעיל עולה שמדובר בגישה "רציונליסטית". אף על פי כן, הם הפגינו מודעות מובלעת לתפקיד שאותו ממלא התת-מודע, שכן מבין כל הקבוצות, הם הפגינו את הנטייה החזקה ביותר לחשוב שזה עוזר להם לזנוח מעת לעת את הטקסטים שלהם בעת הכתיבה ולשוב אליהם מאוחר יותר.

בהשוואה ליתר המחברים, הם גם נטו פחות לראות בכתיבה דבר מתגמל בזכות עצמו; אפשר שהם נמנו על בעלי הגישה המעשית יותר מקרב הכותבים. הם הפגינו נטייה קלה לערוך בין השורות, היינו, להוסיף הערות בין שורות של טקסט על דף. אלה שהשתמשו במעבדי תמלילים הפגינו נטייה חזקה יותר מכל היתר שלא לראות בגודל מסך המחשב דבר מגביל.

טכניקת הנחת הלבנים
נתקלתי בכמה דוגמאות למטאפורת הנחת הלבנים בסקירתי את סגנונות החיבור של כותבים. במלים מפורשות, כפי שניסח זאת ויליאם צינסר, "עליי להגיע לדרגת מושלמות גבוהה ככל האפשר בכל פסקה בטרם אוכל לעבור לפסקה הבאה. במובן זה, אני משול למניח לבנים: אני בונה לאט מאד, ומבכר שלא להוסיף שורה חדשה עד שאני חש שהמסד מוצק דיו בכדי להחזיק את הבית. אני היפוכו הגמור של המחבר ששופך על הדף את הטיוטה הראשונה שלו במלואה, רשלנית ככל שתיראה או לוקה בחסר ככל שתהא מבחינת הסגנון" (Zinsser 1983:97).

בסקירה שערכתי, כותבים מהאקדמיה שנהגו להשתמש בטכניקת הכתיבה משפט לאחר משפט גילו גם נטייה לעבוד על בסיס של פסקה לאחר פסקה. כמובן שגישתם היתה סדרתית בעיקרה, ותיקונן של שגיאות לשון נעשה בעיקר במהלך הכתיבה. הם הפגינו נטייה חזקה יותר מכותבים אחרים שלא להשלים טיוטה בפעם אחת. במידה מסוימת, הם חשו שמוטב להניח טקסט בטרם הושלם ולחזור אליו מאוחר יותר. בדרך כלל, היה להם מושג ברור על מה שביקשו לכתוב והם חלקו על ההנחה שיתקשו בחשיבה ללא כתיבה. הם נטו שלא להסכים לטענה, שככל שמתרכזים יותר בנושא ולא בדרך הכתיבה, כך הכתיבה טובה יותר. הם הפגינו העדפה חזקה יותר למכתבים בכתב יד מאשר מחברים אחרים, ונטו שלא להשתמש במעבד תמלילים (אלה שעשו כן, גילו נטייה חזקה לחוש שגודל המסך מגביל אותם).

הנחת הלבנים היא לעתים תהליך איטי, ומלקולם קאולי כינה כותבים שעובדים בשיטה זו (כגון ויליאם סטיירון) "יורקי דם" אולי משום שלא השתמש בשיטה זו בעצמו  (Cowley 1958:20) אלה שמשתמשים בשיטה הזו מציינים לעתים קרובות עד כמה היא שונה מטכניקת צבעי המים, ובסקר שלי, השימוש בה היה קשור בקשר החזק ביותר לשימוש בטכניקה הארכיטקטונית. ראוי לציין שהדימוי של הסופר כבעל-מלאכה מיומן ונבון קשור קשר חזק לדימוי של הסופר כאדריכל בתאוריית הספרות הנאו-קלאסית.(Abrams 1953:166)  כותבים רבים שמשתמשים בטכניקה זו נוטים לדווח והדבר נובע אולי מכך שהם כותבים טיוטה שלמה אחת בלבד שהם מבצעים תיקונים מעטים, למרות שהם משקיעים עבודת שכתוב רבה בכל מקטע של טקסט בטרם הם עוברים למקטע הבא. הערות כאלו עלולות להתפרש באופן שגוי בידי מחברים שמשתמשים בטכניקות אחרות, כפי שגילה טום רובינס כשתאר את השימוש שהוא עושה בטכניקת הנחת הלבנים:

באחד הראיונות הראשונים שנתתי אי-פעם, אמרתי שאיני משכתב, ומישהו כתב מאמר מלגלג שבו העלה מן האוב את אותה הערה פוגענית של טרומן קאפוט אודות ג'ק קרואק... "אין זו כתיבה, זוהי הקלדה", אולי ההערה הספרותית המטופשת ביותר שהושמעה אי-פעם. לפיכך, איני אומר זאת עוד. התכוונתי לכך שאני כותב לאט כל-כך, עד שאני משכתב לאורך הדרך. כשאתה כותב רק שני עמודים ביום, ואתה ישוב על שולחנך במשך קרוב לשש שעות ביום, אינך מקליד. אני מנסה שלא להניח לעולם מאחורי משפט עד שהגיע לדרגת השלמות הגבוהה ביותר האפשרית. איני אחד מאלה שיושבים ומקיאים אל הדף 20 עד 30 עמודים ובסופו של דבר מגיעים ל18- עמודים משוכתבים. לעולם אינני רץ קדימה. אני פותח במשפט הראשון בדרך כלל אני מתחיל בכותרת; אני כותב אותה על עמוד אחד, ולאחר מכן הופך את הדף וכותב את המשפט הראשון. אחר כך אני כותב את המשפט השני. זה לינארי מאד, מאד כרונולוגי, גם כשהעלילה אינה כזו. (Strickland 1989:211-12)

טום רובינס הבחין בבירור בין טכניקת הנחת הלבנים לבין האופן שבו הוא רואה טכניקות אחרות (ככל הנראה שילוב בין טכניקת צבעי המים לבין טכניקת ציור השמן).

טכניקת ציור השמן
ציורי שמן ניתנים לעיבוד מחדש לאורך זמן באופן שאינו מתאפשר בצבעי מים: בעזרת צבעי שמן, ניתן לצייר מחדש פרטים רבים באופן שיגרום עד מהרה ל"בוץ" בצבעי שמן. בדרך כלל, יש למשטח של ציור שמן טקסטורה שנהוג לכנותה "ציירית": טקסטורה שחושפת את שלבי העבודה. כמה דוגמאות למטאפורת ציור השמן הופיעו בסקירתי. הסופר קורט וונגוט דיווח כך: "בדרך כלל, אני מתחיל עם מספר רעיונות, אני מתחיל לשחק איתם. אלו הן מחשבות אותנטיות על דברים שמטרידים אותי בחיי. דרך אחת שבעזרתה אני מתמודד איתם היא בכתיבה. אני משחק עם הרעיונות האלה עד שהם מתחילים להיראות לי נכונים. זה דומה לציור שמן. אני מושח שכבת צבע, ולאחר מכן מוסיף עליה שכבה נוספת. לפתע פתאום מתקבלת יצירה שלמה ואז ניתן למסגרה... הדבר דומה להתבוננות במכשיר פקס במשרד כדי לראות מה יוצא ממנו" (134:1989 Strickland). אלברטו מוראביה השתמש אף הוא באותה המטאפורה: "אני עובד על כל ספר פעמים רבות. אני אוהב להשוות את השיטה שלי לזו של ציירים מלפני מאות שנים, שעברו משכבה לשכבה. הטיוטה הראשונה היא גסה למדי.... לאחר מכן, אני משכתבה או מוסיף לה "שכבות" במידה שעונה על הצורך" (196:1958 Cowley).

זוהי טכניקה של תכנון מזערי ותיקון מירבי. אלה מבין המשתתפים במחקר שלי שהשתמשו לעתים קרובות בטכניקה זו גילו נטייה חזקה לכתוב על מנת להבין טוב יותר את מחשבותיהם. כמעט מחציתם דיווחו כי הם אינם בוחרים במודע בטכניקות הכתיבה שלהם. ברור שהכותבים הללו נזקקים למידה רבה של שכתוב, ותכופות הם גם משמיטים חלק ניכר מהטיוטה. כפי שניתן לצפות, הם נוטים פחות לעבוד על פי סדר. מעניין לציין שרבים מהם היו בשנות העשרים והשלושים לחייהם, ודיווחו שלא ניתנה להם הדרכה כלשהי בנושא חיבור טקסטים. תהיתי שמא כמה מחברים זונחים את הטכניקה הזו עם התבגרותם, או שמא בני הדור הישן מעולם לא כתבו כך. אפשר שדפוס זה משקף אידאולוגיות ששלטו במערכת החינוך הבריטית לפני כ10-15- שנה, שבה היה מקובל מאד לדבר על "אלתור" (דבר שהשתקף במידת מה גם בפרקטיקה החינוכית), בניגוד לאובססיית התכנון המוקדם ששלטה קודם לכן. אלה שנטו להשתמש בטכניקה זו לעתים קרובות נטו להסכים שכתיבתם טובה יותר ככל שהם מתרכזים יותר בנושא ופחות בדרך שבה הם כותבים. הם הפגינו נטייה חזקה שלא להימנע מדיבור על טקסט בשלבי כתיבתו, וגם לחוש שזה עוזר להם להניח בצד טקסט ולשוב אליו מאוחר יותר. באשר לשימוש שלהם בכלי כתיבה, הם נחלקו שווה-בשווה סביב השאלה, אם כתב-יד הוא איטי מדי בעבורם (כותבים אחרים נטו שלא לחשוב שכתיבה ביד היא איטית מדי). בהשוואה לכותבים אחרים, הם נטו הרבה יותר לערוך בין השורות. בסקירה שלי, מעבד התמלילים שימש את הכותבים בטכניקה זו בשיעור הגבוה ביותר: %79 מהם משתמשים במעבד תמלילים לעתים קרובות. הם הפגינו נטייה חזקה יותר מאחרים לדווח שהם חשים פוריים יותר מאז החלו להשתמש במעבד התמלילים, אך הם הפגינו נטייה חזקה מאד לעבור על הטקסט שלהם בדף מודפס ולא על המסך, מתוך תחושה שגודל המסך מגביל אותם.

מיוריאל האריס טען שהטיוטות הראשונות של "מרבי הטיוטות" נוטות להיות מנחות = כותב יותר מאשר מנחות = קורא: היינו, הן מהוות בעיקר עזר לחשיבה של המחבר יותר מכפי שהן מותאמות לצרכי הקוראים. מחברים כאלה נוטים להשמיט חלק ניכר מהטקסט שנכתב בדרך זו. הם גם עלולים ללכת לאיבוד בטקסטים המתפתחים שלהם ולגלות צורך עז לשוב ולקרוא את אשר כתבו (187:1989 Harris). טכניקת ציור השמן אינה משמשת רק סופרים.

אחד מהמדענים המובילים בתחום הביוכימיה דיווח כדלקמן: "אני מפתח מאמר מתוך הערפל. זה מגיע לי בקטעים, וכל קטע מתעצב קמעא עם השתלבותו ביתר הטקסט. אין זה אפוא משהו לינארי שמתחיל בהתחלה ומגיע אל הסוף, אלא מקבץ של קטעים". כותב אחר דיווח כי הוא "כותב מספר פעמים, עד שמתגבשת אצלי תפיסה של דרך העברת המסר, ולאחר מכן אני פשוט נותן למאמר לזרום... אני כותב את המאמר ונותן לו לצאת כמו שהוא יוצא... הטיוטה הראשונה שלי היא מאסה ענקית, ארכנית וחסרת צורה... מצאתי את עצמי מוחק... אני מסנן כמות עצומה" (שניהם מצוטטים ב - 231 ,230:1988 Rymer).

טכניקת צבעי המים
כמו בציור בצבעי מים, טכניקה זו כרוכה בנסיון להפיק גרסה שלמה בנסיון הראשון, עם מידה מזערית של תיקונים. ציורים בצבעי מים מתאפיינים לרוב בתחושה של טריות ומגע קליל. ג'יימס בריטון התייחס במפורש לטכניקה זו כ"ציור בצבעי מים", והדגיש כפי שעשה גם המשורר סטיוון ספנדר (1946) את ההבדל בין טכניקה זו לטכניקת ציור השמן, "שבה פיגמנט אחד עשוי לשמש כדי למחות פיגמנט אחר". בריטון קישר זאת עם התפיסה שלו - "עיצוב בנקודת המבע", וקבע ש"התהליך הראשוני חייב למצות מייד חלק גדול ככל האפשר מחזונו של הצייר" (65:1980 Britton). גישה בלתי-אמצעית שכזו (בניגוד לכתיבה מתוכננת יותר, או כפופה לתיקונים מקיפים יותר) מקובלת בדרך כלל על סופרים מתחילים. קרל ברייטר ומרלן סקרדמאליה (1987) מדברים על טכניקת "סיפור הידע" הבלתי-ביקורתית של מתחילים. בידיהם, הדבר עלול להניב פרוזה מונחת כותב שאינה מותאמת דיה לצרכי הקוראים. מלבד חוסר נסיון, גורמים מצביים (כגון מועדים סופיים למסירה או העדר מוטיבציה) עלולים כמובן ליצור מצב שבו הטיוטה הראשונה היא גם הטיוטה הסופית. עם זאת, טכניקת צבעי המים היא גם הטכניקה המועדפת על מחברים מפורסמים רבים. במקרה של סופרים, הדבר עשוי לשקף נסיון לשמר "ספונטניות", "דבקות בתחושה הראשונית" או דיוק בתאור. סופרים אחרים חשים גם לעתים צורך בשימור התנופה. כמה מחברים מספרים שהם יוצרים טקסטים שלמים במחשבתם לאחר תקופה ארוכה של "דגירה" או "תסיסה" פנימית. אחרים מספרים על כתיבה "בלא מחשבה מראש" ש"מוכתבת" על ידי קול פנימי.

במקרה של טקסטים קצרים שלגביהם הם חשים ביטחון רב, סביר להניח שרוב המחברים כותבים בדרך זו. במקרה של כמה כותבים, הדבר עשוי להוות פשוט טכניקה ראשונית לכתיבת טיוטה ראשונה; לעתים רק בחלק מהטקסט. ג'ון סטיינבק עבד בדרך זו כיוון שחש כי "שכתוב תוך כדי הכתיבה... פוגע בזרימה ובמקצב שיכולים לנבוע אך ורק מתוך מעין זיקה בלתי-מודעת לחומר" (185:1977 Plimpton). בדומה לכך, ריי ברדברי דיווח: "אני כותב טיוטה ראשונה בהשתוקקות ובמהירות רבה ככל האפשר. אני סבור שלסיפור יש תוקף רק כשהוא בלתי-אמצעי ומלא תשוקה; כשהוא עולה מאוב התת-מודע. אם אתה מתערב בתהליך זה בצורה כלשהי, אתה פשוט הורס אותו" (54:1989 Strickland).

כפי שניתן לצפות, אלה שמשתמשים בטכניקה זו של טיוטה יחידה במחקר שלי על כותבים מהאקדמיה נבדלו במידה הרבה ביותר מאלה שהעדיפו את טכניקת ציור השמן בכך שהפגינו נטייה חזקה מאד שלא לבצע תיקונים רבים. הם נטו לעבוד בעיקר לפי סדר והפגינו נטייה חזקה מאד לתקן שגיאות בעיקר תוך כדי הכתיבה. הם היו חלוקים בשאלה, אם זה עוזר להם להניח טקסט בצד ולשוב אליו מאוחר יותר. רובם נטו להעדיף שלא לדון בטקסט בעת כתיבתו. הם גם גילו נטייה חזקה שלא לערוך בין השורות. הכותבים הללו הפגינו נטיה חזקה יותר מהאחרים להשתמש בעט או בעפרון, ולא במעבד תמלילים.

מיוריאל האריס תיארה את העדפתם של "בעלי הטיוטה האחת" להתחיל ב"מיקוד מפותח": ליצור אופציות מוגבלות בטרם הכתיבה, להכריע בדבר התוכנית במהירות, לבצע שינויים מזעריים בטקסט ולמעט בקריאה חוזרת. היא גם טוענת שהם נוטים לגלות סובלנות נמוכה לעמימות, להזדקק לסגירה מהירה ובאופן כללי, לסלוד מהכתיבה. כל אלה עומדים בניגוד עז להעדפתם של "מרבי הטיוטות" לנקוט בגישה של חקירה פתוחה, כולל הרצון להתחיל כבר בשלב ראשוני מאד (1989 Harris). ויליאם לוץ, אקדמאי מארה"ב, דיווח כדלקמן: לפני שאני כותב, אני כותב במחשבתי. ככל שהכתיבה קשה ומורכבת יותר, כך עלי לחשוב זמן רב יותר בטרם אני כותב. רעיונות דוגרים במוחי. בשעה שאני מדבר, נוהג, שוחה ועוסק בפעילות גופנית, אני חושב, מתכנן וכותב. אני חושב על ההקדמה, באילו דוגמאות עלי להשתמש, כיצד לפתח את הרעיון המרכזי, באיזה סוג של סיום עלי להשתמש. אני כותב, מתקן, דואג, מתייאש, מוותר, ומתחיל מהתחלה, וכל זאת עוד בטרם התחלתי בכלל להעלות מלים על הנייר... הכתיבה אינה מהווה מבחינתי תהליך של גילוי... תהליך הכתיבה מתרחש במוחי. מרגע שהושלם תהליך זה, התוצר עולה בשלמותו. לעתים קרובות, אני מסוגל לכתוב כמה עמודים ברציפות ללא הפסקה, עם מעט מאד תיקוני עריכה או אף שינויים קלים. (Waldrep 1985, I:186-7)

במקרה של אחד ממרואייני (הסטוריון), השימוש בטכניקת צבעי המים נבע מסלידתו מהכתיבה, ושיקף רצון "להיפטר מזה מהר ככל האפשר" (222:1992 Chandler).

טכניקות מעורבות
מבין 107 הכותבים האקדמאיים שבסקירתי, 57 נהגו להשתמש לעתים קרובות בטכניקה
הארכיטקטונית, 38 נהגו להשתמש בהנחת לבנים, 33 השתמשו בציור שמן, ו – 20 השתמשו
תכופות בטכניקת צבעי המים. רק 15 מביניהם לא נהגו להשתמש לעתים קרובות באף אחת
מארבע הטכניקות הללו. מפתה מאד לכנות את המשתמשים התכופים בטכניקות השונות
אדריכלים, מניחי לבנים, ציירים בצבעי שמן, וציירים בצבעי מים, ולעתים עשיתי זאת כאן,
אך זוהי גישה מטעה כיוון שמחברים רבים עושים שימוש תדיר ביותר מטכניקה אחת. לדוגמה,
דומה שסופרת הילדים הבריטית המפורסמת אניד בלייטון כתבה סיפורים בעזרת טכניקת
צבעי המים, את האוטוביוגרפיה שלה בעזרת הטכניקה הארכיטקטונית ומאמרים בעזרת
טכניקת ציור השמן (138:1957 McKellar). מאידך גיסא, סופרים רבים נוטים בהחלט
להעדיף טכניקה יחידה: במובן זה, בהחלט ייתכן שקיימים כמה אדריכלים, מניחי לבנים,
ציירים בצבעי שמן וציירים בצבעי מים. מבין 107 הכותבים מהאקדמיה, 45 דיווחו על
שימוש תדיר באחת מהטכניקות הללו בלבד; 35 השתמשו בשתיים מהן; 9 השתמשו בשלוש;
ורק אחד השתמש בכל הארבע. במקרים בהם נעשה שימוש משולב בכמה טכניקות, אלו ששימשו
יחדיו לעתים קרובות ביותר היו הנחת לבנים ואדריכלות, ואלו ששימשו יחדיו לעתים
רחוקות ביותר היו ציור שמן וציור מים וציור שמן והנחת לבנים. בסקר שערכתי, נעשה
שימוש בכל ארבע הטכניקות בכל תחומי הידע (אמנות, מדעי החברה ומדעי הטבע). עם זאת,
בעוד שהטכניקה הארכיטקטונית היתה השכיחה ביותר בכל התחומים, מרבית המשתמשים בה
(כשני שלישים מתוכם) היו מדענים. טכניקת צבעי המים היתה הנדירה ביותר בקרב כל
הנשאלים, אך היתה נדירה במיוחד במדעים, בהם הטכניקה הנדירה השנייה היתה ציור שמן.

היו שטענו לקשר אפשרי בין בשלות המחבר לבין הטכניקה המועדפת עליו. אליוט ז'אק
(1970) טען שלפחות בקרב הסופרים, טכניקת צבעי המים אופיינית יותר ליצירות של
צעירים, בעוד שטכניקת ציור השמן אופיינית יותר ליצירות של סופרים בשנות השלושים
המאוחרות לחייהם. פרשנות זו לא נתמכה בידי סקר הכותבים מהאקדמיה שערכתי, ואף לא
בידי סקירת דיווחי הסופרים.

שיטת המחקר שלי אינה שונה מזו שנקטו ג'ון הייז ולינדה פלאואר (1980). עם זאת, הם
פירשו הבדלים בין-אישיים בשיטות הכתיבה במונחים של הבדלים ב"קביעת יעדים", פרשנות
שקשה לראות כיצד תוכל לשקף את התנסויותיהם של אלה שרואים בכתיבתם צורה של "גילוי".
בהשוואה לגישתם, הטכניקה הארכיטקטונית דומה למערך 4, הנחת לבנים דומה למערך 1, ציור שמן דומה למערך 2 וטכניקת צבעי המים למערך 1.

לא עסקתי כאן במה שניתן לכנות טקטיקות של כתיבה. אלו הן שיטות ספציפיות יותר לסוג
הכתיבה שבו מדובר. בהקשר של כתיבה אקדמית, ג'ודית' ריילי (1984 a, b, c)  ציינה שלוש
מטלות בסיסיות בניסוח חומרי הוראה באוניברסיטה הפתוחה: א) מציאת מקורות ובחירתם; ב)
סידור החומר; ו-ג) מציאת המלים. הטקטיקות שבהן נעשה שימוש השתנו ממקרה למקרה, בכך
שנבחרו נקודות מוצא שונות או סדרי עדיפויות שונים של שלוש המטלות. אפשר שהדבר אינו
שונה כל-כך מכתיבה ספרותית, שבה ניתן להתחיל, למשל, בדמויות, בעלילה או ב"מספר".
המטאפורות של ריילי לטקטיקות כתיבה הן: אריזת ארגז; הפקת מחזה; הנחת מסילת הברזל.
האורזים מתחילים ברישום התכולה, שנוטה להתרחב ככל שהם קוראים יותר על הנושאים
בהם מדובר. המטלה הראשונה שלהם היא נסיון להכניס חומר רב ככל האפשר לתוך מבנה
מסוג כלשהו, ובצורה מסודרת. מפיקי מחזות מתחילים ב"ליהוק" בני-סמכא מרכזיים בנושא,
טקסטים וציטוטים חשובים. המטלה העיקרית היא עיצוב הטקסט לכלל "שלם יצירתי". מניחי
מסילת הברזל מתחילים בתכנון נתיב שעובר דרך החומר, שלעתים מותווה מחדש מספר
פעמים הן לפני הנסיון לכתוב את הטקסט והן לאחריו. במקרה זה, המטלה המרכזית היא
הנסיון לתת מענה לצרכי הרכבות (הסטודנטים הקוראים). היא סברה גם ש"אין סיכוי רב
שאנשים יעברו מגישה אחת לגישה אחרת... ומדוע שיעשו זאת? אין לי כל סיבה לחשוב
שגישה אחת מבין השלוש הופכת את המשימה לקלה יותר, או מניבה בהכרח תוצר עדיף"
(5:1970 Riley). הדבר דומה להשקפתי בנוגע לטכניקות כתיבה. ריילי ציינה גם שדומה
שטקטיקות אינן קשורות לתחומים אקדמיים מסוימים: כל שלוש הטקטיקות שימשו במדעי
החברה, ודומה שרק האורזים נעדרו משורות המתמטיקאים. כמו כן, היא לא גילתה קשר
כלשהו בין הטקטיקה המועדפת לבין נסיון הכתיבה.

(מתוך ספרי, "אקט הכתיבה").

 מקורות

 

  • Abrams, M. H. (1953): The Mirror and the Lamp: Romantic Theory and the Critical Tradition . Oxford: Oxford University Press
  • Bereiter, C. & M. Scardamalia (1987): The Psychology of Written Composition. Hillsdale, NJ: Erlbaum
  • Britton, J. (1980): 'Shaping at the Point of Utterance'. In A. Freedman & I. Pringle (eds.): Reinventing the Rhetorical Tradition. Conway, AK: L & S/CCTE
  • Chandler, D. (1992): The Experience of Writing: A Media Theory Approach (unpublished Ph.D. thesis). Aberystwyth: University of Wales
  • Chandler, D. (1993): 'Writing Strategies and Writers' Tools', English Today 9 (2): 32-8
  • Cowley, M. (1958): Writers at Work: The 'Paris Review' Interviews, Vol. 1. London: Secker & Warburg/Harmondsworth: Penguin (pagination differs)
  • Ghiselin, B. (ed.) (1952): The Creative Process: A Symposium. Berkeley, CA: University of California Press
  • Harris, M. (1989): 'Composing Behaviours of One- and Multi-Draft Writers', College English 51 (2): 174-91
  • Hayes, J. R. & L. S. Flower (1980): 'Identifying the Organization of Writing Processes'. In L. W. Gregg & E. R. Steinberg (eds.) (1980): Cognitive Processes in Writing. Hillsdale, NJ: Lawrence Erlbaum
  • Jacques, E. (1970): Work, Creativity and Social Justice. London: Heinemann
  • McKellar, P. (1957): Imagination and Thinking: A Psychological Analysis. London: Cohen & West
  • Plimpton, G. (ed.) (1963-1988): Writers at Work: The 'Paris Review' Interviews, Vol. 4, 1977. London: Secker & Warburg/Harmondsworth: Penguin (pagination differs)
  • Riley, J. (1979): 'I Wonder What It's Like to Write a Unit', Teaching at a Distance 14: 1-8
  • Riley, J. (1984a): 'Problems of Drafting Distance Education Materials', British Journal of Educational Technology 15: 192-204
  • Riley, J. (1984b): 'Problems of Revising Drafts of Distance Education Materials', British Journal of Educational Technology 15: 205-26
  • Riley, J. (1984c): 'Drafting Behaviours in the Production of Distance Education Materials', British Journal of Educational Technology 15: 226-38
  • Rymer, J. (1988): 'Scientific Composing Processes: How Eminent Scientists Write Journal Articles'. In D. A. Jolliffe (ed.) (1988): Writing in Academic Disciplines (Advances in Writing Research, Vol. 2). Norwood, NJ: Ablex
  • Spender, S. (1946): 'The Making of a Poem'. In Ghiselin (ed.) (1952), op. cit.
  • Strickland, B. (ed.) (1989): On Being a Writer. Cincinnati, OH: Writer's Digest
  • Waldrep, T. (ed.) (1985): Writers on Writing (2 Vols.). New York: Random House
  • Zinsser, W. (1983): Writing with a Word Processor. New York: Harper & Row

Daniel Chandler
UWA 1995

 

 

מקור:

http://www.aber.ac.uk/dgc/strats.html

 

 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש