דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  אודות המגמה
  מקצוע תקשורת וחברה
  תוכנית הלימודים
  מערכים בתקשורת וחברה א
  מערכים בתקשורת וחברה ב
  מערכים בתקשורת וחברה ג
  מבניות בתקשורת וחברה ג
  מאמרים תיאורטיים
  מאמרים בנושא עיתונות
  מאמרים בנושא רדיו
  מאמרים בנושא טלוויזיה
  מאמרים בנושא פרסום
  موضوع الاعلام والمجتمع
  תקשורת אלקטרונית
  פרסום ויחסי ציבור
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,468,893 כניסות לאתר
כיפה צהובה

מאת: דני רבינוביץ

ד"ר דני רבינוביץ התבקש לקרוא במשך עשרה ימים את "הצופה". אלה רשמיו

"הצופה", עיתון התנועה העולמית של "המזרחי" ו"הפועל המזרחי". המו"ל:
הצופה בע"מ. עורך: גונן גינת. כתובת המערכת: המסגר 66 תל-אביב

ההפתעה הראשונה היא המשקל הקל. עיתון דק ורזה ממתין ליד הדלת לפנות בוקר.
גליל קליל, "הצופה", עם טעם של פעם. "דבר", "למרחב", "על המשמר" עליהם
השלום ואפילו "הארץ" בימים שטרם מהפכת המוספים, המודעות והאינסרטים, היו
מקלונים כאלה. המחיר, אגב, אינו פרופורציונלי למשקל. מנוי על "הצופה" עולה
80 שקלים לחודש. הארץ עולה 140 ושוקל פי שלוש (ביום שישי פי ארבע). זה
כמובן קשור גם לעניין המודעות, שאליו עוד נגיע.

ההפתעה השנייה קופצת לעיניים כשמתירים את הגומי ופורשים את העמוד הראשון.
הכותרת "הצופה", האריזה "מעריב". גודל הדף הקטן הזהה. כותרות ורקעים
ורשתות באדום וכחול ושחור, עם סגול לימים רגועים ויותר שחור ואפור לימים
מבשרי סכנה. ההבדל העיקרי: אין ב"הצופה" נטייה למריחת דם על הכותרות,
אפילו לא בימים שאחרי הכאת החייל אסף מיארה בצומת ש"הצופה" אוהב לכנות
"צומת הלינץ'".

ההשראה מעיתוני הערב מתבטאת גם במבנה העמוד הראשון. מקסימום שלוש כתבות.
מקסימום 150 מלה בכל אחת - בדרך-כלל פחות. כותרת ראשית גדולה וברורה
("מלחמה בלבנון" ב- 30.11.98, "פסק זמן לנתניהו" ב- 08.12.98), עם פתיח של
שורה או שתיים מעליה וכותרת משנה של שורה או שתיים מתחתיה. יש ימים, כמו
אלה שמיד אחרי הפיאסקו של נתניהו במליאת הכנסת בתחילת דצמבר, שבהם מוקדש
עמוד השער לסיפור אחד בלבד. שלוש או ארבע כותרות וכותרות משנה, שתי תמונות
צבע על כיתוביהן, אפס טקסט. בקיצור, הסדינים הטרחניים של "הצופה" מפעם, עם
כתבות שחור-לבן צפופות, דידקטיות ומטיפות מוסר בכתב קטן, פינו מקום לדרמות
קליטות ולתקשורתיות פשטנית בנוסח הטבלואידים. רשת א' אאוט. אם.טי.וי אין.

הרושם מעמוד השער נותר עקבי לאורך יתר עמודי הכרוניקה החדשותית של
"הצופה". ידיעות ענייניות במקצב מהיר, שמי שקורא אותן בלי לדעת עלול לטעות
ולנחש שנגזרו מ"ידיעות" או "מעריב". ידיעות חוץ וביטחון בז'רגון המקובל
במיינסטרים התקשורתי הישראלי, פרק משק וכלכלה סביר, דיווח מפתיע בפירוטו
ובאבחנותיו מהרשות-הפלסטינית.

פרקי החדשות של "הצופה" משקפים עיתון מציאותי ומחובר שנכתב מנקודת המבט
של הסכמי אוסלו כעובדה מוגמרת. עיתון שהאני הקולקטיבי הכותב שלו איננו
מתיישבי השטחים, עיתון שמתרחק מחרד"לות ומדווח על החרדים כעל "אחר" מובהק.
קהל היעד והקורא הממוצע שאליו פונים עמודי החדשות של "הצופה" קרוב יותר
לסקטור העירוני בורגני של המפד"ל. עורכי-דין ורואי-חשבון מרמת-גן וגבעתיים
וראשון, שנוהגים כל בוקר למשרדים במרכז תל-אביב. רובם לא קיבלו את "הארץ"
עם "הצופה" בבוקר. חלקם ירשו אולי את המנוי מאבא שהאמין בסיעה של יצחק
רפאל ועוד ממתין להבטחת הדור הצעיר של בן-מאיר והמר. אבל כולם, וזה הימור
בטוח, יראו עד הצהריים את כותרות "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" ויקראו לפחות
אחד מהם. "הצופה" יכול, אולי, לנסות לתת הדגש כזה או להמעיט בערך משהו
אחר, אך אין לו שום סיכוי ריאלי להבנות עבור קוראיו סדר-יום אלטרנטיבי.
הוא גם לא מנסה - לפחות לא בעמודי החדשות.

עיתונאי "הצופה" הם כמעט כולם גברים, ורוב השמות (דויטש, הוברמן, פיקרש,
זפט, אהרונוביץ, גולדשטיין) מביאים צליל אשכנזי ברור. תמונה סטטיסטית
מלאה, עם זאת, היא בלתי אפשרית, שכן קרוב למחצית ממספר הכתבות החדשותיות
מופיעות בלי "ביי ליין", כלומר חפות מכל איזכור שם הכתב או המקור, אפילו
בלי שם סוכנות ידיעות. ידיעות שנופלות מהשמים, בלי מקור ושורש, כתובות
מתוך סמכות סתמית, מעודדות את הקורא שלא לחקור במופלא.

גם חדשות הפנים משכפלות רוב הזמן את סדר-היום שקובעים טייקוני התקשורת
מקרליבך ודרך פתח-תקווה ורוממה. נפילות אקזוטיות, דוגמת הידיעה המצולמת
"מדינאים מפינלנד במכללת אורות ישראל" (10.12.98, עמ' 5), עם תמונה סתמית
של מנהלי המכללה בחליפות ובכיפות סרוגות בחברת עסקן פיני מדרג ג' - הן
היוצא מהכלל, והן מעטות יחסית. גם הדיווחים מהמגזר המפד"לי, על ארגוניו
ומוסדותיו, הם במינון נמוך. כבר לא ביטאון מגזרי, "הצופה". רק המוסף
השבועי מביא טור קבוע על השבוע בבני-עקיבא ולידו טור מאזן על השבוע בשירות
הלאומי ההתנדבותי לבנות.

עמודי הדעות, לעומת כל אלו, הם אופרה אחרת. מספר בעלי הדעה המפרנסים את
עמודי הדעות ב"הצופה" גדול פי כמה ממספר העיתונאים המזינים את עמודי
החדשות. בעמודים 7,8,9, מופיעים מדי יום בין שישה לשמונה מאמרים, ואליהם
מצטרפים בדרך-כלל לפחות שני טורים אישיים בעמודים 10 או 13. השמות אינם
זהים מיום ליום, כך שמאגר מביעי הדעה הוא בן כמה עשרות. מה שביתר העיתונים
נכנס יום-יום בחמישה מאמרים על פני עמוד אחד ("הארץ") או שניים ("מעריב"
ו"ידיעות אחרונות"), תופס ב"הצופה" עד עשרה מאמרים בשלושה עד ארבעה
עמודים. מבחינת מספר מלים, מדובר בלמעלה משליש מנפח העיתון.

בניגוד לדיווח החדשותי הענייני והניטרלי יחסית, מאמרי הדעות בוטים יותר
ומייצגים גווני ביניים של קשת דעות צרה וימנית. "הצופה" מוכן לסבול, למשל,
את ההגיג הסהרורי, פורץ הגבולות בין טוב לרע ומטיף לשפיכות דמים, שכתבה
נדיה מטר, יו"ר עמותת "נשים בירוק" (10.12.89 עמ' 9), בעקבות האירוע שבו
הוכה החייל אסף מיארה בצומת מצפון לרמאללה. האירוע מזכיר למטר את אילנה
פודולסקי מקריית-ארבע, שנקלעה לפני ארבע שנים לאירוע דומה. "המון ערבי
רצחני", כותבת מטר, "זרק אבנים ובקבוקי תבערה על מכוניתה. אילנה יצאה
ממכוניתה וירתה באוויר. הכביש התפנה, ואילנה המשיכה בדרכה. מסתבר שאחד
הערבים התוקפים נפצע מירי אקדחה, ולאחר שבוע מת. אילנה נעצרה והועמדה לדין
בגין רצח. אחרי שנתיים וחצי של דיונים, שהתישו את אילנה נפשית וכלכלית,
הורשעה אילנה בהריגה וגזרו עליה שלוש שנות מאסר. לאחר קמפיין גדול, שבו
אנחנו ב'נשים בירוק' היינו פעילים מאוד (כך! ד"ר) נתן הנשיא לאילנה חנינה
מבית-הכלא, ובמקום זה היה עליה לעבוד בעבודות שירות. וזה עוד לא סוף
הסיפור! משפחת הערבי ההרוג, אותו ערבי שהיה בין התוקפים שניסו להרוג את
אילנה, דורשים ממנה, במצח נחושה, פיצויים של מאות אלפי דולרים! ואילנה, עד
היום, ממשיכה עם המשפט הזה בחשש גדול שהוא ייגמר לטובת משפחת הערבי..."

השורה התחתונה של מטר: אבנים "הורגים" (כך!) ולכן חייב הממסד להתייחס אל
אבנים כאל נשק חם ולאפשר למי שמותקף להגיב בירי בלי סכנת סחבת משפטית
מטרידה.

ידיד עופר (30.11.98, עמ' 8) שופך את מררתו על הקשר שרקמו אחמד טיבי
ורפיק חלבי להשתלט על התקשורת הישראלית. הטענה נשמעה גם בכלי תקשורת
אחרים בישראל, אך עופר נוקט טקטיקה מעניינת: במאמר הביקורת אין ולו איזכור
אחד של שמות נשואי הביקורת. טיבי מכונה בכתבה "שמשו-יועצו של המרצח מעזה"
וחלבי "חברו-ידידו העומד לרשותו לפרסם את דבריו בכל עת בטלוויזיה שלנו".
השניים מכונים בהמשך "שני נחשים צפעונים", והכותב יודע לזהות גם את
תומכיהם המתחנפים אליהם - "יפי הנפש השורצים מקיבוצי השמאל". הרב אברהם
וסרמן (06.12.98, עמ' 9) קורא לחדול ממיגון היישובים בשטחים ולצאת ללא
דיחוי למתקפה אקטיבית על הפלסטינים, ומאיר גרוס (08.12.98, עמ' 9) קובל על
חולשת הדעת והמוסר של ישראל המביאה אותה לוויתורים מפליגים בכל חזית,
מלבנון, עבור בשטחים ובשחרור אסירים, וכלה בוויתור על פולארד ועל שחרור
עזאם עזאם.

לא כל כותבי הדעות ב"הצופה", עם זאת, כותבים מהשוליים הימניים. משה
אישון, מהבכירים והוותיקים בין אנשי העיתון, מרבה לכתוב על דילמות מדיניות
וערכיות. על הדילמה בלבנון (30.11.98, עמ' 7), על החשש שאירועי השטחים
מסמנים חזרה לימי האינתיפאדה (07.12.98, עמ' 7) או על מצוקתו של נתניהו
(10.12.98, עמ' 7). רעיונותיו אינם מתלהמים, וסגנונו, כרוח המפד"ל מאז
ומתמיד, הוא חיבוטין עלי נייר של מינסק ופינסק: זה מול זה, הכא והתם, מצד
אחד, מצד שני, מאידך גיסא. סגנון תלמודי ומייגע משהו, עם נטייה לשוב תמיד
אל נקודת ארכימדס המפד"לית בת האלמוות, כולל אופציית האחדות הלאומית
ומינים אחרים של שמן זית זך קונסנזואלי.

יוסף דור כותב מסות ארכניות על הצגות הילדים הירודות ועל מנחי ערוץ
הילדים המגוחכים (30.11.98, עמ' 8), ישראל כהן (עמ' 9) כותב בהיר ומעניין
על תנועות-הנוער, שאם רק יתוקצבו יהוו משקל נגד לתרבות הזמן הפנוי המסכנת
את נפש הנוער, ושלום צוריאל (עמוד 10) מצביע על שורש הרע: הפילוג במפד"ל.
נתאחדה חברים, הוא רומז, ואז יבוא לציון גואל.

יש ב"הצופה" גם נסיונות לכתיבה הומוריסטית. נפתלי קראוס, למשל, כותב מדור
בשם "היה ונברא". הוא יורד בו באירוניה על התקשורת (החילונית) שנכשלה ולא
הצליחה לקשר בין יום האיידס לבין החרדים שנואי נפשה, ונכשלה גם עם קצין
המשטרה הבכיר ואשתו נותנת הפטורים, שיצאו בלי קונוטציה של שידוך לדתיים
(06.12.98, עמ' 10). קראוס טוען (בהומור כמובן) שהזעקה נגד הכאת נשים היא
יללת צבועים, ורומז שלפעמים דווקא נשים הן אלו שמכות גברים (30.11.98, עמ'
13). פה ושם מפציע חרזן או איש עם שאלות רטוריות ו"ויצים" שאמורים
להצחיקנו עד להתפקע, אבל ככלל אפשר לומר שההומור בעיתונות הדתית אינו
מוצלח במיוחד. מעין גרסה פושרת של צוות הבדיחה והחידוד הדתי המופיעים מפעם
לפעם בערוץ הראשון וצוחקים בקול גדול, האחד מבדיחותיו של רעהו.

יש בשולי "הצופה" גם מדור אופנה ומשפחה מהוסס פעם או פעמיים בשבוע, מדור
ספורט שמתעלם בהפגנתיות מכדורגל וחילולי שבת אחרים ומתרכז בכדורסל, ומוסף
שבועי ("הצופה השבוע"), שחציו הראשון פובליציסטיקה וחציו סקירת ספרים
ומחקרים.

הצבע הפוליטי של עמודי הפובליציסטיקה מתחבר באופן לא מפתיע לגוון הברור
של המודעות בתשלום. אין הרבה מודעות ב"הצופה" - אולי חמש או שבע בכל
גיליון. המפרסמים העיקריים הם מוסדות: המפד"ל, משרד החינוך, "אמונה"
(תנועת האשה הדתית-לאומית), רדיו קול-חי, ועד רבני יש"ע, איחוד הרבנים
למען ארץ-ישראל, ועד רבני חב"ד. רק מודעות בודדות (בממוצע אחת ליומיים או
שלושה) באות מהמגזר העסקי: מלונות הווארד ג'ונסון מפרסמים את מלון
"רימונים" בצפת לקראת החנוכה, "משהב" מציעה את משכנות-אפק, שכונה דתית
בראש העין, "אפרופו" מפרסמים על פני עמוד שלם שהמסעדות התאילנדיות שלהם
כשרות למהדרין. מה שברור הוא שמהזרזיף המסחרי הזה אי-אפשר להחזיק עיתון.
עיקר ההכנסה, כך נראה, בא מהקדשת קרוב לעשרים אחוזים מהעיתון למודעות חובה
שמפרסמים תאגידים מסחריים ואחרים. מי שלא פותח את "הצופה" לא ידע אף פעם
על עשרות האסיפות הכלליות, מן המניין ושלא מן המניין, של גופים כלכליים
גדולים ושל אגודות ועמותות וארגונים מכל סוג, אשר מזומנים כל ערב בארצנו
הקטנה. ועוד לא מנינו את דיווחי החובה של קרנות ותאגידים על תשואות ועל
מאזנים ועל תיקוני דו"חות כספיים, ואת בבת עינו של חשב העיתון - לפחות שני
עמודים שלמים בכל גיליון המוקדשים להודעות מטעם עיריות ומועצות בענייני
תכנון ובנייה.

אבל כדאי לחזור לחומר המערכתי ב"הצופה" ולסכם אותו. נראה שהעיתון במתכונתו
 המחודשת מבוסס על עסקת חבילה שמיטיבה עם כולם. החלק החדשותי נראה
כמי שוויתר באופן מודע על זהות פוליטית. בחירת החומר וצורת הגשתו נעשות
בלי זוויות ימנית או דתית מיוחדת - בוודאי לא בנושאים הבוערים שעל
סדר-היום הפוליטי בישראל. במקום זה בוחרת המערכת להשאיר את הזיהוי הפוליטי
של העיתון לעמודי הפובליציסטיקה, ולפנות להם מקום נרחב מספיק כדי להכיל
מגוון דעות, כולל "מימד". כאן מוצאים ביטוי כל הקולות: מתרועות המלחמה
והסיפוח, עבור בחיבוטי הנפש הקרועה של ותיקים שעוד רואים בהפועל המזרחי
מפלגת מרכז, וכלה בגניחות הכאב וצקצוק השפתיים נוכח הידרדרותו המוסרית
הבלתי נגמרת של הנוער החילוני.

נוסחת ההפרדה הזו בין חדשות לפובליציסטיקה היא פתרון מקצועי ושיווקי
מצוין לקהל שרוצה גם דיווח חדשותי סביר, קריא ומעורר, גם עמדות מדיניות
וערכיות כלבבו, כמה שפחות דם ואף לא זוג אחד של ציצים, רחמנא לצלן -
שהילדים לא יביכו חס וחלילה את הוריהם בשאלות שההורים לא אוהבים לפתוח.
וכל עוד מודעות התכנון והבנייה ותנועת "המזרחי" העולמית מצליחות לכסות את
הוצאות התפעול, צפוי ל"הצופה" עתיד.


* ד"ר דני רבינוביץ הוא אנתרופולוג מהמחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה
באוניברסיטה העברית בירושלים


 
 
מקור:
 
העין השביעית, מס' 18, ינואר 1999, עמ' 32-30, הוצאת המכון הישראלי
לדמוקרטיה

 
 













 
 





גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש