דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  אודות המגמה
  מקצוע תקשורת וחברה
  תוכנית הלימודים
  מערכים בתקשורת וחברה א
  מערכים בתקשורת וחברה ב
  מערכים בתקשורת וחברה ג
  מבניות בתקשורת וחברה ג
  מאמרים תיאורטיים
  מאמרים בנושא עיתונות
  מאמרים בנושא רדיו
  מאמרים בנושא טלוויזיה
  מאמרים בנושא פרסום
  موضوع الاعلام والمجتمع
  תקשורת אלקטרונית
  פרסום ויחסי ציבור
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,466,424 כניסות לאתר
לספורט חוקים משלו

מאת: יוני קלרמן

בגיליון "ספורט הארץ" של יום א', לפני מספר שבועות, פורסמה כתבת צבע ענקית - שלושה
רבעים של העמוד הגדול (ה"סדין") של "הארץ", על סוס מירוצים. נכון, הכתבה היתה פרי עטו
של מנחם לס המהולל, שמסוגל לצקת צבע אפילו באליפות ה"דוק" של גני הילדים הקתוליים
של מדינת יוטה, אבל בכל זאת: כתבה על מירוצי סוסים, ועוד כתבת צבע, ב"פריים טיים"
עיתונאי של מדור הספורט של יום א'?
 
נשוא הכתבה, הסוס המהולל "סקרטרייט", ראוי אומנם לכתבה, ואפילו לספר. הוא שבר את
שלושת שיאי ה"טריפל קראון", שלישיית מירוצי הסוסים היוקרתיים של ארה"ב, בשנת 1973,
והשיאים האלו מחזיקים מעמד עד היום, אבל בינינו, כמה אנשים בארץ שמעו עליו בכלל?
כמה אינצ'ים נכתבו עליו בעיתונות הספורט המקומית כשהלך לעולמו בסוף שנות השמונים?
 
אם הייתי צריך לנחש מה עומד מאחורי הכתבה, הייתי מעלה מספר השערות: הצורך למלא
מדי יום א' 8 עמודי צבע דורש מן הסתם חיפוש מעמיק אחרי חומר, ומכיוון שבאותה שבת
שוחקו רק שני משחקי כדורגל בליגות הבכירות, לא היתה ברירה אלא לחפש "פילרים" מכל
סוג שהוא, אפילו בנבכי האזוטריה. בנוסף, מנחם לס זה פירמה, וכנראה עורכי המדור
חושבים שלא משנה בעצם על מה הוא כותב, העיקר ששמו מתנוסס על הכתבה.
 
אם את סקרטרייט עוד אפשר איכשהו לבלוע, ממש קשה להבין את הכתבה של יואש אלרואי,
כמה שבועות מאוחר יותר באותו מדור, על הפיזיקה המשפיעה על תנועת הכדור בעת בעיטה
מסובכת. כתבה ארוכה, מלומדת ובעיקר מייגעת זו מתאימה לעיתון מדעי, או אולי לביטאון
מאמני הכדורגל - למרות שיש לי ספקות אם כל אלו הנושאים בתואר זה בארץ היו מצליחים
להבין את הכתבה.
 
"חדשות" הביא את המהפכה
אבל מעבר לשאלות אלה עומדת שאלה אחרת לחלוטין, והיא איך בכלל הגענו למצב הזה? איך
זה שעיתון כמו "הארץ" מוציא מוסף ספורט גדול מדי יום א', מוסף שהוא גדול כל כך עד
שצריך להמציא לו תכנים? התשובה, מן הסתם, היא cosi fan tutti- כך עושים כולם. "הארץ"
הוא לא הראשון שהחל בהרחבה מטאורית של מדורי הספורט. זכות הבכורה עומדת ל"מעריב",
שהתחיל להפיק מגזין ספורט בימי שישי, ו"ידיעות אחרונות" החרה-החזיק אחריו, ואז כמובן
"הארץ" לא רצה לוותר, ופתאום יש לנו תופעה אמיתית.
 
בצד הגידול בהיקף המדורים, חלה גם התרחבות מבחינת התכנים: יותר נושאים מכוסים היום,
ויותר אנשים - רבים מהם מתחומים שאינם קשורים כלל לספורט, הם בעלי מדורים או טורים
בעיתונים. גם אופי הכתיבה קצת השתנה, וכיום בנוסף לדיווחים ופרשנויות, יש גם רכילות
וגם טורים אישיים, גם מאמרים היורדים לעומק וגם כתבות צבע. עוד מעט - ימות המשיח.
 
למרות שמדובר בתופעה של החודשים האחרונים, אפשר למצוא את שורשיה כבר לפני שנים
לא מעטות. הכל התחיל בעצם עם "חדשות" ז"ל, שיצא עם מדור ספורט מהפכני באמת. כזכור,
מדורי הספורט טרום-חדשות היו שטחים אפורים ומשמימים, שאופיינו בעיקר על ידי סגנון
כתיבה שמתייחס ביראת קודש הרואית להישגים הספורטיביים של "דוד מול גלית", ומדווח
ברצינות תהומית על כל מה שקורה לקבוצות, לשחקנים ולמאמנים.
 
בימים ההם נהגתי לומר לאלו ששאלו אותי מדוע אני מתחיל לקרוא את העיתון דווקא
מעמודי הספורט, שהספורט זה בדיוק כמו הפוליטיקה: אותן הדרמות, אותן האינטריגות
ואותם לכלוכים קטנים, אבל בספורט בסופו של דבר מדובר במשחק, ואפשר לקחת את זה
בקלות, מה שאי אפשר לומר על עמודי החדשות.
 
אגב, אין לי ספק שאני נמצא כאן בעמדת מיעוט. אני מאמין שמרבית הקוראים של מדורי
הספורט מתייחסים אליהם באותה רצינות בה הם נכתבים. קוראים אלו מזכירים לי את
החברים מהסרט "מאש" בקטע הסעודה האחרונה. למי שאינו זוכר את הסרט שנוצר לפני קרוב
ל - 30 שנה, מדובר בקטע בו ארגנו אנשי הצוות של אותו בית-חולים שדה בקוריאה טכס
אשכבה בסגנון הארוחה האחרונה של ישו לרופא השיניים של היחידה, שהיה ידוע בכינוי
Painless, וגם בגודל אברו. הכוונה היתה שטכס זה, ביחד עם האחות שזחלה למיטתו
בהמשכו, יוציאו אותו מהדיכאון העמוק בו היה שרוי בגלל החשש שהפך לאימפוטנט. ואיך
ידעו שמדובר בדיכאון עמוק במיוחד? כי שמעו אותו אומר את המשפט המזעזע: "  Poker is
."only a game

בואו נשים את הדברים על השולחן - חברים, מדובר רק בספורט, וספורט is only a game. 

מדורי הספורט כמעוז הצהוב
עורכי "חדשות" חשבו, כנראה, כמוני. מדור הספורט של "חדשות" היה מהפכני משום שהתייחס
לספורט בצורה שונה ממה שהיה מקובל עד אז. נעלמה יראת הכבוד, נעלמו הכתבות בסגנון
"העולם כולו נגדנו", נעלמו ההשתקות של הסקנדלים, כגון אלו של מכבי תל-אביב, שכולם
ידעו עליהם חוץ מאלו שמאמינים למה שכתוב במדורי הספורט. הכיסוי הפך להיות צעקני,
אפילו וולגרי, שזור בהומור, עם תיאורים מאוד עסיסיים, עם כותרות סנסציוניות, בקיצור -
עיתונות צהובה כמו שצריך.

העיתונים האחרים לא איחרו להגיב, ואט-אט הפכו מדורי הספורט למעוז הצהוב. היום
כותבים שם על הכל: על חיי המין של השחקנים, על המשכורות והחוזים שלהם, על
הפוליטיקה הפנימית, על הלכלוכים - הכל היום גלוי ומוחצן. הדבר היחידי שלא ממש
השתנה היא השפה. השפה של המדורים ממשיכה להיות נמוכה, והשחקנים והמאמנים עדיין
נשמעים כאילו הם משתמשים באותו מילון, בסט אחד מצומצם של קלישאות המוכרות היטב
לקוראי המדורים (ראה מסגרת).
 
כש"חדשות" נסגר המגמה לא השתנתה, ומדורי הספורט המשיכו לשמור על רמה נמוכה יחסית.
קרן האור לקוראים הנאורים החלה לבצבץ מכיוון המקומונים: אלו הצטיידו בכתבים
אינטליגנטיים, רהוטים, מביני עניין ובעלי כושר כתיבה נפלא. פתאום החלו המקומונים
להתמלא בעמודים רבים של כתבות צבע, כתבות רקע ופרשנויות למיניהן ברמה הגבוהה
ביותר. פתאום היה מקום בו גם הקוראים "האינטליגנטיים" יכולים לקרוא ולהנות. פתאום
היה מקום מכובד גם לספורט הנשי ואפילו, שומו שמיים, לכותבות.
 
אמצעי להתחרות בטלוויזיה
בעקבות המקומונים הגיע תורם של מגזיני הספורט המורחבים. לאו דווקא כחיקוי של
המקומונים, אלא כחלק ממלחמת הקיום הכללית של העיתון. ברוך דגן, מנהל הפרסום של
"בזק" ובעבר עיתונאי ספורט במשך 25 שנה בעיתון "דבר", רואה את התפשטות מדורי
הספורט כדרך של העיתונים להתחרות בטלוויזיה: "אם שם המשחק הוא פרסום, האויב הגדול
של העיתונים היא הטלוויזיה. כאשר בטלוויזיה הספורט הולך ותופס מקום מרכזי, כאשר
למעלה מ-50% מתקציבי ההפקה המקורית של זכייני ערוץ 2 הולך על ספורט, העיתונים
מבינים שהם חייבים לעשות משהו על מנת לשמור על הנתח שלהם בעוגת הפרסום, וזה אומר
לשמור על קהל הקוראים שלהם, וזה אומר יותר ספורט בעיתון".
 
אביב הברון, עורך מדור הספורט של "מעריב", (שהיה ככתב אחד הסמנים של הסגנון החדש)
חושב שההרחבה של מדורי הספורט טובה לכולם:
"קודם כל, לא מדובר בתופעה חדשה, כי עד לפני מספר שנים היה ל"מעריב" מוסף ספורט
בימי חמישי, בפורמט קטן של מוספים, על נייר כרומו. השאיפה שלי כעורך מדור, שאיפה
אגואיסטית במרכאות, היא שיהיה לי כמה שיותר שטח כדי לתת ביטוי לכמה שיותר דברים
שקשורים לספורט.
 
הסיבה האמיתית היא ש"מעריב" מנסה להגדיל את הפופולריות של העיתון על ידי פיתוח
מוצרים שיש להם ביקוש, ובכך להגדיל את התפוצה של העיתון. ככל שכותבים יותר על
ספורט, כותבים על נושאים רבים יותר, ועל קבוצות רבות יותר, וכך מתקרבים לקהל
קוראים גדול יותר."
 
גם אריה מליניאק, שמכיר את הנושא מכל צדדיו - כמאמן בעבר, וכעיתונאי מולטימדיה
בהווה - מאוד שמח:
"בתור מי שכותב במדור ספורט אני חושב שזה טוב מאוד. כמה שיותר כותבים על ספורט זה
יותר טוב, כי זה מאפשר לכסות תחומים שלא מכוסים באופן שוטף, ולהיכנס לעומק לנושאים
שבמדורים הרגילים אין להם מקום.
 
אני בטוח שיש גם הרבה קוראים שאינם קוראים את מדורי הספורט כל יום, כי באמת לא
מעניין אותם כמה יצאה ביירן מינכן בליגת האלופות, אבל הם כן קוראים את המגאזין."

האם המגזינים מסמלים תחילה של עליה ברמתם של המדורים והמגזינים?

מליניאק: "אני מקווה שכן. אם תשווה את המצב היום ל מצב לפני כמה שנים, תראה שיש
שיפור עצום. אבל עדיין, כמו בכל תחום, יש כותבים טובים יותר ויש טובים פחות.
 
אבל הבעיה היא לא רק עם הכותבים, אלא גם עם העורכים. אני נלחם כל הזמן ל העלות את
רמת הכתיבה, ולרדת יותר לעומקם של דברים, אבל אומרים לי שצריך לכתוב לרמה של
הקוראים, שזה בערך המקבילה הגברית של מסעודה מדימונה. הטענה היא שמדור ספורט לא
יכול להיות מנותק מהספורט, ואם לספורט יש דימוי נמוך, מדור הספורט לא יכול להיות
יוקרתי".

על הספורטאי הכותב
אולי הישועה תבוא מצד המדורים של כאלו שאינם ספורטאים, כדוגמת יריב בן- אליעזר,
אבי בן-צבי וכאלו?

מליניאק: "זה תלוי. מצד אחד, ככל שאנשים טובים יותר כותבים במדורי הספורט, זה רק
יכול להעלות את הרמה שלהם. מצד שני, התופעה של שחקנים פעילים שהם בעלי טור בעיתון
היא תופעה נפסדת לחלוטין בעיני. בטוח ש"מעריב" לא ירד על ברקוביץ אם יהיה לו משחק
גרוע, בדיוק כמו ש"ידיעות" לא ישמיץ את חיים רביבו.

בכלל, עיתונות הספורט בארץ אינה נקיה לחלוטין ממשוא פנים. ב"ידיעות" לא יורדים אף
פעם על שלמה שרף, ואילו ב"הארץ" לא תראה מילה טובה על נבחרת ישראל עד שלא נזכה
במונדיאל".

הברון חולק כמובן על האשמותיו של מליניאק: "אני חושב שטור של כוכב ספורט מוסיף
מאוד לעיתון. המקרה של איל ברקוביץ, שהוא בעל טור אצלנו, הוא דוגמה טובה לכך: הוא
קודם כל כותב בעל כושר ביטוי, ויש לו מה להגיד בנושאים רבים. שנית, הוא שחקן שמשחק
בחו"ל, שרואה שם דברים אחרים שלא רואים מכאן, וגם רואה דברים בצורה אחרת, וחווה
דברים ששחקנים כאן לא חווים. כמה שחקנים אצלנו יכולים לספר על 90 דקות מול מייקל
אוואן?"

אבל השיפור במדורי הספורט הוא לא רק בכותבים, אלא גם בתכנים. נושאים שבעבר נחשבו
על ידי עורכי המדורים כלא מעניינים או לא רלבנטיים לישראל, כמו פורמולה 1 או גולף,
מתחילים למצוא את מקומם בעיתון. לצערי, חלק מהזמן מדובר בתרגום כתבות מחו"ל, שנעשה
ל פעמים על ידי בורים, אבל כבר לא מוצאים כיום שגיאות כמו הדיווח שראיתי לפני שנים
ב"מבט ספורט", שבו הוקרן קליפ של מירוץ סוסים יוקרתי מאנגליה, והקריין דיווח רק את
שם הרוכב הזוכה, מבלי לציין את שמו של הסוס - שהוא כמובן הזוכה האמיתי במירוץ
סוסים.
 
אבל לסוס שמקבלים במתנה לא בודקים את השיניים, ועלינו רק לברך על הפלורליזם
הספורטיבי החדש. השאלה המתבקשת היא אם יש באמת קהל )חוץ ממני( לנושאים אלה. האם
מעבר לקהל הסטראוטיפי שאנו מעריכים שקורא את מדורי הספורט, קיים אכן קהל איכותי
שמתעניין בכל השטויות על סקרטרייט ועל השפעת כוח קוריוליס על נעליו של מלמיליאן.

ברוך דגון בטוח שהתשובה חיובית:
"אני מאמין שהחתך של קוראי מדורי הספורט הוא חתך כללי של האוכלוסייה הגברית. אסור
להשליך מהקהל ההולך בפועל למגרשי הספורט על קהל קוראי מדורי הספורט. הרי למשחקי
הליגה הלאומית מגיעים מדי שבת רק 30,000 איש לכל המשחקים ביחד, ובכדורסל מדובר
אולי על 10% מהכמות הזאת, אבל תוכניות הספורט, ובמיוחד משדרי הכדורגל והכדורסל,
הם בעלי רייטינג מאוד גבוה, וזה אומר קהל צופים מאוד גדול, ובהכרח גם מגוון.

אני מאמין שבקרב קוראי "הארץ" יש כאלו המעוניינים בכתבות כדוגמת אלו שהזכרת, אם כי
אני מסכים שאין להם מקום בעיתונים אחרים. אבל אם בעבר אנשים התביישו להודות שהם
קוראים מדורי ספורט, היום יש תופעה של יציאה מהארון, והיום אנשים מחתך סוציו-אקונומי
גבוה לא רק מודים שהם קוראים את מדורי הספורט, חלק מהם גם כותב בהם (לדוגמה פרופ'
יריב בן אליעזר, פרופ' אבי בן צבי ודר' יוסי אולמרט)."
 
גם מליניאק מסכים איתו: "מניסיוני האישי אני יכול להגיד לך, מתגובות שאני מקבל
מאנשים שאני פוגש או מאלה שמטלפנים אלי לרדיו, שהאנשים דווקא רוצים שיעלו את
הרמה."
 
ונעבור לפרסומות
מדורי הספורט המורחבים הם, איפוא, עובדה מוגמרת. הם זוכים לפופולריות רבה, ומהווים
אבן שואבת לקוראים עבור כל עיתון, אפילו "דבר" בזמנו (ברוך דגון: סקר שעשינו בקרב
המינויים הראה שמדור הספורט הוא המדור המועדף על למעלה מ - 40% מקוראי העיתון!).
 
מן הסתם, היינו מצפים שמדורים פופולריים כל כך יהיו מלאים במודעות, ולא היא. נהפוך
הוא: אחת התופעות המוזרות בענף היא שאי אפשר לפרסם במדורי הספורט. אין אופציה
כזאת. מקסימום - שער אחורי של המדור. בתוך המדור עצמו נמצאות, משום מה, מודעות האבל
ונמצאים גם מכרזים וכדומה, אבל אין מודעות עמוד "רגילות".
 
יורם דרורי, דרורי-שלומי, פרסומאי ותיק ומשופשף, לא מסוגל להבין את התופעה:

"העדר פרסום במדורי הספורט זה אחד הדינוזאורים האחרונים השורדים בענף. לעידן
המודרני של הפרסום יש כמה מאפיינים ברורים: אפשר לפרסם בכל מקום - משירותים
ציבוריים ועד האינטרנט; אפשר לפרסם כל דבר - מ נייר טואלט ועד רווקות יהודיות
שמחפשות חתן, ואפשר לדייק בפרסום: בעידן של הפרסום הממוקד, של הפרסום המפולח לפי
סגנון חיים, נתונים סוציו-דמוגרפיים, מידע און ליין של TGI וכיוצא בזה, ניתן לדעת
איפה בדיוק צריך לפרסם טמפונים לנשים שאיכות הסביבה חשובה להן, או איפה יש גברים
שאוהבים גם בירה וגם חטיפי טורטייה. (המערכת: איננו מפלים בין גברים לנשים: אפשר
להחליף בין שתי הדוגמאות באופן חופשי).
 
מדורי הספורט הם דוגמה מצויינת למדיום מאופיין לחלוטין. הקהל של מדורי הספורט הוא
קהל מאוד ממוקד ומפולח, וזו פשוט שטות שלא נותנים למקם בהם מודעות.
 
האבסורד גדול עוד יותר כשמסתכלים על הצד השני, והוא שהספורט בעצם חי כיום רק
בזכות המסחור והפרסום. אין קבוצת כדורגל שאין לה ספונסר, אפילו הליגות כבר
מספונסרות. חברות ענק לוקחות חסויות על תחרויות עולמיות, כדוגמה מרצדס, שלוקחת
חסות על סידרה של טורנירי טניס, והשם שלה מופיע בכל מקום במגרש, ואפילו על הרשת.
המונדיאל, למשל, היתה הצגת הפרסומת הכי טובה בעיר - היא נמכרה לכל ספונסר שאפשר
ומוסחרה עד לרמת הסיכות לניפוח הכדורים.
 
לאור כל אלה, זה מפליא, מפתיע ומיותר שאי אפשר לפרסם במדורי הספורט."
 
אתה מדבר מניסיון כמובן.

"בוודאי. ניסיתי כמה פעמים לעשות פרסום ממוקד או קמפיינים של קידום מכירות, ונתקלתי
בחומה אטומה, או חומה של אטימות."

תופעה משונה, לכל הדעות, אבל אולי בעצם יש לה הסבר פשוט. ברוך דגון טוען שלמערכות
העיתונים אין שום אינטרס למקם מודעות דווקא במדורי הספורט: "העיתונים שומרים על
יחס קבוע, נגיד 70:30, בין חומר מערכתי לחומר פרסומי. מדורי הספורט המורחבים
אמורים להביא יותר קוראים לעיתון, וכשהתפוצה גדלה, ממילא גדלה ההכנסה ממודעות - לא
חשוב מיקומן."
 
גם לעיתונים עצמם יש הסבר. ב"מעריב", אומר אביב הברון, "זה פשוט לא נכון. אפשר לפרסם
במדור הספורט. אם הטוטו רוצה את עמוד 4 במוסף שלי, שהוא אחד מעמודי הצבע
הבודדים, הוא מקבל אותו."

ב"מעריב", אם כך, אין בעיה. אז למה כל מי שדיברתי אתו משוכנע שאין מודעות במדורי
הספורט? כנראה בגלל שבראש של כולם (וגם שלי, עלי להודות), כשאנחנו חושבים על
מודעות אנחנו בעצם חושבים על "ידיעות" ולא על "מעריב". ומה קורה ב"ידיעות"? ב"ידיעות"
באמת אין מודעות במדורי הספורט.
 
יעקב בטינגר, המשנה למנכ"ל של "ידיעות", והשליט המיתולוגי של העיתון בתחום המודעות
שנים רבות, מספק הסבר מאוד פרוזאי לתופעה: "זה נורא פשוט. יש יותר מדי חומר מערכתי.
המדור מוגבל ל - 16עמודים, ויש המון חומר, אז אין מקום למודעות. מסיבות טכניות אי
אפשר להגדיל את המדור מעבר לכך, כך שמודעות לא נכנסות.
 
אין לי שום כוונה להעיף חומר מערכתי בשביל חומר פרסומי. מלבד זאת, המשיכה של
המדור היא בחומר המערכתי, וכשהמדור טוב יותר, מוכרים יותר עיתונים, וזו הרי המטרה.
 
אגב, אם יש לי מקום פנוי בספורט אני מכניס מודעות. הבעיה היא שהמדור נסגר מאוד
מאוחר, ואז כבר מאוחר להתעסק עם מודעות."
 
סוף דבר
האם עלינו להסתפק בתשובה פרוזאית זו? נראה שכן, בגלל שאין לנו תשובה אחרת. אבל
משום מה יש לי תחושה של החמצה. משהו כאן לא נסגר לגמרי, לא שומעים את ה"קליק"
הסופי כשכל החתיכות נופלות למקומן.

לדעתי הסיבה האמיתית לכך שאין פרסום במדורי הספורט היא לא התשובה של בטינגר. זה
לא נושא טכני. לדעתי, ולמרות כל מה שנאמר לעיל, כל הנוגעים בדבר אשמים במידה שווה -
המפרסמים, הפרסומאים והמדיה.

המפרסמים אשמים בבורות: הם כנראה אינם מודעים ליתרונות של פרסום במדורי הספורט,
לפילוח ולמיקוד המתאימים כל כך למוצרים רבים. לו היו יודעים זאת, היה מן הסתם נוצר
לחץ רב על הפרסומאים, שהיה עובר לעיתונים, שכבר היו מוצאים את הדרך לפתור את
הבעיה.

הפרסומאים אשמים בעצלות: הם אלה שאחראים לאתר עבור לקוחותיהם את המדיום הטוב
ביותר, ואם הם לא מציעים ללקוחותיהם את מדורי הספורט, כי "זו לא אופציה שקיימת", הם
אינם עושים את מלאכתם נאמנה.

ואחרונים חביבים העיתונים, שאשמים בשאננות: הם כנראה מוכרים מספיק מודעות, ואינם
בלחץ. לו היו בלחץ, היו מן הסתם מוצאים מקום להציע לפרסומאים מוצר חדש, מפולח
וממוקד, ואני סומך עליהם שהיו יודעים גם איך לעשותו אטרקטיבי..
 

כתבה זו מוקדשת לנחום ברץ ז"ל, עיתונאי, איש אשכולות, וחבר אמיתי. בין שלל
סגולותיו המופלאות היה גם חובב ספורט רציני, כשחקן וכצופה, ומבקר חריף של
מדורי הספורט ובמיוחד של שפתם. נחום שעזב אותנו בגיל 45, היה בודאי מגחך
ואומר: "בטח יכתבו עלי 'החזיק מעמד רק עד סוף המחצית הראשונה'".

 
 

 
מקור:
 
אותות 98, מס' 220, עמ' 24-28, הוצאת איגוד המפרסמים בישראל

 













 

 
 



 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש