דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  אודות המגמה
  מקצוע תקשורת וחברה
  תוכנית הלימודים
  מערכים בתקשורת וחברה א
  מערכים בתקשורת וחברה ב
  מערכים בתקשורת וחברה ג
  מבניות בתקשורת וחברה ג
  מאמרים תיאורטיים
  מאמרים בנושא עיתונות
  מאמרים בנושא רדיו
  מאמרים בנושא טלוויזיה
  מאמרים בנושא פרסום
  موضوع الاعلام والمجتمع
  תקשורת אלקטרונית
  פרסום ויחסי ציבור
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,468,963 כניסות לאתר
לקרוא לילד בשמו

מאת: עמוס גורן

אבטלה היא "התרסקות ההון האנושי" ושקר הוא "קושי להבחין בין דמיון למציאות",
חיות "מורדמות" ומשבר כלכלי הוא "מעבר לנחיתה רכה" - על שפת הצעיפים של
התקשורת.
 
ג'ורג' אורוול אמר כי אפשר לתאר בשתי צורות התנגשות של כורים שובתים עם שוטרים:
"למלים 'החזרת החוק והסדר על כנם' יש משמעות נעימה ומרגיעה, משמעות של כוחה החוסה
והמגונן, האבהי, של המדינה; בעוד שאילו תואר מקרה כ'פתיחת אש על שובתים מצד כוחות
משטרה שהוזמנו על-ידי המעבידים' היה תיאור זה, הנכון והעובדתי, מעורר כצליפת שוט"
("פוליטיקה והלשון האנגלית").
 
הצד המשתמש במלים המרגיעות הוא, בדרך-כלל, הממסד. זהו הצד המעוניין באי עשיית גלים,
בשקט תעשייתי ובהמשך הסטטוס קוו - מצב המאפשר לו להחזיק כל הזמן ביוזמה ולהכניס
שינויים בזמן ובמקום המתאימים לו. אמצעים לשוניים הם כלי מרכזי להשגת יעד זה.
 
אורוול חשף את עוצמת הצד הלשוני של הפוליטיקה כבר בשנות השלושים, אך אצלנו גילו את
"מכבסת המלים" (מטבע לשון מקורי של העיתונאי וההיסטוריון עמוס אילון) רק בתקופת
האינתיפאדה. הציבור, שהיה מקוטב בעמדותיו בעניין השטחים, הרבה ל תקוף את התקשורת.
השמאל טען נגד ביטויים מטושטשים כמו "מצא את מותו" ונגד אי-פרסום שמות הנפגעים
הפלסטינים, והימין טען נגד תבניות עריכה שפתחו תמיד ב"חיילי צה"ל הרגו הבוקר שלושה
פלסטינים" ומסרו רק לאחר מכן ש"החיילים ירו רק לאחר שמאות אנשים סגרו עליהם וסיכנו
את חייהם".
 
זהו פולמוס ידוע ואין כאן מקום להאריך בזאת. מה שידוע הרבה פחות הוא שרוב הביטויים
מעוותי המציאות החודרים ללשון התקשורת באים ממקורות לא פוליטיים, או ל פחות לא
פוליטיים מובהקים. התרבות מהירה של ביטויים כאלה עושה את לשון התקשורת מנופחת ולא
בהירה, מפריעה לכלי התקשורת למלא את תפקידם ולדווח בדייקנות על הנעשה וגורמת
לצרכני התקשורת לחוש אינסטינקטיבית שכלי התקשורת אדישים לאדם הקטן ומתעלמים
מבעיותיו האמיתיות ואפילו מעצם קיומו.
 
מומחי כלכלה, למשל, מרבים להשתמש במונחים הנמנעים מלקרוא לילד בשמו ובעיקר נמנעים
מלקרוא לאדם בשמו. במילון שלהם הופך האדם לסחורה, למצרך, ואנושיותו נעלמת כמעט
לחלוטין. הם מדברים על "פתרונות דיור" ולא על דירות שיכון לחסרי בית, על "משאבי
אנוש" במקום על עובדים או על אנשים. האבטלה אצלם היא "התרסקות ההון האנושי" - מונח
נוח הרבה יותר מחוסר עבודה, שהרי הון מתרסק נורא פחות מאדם מתרסק. במקום לדבר על
גירוש עובדים זרים אנו שומעים על "צמצום מידי של מספר העובדים הזרים" - התבטאות
המנטרלת את היסוד האנטי-אנושי שבגירוש, שהרי מה שמצמצמים הוא רק מספר; שר האוצר
מעולם לא יוציא מפיו את המלים "משבר כלכלי" ויעדיף "מעבר של המשק לנחיתה רכה";
פיחות הוא "התאמת שער" או "תיקון שער" - שהרי "התאמה" ו"תיקון" הם מונחים חיוביים
ומרגיעים ואילו פיחות מסמן נזק והפסד; מס חדש נקרא בדרך-כלל היטל ולא מס, מה שמרמז
שהוא פחות כבד ואולי גם זמני.
 
צינית במיוחד בניסוחיה היא התעשייה. כך אנו שומעים על "פארק תעשייתי" - מונח של
איפכא מסתברא שמכסה על העובדה שלקחו פארק או שטח פתוח, והפכו אותו למבנה בטון.
הביטוי "פארק תעשייתי" מדווח לנו על מצב שקרי, שבו כאילו הוקם פארק במקום שקודם
היה יפה פחות. כיוצא בזה "חוות מכלי גז", שהקשר בינה לבין החווה של מקדונלד הזקן עם
התרנגולות והעזים הוא קשר של דבר והיפוכו. כלי התקשורת, הקונים את המונחים האלה
והופכים אותם למטבעות לשון תורמים בכך לזיהום כפול - של החיים ושל הלשון גם יחד.
 
מערכות ביטחוניות, אשר כמו מערכות כלכליות משמשות מקור שופע למידע עיתונאי, אף הן
יצרניות גדולות של ערפל לשוני, בעיקר כשמדובר בכלי נשק הרסניים ובשיטות מלחמה
שנויות במחלוקת. אנדריי סחרוב סיפר שהוא ועמיתיו מעולם לא קראו לפצצת האטום
הרוסית פצצה, אלא כינו אותה "הדבר", כשם שלבסיס הניסויים קראו "המתקן" ולא פירשו. גם
פוליטיקאים ישראלים מן הדור הישן, דורו של סחרוב, בדברם בשיחות פרטיות על פצצות
גרעיניות, כינו אותן "הצעצועים", ("אם הם יעזו לעשות לנו כך וכך מיד אנחנו זורקים
עליהם את הצעצועים"). האמריקאים אילפו כמאה דולפינים להיות מעין טורפדו חי שיביא
מטעני נפץ לצוללות גרעיניות רוסיות. לאחר התמוטטות ברית-המועצות, כשנחשפה הפרשה
ונתברר שאין מה לעשות בדולפינים הללו, נשאלו אנשי הצי כיצד יכלו לעשות כך ליצורים
חיים. הם השיבו כי זה היה אפשרי מפני שהדולפינים לא נקראו בפיהם דולפינים אלא
"מערכות הגנה ביולוגיות מתקדמות Systems) Defence Biological decnavdA). בעת
מלחמת העולם השנייה הפכו היפנים מאתיים אלף נשים קוריאניות לשפחות מין של צבאם.
נשי אלו כונו בכינוי המרגיע "הנשים המנחמות".
 
המכנה המשותף לכל הביטויים הללו הוא שהם מצליחים להעלים את האדם, או את היצור
שנשמת חיים באפו, ולהשאיר בתודעה רק את המהות הטכנית-מבצעית. כך מניחים, באמצעות
התקשורת, צעיף מילולי על עיני הציבור, שאינו מקבל תמונת מצב אמיתית על אירועים
קשים.
 
צה"ל, כמו כל צבא, אף הוא אינו אוהב לדבר גלויות ולקרוא לדברים בשמם, ולו ולמערכת
הביטחון שמורה זכות היוצרים על ביטויים כמו "מקבץ של אירועים נקודתיים", "אי הבנות
שמשום-מה תפחו ויצאו מן הפרופורציה", "התכנסות לאחור תוך בקרה" ושאר היגדים שכל
מטרתם לא להגיד, או להגיד מה שפחות. לכך מצטרפת נטייתו הכללית של הממסד הביטחוני
והמשטרתי לארוז כל דבר בראשי תיבות וכך לחוש כי המצב בשליטה. מכאן "הפעילות
הפח"עית", "הכיוון הפח"עי של החקירה" וכו'. הכמיהה לתחושה של שליטה במצב היא כה חזקה
עד שהיא יוצרת ביטויים בלתי הגיוניים בעליל כמו "החקירה מתמקדת בכל הכיוונים".
ואנחנו בתקשורת קונים הכול.
 
הצבא וזרועות הביטחון, שעשו בעבר מבצעים נועזים והרגו רבים מראשי המחבלים, נוטים
להסתייג מביטויים הממחישים כי ראשי המחבלים אכן נהרגו במכוון, כלומר נרצחו. בתוכנית
תחקיר מקיפה ששודרה בגלי-צה"ל על מבצע "אביב נעורים" שאל הכתב את המשתתפים מה
היתה השפעת הרציחות של ראשי המחבלים על המשך פעולות ארגוניהם. אהוד ברק, אחד
ממשתתפי המבצע, אמר שהוא מסתייג מהמלה רציחות.
 
אפשר להבין הסתייגות זאת מפני שלמלה רצח יש קונוטציה של הריגה לא רק מכוונת אלא
גם בלתי מוצדקת. ברק חשש שגם לגבי רצח מוצדק לחלוטין, כמו במקרה של "אביב נעורים",
יסיק המאזין שהמבצע פגע בחפים מפשע. אך דווקא רציחתם של חפים מפשע היא המתקראת
תדיר בשמות המעורפלים ביותר, כגון "לשחרר" או "לשלח", nessaltnE, כפי שכונה המוות
במחנות-ההשמדה הנאציים. בדומה לכך מתנסחים וטרינרים, בעיקר כאלה שמושפעים מן
המינוח האמריקאי, ואומרים "להרדים את החיה" או "לתת לה ללכת לישון" כשהם עומדים לתת
לה זריקת מוות. מכל זה יוצא שטשטוש לשוני גמור של המוות מזיק לחברה, משבש את
ערנותה ורגישותה ומעכב את הדיון על הצידוק המוסרי של גרימת מוות לבני-אדם או לחיות
מחמד. לכן צדק המראיין בגלי-צה"ל כששאל על השפעת הרציחות של ראשי המחבלים. רק כך
אפשר היה לדון באמת בשאלה אם המבצעים לחיסולם היו מוצדקים.
 
מכל המערכות המייצרות ביטויי-צעיף (יופמיזמים) הגדילה לעשות מערכת החינוך, שממנה
מצפים לגדל דורות של אנשים בהירי ביטוי ובעלי יכולת חשיבה וניתוח. שפתם המקצועית
של אנשי חינוך בכירים היא חמקנית ועקיפה במיוחד. אצלם כל דבר הוא "תהליך" או "מצב".
יש "תהליך למידה" - מה שהיה קרוי פעם ללמוד, "מצב קריאה" - לשעבר לקרוא, ו"מצב משחקי"
- לשחק, בלשון בני-אדם. כבר אין להתנהג אלא רק "להתנהל", ולתלמיד אין סתם משפחה אלא
רק "משפחה גרעינית". תלמידים כבר אינם מעתיקים אלא רק "נעזרים באחרים"; תלמידים
גרועים "עובדים במישור האישי שלהם"; גם שקרנים כבר אין, אך יש הרבה תלמידים ש"יש
להם קשיים בהבחנה בין דמיון לבין מציאות"; הטרדה מינית בבית-הספר היא כיום "תופעה
לא נורמטיבית", ותלמידים שמרביצים "פורקים מתחים".
 
ביטויים אלה מראים כי המערכת הרימה ידיים והתייאשה ממשימתה העיקרית - לעצב את
איכות האדם הבוגר של מחר. היא לא רק השלימה עם המציאות החברתית העגומה אלא גם
התאימה עצמה אליה. זוהי מערכת ההולכת עם הגסים והאלימים ומצניעה את מעשיהם
האמיתיים באמצעים לשוניים.
 
לנו בתקשורת אסור להגיע למצב הזה. מצידנו צריכים להיכנס לתמונה כתבי חינוך ועורכים,
לדלל את הלשון הטכנית מדי של מקורות המידע, מומחי החינוך, ולהתחיל לקרוא לילד
בשמו.
 
התקשורת היא קו ההגנה האחרון החוצץ בין הציבור לבין והדרקונים הלשוניים המאיימים
עליו. עלינו העיתונאים לא לתת להם להרוס את השכל הישר, את השיח הציבורי ואת
ההומניזם בחברה. דווקא אנו, האומרים כל הזמן לאחרים מה לעשות ומה לא לעשות, צריכים
להפסיק את ההעברה האוטומטית של כל ביטוי מעוות שמקורותינו משחררים לנו או לאוויר
העולם. זה הזמן לעבוד על עצמנו, להשתפר בניסוח ובעריכה ולנסות לשפר גם את הקולגות
העובדים עמנו. מזה צריך להתחיל. איך אמרו חכמים? "בעלי רמת הנזקקות הגבוהה" של עירך
- קודמים.
 
הכותב הוא עורך בקול-ישראל.
 
מקור:
 
העין השביעית, גליון מס' 51, יולי 89', עמ' 64-74, המכון הישראלי
לדמוקרטיה
  

 
 



 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש