דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  אודות המגמה
  מקצוע תקשורת וחברה
  תוכנית הלימודים
  מערכים בתקשורת וחברה א
  מערכים בתקשורת וחברה ב
  מערכים בתקשורת וחברה ג
  מבניות בתקשורת וחברה ג
  מאמרים תיאורטיים
  מאמרים בנושא עיתונות
  מאמרים בנושא רדיו
  מאמרים בנושא טלוויזיה
  מאמרים בנושא פרסום
  موضوع الاعلام والمجتمع
  תקשורת אלקטרונית
  פרסום ויחסי ציבור
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,468,949 כניסות לאתר
מדינתנו ומוסדותיה נלחמים בנו

מאת: מצטפא כבהא

העיתונות הערבית בישראל על האינתיפאדה של אלאקצה והסתעפויותיה

לעיתונות הערבית בישראל היתה גם באינתיפאדה הראשונה מעורבות מתוך הזדהות
עם אחיהם בני העם הפלסטיני החי בשטחים הכבושים, וזאת מתוך נקודת המבט
הפרובלמטית של "מדינתנו נלחמת בבני עמנו". באינתיפאדה השנייה, "האינתיפאדה
של אלאקצה", הוחרפה הדילמה כשהמאבק הפך למצב של "מדינתנו ומוסדותיה נלחמים
בנו".

מטרת מאמר זה להציג ולנתח את תפקודה של העיתונות הערבית בישראל במרוצת
השבועיים הראשונים לאינתיפאדה. הבדיקה תיעשה בשני מישורים: בדיקת תפקוד
העיתונות ככלי אינפורמטיבי ובדיקת תפקודה ככלי המנסה לכוון ולעצב דעת קהל.

הבדיקה כללה את העיתונים העיקריים בעלי התפוצה הגדולה ביותר, הן במישור
הארצי והן במישור המקומי. את העיתונים הללו אפשר לחלק לשתי קבוצות
עיקריות: עיתונות מפלגתית ועיתונות המוגדרת כעצמאית. עם הקבוצה הראשונה
אפשר למנות את העיתונים: "אלאתחאד" (חיפה, יומן, בטאונה של חד"ש והמפלגה
הקומוניסטית הישראלית), "פצל אלמקאל" )נצרת, שבועון, בטאונה של הברית
הלאומית הדמוקרטית), ו"צוות אלחק ואלחוריה" (אום אל פחם, שבועון, בטאונה
של התנועה האסלאמית). עם הקבוצה השנייה אפשר למנות את העיתונים:
"א-דנארה" (נצרת, פעמיים בשבוע, עצמאי), "כל אלערב" (נצרת, שבועון עצמאי),
"אלעין" (נצרת, שבועון עצמאי)" "פאנוראמא" )טייבה, שבועון עצמאי)"
"אלמידאן" (נצרת, שבועון עצמאי), "אי-אם אלערב" (שפרעם, יומן עצמאי, מחולק
כנספח של העיתון הפלסטיני "אלאיאם").

במישור האינפורמטיבי, העיתונות הערבית הבינה את תפקידה בהעברת כל המידע
והפרטים של המאורעות, שלא קיבלו ביטוי וכיסוי הולם בתקשורת העברית
והממלכתית. הדבר נעשה תוך הטחת האשמות כבדות בתפקודה של התקשורת הממלכתית
והפרטית בשפה העברית, שהתייחסה לנופלים ולפצועים הערבים כאל מספרים ולא
יותר. לטענת המאשימים, לא טרחו אמצעי התקשורת בעברית לדלות מידע או פרטים
על אודות האנשים העומדים מאחורי מספרי ההרוגים והפצועים, בניגוד גמור
למנהגם כאשר מדובר בהרוגים או בפצועים יהודים.

"אלאתחאד" (העיתון היומי העיקרי, וכמעט היחיד, במגזר הערבי שנים רבות)
הוביל את מסע הביקורת נגד אמצעי התקשורת העבריים והממלכתיים. במאמר פרי
עטו של סאמי אלחאג' (10 באוקטובר) נאמר: "הקורבנות והפצועים הללו,
משפחותיהם ובני עמם, הם 'קליינטים' של אמצעי התקשורת הציוניים הרשמיים
והפרטיים בארץ זו. הם קוראי העיתונים, צופי הטלוויזיה, הערוץ הראשון
והערוץ השני. כל אלה השתכנעו לתקופה מסוימת בהגינות ובאובייקטיביות של
אחדים מאנשי התקשורת הישראלים, כשאלה היו משמיעים את דבריהם וניתוחיהם על
אודות המאורעות השונים. עד שהגענו לרגע האמת, כשהמאורע הפך להתנגשות שכפו
זרועות הביטחון של ישראל על 20% מאזרחי המדינה, מתושביה המקוריים שאינם
חדשים ואינם מיובאים. נוכח האמת הזאת, הדמוקטיה והקדמה, החופש והחירויות
למיניהן נאלמו: לא שמענו מהם אף מילת צער על הרג 11 בני אדם, לא ראינו
בהבעות פניהם שום התרגשות בתגובה לחדשות המשודרות על ההרג והדיכוי, אלא
להפך: אחדים מהם הטילו, אם במישרין ואם בעקיפין, את האחריות על שכם הקורבן
הערבי. כך הפכו הכוכבים 'האנושיים' מאוד של התקשורת הישראלית למגינים על
הדיכוי של אנשי המשטרה ושאר הכוחות, כשהם מסבירים את התנהגותם כאקט של
הגנה עצמית ושמירה על 'הביטחון' ו'הסדר' בפני ה'אספסוף' אשר קלקל ל'אוהבי
הטבע' מקרב המטיילים היהודים את טיול ראש השנה להרי הצפון ושאר המקומות".

העיתון "פנאוראמא", לעומת זאת, ניסה להציג את הדילמה שהיא מנת חלקם של
אמצעי התקשורת בעברית. בגליונו מה-6 באוקטובר פרסם העיתון כתבה נרחבת על
כל ההשמצות והקללות שהופנו באמצעות הפקס והטלפון נגד השדרנית דליה יאירי,
על כך שאירחה בתוכניתה "עניין אחר" את בסאם ג'אבר (עורך "פנאוראמא")
בתפקיד מראיין אורח. במקום פחות בולט ציין הכותב שהגיעו גם פקסים וטלפונים
שהביעו תמיכה והסכמה ביאירי. בהמשך צוינה גם העובדה שבעלה הראשון של יאירי
היה קצין בכיר בצה"ל, שנהרג כשפיקד על היחידה שהסתערה על החוליה הפלסטינית
שהתבצרה במלון "סבוי" בתל אביב, בראשית שנות השבעים.

צריך להדגיש שהעיתונים ייחדו עמודים רבים להצגת תמונותיהם של החללים,
"שהדאא", תמונות של בני משפחותיהם ושל ההלוויות ההמוניות שנערכו להם.
הצבעים השולטים בתמונות, במסגרות וברקעים, היו של הדגל הפלסטיני. התמונות
התנוססו בעמודי השער של הנספחים המיוחדים שפרסמו העיתונים. בעיתון "כל
אלערב", למשל (13 באוקטובר), היתה תמונת השער חצויה לשניים: בצד הימני
הובאו צילומים מהמאורעות שהראו חיילים ישראלים מפנים רוביהם לכיוון
המפגינים, כשבמשטח הרקע מופיעות תוצאות המפגש - הלווייה המונית שבה גופות
החללים, עטופות בדגל הפלסטיני, נישאות על כתפי הצעירים בדרכם האחרונה.
בחצי השני הופיעו תמונות החללים ולידם האמרה הדתית: "החללים יחיו לעד
בעיני האל"; העיתון הוסיף את המלים: "וגם בעיני עמם". ב"אלאתחאד" (6
באוקטובר) נראו תמונות החללים כשבימין הרקע נכתב: "הם נפלו כדי שנחיה"
ובשמאל צבעי הדגל הפלסטיני. "פנאוראמא" (6 באוקטובר) בחר לפרסם את התמונות
במסגרת של פרחים בעוד ש"א-סנאדה" (13 באוקטובר) פרסם את תמונות החללים זמן
קצר אחרי פגיעתם, כשקרוביהם והמשתתפים בהלוויותיהם עוברים על פניהם.

המעניין הוא שהעיתונים ביקשו, מצד אחר, שהמאורעות לא יאפילו לחלוטין על
השגרה, ניסו, עד כמה שאפשר, לשמור על המדורים הקבועים ולא ויתרו בעיקר על
הפרסומות (פת לחמם) גם בשעות הקשות. בהקשר זה נהגו "אלאתחאד" ו"כל אלערב"
באותה דרך: בעוד שבשער הנספחים המיוחדים הופיעו בהבלטה תמונות המאורעות,
הוקצה השער האחורי לפרסומת גדולה על כל העמוד של סיגריות טיים ("אלאתחאד",
6 באוקטובר; "כל אלערב", 13 באוקטובר). גם מדורי הספורט, האסטרולוגיה
והבריאות לא נפגעו, בעוד שמדורי הספרות יוחדו ברובם לפרסום בתי שיר
וסיפורים קצרים המתארים את המאורעות, מהללים את הנופלים וקוראים להנצחת
זכרם.

באשר לנסיון העיתונות לעצב ולכוון דעת קהל, יש לציין שבימים הראשונים
למאורעות היו העיתונים זהים כמעט בעוצמה שבה הביעו את רגשי הזעם, התסכול
והמחאה כלפי השלטונות והממסד הישראלי, ובמיוחד כלפי המשטרה ומדיניות "היד
הקלה על ההדק". הם השתמשו במונחים קשים לתיאור המעשים שננקטו נגד
האוכלוסייה הערבית; הם השתמשו במונחים כמו "טבח המוני", "הפקרות גזענית",
"מעשה פאשיסטי" וביטויים קשים אחרים.

אחרי שעברו ימי ההלם הראשונים, התחילו להסתמן בעיתונות הערבית שתי מגמות
ברורות: הראשונה היתה של העיתונות המפלגתית ("פצל אלמקאל", "צות אלחק
ואלחוריה" ובמידה מסוימת גם "אלאתחאד"), שהטיפה להמשך המחאה וההפגנות
והתנגדה לקולות שקראו לרגיעה; המגמה השנייה היתה של העיתונות העצמאית
(בעיקר של "אלעין" ו"פאנוראמא"), שקראה להרגעת הרוחות ולניסיון לגייס חזית
מאוחדת עם כוחות יהודיים מהמביעים תמיכה בדרישותיה של האוכלוסייה הערבית.

כדוגמה לקבוצה הראשונה ניתן להזכיר את מאמר המערכת של "פצל אלמקאל" (6
באוקטובר) שקבע: "טועה מי שחושב שהרגעת הרוחות היא דבר אפשרי, ואם ישנם
ניצנים של שקט הרי היא מנוחת הלוחם... טועה מי שחושב שהיחסים עם הממסד
השליט יחזרו בקלות לקדמותם, כי איך יהיה אפשר הדבר ודמם של ה'שהדאא' צועק,
מזהיר ומזכיר".

גם בטאונה של התנועה האסלאמית, "צות אלחק ואלחוריה" (6 באוקטובר), הביע
התנגדות לקולות שקראו להרגעה, כשהוא טוען שאלה קולות המוציאים את האוויר
ממפרשי הזעם והמחאה.

"אלאתחאד" (10 באוקטובר) ביקר את אלה המבקשים להשתיק את המחאה, אך בד בבד
ביקר קשות את אלה שניצלו את המחאה וההפגנות כדי לפגוע ברכוש הציבור, וכינה
אותם "בעלי זהות מפוקפקת".

"כל אלערב" היה הראשון שהצביע על כך שישנם אנשים שעשו הון פוליטי
ותקשורתי ממראות ההרוגים, הפצועים והעצורים. סמיח אלקאסם, במאמר מערכת (13
באוקטובר), תיאר את מעשיהם כך: "הם תיארו את האינתיפאדה של אלאקצה כאילו
באה כדי להגשים את מאווייהם האישיים הנפוחים באוויר חולני".

את מסע ההרגעה הוביל סאלם ג'ובראן במאמרי המערכת ב"אלעין". באחד המאמרים
(17 באוקטובר) כתב: "השאלה הגדולה היא מה אנחנו עושים כדי לגלות לעיני כל
את מדיניות השלטון במטרה להביא להחלפתו? מה אנחנו עושים כדי לנהל דיאלוג
עם חברת הרוב היהודי כדי להשפיע עליה? האם נסתפק באומרנו שאנו מצויים
בהסגר תקשורתי? מה אנחנו עושים כדי לעצב תוכניות ועמדות פרטניות כדי להציג
את צדקת מאבקנו באמצעים חוקיים?" דבריו של ג'ובראן, וכותבים אחרים בעלי
דעות דומות, לא התקבלו בתחילה באהדה, אך עם שוך הסערה החלו להישמע קולות
דומים שגובו במעשים רבים בשטח שמטרתם היתה להרגיע את הרוחות. עם זאת שבה
והדהדה בעיתונות הערבית התפיסה של הקורבן: בגליונות רוב העיתונים מה-20
באוקטובר הודגשו הסבל והסגר הכלכלי שהטילו המוסדות היהודיים על המגזר
הערבי, במיוחד בתחום הכלכלי או בתחום התנועה החופשית בכבישי הארץ והנגישות
לנקודות יישוב המאוכלסות על ידי יהודים.

לסיכום ייאמר שהעיתונות הערבית ניסתה להתגייס בכל כוחה כדי לגבות את
האינתיפאדה ואת ההפגנות ומעשי המחאה. התנגשויות הדמים עם המשטרה, כוחות
הביטחון ומפגינים יהודים נתנו למלחמת המלים התקשורתית נפח חדש שלא נודע עד
כה. מיותר להדגיש כי קיימות בקרב העיתונות הזאת מגמות שונות, ויטעה מי
שיראה אותה כמקשה אחת.

 
 מקור:
העין השביעית, גיליון מס' 29, נובמבר 2000.







 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש