דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  אודות המגמה
  מקצוע תקשורת וחברה
  תוכנית הלימודים
  מערכים בתקשורת וחברה א
  מערכים בתקשורת וחברה ב
  מערכים בתקשורת וחברה ג
  מבניות בתקשורת וחברה ג
  מאמרים תיאורטיים
  מאמרים בנושא עיתונות
  מאמרים בנושא רדיו
  מאמרים בנושא טלוויזיה
  מאמרים בנושא פרסום
  موضوع الاعلام والمجتمع
  תקשורת אלקטרונית
  פרסום ויחסי ציבור
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,469,006 כניסות לאתר
מקל וגזר

מאת: אילן אסיה

העיתונים בישראל ויחסם לערביי המדינה במהלך האינתיפאדה
המחקרים שנעשו עד כה בסוגיית הסיקור התקשורתי הישראלי של האינתיפאדה
מתארים בעיקר את דרך טיפולה של התקשורת באירועים שהתחוללו במוקדיה של
האינתיפאדה בשטחים, ואינם עוסקים בטיפולה של התקשורת בערביי ישראל. תמר
ליבס Libes ,Reporting the Arab-Israeli Conflict :How Hegemony Works)
Routledge ,London and New York ,1997) מתארת כיצד נשלטת העיתונות
הישראלית על ידי "ההגמוניה הציונית" ומכאן נגזר שהסיקור העיתונאי של
הסכסוך עם הערבים, ובין השאר גם של האינתיפאדה, יושפע מעמדה זו. השפעת
ההגמוניה על העיתונאים והעורכים פועלת לדעתה במספר מישורים: הראשון -
השפעה טכנית הגורמת להטיית הסיקור לכיוון אחד - הכיוון הישראלי, והשני -
העיתונאים והעורכים רואים עצמם שותפים לתפישה הציונית ואינם מתייחסים
לאירועים כאנשים מבחוץ. יש בישראל גם קושי לבקר תופעות הקשורות לצבא.
ולבסוף, העיתונות הציבה מגבלות על היקף הביקורת על הממסד, שכן צרכני
התקשורת בישראל אינם סובלים חריגות מהיקפים מוגבלים אלה. ליבס טוענת,
שהסיקור העיתונאי של האינתיפאדה, התאפיין ביצירת ריחוק מהצד הערבי, דבר
שיצר דימוי של המון מתפרע חסר זהות לערביי השטחים המתקוממים. גם רועה וניר
Roeh ,R .Nir" ,Reporting the Intifada in the Israeli Press :How)
.Main-stream Ideology Overrides' Quality 'and' Melodram ",'in A .A
,Cohen and A .Wolfsfeld) eds (.Framing the Intifada Peopoe and Media
Ablex Publishing Corporation ,Norwood 1993) מדגישים את העובדה שהעיתונות
הישראלית כיסתה את האינתיפאדה מנקודת ראות המייצגת את האפליה שבין שני
הקולקטיבים - "הם" ו"אנחנו". כדוגמה בוטה למציאות זו הם טוענים, שרק 6%
מהערבים הנזכרים באירועים הקשורים לאינתיפאדה מופיעים בשמותיהם לעומת 44%
כשמדובר ביהודים.

אך בעוד שלגבי ערביי השטחים שנתפשו מלכתחילה, לדברי ליבס, כגורם חיצוני
לחברה הישראלית, ניתן היה לשמור על ריחוק, הרי ערביי מדינת ישראל היוו
בעיה קשה הרבה יותר.

ליבס עוסקת בערביי ישראל וחוקרת את עמדתם כלפי האינתיפאדה, אך לא מתייחסת
לעמדת התקשורת הישראלית העברית אליהם. כך גם עושים אלי רכס (E. Rekhess ,
The Arabs in Israel and the Intifada ,"in R .O .Freedman) ed :(.The"
,Intifada ,it's Impact on Israel ,the Arab World and the Superpowers
.A) יילב רדנסכלא ,(Florida International University Press ,Miami 1991
Bligh" ,The Intifada and the New Political Role of the Israeli Arab
,Leadership ,"Middle Eastern Studies ,Vol .35 .No 1 ,January 1999
N .Rouhana" ,Palestinians in Israel :Responses) אנאהור םידנ ,(134-164
to the Uprising ,"in R .Brynen) ed :(.Echoes of the Intifada Regional
,Repercussions of the Palestinian-Israeli Conflict ,Westview Press
M .Al-Haj" ,The) 'גאח לא דיגאמו ,(Boulder - San-Francisco - Oxford 1991
Impact of the Intifada on Arabs in Israel :The Case of a Double
Periphery ,"in A .A .Cohen and A .Wolfsfeld) eds ,(.Framing the
.(Intifada People and Media ,Ablex Publishing Corporation ,Norwood 1993
במחקר זה ייעשה ניסיון להאיר משהו מעמדת התקשורת הישראלית (העברית) הכתובה
כלפי פעולות ההזדהות של ערביי ישראל עם ערביי השטחים.

"מכשיר חינוכי"
אירועי האינתיפאדה החלו ב-9 בדצמבר 1997, בעקבות תאונת דרכים, שארעה יום
קודם לכן, שבה נהרגו ארבעה פלסטינים תושבי רצועת עזה כתוצאה מהתנגשות רכבם
במשאית בה נהג יהודי ישראלי. שמועות שנפוצו ברצועה, לפיהן התאונה לא היתה
מקרית אלא נגרמה על ידי הנהג הישראלי בכוונה כדי לנקום על רצח קרובו בשוק
המרכזי של רצועת עזה, היו הניצוץ שהיה לעילת ההתקוממות (ז. שיף, א. יערי,
אינתיפאדה, תל אביב 1990, עמ' 12).

השפעת האינתיפאדה על אזרחי מדינת ישראל הערבים היתה מיידית, וכבר ב-21
בדצמבר 1987 הכריזו על שביתה כללית. ההיענות לשביתה היתה מלאה, אך ערביי
ישראל לא הסתפקו בעצרות והשבתה אלא אימצו את הדגם האלים של המחאה. לפי
רכס, גרמה ההתקוממות בשטחים לעלייה תלולה - "בת מאות אחוזים" - במספר
ביטויי הלאומנות של ערביי ישראל - לעומת התקופה שקדמה לאינתיפאדה. כך גדלו
ההתפרעויות וההפרעות לסדר הציבורי, שכללו הקמת מחסומי אבנים בדרכים, הצתות
צמיגים, יידוי אבנים במכוניות, כתיבת סיסמאות לאומניות, הנפת דגל
פלסטיני, גרימת נזקים לרכוש, השחתת יבול חקלאי והצתת יערות. רכס מצא כי
בשנת 1988 היו בישראל 208 פיגועים חבלניים לעומת 69 פיגועים כאלה בשנת
1987. לפי הערכה, כ-80% מפיגועים אלה נעשו על ידי ערבים ישראלים. הפיגועים
כללו הטלת 170 בקבוקי תבערה, 20 מקרים של הנחת מטעני חבלה, 12 מקרים של
תקיפה בדקירה ושלושה מקרים של הטלת רימוני יד (רכס, הערה 3 לעיל, עמ'
347-346).

האירועים הסוערים בגדה וברצועה, מאות הפצועים וההרוגים, הסבו מטבע הדברים
את עיקר תשומת הלב של התקשורת למתרחש באזורים אלה. רק כאשר הצטרפו ערביי
ישראל לביטויי המחאה והאלימות התחיל סיקור עיתונאי של הנעשה בתוך
גבולותיה.

הניתוח שלהלן יתייחס לחמישה מחזורי פרסומים, בהם התרכזה למעשה העיתונות
העברית הכתובה כשמדובר בקשר שבין ערביי ישראל לאינתיפאדה. האירוע הראשון -
השביתה הכללית שהכריזו, לאות הזדהות עם ערביי השטחים, אירוע שהתקיים
בעיקרו ב - 21.12.87, כלומר כ-10 ימים לאחר פרוץ האינתיפאדה. האירועים השני
והשלישי הם "ימי האדמה" של ערביי ישראל שהתרחשו ב - 30.3.88 וב - 15.3.89
האירוע הרביעי הוא ההתפרעויות וההפגנות של ערביי ישראל לאחר רצח שבעה
פועלים ערביים מרצועת עזה, בידי עמי פופר בראשון לציון ב - 20.5.90. האירוע
החמישי הוא תגובת ערביי ישראל ל"אירועי הר הבית", ב - 8.10.90. במהומות אלה
נהרגו 19 ערבים בירי שביצעו כוחות הביטחון הישראלים במהלך התפרעות של
עשרות אלפי מתפללים ערבים על הר הבית. במחקר נסקרו ונבדקו גם הפרסומים
המעטים יחסית המתייחסים להשפעת האינתיפאדה על ערביי ישראל שהופיעו במהלך
השנים הנסקרות, פרסומים שאינם קשורים ישירות לאירוע מסוים.

בדיקת הסיקור בעיתונות הישראלית-העברית, נעשה על ידי ניתוח תוכן הפרסומים
בעיתונים המסחריים הארץ, מעריב וידיעות אחרונות, ובשני העיתונים בעלי
הצביון המפלגתי - דבר, בבעלות ההסתדרות, שביטא את עמדת מפלגת העבודה ועל
המשמר, ביטאונה של מפלגת השמאל מפ"ם, שני עיתונים שנסגרו מאז.


מהניתוח עולות מספר מסקנות:
א. ההתייחסות בעיתונים שנסקרו לעמדות ערביי ישראל כלפי האינתיפאדה נעשה,
בדרך כלל, כאשר ערביי ישראל היו מעורבים אקטיבית בפעולות מחאה קיצוניות,
בהפרות סדר, או במעשי חבלה בדרגות שונות של חומרה. כלומר הניתוח והפרשנות
בעיתונים אלה באו בדרך כלל לאחר או במקביל לכיסוי החדשותי של אירועים
שיזמו ערביי ישראל, ושהיה להם אפקט אלים או חשש לאפקט אלים.

ב. מניתוח אירועים אלה עולה תמונה לפיה מילאה העיתונות שנסקרה תפקיד של
סוכן שהעביר מסרים מהממשל, או מהממסד היהודי לערביי ישראל. כלומר עיקרי
הממצאים של ליבס ושל רועה וניר, לגבי שליטתה של ההגמוניה האידאולוגית
בעבודתם של העיתונאים והעורכים, ושמירת הקונצנסוס, תקפים בעיקרם גם לגבי
הסיקור של פעולות המחאה של ערביי ישראל.

ג. המודל לפיו פעלו מערכות העיתונים, כשכוון לערביי ישראל, היה מורכב מזה
שהיה מכוון לערביי השטחים. העובדה שמדובר באזרחים ישראלים, ולא תושבים של
אזור כבוש, עשתה את העיתונים למעין מכשיר חינוכי, שפעל להחזרת ערביי ישראל
ל"תלם" של פעולה לא אלימה, לכיוון של קונפורמיות ומשחק לפי הכללים. כל
העיתונים שנסקרו השתתפו במאמץ למנוע את גלישת האינתיפאדה לתוך שטחה של
ישראל, וכדרך "החינוך הקלסי", נעשה הדבר בשיטה של איומים מצד אחד, ועידוד
תהליכים חיובים מצד שני. העיתונים הדגישו בעמודי החדשות מסרים מרתיעים
ולעתים מאיימים, ממקורות מזוהים ובלתי מזוהים בממשל הישראלי. תכנים דומים,
שכללו לעתים אזהרות ואיומים גלויים או מרומזים, הועברו בניתוחים ופרשנויות
של הכותבים הקובעים של העיתונים, ובראיונות או במאמרים של בני סמכא בתחום
הערבי, שאינם כותבים קבועים. במקביל, ובדרך כלל כשלב שני לאחר שלב
האיומים, נעשה מאמץ לפרוק מתחים בקרב ערביי ישראל באמצעות כתבות ומאמרים
שנועדו לגלות אמפתיה לתחושותיהם.

ד. לעמדתן של מערכות העיתונים ונטייתן הפוליטית היה משקל מסוים בדרך
הטיפול בערביי ישראל במהלך האינתפיאדה, אך בניגוד לצפוי לא היה בכך כדי
להביא לשוני משמעותי בין העיתונים. מעריב מגלה את היחס הקיצוני ביותר
והפחות פשרני כלפי ערביי מדינת ישראל. אך גם על המשמר נרתם למערכה למניעת
גלישת האינתיפאדה לתוך שטח ישראל. יחסו לפעולות ההזדהות והמחאה השקטות
שנקטו ערביי ישראל היה חיובי ומבין, אך פעולות אלימות ומהומות נידחו באופן
קיצוני - ונעשה שימוש באיומים מפורשים כדי להרתיע את הערבים מלנקוט פעולות
כאלה. האיום הבוטה ביותר היה אפשרות של יצירת חזית אחידה של היהודים כנגד
הערבים, עד כדי התחברות חברי מפ"ם לגאולה כהן ורפאל איתן, ואפשרות של
גירוש ערביי ישראל. האיום האופייני יותר היה באובדן הישגיהם של ערביי
ישראל וחידושו של הממשל הצבאי.

השביתה הכללית - 21.12.87
ידיעות אחרונות ומעריב ביטאו ביום שלפני השביתה הכללית של ערביי ישראל,
עמדה תקיפה נגד גלישת האינתיפאדה לשטח המדינה. ידיעות אחרונות פרסם
בכותרתו הראשית את אזהרתו-קריאתו של ראש הממשלה יצחק שמיר לערביי ישראל
והשטחים שלא להיגרר אחרי מסיתים (ידיעות אחרונות, 20.12.87). מעריב פרסם
באותו יום ידיעה טעונה הרבה יותר, שהופיעה תחת הכותרת: "מחר שביתה במגזר
הערבי - אש"ף לוחץ שהמהומות יעברו לתוך הקו הירוק". בידיעה נאמר, שגורמי
ביטחון ישראלים מסרו שהלחצים מופעלים ישירות על ראשי הציבור הערבי בישראל
באמצעות שיחות טלפון ובאמצעות המפלגה הקומוניסטית הישראלית שמרבית חבריה
וראשיה הם ערבים. רק בסוף הידיעה נמסר, שבכינוס של כל פעילי המגזר הערבי
הוחלט שיום השביתה ייקרא "יום השלום" והוא יתנהל בלא הפרות סדר וללא
הפגנות. מעריב מנסה אם כך להציג את השביתה הכללית שיזמו ערביי ישראל
כהיענות ללחצו של יאסר ערפאת - כלומר, הוא מכתים את ערביי ישראל בחותם של
גיס חמישי. לכותרת כזו יש מטרה נוספת והיא אולי העיקרית - להעביר מסר חד
לערביי ישראל, שחותם כזה עלול לפגוע בהם פגיעה קשה. ואכן, בגוף הידיעה
פורסמה תביעתו של אחד מחברי הכנסת היהודיים מהימין, מראש הממשלה יצחק
שמיר, שלא יכיר עוד בוועד של ראשי הרשויות המקומיות הערביות כגוף המייצג
את היישובים הערביים.

ביום השביתה הכללית, ב - 21.12.87 יצא מעריב בכותרת ראשית לרוחב כל העמוד
הראשון המשדרת אזהרה לציבור ערביי ישראל: "כוננות במשטרה ובצה"ל עם פתיחת
שביתת ההזדהות של ערביי ישראל". כותרת המשנה נועדה לרכך במקצת את המסר
הזה: "גורמים ממשלתיים הנחו את כוחות הביטחון לפעול באיפוק ולהימנע מחיכוך
עם האוכלוסייה הערבית השובתת ליום אחד".

"היכן יבערו הצמיגים?"
אם המסרים בחלק החדשותי של העיתון הועברו בעטיפה לכאורה בלתי מעורבת, הרי
מאמר המערכת הראשי של אותו יום מבהיר היטב את העמדות שהסתתרו מאחורי
המסרים החדשותיים. המאמר מציג כנראה את עמדת הממסד הישראלי דאז כלפי הקשר
האפשרי בין ערביי ישראל והאינתיפאדה. במאמר נכתב, שמוקדם עדיין להעריך אם
השביתה שנקבעה על ידי ראשי המועצות הערביות היא אירוע חד פעמי מצער או
"שבר טראומטי", שמשמעו "תחילתו של מפנה טרגי". מעולם לא היתה בעבר פעולת
הזדהות כה מהותית של ערביי ישראל עם התושבים שמעבר ל"קו הירוק". ובנקודה
זו מושמע האיום:

אין גם טעם להטיף מוסר למי שהצטרף היום לשביתה ולהזכיר לו שמצבו הכלכלי
והחברתי טוב היום בהרבה מכפי שהיה בעת הקמת המדינה והוא אף טוב יותר ממצב
אחיו במדינות ערב. אך אפשר וצריך להפנות את תשומת ליבו לסכנות הזרועות
לאורך הדרך בה הוא הולך.

בשלב זה צריך רק לקוות שאזרחי ישראל הערבים לא ירחיקו לכת, לא ירקדו
לצלילי חלילו של אש"ף ולא יצטרפו לפעולות מחאה עקרות העלולות רק להביא
להגברת המתחים והאלימות שידחו כל סיכוי לפתרון מדיני באזורנו.

ואכן אם תושבי נצרת ושפרעם ו"המשולש הקטן" באמת רוצים להשפיע על גורלם
ועל מצב תושבי יהודה, שומרון ועזה, הם צריכים לזכור כי יש ביכולתם לעשות
זאת ביתר הצלחה כאזרחים בעלי זכות הצבעה מלאה במדינת ישראל בלי לשרוף
גשרים להבנה.

לגשרים כאלה זקוקים גם ערביי השטחים, גם ערביי ישראל, גם מדינת ישראל וגם
מדינות האזור.

נקווה כי ראשי המועצות הערביות, שהחליטו על קיום השביתה היום, יקפידו על
שמירת גשרים אלה שלא ייפגעו (מאמר מערכת: "שביתת ערביי ישראל", מעריב,
21.12.87).

באותו עמוד דעות שבו התפרסם מאמר המערכת הופיעה גם קריקטורה של דוש -
הקריקטוריסט המאופיין ביותר בישראל בעמדתו הלאומית. בקריקטורה נראית דמות
המייצגת את מדינת ישראל (ולמעשה את הישראלי היהודי) פוסעת בדרך העומדת
להתפצל ומביטה בדאגה אל דמות המייצגת את ערביי ישראל הפוסעת שלובת צמיג עם
דמותו של טרוריסט ערבי רעול פנים הנושא בידו בקבוק תבערה - המסמל את אש"ף.
הקריקטורה מבהירה לערביי ישראל שהם ניצבים בצומת דרכים ועליהם להחליט אם
הם רוצים להמשיך בדרך אחת עם היהודים בישראל או ללכת בדרך הטרור יחד עם
ערביי השטחים ובכך לגרום להיפרדותם ממדינת ישראל.

בניגוד למעריב המייצג את הקו הניצי, הרי הקו המערכתי של ידיעות אחרונות,
באותה עת בעל אוריינטציה הרבה פחות אידאולוגית. הוא גם היה פחות חד משמעי
בהעברת העמדות הניציות של החלק הימני של הממשלה (באותה עת כיהנה בישראל
ממשלת אחדות). יום לפני השביתה הכללית פרסם העיתון כתבה שהביאה את עיקרי
העמדות של הנהגת ערביי ישראל וכותרתה: "בכל העולם מפגינים, וכאן נשב
ונשתוק?" ובכותרת המשנה נאמר בין השאר: "ראש מועצת סכנין: 'אנחנו קרועים
וכואבים'. ראש עיריית שפרעם: 'יש לנו בני דודים בשכם'" (א. קיזל, "בכל
העולם מפגינים, וכאן נשב ונשתוק?", ידיעות אחרונות, 20.12.87).

בכתבה יצר העיתון במה לערביי ישראל, בה יכלו להציג את עמדתם ואת מצבם
המורכב. דומה שהעיתון ניסה לנתב לפחות חלק מהאנרגיות שנצברו בקרב ההנהגה
הערבית והאוכלוסייה הערבית בישראל לערוצי השיח הציבורי. אך העיתון מילא
תפקיד נוסף בכך שנתן בכתבה במה נרחבת תחילה למי שייצג את הזרם המתון
בהנהגה הערבית ורק לבסוף הביא את עמדת הקיצונים. בדרך זו יכול היה העיתון
להביא את דברם של המתונים לציבור ערבי רחב, שסביר להניח שהוא חשוף יותר
למסרים הקיצוניים.

ביום השביתה עצמה - בדומה למעריב אך בדרך מתונה יותר, נרתם גם ידיעות
אחרונות למשימה של העברת מסרים מאיימים לאוכלוסייה הערבית. ראשית
בקריקטורה שבה נראית ערמת צמיגים בוערים כשעל כל צמיג רשום שם אזור בשטחים
שבו מתקיימות פעולות המחאה נגד הכיבוש הישראלי. אל ערמת הצמיגים האלה
מושלך צמיג נוסף, עליו רשום - "ערביי ישראל".

מתחת לקריקטורה, הממוקמת בראש עמוד הדעות, מובא מאמר, שכותרתו כמו משלימה
את המתואר בקריקטורה: "היכן יבערו הצמיגים?". המחבר הוא צבי אל-פלג,
מזרחן, ששירת שנים רבות כמושל צבאי, ולימים כיהן כשגריר ישראל בתורכיה.
במאמר זה, לצד ניתוח מערכת היחסים המיוחדת של ערביי ישראל עם מדינת ישראל
מסתתרים איומים. כך למשל, מסביר אל-פלג מדוע שמרו ערביי ישראל על איפוק
בכל השנים שעברו מאז הקמת מדינת ישראל, למרות שלאורך השנים עד לאינתיפאדה
היו אירועים במזרח התיכון שיכלו להתסיס אותם לא פחות מהאינתיפאדה. אל-פלג
כותב, שהערבים הצליחו להימנע, בדרך כלל, מביטויים גלויים ובוטים משום
שהבינו שאסור להם להפר את האיזון המאפשר את הדו קיום בינם לבין האוכלוסייה
היהודית: "גורם נוסף לשמירת האיזון היה יחסו של הרוב היהודי למיעוט הערבי
במדינה. לכולם היה ברור שהרוב לא יסבול ולא ישלים עם גילויים של לאומנות
בקרב ערביי ישראל." אל-פלג מסיים את מאמרו בפנייה ישירה לערביי ישראל:
"צריך לקוות שגם בשעות קשות אלה יגבר אצל האזרחים הערביים ההגיון על פרץ
הרגשות. היחסים עם המיעוט הערבי חייבים להיות דו סיטריים. יש חובות של
המדינה לאזרחיה ויש חובות של האזרחים למדינה" (צ. אל-פלג, "היכן יבערו
הצמיגים", ידיעות אחרונחת, 21.12.87).

אבנים מתעופפות באבו-גוש
"יום השלום" שהכריזו ערביי ישראל - הפך ל"יום מלחמה". האזהרות המוקדמות
לא עשו את שלהן. ההלם מהאלימות שליוותה את מחאת ערביי ישראל ובעיקר
מהאתרים בהם התפרצה אלימות זו, בא לביטוי בכותרת המשנה של הידיעה הראשית
בעמוד הראשון של ידיעות אחרונות למחרת יום השביתה הכללית: "הפתעה ותדהמה
במערכת הפוליטית מגילויי הלאומנות במגזר הערבי-ישראלי". כותרת העל של
הידיעה הראשית היתה: "'יום השלום' השחור - מנצרת ועד י פו". ואילו הכותרת
הראשית עצמה נשאה בתוכה אזהרה ואיום: "רבין: נשליט פה סדר - אפילו אם זה
יכאב" (ידיעות אחרונות, 22.12.87).

הכותרת הראשית מעבירה מידע שאינו מדויק, שונה מהנאמר בגוף הידיעה עד כדי
דיס-אינפורמציה. בפתיח נכתב: "'אנחנו נשליט סדר בשטחים, אפילו אם זה
יכאב', הצהיר אמש שר הביטחון יצחק רבין, עם שובו מארה"ב". הכותרת הראשית
על כותרות המשנה שלה מעוותת את המידע שבפתיח, וממנה משתמע שרבין מאיים
להשליט סדר גם ביישובי הערבים שבתוך גבולות מדינת ישראל. אלא שלשר הביטחון
יש סמכויות להשלטת סדר רק בגדה המערבית וברצועת עזה, שם מתקיים משטר צבאי.
לכן נאמר בגוף הידיעה, שרבין ישליט סדר בשטחים, והוא לא הזכיר כלל את
היישובים הערביים בישראל. ידיעות אחרונות נטל אפוא לעצמו את החרות להטיל
את איומו של רבין גם על אזרחי ישראל הערבים.

הדברים שסביר שהדאיגו והפתיעו את מערכות השלטון הישראליות היו התקדימים
הרבים שנוצרו בהתפרעויות ב"יום השלום". דני רובינשטיין, הכתב לענייני
שטחים של דבר, הקדים בהרבה את ראשי מערכות השלטון בהערכה, שההתרחשויות הן
תהליך שונה וייחודי שלא היה ידוע קודם לכן. במאמר מה-25.12.87, טען (ד.
רובינשטיין, "אולי זו המלחמה הבאה", דבר, 25.12.87), שמספר ההרוגים בקרב
ערביי השטחים רב יחסית, 12 הרוגים לפי הדיווח הרשמי. רוב ההרוגים היו אמנם
גברים צעירים, "אך יש גם ילדים בני 11 ונשים עד 51". עובדה זו מלמדת, לפי
רובינשטיין, שבניגוד למהומות האלימות שהתקיימו בשטחים עד פרוץ האינתיפאדה,
בהן נטלו בדרך כלל חלק גברים צעירים, השתנה הפעם הרכב המשתתפים.

רובנישטיין טען אז, שהשבועיים של המהומות בשטחים, יחד עם השביתה הכללית,
ההפגנות וחסימת הכבישים בידי ערביי ישראל, יצרו כמה תקדימים, עליהם רמזה
כותרת העל של המאמר: "לא היה מאז 1948". הראשון, שהשביתה הכללית הקיפה את
ערביי ישראל ואת ערביי השטחים גם יחד. השני - חסימת כביש מרכזי בישראל
בידי מתפרעים ערביים - כביש ואדי ערה; השלישי - שהיו אירועים אלימים ביפו,
בלוד, בעכו ובשפרעם. "לא היה כדבר הזה משנת 1948", קבע רובינשטיין, והביא
את התרשמותו מפגישות עם קצינים ופוליטיקאים ישראלים לפיה הם הגיבו בתדהמה
ובמבוכה על האירועים.

אך רובינשטיין לא ציין את כל התקדימים שנוצרו באירועי "יום השלום". תקדים
נוסף מסוקר בהרחבה בכתבה בעל המשמר, מה- 25.12.87, ובה צוין, שזו פעם
ראשונה בה נוטלת האוכלוסייה הבדווית בנגב חלק פעיל בפעילות הכלל ערבית,
והכוונה ליידוי אבנים לעבר כלי רכב יהודים בכבישי הנגב (ש. יחימוביץ',
"הצלחנו, עכשיו גם הם שונאים", על המשמר, 25.12.87).

מעריב מדגיש תקדים נוסף. תחת הכותרת "מהומות ביפו, אבנים באבו-גוש" (מ.
תלמי, "מהומות ביפו, אבנים באבו-גוש", מעריב, 25.12.87), מחדד מנחם תלמי
את המסר הלאומי של העיתון ומשווה בין מה שהתחולל ביפו ב"יום השלום"
למאורעות הדמים, "הפוגרומים", שעשה הרוב הערבי במיעוט היהודי הקטן והחלש
בשנות ה-20 וה-30. תלמי ראיין יהודי קשיש, תושב בת ים, שמדבריו בחר העורך
להבליט בכותרת משנה את הדברים הבאים: "הערבים סוגרים את יפו. נו באמת, זה
לא נראה כמו חלום רע? שוב מאורעות בארץ ישראל? ועוד ליד בית העולים
שב-1921 עשו בו הערבים טבח. אחי הבכור בנימין כמעט נהרג אז. ריבונו של
עולם, מה קורה לנו? מה שחסר עכשיו זה שיחזרו הבריטים".

אם לא די היה במטען רגשי זה, התייחס תלמי באותה כתבה לתקדים נוסף. בכפר
הערבי אבו-גוש, שבכניסה לירושלים, הושלכו אבנים על מכוניות הנוסעות
לירושלים. כפר זה, ציין תלמי, בניגוד לכפרים הערביים שהקיפו אותו עד שנת
1948, לא השתתף אף פעם בפעולות נגד היהודים. אבו-גוש לא זרקה אבנים ולא
ירתה לא ב-1921, לא ב-1929, לא ב-1936." במלחמת העצמאות, כתב תלמי, היה
הכפר אי של שלווה שבו היו היהודים נחים לאחר שהותקפו על ידי הכפרים
הערביים האחרים שבדרך. כפרים אלה נחרבו ונעלמו לאחר מלחמת 1948, ואבו-גוש
נשאר. "ופתאום מתעופפות אבנים באבו-גוש, בדרך העולה לירושלים."

"יש גבול!"
ההלם שגרמה האלימות הערבית ב"יום השלום", גרר תגובה חריפה גם מהצד המתון
יותר של המפה הפוליטית. הדבר בא לביטויו במאמר חריף שפורסם ב- 23.12.87
בעיתון דבר, ששיקף את דעות מפלגת העבודה שהיתה אז שותפה לשלטון בממשלת
אחדות (מאמר לא חתום, "הם שינו את המפה", דבר, 23.12.87). המאמר, שכותרתו
"הם שינו את המפה", יצא נגד ההנהגה הערבית הישראלית שעמדה מאחורי יום
ההתפרעויות. גם במאמר זה נעשית השוואה עם אירועי שנת 1948, שבה פעלו
הערבים לקטוע את דרכי התחבורה היהודית - אז הם עשו זאת ביריות, ואילו
ב"יום השלום" הם עשו זאת באבנים. מחבר המאמר שואל אם ההנהגה הערבית רוצה
לכפות את חידוש המלחמה הזו? "האם הם סבורים כי מדינת ישראל תוכל להשלים עם
קיטוע התחבורה בכבישיה העורקיים ובתוך עריה הראשיות?"

ידיעות אחרונות חידד את המסר שאין הבדל למעשה בין ערביי ישראל לערביי
השטחים, כאשר ב - 22.12.87, להמחשת התיאורים המילוליים של ההתפרעויות, הוא
הוסיף שרטוט גדול של מפת ארץ-ישראל ובה צוינו כל היישובים שבהם התחוללו.
בעזרת המפה הומחש לקוראים שערביי ישראל פעלו על פני כל הארץ, מהצפון ועד
הנגב. בכל יישוב פירט העיתון את האירועים שהתרחשו. כך לדוגמה נכתב על יפו:
"4 תלמידות יהודיות בנות 13 פצועות. 19 ערבים עצורים ושוטר מוכה". כך
מודגשות שפרעם, עכו, רמת הגולן, נצרת, אום אל פחם, כפרי המשולש, לוד
והנגב. אך במפה מצוינים גם האירועים שהתרחשו יום קודם ביהודה, שומרון
ועזה, מבלי ש"הקו הירוק" מסומן בה. כך הופיעה הפעולה הערבית האלימה כשוטפת
את כל הארץ, בלי הבדל בין ערביי ישראל לערביי השטחים.

עיתוני סוף השבוע (25.12.87) עברו למלא תפקיד חדש ואחר לחלוטין. לא עוד
אזהרות המופנות לאוכלוסייה הערבית הישראלית - אלא הפניית הזרקור התקשורתי
אל האוכלוסיה הזו, חשיפת מצוקותיה ועמדותיה.

במעריב מראיין עמוס לבב תושבים מכל שדרותיו של ציבור זה, כשכל אחד
מהמרואיינים מבטא את עמדותיו ותחושותיו. העורך הבליט בכותרות משנה את
עיקרי דבריו של כל מרואיין. כך למשל אומר איש העסקים: "מבחינה כלכלית לא
רע לי. מר רע לי ? חוסר חופש רע לי. אני מרגיש זר בתל אביב". הסטודנט
אומר: "האופק לא פתוח לפני, אינני יכול להגשים את חלומותי. אינני אומלל
ולא מסכן, רק מאוד מאוד מתוסכל". המורה אומר: "יש פלשתיניזציה ויחד איתה
התערות. היהודים לא מבינים שאנו כבר חלק מהמדינה הזו" (ע. לבב, "אש"ף הוא
נציג העם הפלסטינאי משני צידי הקו הירוק", מעריב, 25.12.87).

מכתבה בעיתון ידיעות אחרונות באותו היום, תחת הכותרת: "הערבים בעד מדינה
פלסטינית אבל רוצים לגור בישראל" (א. תבור, ידיעות אחרונות, 25.12.87),
עולה שערביי ישראל של 1987 היו חידה בלתי מפוענחת להנהגה הישראלית ולאמצעי
התקשורת. בפתיח הביא העיתונאי אלי תבור את דבריו של ראש הממשלה יצחק שמיר
המסכם את עמדתו: "הופתענו, עם ישראל הופתע ונדהם". תבור טוען שההפתעה
נובעת מבורות והתעלמות. לדבריו המגזר הערבי כמעט שלא נחקר עד אז. גם
הממצאים מהמחקרים שנעשו בעשור שלאחר מכן נותרו ברובם בתחום האקדמי ולא
הגיעו לידי קובעי המדיניות, וסביר שגם לא הגיעו לידי התקשורת. בעניין זה
יש להעיר, שלתקשורת היה חלק לא מבוטל במסע ההתעלמות מערביי ישראל, שכן היא
לא עסקה ועדיין אינה עוסקת כמעט בפריפריה ובשוליים החברתיים של ישראל, שם
מוקמה האוכלוסייה הערבית שהלכה ותפחה במהירות. תבור מביא את הממצא שהיה אז
 מפתיע, לפיו ערביי ישראל רוצים להתקרב אל היהודים ולקשור עימם יחסים
קרובים, הרבה יותר מאשר רוצים בכך היהודים.

המאמץ של העיתונים להרגיע את הערבים, ליצור קונפורמיות, ולהרחיב את
הקונצנזוס הלאומי כדי שיכלול בתוכו גם אותם, בא לביטויו גם בניסיון להציג
נקודות השקה בין הקבוצות השונות בחברה. דוגמה לכך היא התמונה המעטרת את
כתבתו של אלי תבור בידיעות אחרונות מה- 25.12.87, בה נראית קבוצה של נשים
וילדות ערביות-ישראליות המניפות את ידיהן ומסמלות את האות V, סמל שאימץ
יאסר ערפאת, בסגנון צ'רצ'יל. הכיתוב מתחת לתמונה אומר: "השבוע ברחוב
הערבי: היחס למדינה פלשתינית דומה לגאוות יהודי ארה"ב במדינת ישראל" (שם,
שם).

שלמה נקדימון מדגיש באותו גיליון היבט נוסף שעשוי לנתב את האנרגיות
והתסכולים של ערביי ישראל ממחאות הרחוב לפעולה הפוליטית הדמוקרטית (ש.
נקדימון, "שווים עשרה מנדטים", ידיעות אחרונות, 25.12.87). ייתכן שלא עשה
זאת במכוון, אך התמקדותו בכוחם הפוליטי של ערביי ישראל בדמוקרטיה
הישראלית, יכול היה בהחלט לפתוח בפניהם פתח תקווה. בכתבתו סוקר נקדימון את
הישגיהם הפוליטיים של ערביי ישראל - ומתרכז בנציגים הערביים שנבחרו לכנסת
מאז הקמת המדינה. הוא מזהה שיש לערבים יכולת אלקטורלית להשיג כ-10 מושבים
בכנסת. לכאורה 10 מתוך 120 מושבים אינם אחוז גבוה, אך כאשר הוא מתייחס
ליכולתם לשבור את התיקו הפוליטי בין הימין לשמאל שהתקיים אז, הופכת
האופציה הפרלמנטרית לבעלת כוח ממשי. נקדימון מביא את דבריו של אחד
הערביסטים הוותיקים של הפוליטיקה הישראלית, ח"כ אמנון לין, שסבור, שכאשר
יגיעו הערבים ל-9 עד 10 מושבים בכנסת הם ישאפו להיות לשון מאזניים בהרכבת
קואליציה, ובמקרה של תיקו יאפשרו למפלגת העבודה להרכיב קואליציה בלי
הליכוד. "זאת תמורת צעדים מרחיקי לכת בכיוון הלאומיות הערבית", כותב
נקדימון, ומציין כי ח"כ לין חושש שמפלגת העבודה עלולה להתפתות לכך. תחזיתו
התממשה בתקופת ממשלתם של יצחק רבין ושמעון פרס שביצעו בשנים 1995-1992
מהלכים מדיניים פנימיים וחיצוניים מרחיקי לכת בכיוון הפלסטיני, כשהם
מתבססים על קולות חברי הכנסת הערביים כלשון מאזניים בתיקו הפוליטי,
ומבצעים מהלך שלא זכה לרוב יהודי בכנסת כמו אישרור הסכם אוסלו ב'.

ב - 27.12.87 מסכם אבישי מרגלית, במאמר בידיעות אחרונות, את עמדת המתונים
שבקרב היהודים כלפי ההתפרעויות של ערביי ישראל (א. מרגלית, "עוברים את
הגבול", ידיעות אחרונות, 27.12.87), ומבליט בכך את הקו המאחד את הימין
והשמאל היהודי. מרגלית טוען, שחלק מערביי ישראל בא להפגנות לא רק כדי
להזדהות עם סבל בני עמם, "דבר שהוא חובתם המוסרית ולא רק זכותם האזרחית".
חלק מהם רצה להעביר את בערת המרד לתוך הקו הירוק - "ולהמיר קלפיות
במדורות. להם ולנו נאמר: "'יש גבול'".

"יום האדמה" 30.3.88
כשזכר ההתפרצות של ערביי ישראל ב"יום השלום" עדיין טרי מאוד בזיכרון,
החלה התקשורת לעסוק באפשרות של התפרצות שנייה במהלך אירועי "יום האדמה",
אותו עמדו ערביי ישראל לערוך ב-30 במרס 1988. עיתוני השמאל דבר ועל המשמר,
הקדימו לעסוק בנושא והחלו בהעברת מסרים חד משמעיים לאוכלוסייה הערבית
כשבועיים לפני "יום האדמה".

דבר נמצא אז במצב עדין, שכן ככלי שביטא את עמדת מפלגת העבודה היה עליו
להתמודד עם העובדה ששר הביטחון היה אז יצחק רבין ועליו הוטל התפקיד לדכא
את האינתיפאדה. ב - 18.3.88, התפרסם בדבר ראיון עם אלי רכס, חוקר בכיר במרכז
דיין, שהתמחותו היא בנושא הפלסטיני (ד. אבידן, "כשיש הרוג בטול-כרם יושבים
שבעה בטירה", דבר, 18.3.88). העורך הדגיש בפתח הראיון, בכותרת משנה, את
הדברים הבאים: "בעקבות ריבוי מעשי האיבה של הערבים הישראלים כנגד מטרות
בתחומי הקו הירוק, מתחילים לדבר מחדש על ערביי ישראל כעל סיכון
ביטחוני". לצד המידע הענייני לכאורה הנמסר בטקסט - כלולה בו גם אזהרה חד
משמעית לציבור הערבי-ישראלי, שכן התייחסות לציבור זה כאל איום ביטחוני
משמעותה אחת - החזרת הממשל הצבאי לכפרים והערים הערביים.

בראיון מציין רכס, שהיחס לערביי ישראל היה משנת 1948 כאל סיכון ביטחוני
וגיס חמישי, דבר שהוביל להטלת הממשל הצבאי. במהלך השנים, כשהתברר
שהאוכלוסייה הערבית אינה מהווה סיכון ביטחוני, הלכה התייחסות זו ונמוגה.
אלא שעתה מתחולל שינוי, החורג מעבר לאירועי "יום השלום", שכן מאז
ההתפרצות הזו החלו להתרבות פעולות אלימות של ערבים ישראלים כנגד מטרות
בתוך הקו הירוק. לכן "מתחילים [רכס אינו מציין מי מתחיל] לדבר מחדש על
ערביי ישראל כעל סיכון ביטחוני." בהמשך מתייחס רכס גם לאירועי "יום האדמה"
הצפויים, וחוזה אפשרות להתפרצות אלימה אם יכריזו מנהיגי הערבים הישראלים
על שביתה. כך שוב מדגיש העורך בכותרת ביניים את אותם משפטים שניתן לראות
בהם מסרים לערבים: "אנו עדים להעתקה חלקית של דפוסי המאבק העממי בשטחים על
ידי קבוצות מערביי ישראל. אם אכן תיערך שביתה חלקית ב'יום האדמה', היא
עלולה להוביל לעימות אלים". הטקסט הזה מעביר את המסר לפיו התפרצות של
אלימות ב"יום האדמה" לא תיתפש הפעם כאירוע פנימי של ערביי ישראל, כפי שהיה
בשנים הקודמות, אלא כחלק מהעברת האינתיפאדה לתחומי מדינת ישראל - כלומר
הפיכת ערביי ישראל לסיכון ביטחוני, דבר שפירושו החזרת הממשל הצבאי. המסרים
האלה מדגישים, שלערביי ישראל, להבדיל מערביי השטחים, יש מה להפסיד, והמשך
התגרותם תוביל לאובדן הישגיהם כאזרחי ישראל.

ציון חיובי
על המשמר מעביר גם הוא מסרים חד משמעיים כאלה. מאמר מערכת בעמוד הראשון
של העיתון מה - 21.3.88 תוקף את החלטת ההנהגה של ערביי ישראל לקיים שביתה
כללית ב"יום האדמה", וטוען שהדבר עלול "לגרום לתוצאות הרות אסון לדו קיום
היהודי ערבי בישראל" ("החלטה מוטעית", על המשמר 21.3.88 ). על המשמר מציין,
שהאירועים האלימים שהתרחשו במהלך "יום השלום", שיחקו לידי הימין הישראלי
המציג עתה את המיעוט הערבי בישראל כ"אויב פנימי" והוא מוסיף: "כבר עתה
גוברים הקולות בימין, המנסים לנצל את ההזדמנות של האווירה האנטי ערבית כדי
לפגוע בזכויותיהם של ערביי ישראל וכבר נשמעו למשל הצעות של הנהגת ממשל
צבאי בגליל".

ב - 24.3.88, מעביר על המשמר, מסר "חינוכי" נוסף לערביי ישראל (ק. זייד,
"רק הוואדי מפריד", על המשמר, 25.3.88). הפעם בכתבה של קאסם זייד. כותרת
משנה באותיות גדולות במיוחד מבליטה את המסר: "עמידתם של תושבי בקה
אל-גרביה וברטעה הישראליות, מול ניסיונות אחיהם הפלשתינים לגרור אותם
להתקוממות, יכולה לשמש מופת לכל הכפרים הערביים בישראל".

יום לאחר מכן, מופיעות בעל המשמר שתי כתבות. האחת בעיתון עצמו והשנייה
בשבועון חותם. הכותרת של הכתבה בעיתון ברורה ומאיימת: "1988, 1948, 1936"
(ע. כהן, "1988, 1948, 1936", על המשמר, 25.3.88). בכתבה מפרט עמירם כהן
רשימה חלקית של פעולות עוינות שבוצעו על ידי ערבים בתחום מדינת ישראל מאז
פרוץ האינתיפאדה, כשחלקן בוצע בידי ערבים ישראלים. הוא מביא דברים שסיפר
לו חברו, תושב אחד הקיבוצים בצפון הארץ. מן הסיפור מתברר, שהנסיעה בדרכי
הצפון מסוכנת בשל התנכלויות הערבים. במכוניתו של אביו של אותו חבר הוטחו
אבנים כשנסע ליד הכפר דבוריה. "כל השבת", מספר חבר הקיבוץ, "היה אבי, חבר
מפ"ם ותיק, שיש לו עשרות ידידים ערביים במשולש - מדוכא. אני צופה, אמר לי,
שהטרגדיה של 48 תחזור."

להבהרת המסר פונה אותו חבר מסתורי לערבים בדברים ברורים:
החלטתי שאני לא אחיה בארץ שלי בהסגר. ואני מוכן בעניין הזה להתאחד עם
רפול וגאולה כהן. אני קורא לחברי הערבים, לקראת "יום האדמה", תשלטו על
הקיצוניים שלכם - ולא, תתלקח כאן אש גדולה. אם לא תבחינו בין ישראל לבין
השטחים, אם לא תבינו שיש הבדל, אני צופה שיהיו עוד מחנות פליטים. אל
תעמידו אותנו באין ברירה.

במוסף חותם מאותו היום עוסקת הכתבה "אדמה לוהטת" ב"יום האדמה" המתוכנן
(ג. קוגן, "אדמה לוהטת", על המשמר - חותם, 25.3.88), ובתוכה משולבת במסגרת
פנייה ישירה לערביי ישראל, אותה כתב צבי אל-פלג. תחת הכותרת "אחי ערביי
ישראל", הוא פונה ומבקש מהערבים שלא לקרוע את רקמת היחסים המקשרת בין
היהודים לערבים. הפנייה תרבותית ומעודנת אך המסר ברור. תחילה מציג עצמו
אל-פלג כמי שעושה רבות למען הערבים, פועל להחזיר למוסלמים את נכסי הווקף
ולהשבת פליטי הכפר איקרית לבתיהם. לאחר שהבהיר זאת, הוא מציב בפני הערבים
את שתי הברירות העומדות לדעתו בפניהם: "אנשים אחים אנחנו. אחים - לא עם
אחד, אבל אחים למדינה אחת. מדינה שממנה אנחנו לא נגרש אתכם ואתם לא תגרשו
אותנו. ברירות כאלה אינן קיימות. הברירות הקיימות הן לחפש נתיבים להמשך
הדו-קיום או לתת את רשות הדיבור לחרב, לאבן ולבקבוק התבערה."

"יום האדמה" עבר לבסוף ברובו ללא תקריות אלימות, ועל המשמר מעניק, כדרך
המחנכים, במאמר מערכת בעמודו הראשון ב - 31.3.88 ציון חיובי לערביי ישראל
על האיפוק היחסי (מאמר מערכת, "יום האדמה: סימן חיובי", על המשמר,
31.3.88). בהזדמנות זו הוא גם משבח את עצמו: "דומה שדווקא החששות והתכונה
הרבה לקראת האירוע יצרו אפקט של הרגעה ואיפוק." העיתון טוען, שכמו ברחוב
היהודי גם אצל ערביי ישראל פועלים כוחות מתונים וקיצוניים אלה כנגד אלה.
הגורמים המתונים, המהווים לדברי העיתון רוב בקרב ערביי ישראל, הבינו "שדרך
האלימות תזיק להם יותר מאשר לתושבי השטחים שאין להם מה להפסיד."

האינתיפאדה "זוחלת" לישראל
שנה מאוחר יותר, ערב "יום האדמה" של שנת 1989, שוב מתקבל הרושם שהעיתונות
מתגייסת לבלום פעולות אלימות של ערביי ישראל. מעריב מעביר מסרים חמורים
המלווים באיום המופנה לערביי ישראל. בעמוד הדעות הוא מקצה לנושא מאמר מאת
שמואל שגב הכתב לענייני ערבים (ש. שגב, "מסירים את המסווה", מעריב,
29.3.89), ואת מאמר המערכת הראשי (מאמר מערכת: "יום האדמה", מעריב
29.3.89). שגב כתב דברים ברורים: "בפעם הראשונה למן שנת תש"ח נותנים ערביי
ישראל יד לאלה המבקשים לערער את יציבותה של המדינה שבתוכה הם חיים." שגב
שולל את השוואת ההזדהות של יהודי ארצות הברית עם ישראל או עם יהודי ברית
המועצות, לזו של ערביי ישראל עם ערביי השטחים. לדבריו מצב המלחמה בין
ישראל למדינות ערב ולאש"ף יוצר את ההבדל. כלומר, שגב אינו רואה את המחאה
של ערביי ישראל כלפי מדיניות ישראל בשטחים כלגיטימיות, וקובע שערביי ישראל
משכילים לנצל את חוקי המדינה כדי להביע הזדהות, רגשית בינתיים, עם אלה
המבקשים לקעקע את יסודותיה.

מאמר המערבת הראשי באותו יום ובאותו עמוד, מעביר מסר חריף עוד יותר. מאז
תחילת האינתיפאדה, קובע מעריב, מתגלים בקרב ערביי ישראל "ניצנים של מרי,
פריקת עול ועבריינות לאומית". העיתון מציין אמנם שהשיפור במצבם של ערביי
ישראל היה איטי מדי לטעמו, אך השיפור הושג הודות לכך שתחושת היהודים היתה
שנאמנותם של הערבים למדינה אינה מוטלת בספק. מצב זה משתנה, שכן הנטייה
הלאומנית הערבית הגוברת, והצטרפות פעילה של "מספר ערבים לארגוני המחבלים
ומעשיהם - מתחילה לייצר נוגדנים חריפים בקרב האוכלוסיה היהודית." כדי לבטל
את תוחלתם של ערביי ישראל לפלג את עמדת היהודים כלפיהם מבהיר העיתון, "שיש
קונצנסוס רחב מאוד אצל היהודים המקיף כמעט את כל גווני הקשת, והוא הרבה
יותר קרוב לצומת מאשר לר"צ."

ב"יום האדמה" יוצא מעריב בכותרת ראשית בה מובלטת לראשונה פנייה של הנהגת
התנועה האיסלאמית לשמור על החוק ("ראשי התנועה האיסלאמית קוראים לשמירה על
החוק ביום האדמה", מעריב, 30.9.89). התנועה האיסלאמית היתה אז כוח חדש
ועולה, שכנראה זכה לעידדו הממשל כמשקל נגד לכוחות הפרו-אש"פים. כותרת העל,
הבליטה את המקל המאיים - ומסרה שיותר מ - 5,000 שוטרים נערכים למנוע הפרות
סדר במגזר הערבי. גם כאן הועבר מסר נוסף שקבע שהמשטרה תיכנס רק לכפרים
שיהיו בהם התפרעויות.

למחרת "יום האדמה", משנתברר שנשמר השקט ופעולות המחאה נעשו במסגרת החוק,
שוב חוזר הדפוס מהשנה שעברה, והנהגת המגזר הערבי מקבלת מהעיתון מעריב
תמריץ חיובי. במאמר פרשנות שנכתב בידי עמוד גלבוע, מי שהיה בשנים 1988-87
יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים (ע. גלבוע, "השקט - הוכחה לשליטת הנהגת
המגזר הערבי", מעריב, 31.3.89), קובעת הכותרת שהשקט הוא הוכחה לשליטת
הנהגת המגזר הערבי. אך גם מעריב מעניק לעצמו ציון חיובי על שבחר בכותרת
הנכונה ביום הקודם. במאמר נקבע, שהגורם המנווט המשמעותי בקרב ערביי ישראל
ב"יום האדמה" היה התנועה האיסלאמית.

התקופה שבין יום האדמה ב- 1988 לאירוע המשמעותי הבא - רצח שבעה פועלים
פלסטינים בידי עמי פופר ב - 20.5.90, מאופיין במיעוט יחסי של פרסומים על
ערביי ישראל. אך חלקם מתייחס לזחילת האינתיפאדה למדינת ישראל. ההתייחסות
בכתבות היא לערביי הגליל (א. רינגל-הופמן, "האינתיפאדה זוחלת לגליל",
ידיעות אחרונות, 28.7.89), לתושבי הכפר הערבי טייבה (ע. בנזימן, "מאחורי
מסך החול", הארץ, 9.9.98; א. רבינוביץ, "האינתיפאדה זוחלת לטייבה", מעריב
4.4.90), ולבדווים בנגב (ע. ליפשיץ, "אינתיפאדה בדואית, כחול-לבן", על
המשמר, 26.5.89).

הקצנה מול קונפורמיות
במהלך התקופה המשיכה העיתונות הישראלית להעביר מסרים לאוכלוסייה הערבית
בישראל. למשל בעל המשמר מה - 25.9.89 קבע אבנר רגב: "אם יעברו מדיבורים
למעשים חייבים ערביי ישראל לקחת בחשבון תגובות חריפות מצד הציבור היהודי
והממשל בישראל." רגב הסביר בדברים אלה התבטאויות קשות של שרי הממשלה כנגד
הציבור הערבי בישראל. כך למשל הוא מביא את דבריו של שר החקלאות, אברהם
כ"ץ-עוז, ממפלגת העבודה, שקרא לבצע "מעין טרנספר" של ערביי הגליל, שיועברו
למרכז הארץ. השר הציע להושיב במקומם יהודים, כדי למנוע היווצרות רוב ערבי
באזור. ראש עיריית נהריה, איש הליכוד ג'קי סבאג, הודיע, שלא ירשה מגורי
ערבים בעירו. לצד המקל הציג רגב גם את הגזר, ובהמשך למאמץ להוביל את
הערבים לכיוון הקונפורמיות, הוא משבח את תהליכי השתלבותם הפוליטית: "יש
לראות התפתחות זו כחיובית," מציין רגב, "מאחר והיא מהווה דוגמה לבלם אפשרי
לשאיפות ספרטיסטיות, שהחלו לשרור לאחרונה בקרב קבוצות שונות באוכלוסיה
הערבית." יש לעודד את השתלבות הערבים במשחק הפוליטי בישראל, מסיים רגב (א.
רגב, "נדחקים לפינה", על המשמר, 25.9.89).

ב- 28.7.89, פירסם ידיעות אחרונות כתבת שער במוסף סוף השבוע. תחת הכותרת
"האינתיפאדה זוחלת לגליל" מוסר העיתון מידע מעורר דאגה:

ב-88' נפתחו בגליל 655 תיקים: 162 הצתות, 119 ידויי אבנים, 31 מחסומי
דרכים, 205 מקרים של כתיבת סיסמאות ותליית דגלי פלשתין, 131 חבלות; בחצי
השנה הראשונה של 89', כבר היה מספר דומה של תיקים; יש קייטנות אינתיפאדה,
חתונות אינתיפאדה; קלטות וידיאו לאומניות, אנטי ישראליות, מופצות בגליל
הערבי; בדם ורוח נפדה את פלשתין. מדיר חנא לג'נין כולנו פלשתין; ערביי
הגליל בונים לעצמם כלים של מדינה בדרך; ועדת מעקב, הכוללת חברי כנסת
ערבים, תתי-ועדות, פעילויות להחייאת המסורת והשפה הערבית (א. רינגל-הופמן
"האינתיפאדה זוחלת לגליל", ידיעות אחרונות 28.7.89).

כותרות העמוד הראשון של הכתבה מספקות חומר מדאיג עוד יותר: "מחר נתחיל
להזיע מול האיום החדש: הגדרה עצמית לערביי הגליל... האינתיפאדה זוחלת
לגליל... הזדהות ודגלים פלסטינאים, פיגועים, ומעין אוטונומיה ערבית
בגליל... ייהוד הגליל מת; רוב ערבי ברור; עקרון בת היענה: הממסד הפוליטי
עוצם עיניים... ב-80', ישבו בגליל 296 אלף ערבים ישראלים. ב- 87' - 375
אלף. עליה של 27 אחוזים...".

מבין כל הפרסומים שהופיעו בעיתונות שנסקרה, הפרסום הזה, שלא נסמך לאירוע
מסוים כלשהו, היה הקיצוני ביותר. בכתבה ניתן לגלות משמעות נוספת - מעבר
לתיאור מציאות מסוימת בקרב ערביי ישראל. היה בה כדי ללחוץ להקמת מדינה
פלסטינית, שכן אחת הטענות שהשמיעו המנהיגים של ערביי ישראל, שרואיינו
לכתבה, היתה, שהקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל תביא לרגיעה בקרב
הציבור אותו הם מייצגים, לרבות ביחסי היהודים והערבים במדינה.

לאחר השיא הזה בהצגת ההקצנה בתהליכי הפלסטיניזציה בקרב ערביי ישראל - באו
פרסומים שדיברו על מגמות הפוכות, כתבות שניסו להציג את הקונפורמיות
הערבית. עוזי מחניימי פירסם בידיעות אחרונות ב- 23.6.89 כתבה על הלכי הרוח
בקרב ערביי ישראל (ע. מחניימי, "החשש לאובדן הישגים גובר על הכעס", ידיעות
אחרונות, 23.6.89). הכתבה שימשה במה להצגת העמדה הערבית ולתחושות האפליה
והקיפוח של ציבור זה. אם הכותרת, "החשש לאבדן הישגים גובר על הכעס", רמזה
שיש לערביי ישראל מה להפסיד אם ישברו את הכלים, הרי הכתבה עצמה נראה
ששיחררה הרבה קיטור שהצטבר. אך לצד הגזר לא נשכח המקל. בתחתית העמוד פרסם
העיתון במסגרת, את הנתונים המשטרתיים על הפעולות החתרניות של ערביי ישראל.
השילוב של המידע במסגרת יחד עם הכותרת של הכתבה היה בהם כדי להעביר מסר
ברור. בנקודה זו יש להדגיש, שלפחות חלק מערביי ישראל מזהה את המסרים
המועברים בעיתונות העברית כמסרים מטעם השלטון. זו גם עמדתו של חוקר
העיתונות הפלסטינית מוצטפא כבהא (ראיון אישי, 10.7.99).

מגמת העיתונים לסתור את הטענה על זחילת האינתיפאדה לישראל, גברה לקראת
סוף שנת 1989. כך, בנובמבר פירסם הארץ את מסקנות מחקריהם של שישה חוקרים
ישראלים בכירים, לפיהם האינתיפאדה לא פגעה ברצונם של ערביי ישראל להשתלב
במערכות המדינה (א. ניר, "קודם כל ישראלים", הארץ, 10.11.89). כותרת
המאמר, "קודם כל ישראלים", הבליטה את ההנחה שערביי ישראל בחרו בישראליות
שלהם כמכשיר העיקרי במאבקם להשגת שוויון זכויות. כותרת משנה בגוף המאמר
מבליטה למעשה את הישגי הדמוקרטיה הישראלית, שכן היא מביאה לכך, כדברי אחד
החוקרים, ששיטות הפעולה של ערביי ישראל, בעקבות ההקצנה שחלה באוריינטציה
שלהם בשל האינתיפאדה, הופכות "דווקא קונפורמיסטיות".

חודש מאוחר יותר פירסם על המשמר מאמר מאת קאסם זייד, בו הוא הביא
התרשמויות בעקבות ראיונות ומחקרים. בכותרת המשנה נאמר: "העובדות בשטח
מלמדות שערביי ישראל אינם לוקחים חלק פעיל באינתיפאדה ורואים בשמירת הקו
הירוק אינטרס לאומי ממדרגה ראשונה (ק. זייד, "שומרי הקו הירוק", על המשמר,
10.12.89). לדעת המחבר, אין חשש שהאינתפיאדה תעבור לתחומי הקו הירוק, והוא
מסיק זאת בעיקר מכך שלא חלו שינויים בולטים בדפוסי ההצבעה של ערביי ישראל.

רצח 7 הפועלים הפלסטינים בראשון לציון
ההערכות האופטימיות בדבר עמדתם של ערביי ישראל לא עמדו במבחן הקשה שהציב
בפניהם הרצח שביצע עמי פופר, חייל ישראלי בחופשה, שניגש, ב- 20.5.90 למקום
ריכוז של פועלים ערבים מהשטחים שבאו לבקש עבודה בישראל, ירה למוות בשבעה
מהם ופצע עוד 11. הרצח הבעיר מיד את השטחים ואת יישובי הערבים בישראל.
חומרת ההתפרעויות ובעיקר החששות הכבדים מפני שימוש בנשק חם בידי ערבים
בישראל ובשטחים גרמו לכך שלראשונה הועמדו כוחות צה"ל בכוננות לסייע באכיפת
הסדר בתוך תחומי הקו הירוק.

האיום בהפעלת חיילים, ולא רק שוטרים, נגד אזרחי מדינת ישראל, הועבר שוב
כמסר חד משמעי בכותרת ראשית בעיתון הארץ ב- 22.5.90: "כוחות של צה"ל
בכוננות לסייע באכיפת הסדר בחומי הקו הירוק". כותרת העל אמרה: "התפרעויות
רחבות היקף בישובים הערביים בישראל. בשטחים נהרגו ארבעה תושבים ונפצעו
166, לפי מקורות ערביים."

מאמר פרשנות מאת זאב שיף, כתבו הצבאי של העיתון, הופיע, שלא כרגיל, בעמוד
הראשון של אותו יום (ז. שיף, "ערביי ישראל לצד האינתיפאדה" הארץ,
22.5.90). שיף כתב, כי הממשלה ומערכת הביטחון רואות בחומרה רבה את
התבלטותם של הגורמים האיסלמיים בקרב מפירי הסדר. הממשל הישראלי, לדבריו,
לא שש להפעיל כוחות צבא כדי לדכא את ההתפרעויות של ערביי ישראל אך יעשה
זאת אם יהיה צורך בכך. "נראה", כותב שיף, "כי בקרב הציבור הערבי בישראל
גברו במקומות שונים קולות הקיצונים, ורבים נגררו אחריהם באופן ספונטאני."
בניגוד לקביעה האחרונה שרבים נגררו באופן ספונטאני אחרי הקיצונים סבור
שיף, שאמנם הזדהותם של ערביי ישראל עם האינתפיאדה היא הזדהות מלאה, אך
"לפי שעה רק מעטים מהם מוכנים לגלוש למעשי אלימות."

בעמוד פנימי מופיע באותו יום ובאותו עיתון מאמר פרשנות של מומחה אחר,
שמואל טולדנו (ש. טולדנו, "מפליא שערביי ישראל הבליגו שנתיים", הארץ,
22.5.90). מפליא בעיניו כיצד הצליחו ערביי ישראל להפליג במשך שנתיים.
לדבריו, ההתפרצות בעקבות רצח אינה אינתיפאדה, שכן אינה פעולה מתמשכת אלא
התפרצות חד פעמית. בכך הגדיר טולדנו את השוני שבין פעולות אלימות שמקיימים
ערביי ישראל בעקבות אירוע זה או אחר לבין האינתיפאדה.

מספר ימים מאוחר יותר פירסם זאב שיף מאמר נוסף, ובו נקבעת בכותרת העובדה,
שערביי ישראל אינם מהווים עוד גשר לשלום (ז. שיף, "לא עוד גשר לשלום",
הארץ, 25.5.90). כותרת המשנה של המאמר הביאה את עמדתו של שיף, אך היא
מייצגת במידה רבה את עמדתה היונית של מערכת הארץ, שבחרה להבליט מתוך דבריו
של הכתב הצבאי דווקא את האמירה ש"המשך הכיבוש והעימות העקוב מדם בשטחים
יעביר בסופו של דבר את ההתמודדות האלימה לתחומי הקו הירוק: זה היה עימות
בין מדינת ישראל והמיעוט הערבי שלה." מעניין השינוי שעשה העורך, כשציטט
שלא במדויק, בכותרת המשנה הזו, מדבריו של שיף במאמר. שכן שיף אינו משתמש
במילים "לתחומי הקו הירוק", אלא במילים "לתוך גבולות ישראל."

במאמר זה מועבר מסר ברור להנהגה הערבית, המדגיש את תפקידה של הדמוקרטיה
הישראלית:
אם המיעוט הערבי ייכנע למסיתים אותו לחקות את האינתיפאדה בישראל... יעלו
קולות כי יש להצר את צעדיו, לפגוע בזכויותיו, כולל הזכות לבחור לכנסת.
הדמוקרטיה הגנה עד עתה על ערביי ישראל ופתחה פניהם אפשרויות פוליטיות. לכן
עליהם להיזהר שבעתיים שלא להפר אותה ואת החוק, אפילו הם חשים, ובצדק,
מקופחים ומתוסכלים.

שיף מוסיף, שמחנה הימין יטען בעקבות העתקת האינתיפאדה לתוך מדינת ישראל,
שהמאבק הוא על הכל - גם על חיפה וגם על ואדי ערה - ולכן אין טעם לוותר על
השטחים. כלומר הוא מנסה להחזיר את ערביי ישראל לנתיבי הפעולה החוקיים של
הדמוקרטיה הישראלית ולקונפורמיות על ידי שני איומים: האחד, שהמשך הפעולה
האלימה תגרור פגיעה בהישגיהם של ערביי ישראל; והשני, שפעולה מסוג זה תשחק
לידי הימין ותפגע בסיכוי שישראל תאפשר הקמת ישות פלסטינית בשטחים, שהרי אם
המאבק הוא על הכל, אין טעם לוותר על חלק.

תגובה למסריו של שיף, ואולי אישור לכך שהם נקלטו, ניתן למצוא מאמר שפירסם
בהארץ כחודש מאוחר יותר סופיאן כבהא, שטיעונו העיקרי הוא שאין כלל
אינתיפאדה בישראל (ס. כבהא, "אין אינתיפאדה בישראל" הארץ, 29.6.90). כבהא
סבור, שביום ההפגנות נגד הרצח בראשון לציון נמחק הקו הירוק מתודעתם של
ערביי ישראל, אך למחרת הוא שב ונבנה מחדש. לדבריו, הישראלים הם שהזמינו את
האינתיפאדה לחדור לתחומי הקו הירוק, אך היא נולדה בשטחים הכבושים ושם היא
תמשיך להתקיים עד בוא השלום המיוחל. לדעתו, מנהלים ערביי ישראל מאבק כפול
- מאבק במעגל החיצוני בו הם פועלים לסייע לכינונה של יישות פלסטינית
עצמאית בשטחים, ומאבק במעגל הפנימי על זכויותיהם במדינת ישראל. ערביי
ישראל נותנים, לטענתו, עדיפות במעגל הפנימי, למאבק להשגת זכויותיהם
האזרחיות. לדבריו, תגובת השלטונות על ההפגנות ברחוב הערבי היא בשפת
האיומים: "בנוסח: לא נרשה, נחזיר את המשטר הצבאי, נדכא בכוח וכו'."


מהומות הר הבית
ב - 8.10.1990 התחוללו בהר הבית בירושלים מהומות קשות ללא תקדים. למחרת
האירוע, ב - 9.10 יצא הארץ בכותרת ראשית: "חשש מגל התפרצויות זעם בקרב
ערביי ישראל והשטחים לאחר אירועי הר הבית." כותרת המשנה אמרה: "פריסה
רחבה של המשטרה וצה"ל. נהג מונית ישראלי נרצח בירייה ליד אבו-גוש. ממצאי
הבדיקה המשטרתית יוגשו מחר". את האירוע עצמו - וקורבנותיו - מזכיר העיתון
רק בכותרת העל ובאותיות קטנות למדי: "לפי נתוני המשטרה נהרגו 10 ערבים
ונפצעו 140 ערבים ו-20 יהודים אתמול באירועי דמים חסרי תקדים בהר הבית".
בחירת כותרת ראשית המתייחסת לחששות מהתפרעויות עתידיות, במקום הדגשת
האירוע הדרמטי שהתרחש יום קודם לכן, יכולה לנבוע מהעובדה שכלי התקשורת
האלקטרוניים כבר העבירו לציבור את האינפורמציה העיקרית על מה שהתרחש.
המערכת רצתה להקדים אמצעי תקשורת אלה ולדווח על מה שיתרחש, ביום פרסום
העיתון. אפשרות שנייה, שהעיתון לא רצה להיתפס לסנסציה ובחר בדרך של
understatement. בגוף הידיעה הראשית נאמר בין השאר:

במשטרה חוששים מפרוץ מהומות בקרב ערביי ישראל, שיהיו קשות בהרבה מאלה
שאירעו לאחר רצח שבעת הפועלים בראשון לציון. המשטרה נערכת היום למצב חירום
בכל רחבי הארץ. בכל יחידותיה הוכרזה כוננות, החופשות בוטלו וחניכי הקורסים
נשלחו לתגבר את הכוחות. מהבוקר הוצבו כוחות כוננות ניידים בנקודות מפתח.
יחידות משמר הגבול והיחידה למלחמה בטרור נפרסו באזור ירושלים, בצפון
ובמשולש שם היו התפרעויות חמורות לאחר הרצח בראשון לציון.

לאחר יום של הפגנות, התפרעויות והתנגשויות עם המשטרה, רואיין ב - 10.10 בהארץ,
ראמז ג'ראסי, ממלא מקום ראש עיריית נצרת (ג. אלון, "שיחת היום עם
ראמז ג'יראסי", הארץ, 10.10.90). בראיון ניתן לנציג בולט של האוכלוסייה
הערבית להביע את עמדתו כלפי פרשת הר הבית ובעניין הפרות הסדר של ערביי
ישראל. ניתנה לו כאן במה לתקוף את הממשלה שמדיניותה, לטענתו, הובילה
לאירועי הר הבית.

האשמה דומה ניתן היה לקרוא במאמר בעיתון דבר ב - 19.10.90(מ. חלילנה,
"ערביי ישראל מאשימים את הממשלה ואין מי שילמד סניגוריה", דבר, 19.10.90).
גם כאן יוצא ערבי ישראלי, מוחמד חליליה, ותוקף, בעקבות אירועי הר הבית, את
הממשלה, אך הפעם לא רק על מדיניותה שהובילה לדעתו לאירועים אלא גם על
הזנחת האוכלוסייה הערבית הישראלית. במאמר מובעת גם ביקורת על הטלוויזיה
הישראלית שסיקרה, לדעת הכותב, באופן לא מדויק את אירועי הר הבית. לדבריו,
שידורי הטלוויזיה הירדנית שהביאו דיווחים מצולמים על שהתרחש, היו מדויקים
הרבה יותר. חליליה מביא כדוגמה את הצילומים ש"נחסכו" מצופי הטלוויזיה
הישראלית וששודרו בטלוויזיה הירדנית:

הירדנים הקרינו במשך שעות רבות צילומים מזירת ההתרחשות, ובהם קצין משטרה
משליך רימון גז מדמיע בין רגלי המופתי הקשיש של ירושלים, אלשיך סעד אלדין
אלעלמי. כמו כן אפשר היה לחזות בסגן יו"ר המועצה האיסלאמית העליונה, השיך
מוחמד אלגמל, שהובל לבית המשפט להארכת מעצרו.

ב- 14.12.90 פירסם דבר כתבה, שהיא מעין סיכום של התהליכים שהתרחשו בקרב
ערביי ישראל במהלך שלוש שנות האינתיפאדה (מ. פז, "'כשכואב להם כואב לנו' -
האינתיפאדה וערביי ישראל", דבר, 14.12.90 ). הדברים שהתפרסמו בה ממחישים לא
רק את התהייה וחיפוש הדרך בקרב ערביי ישראל, אלא גם את התהייה היהודית,
כשמדובר בניסיון להבין את השפעת האינתיפאדה על ערביי ישראל. בתחילה מובאים
דבריו של ד"ר אלי רכס האומר:

האינתיפאדה היא זרז בלבד. המערכת הפוליטית במגזר הערבי בישראל נתונה
בעיצומו של תהליך של שידור מערכות - חיפושי דרך, תהיות והתלבטויות - שאינו
קשור באינתיפאדה.

אך הכתבה מציגה גם פן אחר:
התקרבות בין ערביי ישראל והשטחים היא אחת התופעות הבולטות שהאינתיפאדה
חיזקה והאיצה. התקרבות זו אינה עניין של מה בכך.

העיתונות כגורם מדריך
התייחסותה של תמר ליבס לשליטת "ההגמוניה הציונית" בסיקורה של התקשורת
בישראל את אירועי האינתיפאדה בשטחים, נראית על פניה כמתאימה גם לסיקור
העיתונאי של פעולות המחאה האלימות בחלקן של ערביי ישראל במהלך האינתיפאדה.
אך כשמדובר באזרחים ישראלים העניין נראה מורכב יותר. רעיון ההגמוניה
והכפייה בהגותו של אנטוניו גראמשי, היה הבסיס להתפתחות התיאוריה הביקורתית
של התקשורת, שמייצגיה המובהקים הם אדורנו והורקיימר, הטוענים כי הצורות
השליטות של התרבות המסחרית הן התגבשויות של אידיאולוגיה אוטוריטרית. טוד
גיטלין ניסה להוריד את ההתייחסות למושג ההגמוניה לקרקע המציאות. נראה שאחת
האמירות שלו, יכולה להאיר באור אחר את סיקורה של התקשורת הישראלית את
ערביי ישראל, גם כשמדובר בשאלות של הגמוניה על רקע לאומי ולא רק
קפיטליסטי-ליברלי:

המערכת ההגמונית עצמה מעצימה צורות אופוזיציה שזכו ללגיטימציה, לא מעט
בשל המניעים הכלכליים עצמם. בקפיטליזם הליברי מתפתחת האידיאולוגיה
ההגמונית על ידי ביות האופוזיציה, על ידי ספיגתה לצורות המתיישבות עם
המבנה האידיאולוגי העיקרי. ההסכמה מושגת גם על ידי ספיגה וגם על ידי
הרחקה. האידיאולוגיה ההגמונית משתנה כדי להישאר הגמונית. זה אופיה המיוחד
של האידיאולוגיה השלטת של הקפיטליזם הליברי (ט. גיטלין, "אידיאולוגיה של
'זמן צפיית שיא': התהליך ההגמוני בבידור המשודר בטלוויזיה", בתוך: ד. כספי
(עורך), תקשורת המונים, זרמים ואסכולות במחקר, מקראה, תל אביב, 1995).

מניתוח התוכן של הפרסומים השונים בעיתונות העברית בשלוש שנותיה הראשונות
של האינתיפאדה, ניתן לזהות סממנים ברורים של עיתונות מגויסת בעיקר בשעות
ובאירועים בהם היה קיים חשש מפני איבוד שליטה על ערביי ישראל. ניתן להבחין
בקשר בין המערכות הביטחוניות למערכות העיתונים שהעבירו מסרים לערביי
ישראל. ניתן לגלות גם דגם החוזר על עצמו בכל אירוע, לפיו פועל שיתוף
הפעולה הזה. המרכיב הבולט בו הוא העברת אזהרות והתראות לאזרחי המדינה
הערבים כדי להניע אותם לפעול ולמחות רק בכלים החוקיים העומדים לרשותם.
לאזהרות אלה נוספים איומים שנועדו להבהיר שהם עלולים להפסיד את הישגיהם
מאז הוסר הממשל הצבאי מעל יישוביהם. העיתונות הדריכה את ערביי ישראל לפעול
למען האינטרסים שלהם בדרך שלא תפר את כללי המשחק. אם בדרך של שימוש
בתקשורת או בדרך פרלמנטרית, באמצעות נציגיהם בכנסת. כלומר עליהם לפעול
במסגרת הכללית של הדמוקרטיה ההסדרית המאפיינת את המדינה.

על בסיס ממצאי המחקר ניתן להעריך, שאין לתלות את מקור ההגמוניה רק בעמדה
הציונית, שכן להגמוניה יותר ממקור אחד. העובדה שמדינת ישראל היא דמוקרטיה,
יש בה מידה רבה של השפעה על עמדת הממסד כלפי ערביי ישראל. הניסיון להביא
מגזר זה לפעולה לפי כללי המשחק הדמוקרטי, כלומר להעתיק את המאבקים בין
קבוצות האינטרסים היריבות מהרחוב לפרלמנט, זו עמדה טבעית של חברה הפועלת
לפי כללי המשחק האלה. הניסיון לתת פתחון פה בתקשורת לאוכלוסייה המסכנת את
היציבות, גם הוא כלי בידי הדמוקרטיה במגמה "לביית" את האופוזיציה, ולהעביר
את המחאה מפסים אלימים שאינם לפי הכללים, לפסים של מאבק לפי חוקי המשחק,
למאבק מילולי מבוקר.

 
 מקור:
קשר מס' 27 (מאי 2000), עמ' 40-30.







 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש