דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  אודות המגמה
  מקצוע תקשורת וחברה
  תוכנית הלימודים
  מערכים בתקשורת וחברה א
  מערכים בתקשורת וחברה ב
  מערכים בתקשורת וחברה ג
  מבניות בתקשורת וחברה ג
  מאמרים תיאורטיים
  מאמרים בנושא עיתונות
  מאמרים בנושא רדיו
  מאמרים בנושא טלוויזיה
  מאמרים בנושא פרסום
  موضوع الاعلام والمجتمع
  תקשורת אלקטרונית
  פרסום ויחסי ציבור
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,467,483 כניסות לאתר
סודות רשמיים

מאת: משה נגבי

עיתונות כעיסוק עברייני
מבין שלל החוקים המגבילים ומצרים את צעדי העיתונאי בישראל, המכבידים עליו לכאורה
ביותר הם הסעיפים העוסקים בסודות רשמיים. כפי שיתחוור להלן, על פי סעיפים אלה כל
פריט מידע המצוי בידי השלטון, נבחריו ופקידיו, מוגדר - עקרונית ומעשית - כסוד מדינה,
שגילויו ברבים ללא אישור הוא עבירה פלילית שדינה מאסר. הגילוי והחשיפה הם
לגיטימיים רק אם השלטון עצמו התיר אותם. לשון אחר: החוק הפלילי בישראל מציב את ידו
הכבדה של השלטון על ברז המידע - ברצותו יתיר את זרימת המידע, וברצותו יאסור עליה,
וכך יהפוך את המזרימים, קרי: העיתונאים ומקורותיהם, לעבריינים.

אין צריך לומר כי זהו מצב חוקי העומד בסתירה חזיתית למושכלות-יסוד של דמוקרטיה
מתוקנת. כפי שהתריע, כזכור, הנשיא החמישי של בית המשפט העליון, ד"ר משה לנדוי,
"שלטון הנוטל לעצמו את הרשות לקבוע מה טוב לאזרח לדעת, סופו שהוא קובע גם מה טוב
לאזרח לחשוב, ואין סתירה גדולה מזו לדמוקרטיה אמיתית שאיננה מודרכת מלמעלה". ואולם
אצלנו, כאמור, השלטון איננו צריך ליטול לעצמו את הרשות לקבוע מה יידעו אזרחיו, שכן
החוק הפלילי מעניק לו רשות וסמכות זו ביד נדיבה.
 
הנשיא השביעי של בית המשפט העליון, מאיר שמגר, הדגיש בשעתו, כי "משטר דמוקרטי בנוי
על שיתוף מתמשך של הציבור במידע על המתהווה בחיים הציבוריים השמירה על המסגרות
הנורמטיביות מובטחת בראש וראשונה על-ידי פרסומו וגילויו, לעיני ציבור הבוחרים של
המידע על מערכות השלטון, מעשיהם של מרכיביו כדי שהציבור יוכל לראות, לדעת
ולשפוט". הבעיה היא שהמידע "על המתהווה בחיים הציבוריים, על מערכות השלטון ומעשיהם
של מרכיביו" נמצא כמעט תמיד בידי אותן מערכות, והן כאמור נהנות, מכוח החוק, מזכות
וטו על חשיפתו ושיתוף הציבור בו. אין זה ריאלי לצפות כי מערכות אלה 'ישחררו', מרצונן
הטוב, מידע על מחדליהן ושחיתותן. לכן אם ייאכף החוק הפלילי ככתבו וכלשונו, יש יסוד
לחשוש שרוב המידע על משגים, הזנחה או שחיתות במערכות השלטון כלל לא יגיע לידיעת
האזרחים.

יתירה מזאת: המצב החוקי הקיים מעמיד את העיתונאי-הריפורטר בדילמה בלתי אפשרית. אין
לו דרך למלא את שליחותו וייעודו המקצועיים - קרי: ליידע את הציבור גם (ואולי בעיקר)
במידע שהשלטון מעוניין בהסתרתו - מבלי להפר את החוק. כפי שנראה להלן, עצם הניסיון
להשיג את המידע הזה עשוי לעתים להיחשב לשידול לדבר עבירה, שגם הוא בגדר עבירה.

הדילמה איננה רק של העיתונאי, ואיננה מתעוררת רק מנקודת המבט הדמוקרטית. הדילמה
היא גם של כל מי שחרד לשלטון החוק. מחד-גיסא, זלזול של העיתונאים בחוק הפלילי
והפרתו היומיומית במהלך עבודתם, בוודאי שאיננה תורמת לטיפוח כבוד וציות לחוק.
מאידך-גיסא, ציות מוחלט לחקיקה בנושא סודות רשמיים עתיד, כאמור, לייבש את זרם המידע
על שחיתויות ועוולות בצמרת השלטונית ובשירות הציבורי בכלל. האם ייבוש כזה לא יחבל
בסיכוי לבער ולהעניש על אותן שחיתויות ועוולות? והאם חבלה כזאת איננה פגיעה אנושה
בשלטון החוק? הניסיון מוכיח כי לעתים קרובות חושש פקיד היודע על שחיתות - בעיקר אם
האשמים בה הם הממונים עליו בצמרת הממסד - לדווח לרשויות הממלכתיות, והוא יעדיף
למסור את המידע המפליל באורח אנונימי לתקשורת. הניסיון מלמד גם כי החשיפה
התקשורתית היא לרוב ערובה טובה לכך שמידע על מחדל או שחיתות - גם לאחר שנמסר או
הגיע לרשויות - לא יטוייח או יטושטש אלא יטופל עד לליבונו ומיצוי הדין. השופט
היהודי-אמריקני הדגול לואיס ברנדייס אמר כבר בראשית המאה העשרים: "אור השמש הוא
חומר החיטוי המשובח ביותר, אור החשמל הוא השוטר היעיל ביותר". אך מהו, אם בכלל,
הסיכוי הריאלי לחיטוי כאשר המזהמים-בפונטציה - אנשי צמרת הממשל והמינהל - נהנים
מהסמכות להגיף את התריסים ומהשליטה במפסק החשמל? כפי שיתבהר להלן, הדילמה הערכית האמורה מטביעה את חותמה לא רק על התנהגות העיתונאים, אלא על מדיניות אכיפת החוק ואפילו על חלק מפסיקת בתי המשפט.
 
האיסור הגורף על העברת מידע שלטוני
 סעיף 117 לחוק העונשין קובע לאמור:
עובד הציבור שמסר, ללא סמכות כדין, ידיעה שהגיעה אליו בתוקף
תפקידו, לאדם שלא היה מוסמך לקבלה, וכן מי שהגיעה אליו ידיעה
בתוקף תפקידו כעובד הציבור, ולאחר שחדל להיות עובד הציבור מסרה
ללא סמכות כדין לאדם שלא היה מוסמך לקבלה - דינו מאסר שלוש
שנים.


היקפו הרחב והמפליג של האיסור מתבטא הן בתוכנו והן במעגל הכפופים לו. הוא מתייחס
ל'ידיעה' - לאמור לכל מידע שברשות העובד, בין אם מסווג ובין אם לאו, בין אם יש
הצדקה עניינית להסתרתו ובין אם לאו.

האיסור חל על 'עובד ציבור', וזהו מונח החובק את כל המאיישים את הממסד השלטוני
והציבורי, ואף מעבר לכך: משרדי ממשלה, רשויות מקומיות, חברות ממשלתיות, הסוכנות
היהודית ועוד. המונח כולל לא רק עובדים ממונים אלא גם נבחרי ציבור ודירקטורים
בתאגידים ממשלתיים ועירוניים.

מאחר שהמידע על פעילות הגופים השלטוניים והציבוריים מצוי, בדרך כלל, רובו ככולו
ברשות עובדיהם, והדרך הכמעט יחידה להשיגו היא על-ידי קבלתו מאותם עובדים - ברור
שהאיסור אכן יוצר הכבדה דראסטית על מימוש זכותו של הציבור לדעת. כאן המקום לציין
שהגורם המורשה להתיר לעובד מדינה למסור מידע הוא הממשלה או מי שהממשלה הסמיכה
אותו במפורש להעניק היתרים כאלה. לרוב ניתנה ההסמכה למנכ"ל ו/או לדובר המשרד,
וכאמור אין להניח שהללו יתירו מסירת מידע על הזנחה, מחדל או שחיתות.

הגורם המורשה להתיר לעובד את מסירת המידע נהנה למעשה משיקול דעת כמעט מוחלט. הוא
איננו נדרש בדרך כלל להסביר מדוע סירב להתיר פרסומו של מידע פלוני. במקרה חריג
שבו נדרש הסבר כזה עקב עתירה לבג"צ, גיבו השופטים את הסירוב, למרות שלא ניתן לו
נימוק ענייני. המידע שבידי השלטון, קבע השופט ד"ר אלפרד ויתקון, "הוא רכוש בעל ערך
אך אין הוא מצרך, ואין התרתו לשימוש חופשי מעין שירות שהרשות חייבת לספק לאזרחיה
אף אין לומר על רכוש זה שמטבע בריאתו או על פי הנוהג שנהגו בו בעבר נקבע ייעודו
לשימוש הציבור כאן מדובר ברכוש שהמדינה רשאית להשתמש בו (או להימנע מלהשתמש בו)
כטוב בעיניה, למטרותיה ולצורכיה היא".
 
כמובן, ההתייחסות הזאת של בג"צ למידע השלטוני כאל רכוש גרידא מתנכרת לחלוטין
לחיוניותו של המידע בתהליך הדמוקרטי, ועל כך כבר נמתחה ביקורת חריפה.

בשנת תשכ"ז, עשר שנים לאחר חקיקת גרסתו הראשונה של סעיף 117, הוחל האיסור על
מסירת מידע גם על עובד ציבור שכבר פרש. מכאן צומחת חובתם של פורשים משירות המדינה
לקבל אישור לפרסום זכרונותיהם. הממשלה הסמיכה ועדת שרים בראשות שר המשפטים לאשר
פרסום זכרונות כאלה. אלא שלגבי העובדים שפרשו האיסור איננו גורף, אלא הוא פוקע אם
מלאו חמש שנים לפרישתם, ואם "הידיעה לא נגעה לביטחון המדינה או ליחסי החוץ שלה,
ובמסירת הידיעה לא היה משום פגיעה בדבר שיש לציבור זיקה בו או פגיעה בזכותו של
יחיד". מכלל הן יש ללמוד את הלאו: לגבי עובד ציבור שעודנו משמש בתפקידו בפועל
האיסור שריר וקיים, גם אם מסירת המידע לא גרמה שום נזק - ביטחוני או אחר.
 
גם אם המידע שנמסר היה ידוע, או פורסם כבר ברבים, האיסור הפלילי שריר וקיים - אלא
אם כן הפרסום המקורי נעשה באישור השלטונות, על פי סמכות כדין. כלומר, עובד המאשר
באוזני עיתונאי אמיתות מידע שכבר נמסר לו (או לזולתו) ללא היתר, צפוי גם הוא לשלוש
שנות מאסר.
 
עוד ראוי לציין כי האיסור על מסירת מידע הוא חובק עולם, פשוטו כמשמעו. בניגוד
למרבית איסורי החוק הפלילי, הוא מלווה את העובד גם מעבר לגבולות המדינה.

בהיסטוריה של מדינת ישראל נרשם מקרה בולט יחיד שבו הואשם בפלילים, הורשע ואף נכלא
עובד ציבור על מסירת מידע לעיתונאי. המקרה הזה ממחיש היטב את הדילמה המוסרית
והערכית הכרוכה בסעיף 117. הנאשם, חי חסידוף, ארכיבר זוטר במשרד המשפטים, העביר
לשבועון 'העולם הזה' מכתב המעיד על ניסיון לשיבוש הליכי משפט בעניינו של מפכ"ל
לשעבר במשטרה, יחזקאל סהר, שנחשד בעדות שקר. איש לא טען שפרסום המידע גרם נזק
לאינטרס חיוני או לגיטימי כלשהו. אדרבה: בעקבות הפרסום (ואולי בזכותו) מוצה הדין עם
אותו מפכ"ל לשעבר, והוא הורשע בפלילים. איש גם לא ייחס לארכיבר מניע אישי או זר
כלשהו למעשהו, לבד מן המניע הנאצל של ביעור שחיתות בצמרת. אולם, כאמור, המניע
הנאצל לא מנע הרשעתו ושליחתו למאסר.
 
הרשעה פלילית יחידה על הפרת האיסור שבסעיף 117 נראית אולי כאיום זניח למדי על
זרימת מידע מהמינהל והממשל אל הציבור; אך זוהי, כמדומה, טעות אופטית. ראשית, צריך
לזכור שעובדי ציבור רבים (וטוב שכך!) נרתעים מלעבור על החוק הפלילי, בלי קשר לסיכוי
הסטטיסטי להעמדתם לדין. שנית, במקרים רבים נפתחו חקירות בחשד לעבירה על סעיף
117, וגם כאשר חקירה כזאת מסתיימת בלא כלום, היא יוצרת 'אפקט מצנן' על עובדים
המתלבטים אם להעביר לעיתונאי חומר בעל עניין ציבורי. מקרה אופייני שהיה עשוי ליצור
'אפקט מצנן' כזה, היה קשור במפכ"ל המשטרה בתחילת שנות התשעים, יעקב טרנר. החשד נגדו כי העביר מידע לכתב החוקר מרדכי גילת נראה ליועץ המשפטי חמור דיו על מנת להצדיק
האזנה לקלטת שיחה בין השניים, קלטת שהושגה היא עצמה בהאזנת סתר בלתי חוקית. באותו
מקרה טוהר המפכ"ל מכל עבירה, משום שההאזנה לקלטת העלתה כי לא העביר מידע בניגוד
לחוק.

יש גם לזכור שמסירת מידע לעיתונאי ללא אישור הממונים איננה רק עבירה פלילית, אלא
עבירה משמעתית על פי תקנון שירות המדינה. גם להליך משמעתי - אף שאיננו נושא עמו את
הסטיגמה של הליך פלילי - יש אפקט מרתיע ו'מצנן' על נכונותם של עובדים להעביר מידע
לתקשורת. הליך כזה מסתיים לעתים בפגיעה קשה בקידומו או בתנאי עבודתו של העובד.
הליך משמעתי - שקיבל תהודה רחבה - ננקט בשעתו נגד קצין משטרה בכיר, אסף חפץ, על
שאישר לעיתונאי אילן בכר מ'מעריב' מידע על מחדל משטרתי-ביטחוני חמור. במקרה שלו
הפגיעה של ההליך המשמעתי בקריירה הייתה זמנית בלבד, ולא מנעה את מינויו - מקץ שנים
אחדות - למפכ"ל.

המחשה לפגיעתו הפוטנציאלית של סעיף 117 בחופש העיתונות ובכושרה לתפקד כפורום
ובימה לחשיפת עיוותים ועוולות בשירות הציבורי, ניתנה במרס 1995, כאשר המחלקה
לטיפול בפרט במשרד החינוך נופפה בחרב ההליך המשמעתי כלפי מורה שהתלוננה באוזני
השדרית שלי יחימוביץ ב'קול ישראל', על שאין משעים מנהל בית ספר שהואשם בבית המשפט
המחוזי שעשה בה מעשה מגונה בכפייה. למרות ששם המורה (או המנהל) לא נחשף בשידור,
נשלח למורה מכתב המצביע על כך שהפרה את החוק והדורש את הסבריה "תוך עשרה ימים".
רק לאחר חשיפת המכתב בתקשורת (אף זאת, מן הסתם, תוך הסתכנות בעבירה על סעיף
..117.) הורה שר החינוך פרופ' אמנון רובינשטיין על הקפאת ההליכים, ואמר כי נבעו
מ"שיקול דעת מוטעה". עם זאת ציין השר כי הייתה "סמכות פורמלית" לפעול נגד המורה.
 
לכאורה ניתן היה לטעון, כי ישנה אופציית הגנה סבירה לעובד ציבור המוסר מידע מתוך
כוונה שהפרסום יתרום לטוהר המידות או למינהל תקין ויעיל במקום עבודתו. הכוונה
לסעיף 94 לחוק העונשין הקובע ש"אין רואים מעשה כעבירה אם משתמעת מתוכו כוונה
בתום-לב, או אם נעשה בתום-לב מתוך כוונה להביא, בדרכים שאינן פסולות על פי דין, לידי
שינוי בסדרי המדינה או בפעולת רשות מרשויותיה". אין בנמצא אסמכתא כלשהי לכך שנעשה
ניסיון להעלות את הטענה הזאת מצד עובדים שנאשמו בעבירה על סעיף 117 - ומכל-מקום
היא לא מנעה את ההעמדה לדין וההרשעה גם מבקרהו של חי חסידוף, אשר כאמור לא היה
ספק בתום-ליבו ובטוהר כוונותיו.
 
סעיף 117 איננו מזכיר בכלל את העיתונאי שמקבל את המידע מעובד הציבור, ולכאורה
איננו מטיל עליו סנקציה ישירה כלשהי )אלא רק את הסנקציה המעשית-מקצועית המתבטאת
בכך שאותו עובד וגם עובדים אחרים, יירתעו אולי מלמסור לו מידע(. אולם שוב מדובר
בטעות אופטית: גם העיתונאי עלול להיחשף לסנקציה פלילית. בכל מקרה בו מסירת המידע
נעשית לא ביוזמת העובד (כמו בפרשת חסידוף) אלא בעקבות פניית העיתונאי, ניתן לכאורה
לראות בו משדל לדבר עבירה, שדינו כדין העבריין העיקרי. ושוב עולה השאלה: האם יכול
העיתונאי למלא את שליחותו המקצועית, המוסרית והדמוקרטית, ללא 'שידול' פלילי כזה?
כיצד אמור לנהוג עיתונאי שגונבה שמועה לאוזנו ששר ביטחון שותה לשוכרה בבואו
לעבודה? האם יימנע מלבקש מעובדי לשכת השר מידע על הרגלי השתייה של השר, לבל
ייחשד חלילה בשידולם לדבר עבירה? ואם יימנע מן השאלה, האם יהא ראוי לתואר
עיתונאי?
 
האפשרות שבדמוקרטיה מתוקנת ייחשף כתב המבקש מידע מעובד הציבור להליך פלילי, נראית
אבסורדית ותיאורטית לחלוטין. אך מתברר שבדמוקרטיה הישראלית הכל ייתכן. בספטמבר
1992 עצרה המשטרה את כתב 'מעריב' גדעון מרון בעוון שידול עובדת ציבור למסור לו
מידע על תיקים מסוימים שנדונו בבית המשפט. בלחץ העיתונות שוחרר לבסוף הכתב ללא
משפט, אך גם לפרשה הזאת היה מן הסתם 'אפקט מצנן' על זרימת מידע לעיתונות וממנה
לציבור. עיתונאי בכיר ב'וושינגטון פוסט' סיכם את הפרשה באומרו: "זה היסטרי, זה
אידיוטי להעמיד עיתונאי לדין בעוון שידול לקבלת מידע". שדר הטלוויזיה האמריקני
הנודע, מייק ואלאס, הסתפק בשתי מילים: "טיפשות מדהימה".
 
הנחישות להתגבר על 'האפקט המצנן' ולחלץ למען קוראיו מידע שהשלטון מעוניין בהסתרתו,
כבר סיבכה כתב-חוקר אחד בהרשעה פלילית חמורה. כאשר סירבו קציני משטרה, בהסתמכם
על האיסור שבחוק, לשוחח עם כתב ולאמת מידע שבידיו ללא אישור הדובר, ניסה הכתב -
משה ליכטמן - לשכנעם לשתף עמו פעולה, באומרו שפרסום ללא התייחסותם "עלול לפגוע
בהם", וכי הוא "מקווה שבעקבות פרסום החומר לא יחשדו דווקא בהם בהדלפה". התביעה
האשימה אותו בגין הדברים הללו באיום ובסחיטה באיומים (פשעים שעונשם המירבי 7 שנות
מאסר), ובית המשפט העליון אישר ברוב דעות את הרשעתו.
 
'ידיעות סודיות'
כבר נוכחנו שכל המידע האצור בידיהם ובמוחם של עובדי ציבור על מקום עבודתם, מוגדר
עקרונית כ'סוד רשמי' שפרסומו טעון היתר. בכל זאת, חוק העונשין מבחין בין פריטי מידע
'רגילים' שמסירתם ללא היתר היא עבירה על סעיף 117 לחוק, לבין 'ידיעה סודית'
שמסירתה ופרסומה הן עבירות על סעיף 113. הסעיף הזה נבדל לחומרה מסעיף 117 בכמה
נקודות. ראשית, העונש המירבי על הפרתו חמור פי חמישה - 15 שנות מאסר. שנית, האיסור
שבסעיף - וכמובן העונש שבצדו - חלים לא רק על עובד הציבור, אלא על כל אדם שהידיעה
הגיעה לרשותו. לשון אחר: עיתונאי המפרסם 'ידיעה סודית' הוא בחזקת עבריין גם אם לא
שידל את עובד הציבור למסור לו אותה. לצורך ההרשעה אין גם צורך להוכיח כי הפרסום
הזיק או התכוון להזיק לאינטרס חיוני כלשהו.
 
סעיף 113 מטיל גם איסור מיוחד על עצם השגתן, החזקתן, איסופן ורישומן של 'ידיעות
סודיות' - פעילויות הרלוונטיות מאוד לעבודת העיתונאי. העונש המירבי על הפרת הסעיף
הזה הוא 7 שנות מאסר. אלא שלגבי הפעילויות הללו פטור העיתונאי מאחריות אם עשה
אותן "בתום לב ובמטרה סבירה". ושוב, מכלל הן ניתן ללמוד על הלאו: תום לבו והמטרה
הסבירה לא ישחררו את העיתונאי מאחריותו הכבדה כאשר לא רק אסף, רשם והחזיק ב'ידיעה
סודית', אלא גם פרסם אותה.
 
על פניו נראה סעיף 113 - עם כל חומרתו - סביר למדי. אין חולק שפרסום סודות מדינה
מסוימים עלול לגרום נזק כבד ביותר, ולפיכך מוצדק להרתיע מפרסום כזה ולהעניש עליו
בחומרה רבה. לדוגמה, פרסום מיקומם של מאגרי מים ומזון אסטרטגיים לשעת חירום, תיאור
מסלולי הברחת עולים לארץ, או פרסום שמו של סוכן משטרתי סמוי הפועל בקרב רשת
סוחרים בסמים כבדים - עלולים לעלות בחיי אדם, ואולי בחיי רבים. ואולם הבעיה היא,
שהמונח 'ידיעה סודית' בסעיף 113 איננו מתייחס רק למידע קריטי וחיוני מן הסוג הזה.
למעשה, כפי שיתחוור מיד, כל ידיעה עשוייה להפוך - בהינף קולמוסו של דרג שלטוני לאו
דווקא בכיר - ל'ידיעה סודית', הנכנסת לגדרם של האיסורים שבסעיף 113.

החוק קובע שלוש הגדרות של 'ידיעה סודית'. מדובר בקטגוריות חלופיות - כלומר די
שידיעה פלונית תשתבץ באחת מהן על מנת שתיחשב ל'ידיעה סודית'. מבין שלוש ההגדרות,
רק אחת מתייחסת לתוכן הידיעה: ידיעה סודית היא ידיעה שתוכנה מעיד עליה כי
ביטחון המדינה מחייב לשמור אותה בסוד.
הגדרה זו היא אמנם טאוטולוגית, אך דווקא
משום כך סבירה וקבילה. ידיעה שתוכנה מעיד על חיוניות סודיותה - מוצדק לאסור על
הדלפתה ולהעניש בחומרה את המפרסם.
 
הסוג השני של 'ידיעה סודית' מוגדר כידיעה שצורתה או סדרי החזקתה מעידים כי
ביטחון המדינה מחייב לשמור אותה בסוד
. כלומר, עצם נעילתו של מסמך בכספת או
סיווגו כ'סודי' או 'סודי ביותר' - על-ידי הוספת התווית המתאימה למסמך עצמו או לתיק
שבו הוא מוחזק - הופכת את האמור בו ל'ידיעה סודית', על כל המשתמע מכך. דא עקא,
הניסיון - ולא רק אצלנו - מוכיח שלא תמיד יש לסיווגה של ידיעה כ'סודית ביותר' צידוק
אמיתי ומשכנע. כפי שמעיד פרופ' ארווין גריסוואלד, שהיה דיקן הפקולטה למשפטים
באוניברסיטת ייל, "מתברר במהרה לכל אדם שהיה לו ניסיון ניכר עם חומר מסווג, כי יש
סיווג-יתר מאסיבי, ושעניינם המרכזי של המסווגים איננו בביטחון הלאומי, אלא במניעת
הבכתו של הממשל". לעדותו של פרופ' גריסוואלד משקל מיוחד, שכן הוא ייצג בשעתו את
הממשל האמריקני בניסיונו למנוע את פרסום מסמכי הפנטגון על השתלשלות מלחמת וייטנאם.
כל המסמכים הללו נשאו את הסיווג 'סודי ביותר'; אך כפי שמודה הוא עצמו, מאז פורסמו
המסמכים לא הוכח, ואף לא נטען, נזק כלשהו לביטחון ארצות הברית.
 
הסוג השלישי של 'ידיעה סודית' הוא ידיעה הנוגעת לסוג עניינים שהממשלה, באישור ועדת
חוץ וביטחון של הכנסת, הכריזה בצו שפורסם ברשומות כי הם סודיים. הממשלה פרסמה
צווים כאלה לגבי כל ענייני העלייה, ידיעות על צינור הנפט אילת-אשקלון, ידיעות על
מיכליות נפט, הלוואות מגורמי חוץ לממשלה או למוסדות כספיים ישראליים, וכמו כן
ידיעות על התכנסותה, דיוניה והחלטותיה של ועדת השרים לביטחון.

להשלמת התמונה נזכיר, כי באמצע שנות השבעים התכוונה הממשלה לפרסם צו סודיות גם
לגבי ידיעות העוסקות בשדרים דיפלומטיים ובמפגשים עם אישים ממדינות שאין להן קשרים
עם ישראל, אך ועדת החוץ והביטחון סירבה לאשר זאת.

קשה להצדיק את הורדת מסך הסודיות - על הסנקציות הקשות הכרוכות בו - על כל מה
שנכלל בצווים האמורים. במיוחד התברר כפרובלמטי הצו הנוגע ל"התכנסותה, דיוניה
והחלטותיה של ועדת השרים לביטחון". למרות התווית הביטחונית מנוצל הצו הזה להטלת
איפול גורף על נושאים שבכלל אינם ביטחוניים, פשוט על ידי הבאתם לדיון בוועדת השרים
לביטחון. יתירה מזאת: לעתים מוכרזת ישיבה ממשלה רגילה כוועדת שרים לביטחון על מנת
להטיל איפול על נושא פלוני שנידון בה.

דוגמה אופיינית לניצולו של הצו לרעה ניתנה ערב ועידת השלום במדריד, בסתיו 1991.
הממשלה החליטה אז - בניגוד להמלצת שר הביטחון ארנס - שלא לגרש חמישה חשודי טרור
מהשטחים. ההכרזה על ועדת שרים לביטחון מנעה מן התקשורת לדווח על המחלוקת הקשה
שהייתה בנושא הזה בין ארנס וראש ממשלתו (ומפלגתו) יצחק שמיר. כעבור זמן קצר פורסם
הדבר בנאום פומבי של ח"כ מן האופוזיציה (דדי צוקר), ואיש לא טען כי הפרסום גרם נזק
כלשהו למדינה.

התקשורת ניסתה בשעתה לעקוף את האיפול השרירותי באמצעות מה שניתן לכנות 'התחכמות
מיתממת': ידיעות על נושאים שנדונו או הוכרעו ב'ועדת שרים לביטחון' פורסמו תוך ייחוסן
לפורומים אחרים (למשל: 'התייעצות שרים'). כחודש לפני מלחמת לבנון, במאי 1982, פרסם
הכתב המדיני של 'קול ישראל' שמעון שיפר, תוצאות הצבעה שבה דחתה הממשלה, ביושבה
כ'ועדת שרים לביטחון' תכנית צבאית )שלא פורטה בדיווח( שבה צידדו ראש הממשלה בגין
ושר הביטחון שרון. בדיווח לא דובר על הצבעה, כי אם על 'משאל' שערך הכתב בין השרים.
היועץ המשפטי לממשלה, פרופ' יצחק זמיר, חיווה את דעתו כי למרות ה'הסוואה' נעשתה
לכאורה עבירה על סעיף 113; אך בעקבות הבטחת רשות השידור שהעבירה לא תישנה, לא
העמיד את הכתב לדין.
 
גם הסודיות הגורפת על 'כל ענייני העלייה' נוצלה לעתים לרעה. במארס 1990 השתמשו
בצו הזה על מנת למנוע פרסומים על היקפי העלייה מברית המועצות. נשמעה אז ביקורת
חריפה שהדבר נועד למנוע קרע עם ארצות הברית, על רקע כוונה ליישוב העולים בשטחים,
שנרמזה בהכרזה של ראש הממשלה דאז שמיר: "עלייה גדולה דורשת ארץ-ישראל גדולה".

הסמכות להכשיר את פרסומה של 'ידיעה סודית', על פי סעיף 113, הואצלה לצנזור הצבאי
הראשי. יש לתת את הדעת לכך שכאשר מדובר ב'ידיעה סודית' - למשל: ידיעה בענייני
עלייה, או דיווח מ'וועדת שרים לביטחון' - אין הצנזור מפעיל לגביה שיקול דעת עצמאי
אלא הוא 'ידה הארוכה' של הממשלה ופועל על פי הוראותיה (המועברות לו, בדרך כלל, על
ידי מזכיר הממשלה) - לאמור: ברצותה ייתן אור ירוק לפרסום הידיעה וברצותה יימנע
מלתיתו.
 
עוד ראוי להדגיש כי כאשר מדובר ב'ידיעה סודית' שאיננה בתחום סמכותו העצמאית על פי
תקנות ההגנה, אין הצנזור מוסמך בעצם לאסור מראש את פרסומה וגם לא להעניש בעצמו על
הפרסום. הוא מוסמך רק להתרות בעיתונאי, או בעורכיו, כי אם יפרסמו אותה ללא רשותו
הם ייחשפו להליכים פליליים לפי סעיף 113, ויהיו צפויים ל - 15 שנות מאסר. אולם יש
לציין כי בפועל היטשטשה לחלוטין ההבחנה (גם אצל הצנזור וגם אצל העיתונאים) בין
סמכותו העצמאית של הצנזור הראשי לאסור מראש פרסום ידיעות היוצרות "ודאות קרובה
לפגיעה קשה בביטחון", לבין תפקודו כמנפק הכשרים - מטעם הממשלה - לפרסום 'ידיעות
סודיות'.
 
בכרוניקה הפלילית נרשמו שני עיתונאים שהורשעו ונשלחו למאסר בגין פרסום 'ידיעה
סודית', כהגדרתה בחוק העונשין. בדצמבר 1966 נעצרו בגין העבירה הזאת עורכי השבועון
'בול', מקסים גילן ושמואל מור, לאחר שפרסמו ידיעה על שיתוף פעולה בין השירותים
החשאיים של ישראל לבין מרוקו לחיסולו של גולה מרוקני, אחמד בן-ברקה. הם נידונו לשנת
מאסר, אך נחונו ושוחררו כעבור חודשים ספורים.
 
דובר צה"ל כחוסם מידע
סעיפים 113 ו - 117 לחוק העונשין מאפשרים להלכה לכל רשויות השלטון והמינהל הציבורי
בישראל, על כל דרגיהן, לחלוש על זרימת המידע לתקשורת וממנה לציבור, ולחסום מידע
שאינן חפצות בפרסומו. במרבית הרשויות מופקדת השליטה היומיומית בברז המידע בידיו של
הדובר, הממקד לעתים קרובות את עיקר מאמציו לאו דווקא בהספקת מידע המעניין את
הציבור, אלא בחסימת מידע המביך את הממונים עליו.

הדברים אמורים כמובן גם בדובר צה"ל, אלא שאצלו היכולת המעשית (להבדיל מהחוקית)
לחסום את המידע או את גישת העיתונות אליו, גדולה הרבה יותר. דובר משרד השיכון או
החינוך יתקשה מן הסתם למנוע מן הכתבים מליצור מגע עם פקידיו ולפתותם - חרף האיסור
הפורמלי - למסור מידע. בוודאי שהוא איננו מסוגל למנוע מהם לבקר באתרי בנייה או
בבתי ספר. כאשר מדובר במתקן צבאי, בשטח הנתון לממשל צבאי, או בפעילות צבאית - יש
לדובר שליטה כמעט מוחלטת על גישת עיתונאים להתרחשויות. לעתים קרובות תהיה גישה
זאת תלוייה ומותנית גם בסיועו הפעיל.
 
דובר צה"ל ניצל מצב זה על מנת לבסס ולהדק את פיקוחו לא רק על המידע המגיע לכתבים,
אלא גם על מה שהללו יפרסמו על הצבא ומפקדיו. כדברי הכתב הצבאי לשעבר של 'מעריב',
עמנואל רוזן, "עיתונאי העוסק בביטחון יודע כי יש כאן תהליך של תן וקח. היום ארגיז
את הממסד, מחר הוא לא יספק לי מידע שבלעדיו לא אוכל לבצע תפקידי". הסממן המובהק
ביותר של הפיקוח הזה היא האמנת הכתב הצבאי. ההאמנה הזאת, שמעניק (או מסרב להעניק)
דובר צה"ל, היא תנאי להשתתפות הכתב במבצעים צבאיים, במסיבות עיתונאים ובתדרוכים
חשובים. לשון אחר: הכתב הצבאי נזקק לרשיון עבודה או ל'תעודת כשרות' מן הגורם שאותו
הוא מסקר, ושאת מחדליו וערוותו הוא אמור לחשוף.
 
אפשר היה לקבל דרישה זו בהבנה אילו נועדה אך ורק לבירור מהימנותו הביטחונית של
הכתב, בטרם תינתן לו גישה למתקני הצבא וליחידותיו. אולם התברר כי מטרת ההאמנה
הינה, לעתים, שונה לחלוטין. בשעתו נשללה ההאמנה מכתבו של 'העולם הזה', שלום כהן,
בנימוק הגלוי כי דעותיו ונימת סיקורו אינן לרוחו של הצבא. איש לא טען כי הכתב הוא
בחזקת סיכון ביטחוני. טענת פרקליט הצבא הייתה כי שבועונו "פועל בעקביות בכיוון
המנוגד לרוח חינוכו של צה"ל" וכי יש לו "מגמה ברורה להעמיד את מדיניות הממשלה באור
שלילי ולערער את האמון שהחיילים רוחשים לצה"ל ולמפקדיו". לאכזבת הכתב, סמך בג"צ ידו
על הנימוק הזה, ואף קבע כי בעצם אין דובר צה"ל זקוק כלל לנימוקים, משום שזכותו
לנהוג במידע שבשליטתו כרצונו. לשון אחר: מסירת המידע לכתבים (או הענקת אפשרות גישה
אליו) היא עניין שבחסד ולא בזכות, ואין הצבא חייב לנטות חסד למי שמבקר אותו
בחריפות. בג"צ הדגיש כי "אין זכות סטטוטורית או אפילו בנוהג או בצדק הטבעי" למידע
על פעולות הצבא.

גם בתקופת האינתיפאדה לא היסס דובר צה"ל להטיל סנקציה של שלילת האמנה על כתב
צבאי (הפעם של 'על המשמר'), משום שלא רווה נחת מדיווחיו של הלה על מספר האזרחים
הנפגעים מירי חיילי צה"ל.

סנקציה אחרת שבאמצעותה יכול דובר צה"ל לשלוט בעבודת הכתבים ובתוכן דיווחיהם היא
שלילה סלקטיבית של היתרי כניסה לשטחים צבאיים. צריך לזכור שמדובר, בין היתר, בגדה
המערבית של הירדן, ברצועת עזה, בדרום לבנון ובעבר גם בשטחי סיני - אזורים שהיו
במוקד הסיקור הביטחוני והמדיני מאז 1967. על פי החקיקה בשטחים, "מפקד צבאי רשאי
להכריז על כל שטח או מקום שהם סגורים", וצו כזה תקף לגבי עיתונאי כמו לגבי כל אזרח
אחר. יחד עם זאת, במקרה בולט של סגירת שטח שהגיע לבג"צ (סגירת חבל ימית בצפון סיני
בשבוע האחרון לפני החזרתה למצרים, באפריל 1982), הכירו לכאורה השופטים במותר
העיתונאי על פני אזרחים אחרים, ורמזו כי היו פוסלים איסור טוטלי על התקשורת להיכנס
לשטח שהוא מוקד התרחשויות בעלות עניין ציבורי. השופטים הדגישו שיש למצוא "איזון
מתאים בין שני האינטרסים הציבוריים החשובים, שהם חופש העיתונות מצד אחד וביצוע
נאות של תפקידי השלטונות מן הצד האחר". בהסדר של pool - קרי: מתן רשות לנציגות
מצומצמת של כלי התקשורת להיכנס לשטח הסגור על מנת שתחלוק את דיווחיה גם עם
הכתבים האחרים - הם ראו איזון מתאים כזה. ביולי 1994 עתרו הכתבים לענייני שטחים
לבג"צ נגד השימוש בסמכות סגירת האזורים בשטחים למניעת סיקור פעולות מחאה בלתי
חוקיות ואלימות של מתנחלים בקריית ארבע ובמקומות אחרים, ותגובת (ולעתים, אי תגובת)
צה"ל על הפעולות הללו. בעקבות עתירתם התחייבה פרקליטות המדינה בהודעה לבג"צ כי
במקרים של פעילות אזרחית משטרתית של כוחות הביטחון (להבדיל מפעילות ביטחונית
מובהקת), יפעל המפקד הצבאי כדי לאפשר לאמצעי התקשורת סיקור נאות, וכי תובטח נוכחות
עיתונאים - כל עוד אין באירוע משום חשש ממשי לחיי אדם. בהודעה הודגש כי צה"ל מכיר
בחשיבותו של חופש הביטוי ובחשיבות הסיקור העיתונאי בשטחים. בעקבות הדברים הללו
בוטלה העתירה.
 
כעבור פחות מחצי שנה, שוב חזרו ועתרו לבג"צ שלושה כתבים בשטחים (גיל ליטמן מ'קול
ישראל', חנן שלאין מ'מעריב' וצבי זינגר מ'ידיעות אחרונות'). זאת, לאחר שנמנע מהם
להיכנס ל'שטח צבאי סגור'. באתר מריבה אלימה בין מתנחלי אפרתה לתושבי הכפר הפלסטיני
אל-חאדר. בעקבות עתירתם נאות הצבא להתיר את כניסתם לשטח, והעתירה הוסרה. יש לציין
כי בדיון הקצר בבג"צ מתחו השופטים ביקורת על הצבא. אב-בית-הדין, השופט דב לוין, אמר:
"לעיתונאים יש שליחות - לספק את המידע לציבור. לציבור יש זכות לקבל מידע". השופט
ד"ר מישאל חשין הביע ספק אם השימוש בצווי סגירה למניעת סיקור עיתונאי הוא בכלל
לגיטימי.
 
כתבי התקשורת האלקטרונית - על ציודם וצוותיהם - נזקקים ליתר שיתוף פעולה ותיאום
לוגיסטי עם הצבא, ולכן גם חשופים יותר ללחציו המניפולטיביים של דובר צה"ל. בשעתו
הצליח הדובר לסחוט מרשות השידור התחייבות לדברור - קרי: התחייבות לקבל את אישורו
מראש לכל דיווח על צה"ל, גם אם מקורו איננו בצה"ל עצמו. בעיצומה של מלחמת לבנון,
בעקבות תלונת צה"ל על הפרת חובת הדברור מצד כתב הטלוויזיה דן סממה, והחרמתו של
הכתב על ידי דובר צה"ל כתגמול, קבע מבקר המדינה עו"ד יצחק טוניק כי הסדר הדברור
בכללותו הוא בלתי חוקי ו"איננו עולה בקנה אחד עם העצמאות שהעניק המחוקק לרשות
השידור בחוק". בעקבות הדו"ח גובש נוהל שלפיו בכל מקרה שדובר צה"ל מתנה אפשרות
סיקור באישורו מראש למה שישודר, והכתבים נאלצים להיכנע לדרישה הזאת, יובהר בעת
השידור למאזינים ולצופים כי אין מדובר בסיקור עצמאי של הכתב אלא בסיקור שעבר
ביקורת של הדובר.
 
התקשורת הישראלית - הכתובה והאלקטרונית כאחת - קיבלה בהבנה במשך שנים רבות את
מגמת הצבא להיסגר בפניה. הוא הדין, וביתר שאת, בציבור צרכני התקשורת, המתלונן תדיר
כי הצבא חשוף מדי לכתבים ולצלמים. ואכן כל הישראלים - לרבות העיתונאים - התחנכו
לחשוב על הצבא כעל ארגון החייב מטבע בריאתו להישאר בצל החשאיות. אך דווקא קיומה
של צנזורה צבאית מציב סימן שאלה על המוסכמה הזאת. אם ממילא כל פרט על הצבא טעון
צנזורה, וזו מוסכמת למנוע כל פרסום המסכן את הביטחון - מה נורא ומסוכן בכך
שלעיתונות תהיה גישה חופשית יותר לצה"ל? ראוי גם לחזור ולשנן את אמרתו הנכוחה של
השופט ברנדייס "אור השמש הוא חומר החיטוי המשובח ביותר". והרי כבר נוכחנו שזיהום
בצבא מסוכן יותר מאשר בכל מערכת אחרת. לא בכדי ראה הכתב הצבאי דאז, מיכה שגריר,
את הסתגרות צה"ל בפני התקשורת החקרנית והביקורתית - בלשונו "השתקה והאלהת נושאי
הביטחון לאולימפוס שאסורה אליו הכניסה למבקרים, תרתי משתמע" - כאחת הסיבות למפולת
של מלחמת יום הכיפורים.
 
עיתונות המודעת לתפקידה ולייעודה הייתה אמורה מזמן לקרוא תגר - בקול רם וצלול - על
הסדר ההאמנה, ועל השימוש שעושה דובר צה"ל בסמכויות ובצווים צבאיים כדי לחסום גישה
למידע שיש לאזרחים אינטרס חיוני בקבלתו. היה ראוי גם שהעיתונות תעמיד שוב למבחן
משפטי את סמכותו של דובר צה"ל לנקוט סנקציות של החרמה, ולהכביד על עבודתם של
כתבים שדיווחיהם אינם נושאים חן בעיניו. עתירה לבית המשפט תוכל, למשל, להסתמך על
דברי הנשיא השביעי של בית המשפט העליון מאיר שמגר, על חובותיו של דובר בשירות
הציבורי: "ספק רב בלבי אם דובר של רשות ציבורית יכול להתיר לעצמו להחרים חרמות
ולהדביק כלי תקשורת זה או אחר בתווית של איסור במגע. אין הוא יכול לפעול בתחומי
תפקידו כאילו מצוי הוא באחוזה הפרטית שלו או של הממונים עליו". יש לקוות כי העתירות
של כתבי השטחים נגד סגירת מוקדי מהומות לתקשורת, שמצאו אוזן קשבת אצל השופטים
ושיפרו את תנאי הסיקור, יבשרו מאבק נחוש יותר מצד העיתונות הישראלית על זכות
הציבור לדעת על הנעשה (והלא-נעשה) בצבאו.
 

 
 
מקור:
 
חופש העיתונות בישראל, ערכים בראי המשפט, עמ' 73-69, 83-77, הוצאת
מכון ירושלים לחקר ישראל
 
 




 



 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש