דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  אודות המגמה
  מקצוע תקשורת וחברה
  תוכנית הלימודים
  מערכים בתקשורת וחברה א
  מערכים בתקשורת וחברה ב
  מערכים בתקשורת וחברה ג
  מבניות בתקשורת וחברה ג
  מאמרים תיאורטיים
  מאמרים בנושא עיתונות
  מאמרים בנושא רדיו
  מאמרים בנושא טלוויזיה
  מאמרים בנושא פרסום
  موضوع الاعلام والمجتمع
  תקשורת אלקטרונית
  פרסום ויחסי ציבור
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,466,456 כניסות לאתר
עיתונות דתית

מאת: דן כספי ויחיאל לימור

"הצופה"
"הצופה" הוא בטאונה של המפלגה הדתית הלאומית (מפד"ל). העתון, שהחל להופיע באמצע שנת 1938 כעתון דו-יומי, נהפך עוד באותה שנה ליומון, בטאונה של התנועה העולמית של
המזרחי. תפוצת העתון בראשית דרכו היתה כ- 3000 עותקים ליום, מרביתם למנויים
(כנען, 1969). השוואת מספרי התפוצה האלה לנתוני התפוצה של סוף שנות ה- 80 מעידה
עד כמה נחלש מעמדו של העתון בקרב קהל קוראי העתונות היומית. הנתון הרלוונטי ביותר
לעניין זה הוא השוואת יחס התפוצה בין "הצופה" לבין "ידיעות אחרונות" בשנת 1939,
היא השנה הראשונה להופעתו של עתון הערב. בעוד שתפוצת "הצופה" הגיעה לכדי 3000
עותקים ביום, הרי תפוצת עתון הערב, שהיה בבעלות פרטית, היתה כפולה בלבד. יחס
התפוצה, בסוף שנות ה- 80 (לוח מס' 2.1) היה 1:29לטובת "ידיעות אחרונות", אך מאחר
שנתוני התפוצה של "הצופה" אינם מבוקרים, עדיף להתבסס על סקרי הקריאות הנערכים
על-ידי איגוד המפרסמים. סקר שנערך ב- 1990 העלה שיחס הקריאות בין שני העתונים,
בקרב מבוגרים, בימי חול, היה 1:45.6 לטובת "ידיעות אחרונות". הפער גדל בסוף-שבוע
לכדי 1:90.5 (סקר חשיפה לאמצעי התקשורת, 1990). הדעיכה במעמדו של העתון איננה
תלושה, כמובן, מהמציאות הפוליטית שגרמה לירידת כוחן של הציונות הדתית בכלל ושל
המפד"ל בפרט.
 
העתונות החרדית - "המודיע", "יתד נאמן"
המגזר החרדי הוא, כאמור, היחיד שהצמיח מתוכו יומון מפלגתי חדש, לאחר עשרות שנים,
שבהן נסגרו עתונים מסוג זה. היומון החדש, "יתד נאמן", לא היה הראשון במגזר זה. קדמו
לו יומונים חרדיים שנסגרו, וכן "המודיע", ששרד גם לאחר יותר מארבעה עשורים.
 
"המודיע", שנוסד לאחר הקמת המדינה, על-ידי הרב יהודה לייב לוין, נחשב לבטאונה הרשמי
של אגודת-ישראל, והוא מבטא את עמדותיהם של הרבי מגור ושל הפלג החסידי. המשברים
הפוליטיים, האישיים והבין-סיעתיים באגודת-ישראל לא פסחו גם על בטאונה. אחד ממשברי
השיא היה קשור בפרישתו של הרב שך ממועצת גדולי התורה, ב- 1982, והדבר הביא,
בסופו של דבר, ליסודו של יומון חרדי חדש "יתד נאמן" (יתד - ראשי תיבות של יומון דעת
תורה), כשלוש שנים לאחר מכן. העתון החדש, פרי הפילוג הפנימי באגו"י, היה לבטאונן של
ש"ס ושל דגל התורה, שתי מפלגות חרדיות המזוהות עם הרב שך (לוי, 1989, 244).
 
תפוצתם של שני היומונים החרדיים איננה נתונה לביקורת איגוד המפרסמים, ועל-כן יש
להתייחס בזהירות לנתוני התפוצה הרשמיים שלהם (לוח מס' 2.1). התפוצה הנמוכה יחסית
עשויה ללמד, כי קהל היעד של העתונים הללו חשוף גם לעתונים נוספים, כולל עתונים
חילוניים.
 
שני היומונים החרדיים אינם מתלבטים, למעשה, בין נורמות סיקור עתונאיות לבין הדרישה
לשרת מטרות ערכיות למחנות הדתיים. כל אחד מהם נוטה להפקיר את תפקיד המידוע לטובת
תפקידים אחרים ולפרש את האירועים ברוח מסוימת מאוד, ההולמת את ההשקפה החרדית
הכיתתית. העקרון המנחה את העורכים הוא "זכות הציבור שלא לדעת", המנוגד למוסכמה
העתונאית המערבית, והוא יחודי, בהיקפו ובצורתו, אפילו בעתונות מגויסת. מעיד על כך
עורך "המודיע": "אנחנו כופרים בעקרון של זכות הציבור לדעת. זה נהפך למוטו של העתונות
החילונית, ולגמרי לא בצדק. אנחנו ניתן אינפורמציה רק עד הגבול היכול לפגוע בעקרונות
שלנו. כל העניין הזה, של זכות הציבור לדעת, הוא שטות. במילא הציבור לא יכול לשפוט
דברים על סמך המידע שיש בידיו" (שם, 247). ומי שהיה עורך "יתד נאמן" אומר: "זכות
הציבור לדעת? - אני לא חייב לציבור כלום. אם הציבור לא יידע מה שאני, כעתונאי, יודע
- אז שלא יידע" (מיכלסון, 1990, 18).
 
על פעילותו של "יתד נאמן" מפקחת "ועדה רוחנית", המורכבת משבעה ראשי ישיבות ודיינים,
מירושלים ומבני-ברק - כולם מחסידיו המובהקים של הרב שך. סמכותם מוחלטת ואף מלה
איננה נדפסת בלי אישורם הישיר או העקיף, באמצעות נציגיהם הנמצאים דרך קבע במערכת
העתון, ומאשרים בחתימת ידם כל מאמר או מודעה, לפני פרסומם (שם, 19).

שני העתונים מפעילים סלקציה קפדנית בדיווחים על הנעשה ב"עולם החיצוני", הוא העולם
החילוני. תחומים שלמים - פלילים, ספורט, מין או בידור - נותרים מחוץ לטווח הסיקור של
העתונות החרדית. "יותר מכל מאופיינת העתונות החרדית בכך שהיא מדווחת על החיים כפי
שהם צריכים להיות, ולא על החיים כפי שהם. העתונות הזו מדווחת על הנורמה הרצויה ולא
על המציאות כפי שהתרחשה, ואם הנורמה מחייבת לשנות את המציאות, יעשו זאת כל עורכי
העתונים החרדיים בלי היסוס" (לוי, 1989, 240). הצנזורה הפנימית תבלום, לפיכך,
פרסומן של ידיעות בעלות היבטים בלתי מוסריים בעיניהם או כאלה הפוגעות בערכי הדת,
שהרי כל מטרתם של העתונים המגויסים הללו היא לשרת רעיונות וערכים מסוימים. מידע
רב על הנעשה בעולם החילוני חודר דווקא באמצעות מאמרי הפרשנות, אך זאת, כמובן, תוך
מתן פירוש הולם. בצד היותם בטאונים פנים-מפלגתיים - המסקרים בהרחבה את הנעשה
בקהילה החרדית ואת הפעילות הפרלמנטרית והציבורית של נציגי מפלגותיהם - משמשים
העתונים גם כלי ביטוי לרבים וכן מכשיר במאבקים פוליטיים פנימיים בתוך כל מפלגה או
בין המפלגות החרדיות. העתונים החרדיים גם מנגחים לעתים זה את זה, תוך שימוש בלשון
ציורית. (על עתונות חרדית תקופתית, ראה להלן עמ' 76-75).

 
מקור:
 
המתווכים: אמצעי התקשורת בישראל 1948-1990, עמ' 49-47, הוצאת עם
עובד
 
 


 



 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש