דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  אודות המגמה
  מקצוע תקשורת וחברה
  תוכנית הלימודים
  מערכים בתקשורת וחברה א
  מערכים בתקשורת וחברה ב
  מערכים בתקשורת וחברה ג
  מבניות בתקשורת וחברה ג
  מאמרים תיאורטיים
  מאמרים בנושא עיתונות
  מאמרים בנושא רדיו
  מאמרים בנושא טלוויזיה
  מאמרים בנושא פרסום
  موضوع الاعلام والمجتمع
  תקשורת אלקטרונית
  פרסום ויחסי ציבור
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,468,969 כניסות לאתר
עיתונות חרדית בישראל

מאת: מנחם מיכלסון

עיתונות חרדית בישראל היא תופעה לא חדשה. היומון המודיע של אגודת ישראל
מופיע מאז ראשית ימי המדינה ובאותה עת הפך שבועונם של פועלי אגודת ישראל,
שערים, ליומון (מאוחר יותר שב והיה לשבועון). אך אנו נעסוק במאמר זה בעיתונות
חרדית חדשה יחסית, זו שהחלה להופיע בשנות ה- 80.

 
מהומת הטלפונים, הפניות הנזעמות והמחאות החריפות, שהיתה ביום ד', י' באב תש"ן (1
באוגוסט 1990), במערכת העיתון החרדי יתד נאמן, היתה חסרת תקדים. קוראים נאמנים
הודיעו נחרצות, כי הם מפסיקים מעתה ואילך לקרוא את העיתון; אמהות נרגשות מסרו, כי
בגלל שאלות ילדיהן, העיתון לא יעבור יותר את סף ביתן; רבנים זועמים התקשרו ושאלו -
הייתכן?
 
והעורך, הוא נאלץ להתנצל אלף פעמים ואחת, להבטיח כי תקלה כזו לעולם לא תצא שנית
מתחת ידו. לגופו של עניין הסביר, כי ה"המבקר" של העיתון (צנזור בשפה חילונית), היה
מותש מן הצום הארוך של תשעה באב, שהיה יום לוהט וחם, כך שהמילה האיומה נשמטה
מתחת לעינו, וכך נכנסה לעיתון, לא עלינו.
 
כל ההילולה הזו נערכה בעקבות ידיעה, שהופיעה ביתד נאמן, ואשר דיווחה על הצעיר שתקף
את החיילת במחנה 80. כזכור, תקף נער מן הסביבה חיילת, ששמרה בשער מבודד של
המחנה, חטף את נשקה וניסה לאנסה. בעת פרסום הידיעה בעיתון היה התוקף עדיין על תקן
חשוד באונס. בידיעת עתי"ם, שהועברה לכל מערכות העיתונים, צויינו כל הפרטים שבהם
נחשד, כולל החשד באונס החיילת.
 
בעיתון חרדי בכלל, וביתד נאמן בפרט, המלה "אונס" היא בבחינת "בל יראה ובל ימצא",
חשוד בגניבה, מילא, אבל באונס?! הרי אחד הילדים הקטנים שבבית יכול ליטול, חלילה, את
העיתון, לקרוא על פלוני החשוד באונס, ולרוץ לשאול את אביו ואת אמו מה זה אונס, ואיך
עושים את זה ועוד שאלות נוראות כאלו.
 
זוהי רק אחת מהדילמות שבפניהן ניצבת העיתונות החרדית בישראל, וזוהי דוגמה לדרך
הפיתרון. אין כותבים על דברים העלולים לעורר בעיות חינוכיות. אין זאת אומרת,
שבעיתונים חרדיים אחדים אין מדורי רכילות, איסור חמור בפני עצמו ושרץ שאותו מנסים
שם לטהר בק"ן טעמים, אבל במסגרת מלחמת היצר אין אונס, אין תמונות של נשים, אין
ספורט, אין אלילי-זמר וכוכבי-זמר חילוניים.
 
בעצם, כל אלה ישנם, אבל רק מן ההיבט השלילי. למשל, אילו מכבי תל-אביב היתה זוכה
בגביע אירופה, או שנבחרת הכדורגל של ישראל היתה מגיעה להישג כלשהו במונדיאל,
ואפילו היתה זוכה בגביע העולם, יש להניח כי קוראי העיתונות החרדית היו יודעים על כך
רק מן ההיבט של חילול שבת, שהיה מן הסתם מתבצע במסגרת זו, או בעקבות גילוי מרעיש
על אודות שחקנים, שנתפסו כשהם אוכלים במסעדה לא כשרה ברומא.
 
עם התחזקות הציבור החרדי בארץ, ועוד יותר מזה, עם העמקת הפילוג בשורותיו, הפכו
אמצעי התקשורת החרדים לגורם בפני עצמו, הצובר תאוצה וכוח רבים. כל "חצר" חסידית
וכל ישיבה ליטאית, כל אדמו"ר וכל רב - ולא כאן המקום והמסגרת להיכנס להבדלים שבין
המונחים, התארים והמוסדות - מרגישים רע אם שמם לא הופיע שבוע אחד בעיתונים הללו,
ואולי רע שבעתיים אם שמו של המתחרה שלהם הופיע גם הופיע. הדברים מקבלים תוקף רב
יותר נוכח צמיחתן בשנים האחרונות של "חצרות" זעירות ושוליות של ראשי ישיבות, שהם
אולי אדירים בתורה אבל מספר תלמידיהם נער יספרם. על רבים מהם חל הכלל הידוע: כתבו
עליך - אתה קיים, לא כתבו - אינך קיים; כלל, השאול אגב מן המערכת הפוליטית החילונית,
ואמת חיים הנגזרת מן העובדה שחלק נכבד מן העיתונות הישראלית הפך היום להיות
כלי-ביטוי של יחצ"נים זריזים.
 
במילים אחרות - במרדף הבלתי פוסק אחר הפרסום, שכחו נאמניהם של גדולי התורה את
הכלל הידוע, שאין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין, והפכו זאת לתזה, שאין הברכה
שרויה אלא בדבר הגלוי לעין. סוציולוגים אולי יאמרו, כי בכך עושה הציבור החרדי,
שגילה במשך השנים נטיית בדלנות ופרישה מחיי היצירה במדינה הציונית, ניסיון להיכנס
בדלת האחורית. כלומר, הכרה לפחות בכלים החילוניים לצורך השגת אותן מטרות כלפי
פנים. אפיקי התקשורת של הציבור החרדי מנותבים בהחלט בכלים מודרניים, לעתים אמנם
בשפה ארכאית ועילגת, אבל היעד ברור בהחלט. עיתונים אחדים אף היקצו מדורים, התוקפים
בשצף קצף את כלי התקשורת החילוניים, ואינם מניחים לאף התבטאות, במאמר או בידיעה,
שמהם משתמעים בגלוי או ברמז דברי גנות כלפי אישים או גופים חרדיים. קשה לומר,
שהדברים מגיעים בכלל אל הכותבים החילוניים, אבל לציבור החרדי, כלפי פנים, יש לפחות
הרגשה טובה שהוא לא נשאר חייב. לאו עוד ציבור מותקף וחסר תשובה, לא עוד תחינות
לכתבים בעיתונים הגדולים שיכניסו בדל ידיעה או תיקון, אלא במה חופשית, הנתונה כליל
לשליטה עצמית, שכל-כולה לא נועדה אלא לשמור על כבודו של הציבור החרדי.
 
במסגרת מאמר זה לא נוכל להזכיר ולנתח את כל העיתונים והפרסומים החרדיים, שעד
שאנחנו מדברים כבר נוסדו בוודאי עוד חצי תריסר, אבל דומה, כי הצגת אחדים מהם עשויה
להתוות קווים לדמותה של תמונת התקשורת החרדית היותר חדשה.
 
מלכתחילה או בדיעבד?
העיתונות החרדית אוהבת את הקצב השבועי. אם העולם נברא בשישה ימים, אין שום סיבה
שעיתון ייברא ביום אחד, כל יום. לפיכך, רובה - שבועונים: יום השישי, ערב שבת,
שערים, המחנה החרדי, כפר חב"ד, העדה ועוד. יומונים יש רק שניים - המודיע ויתד
נאמן. אמנם, גם הצופה הוא יומון, אך קשה לשים אותו בכפיפה אחת עם העיתונים
החרדיים, שכן הוא בטאונה של מפלגה ציונית, המפד"ל.
 
וישנם גם ביטאונים ביידיש, המופיעים בארץ, כמו דער איד, דער אלגמיינער זשורנאל,
דאס אידישער וארט, דאס אידישע ליכט ודער אידישער שטראל. הקוראים שלהם אינם
בהכרח זקנים, אלא גם צעירים יותר וצעירים פחות, שהיידיש היא להם שפת-אם. ביטאונים
אחדים, בעברית, הם החומה וחומותינו - כל אחד מהם כלי ביטוי של פלג אחר בנטורי
קרתא.
 
יום השישי הוא השבועון המקצועי ביותר מבין העיתונים החרדיים - הן באורח עיצובו והן
בדרך טיפולו בנושאים השונים. אבל, מקצועי בערבון מוגבל, שכן הסייגים מרצון שהעיתון
הטיל על עצמו, כדי שיוכל לבוא בקהל החרדי, מטילים עליו מגבלות שאף עיתון מודרני,
חילוני, לא יכול היה לעמוד בהן, ומונעים מעורכיו לפרסם נושאים בעייתיים, שיש סכנה
שהם יכרתו את הענף שעליו הם ועיתונם יושבים.
 
נתן גרוסמן, עורך יתד נאמן מספר, כי כל העיתונות החרדית היא עניין של בדיעבד, שהרי
אין ב"שולחן ערוך" שום הלכה, שלפיה יש להוציא עיתון, אבל נראה, כי גישתם של עורכי
יום השישי גורסת מלכתחילה ולא בדיעבד. הצורך, או האפשרות, לעשות קצת כסף מעיתון
חרדי, עלה בשיחותיהם של עיתונאים דתיים, שעבדו בעיתונים הוותיקים של המפלגות
החרדיות, בקול ישראל, או שעשו מילואים בגלי צה"ל. כלומר, לאו דווקא יושבי בית המדרש,
שתורתם אומנותם. שניים מהם עורכים כיום את יום השישי - ישראל קצובר ויצחק נחשוני.
העובדה ששניהם שירתו בצה"ל, מאפיינת אותם לעומת עורכים אחרים וממקמת אותם על
המפה החרדית במקום שהוא גם בפנים וגם בחוץ.
 
ההזדמנות, שניקרתה בדרכם, היתה בלתי חוזרת, והם ידעו לנצל אותה. היה זה ב- 1983,
עם הקמתה של רשת מקומוני רחוב ראשי, שבה היו שותפים אנשי עסקים, עיתונאים וחברת
"דנות". שבועות אחדים לאחר שיצאו העיתונים הראשונים לאור, כשעמדו על הסיכוי ועל
הסיכון, הגיעו נחשוני וקצובר אל אלי ניסן ושלמה עבאדי, שעמדו בראש מקומוני רחוב
ראשי, והציעו להם להקים במסגרת זו גם עיתון חרדי.
 
"ההגדרה עיתון חרדי היא לא רק טעות, אלא היא גם מטעה", אומר נחשוני. "אנחנו החלטנו,
והצענו, לפתוח משהו חדשני לציבור הדתי. עד היום איננו מגדירים את העיתון כעיתון
לחרדים, אלא לציבור הדתי. הכוונה היתה להחליף את עיתוני השבת החילוניים, שרבים
בציבור הדתי קראו בשקיקה בשבתות. החלטנו על הקמת עיתון כללי עבור הציבור הדתי.
האמת היא, שעלינו על גל של התנגדות לעיתונות החילונית בקרב רבים בציבור הדתי. זאת,
משום שבשנים שקדמו לאותה שנה, היה זה דבר לגיטימי להכניס עיתון כמו מעריב לבית
דתי. עם השנים פנה העיתון הזה יותר אל הקו, שציבור דתי חש עצמו כמי שאינו יכול
להכניסו יותר הביתה: תמונות נועזות, וכן מאמרים ורשימות שאינם מכבדים בית דתי
דווקא".
 
השניים, דומה, גם השתלבו בגל ההקצנה שפשה בציבור הדתי בארץ, ואשר במסגרתו הפכו
עיתונים חילוניים למוקצים מחמת מיאוס. כך או כך, קצובר ונחשוני, בעלי ניסיון בתקשורת
הדתית - האחד כתב צבאי של המודיע, האחר כתב בתוכנית הרבנות הצבאית בגלי צה"ל,
החליטו למסגר את הציבור, שאליו הם יפנו. לדבריהם, "רצינו למצוא מכנה משותף לכמה
שיותר אנשים מן המגזר הדתי. לפיכך היה עלינו לוותר על הקצוות. כלומר, מצד אחד אנשי
הקיבוץ הדתי, ומן הצד השני נטורי קרתא. או, במילים אחרות, החלטנו שהטריטוריה שלנו
תשתרע מאמצע המפד"ל, דרך בוגרי 'מרכז הרב' וקצת הלאה - גבול העדה החרדית, שבתחומיה, כך ידענו, לא תהיה לנו דריסת רגל. מה שקרה בפועל הוא, שהיום אנו נקראים גם בקיבוץ הדתי וגם על ידי לא מעטים בעדה החרדית."
 
השניים הציעו לעבאדי ולניסן "לסגור" בעבורם את הציבור הדתי, ואלה השיבו בחיוב
להצעה. ואז הוחלט - כדי למנוע התנגדות מצד רבנים וראשי ישיבות שיורו לאנשיהם שלא
לקנות את העיתון החדש, מחשש כבד לביטול תורה ביום הקדוש בשבוע, ולביטול זמן על
ניירות חסרי ערך יהודי - כי העיתון יופיע ביום חמישי דווקא, לא ביום שישי, עם רמז
עבה כקורת בית הבד, שהכוונה אינה להגיש חומר לשבת, אלא ליום שישי דווקא. ומי שירצה
לקרוא את העיתון דווקא בשבת - עושה זאת על אחריותו האישית בלבד.
 
אותה גברת - בשינוי כותרת
תחילה, כמקובל במקומותינו, הופץ העיתון חינם בריכוזים המובהקים של האוכלוסייה
הדתית בבני ברק ובירושלים. לאט-לאט צבר החינמון הזה כוח, עד כי עורכיו הגיעו
למסקנה, כי אפשר גם אפשר למכרו. בינתיים, שבקה רשת רחוב ראשי חיים לכל חי,
והעיתון היחיד שנותר לפליטה היה יום השישי. ולא רק שנותר, אלא החל לצבור תנופה.
 
עורכיו ומייסדיו החליטו, כי לא רק מועד הופעתו יהיה בבחינת חידוש לציבור הדתי, אלא
גם סגנונו. היה עליהם להיאבק נגד מוסכמה ידועה בציבור החרדי, לפיה "חדש אסור מן
התורה". והחידושים היו בהחלט נועזים - והכל יחסי, כמובן. לדוגמה: לא היו בו כתבות
מוסר, לא מאמרים מחכימים על פרשת השבוע, ולעומת זה, היו בו סקופים בקנה-מידה חרדי,
חדשות מן הנעשה והנשמע ב"חצרות" אדמו"רים ומה הולך בישיבות הליטאיות.
 
חידוש אחר - ראיונות עם אישים חילוניים, דבר שעד לאותה עת לא היה מקובל כלל
בעיתונות החרדית, שכן ראיון עם אדם כזה, כמוהו כמעט כהסכמה לאורח חייו. הראיון
הראשון עם דמות חילונית היה עם רפול. כתבי העיתון באו לביתו בתל-עדשים, ויצאו משם
עם הכרזה, כי "החינוך החילוני פשט את הרגל, בעוד שהחינוך הדתי הוא האלטרנטיבה." עם
הציטוט המרשים הזה רץ נחשוני לאחד מראשי הציבור החרדי, ואמר לו, כי אם מאה רבנים
ישמיעו את המשפט הנ"ל לא יהיה לו הד ומשקל כמו לאחר הדפסת הדברים מפי רפול אחד
ויחיד.
 
באותה עת, יש להזכיר, היה בירושלים גל של מאבקים בין חילונים וחרדים, ודימוים של
האחרונים בחברה הישראלית היה בשפל. "הרגשנו", אומרים עורכי יום השישי, "כי אנחנו
יכולים לענות לציבור החילוני בשפתו-הוא. לא רצינו, כמו עד לאותם ימים, לדגול בשיטה
של התגוננות. החלטנו לתקוף חזרה, להשיב מלחמה. היינו אז בוטים מאוד כלפי הציבור
החילוני."
 
בהערת אגב יש לומר, כי הציבור החילוני כלל לא יצא מגדרו נוכח התקפות קשות אלה, ולו
רק מן הסיבה, שלא היה לו כל מושג שתוקפים אותו... אבל, עובדה זו לא הפריעה לעורכי
יום השישי, שכן להם היה חשוב יותר שהציבור החרדי יראה שמשיבים מלחמה שערה מאשר
שהציבור החילוני יתמוטט מרוב אימה ופחד.
 
קצובר ונחשוני הגיעו להסכם עם אנשי רחוב ראשי הסגור, כי עיתונם ימשיך להופיע - אך
תחת שם אחר. וכך נולד ערב שבת. אותה גברת בשינוי כותרת. שני העורכים סברו, כי
מוטב להגיע להסכם עם עיתון ארצי, כדי להופיע תחת חסותו ועם גב כלכלי איתן. אחד
המו"לים הגדולים בארץ הבין, כי בעיתון החרדי טמון פוטנציאל לא רע, אך התנה את
הסכמתו לשיתוף פעולה אתם בכך, שמ"חצר" חסידית אחת, שאותה חיבב מסיבות היסטוריות
ומשפחתיות, הם יתעלמו לטוב ולרע בפרסומיהם. ייתכן שלא היתה זו הסיבה היחידה,
שהביאה לכך ש"שידוך" לא יצא מכל העניין, וערב שבת פנה לג'רוזלם פוסט, שם סגרו
עיסקת שותפות, כאשר עניינו העיקרי של העיתון הירושלמי הוותיק היה בכל הקשור לצדדים
המינהליים - ושני העורכים התעסקו בענייני המערכת.
 
החוזה בין הצדדים חודש מדי שנה, אך כעבור ארבע שנים נתפרדה החבילה. אין טעם
במסגרת זו להיכנס לסיבות הפירוד. הדבר המעניין הוא, שכאן החל מאבק סביב שמו של
העיתון, מאבק שעדיין נתון בין כותלי בית המשפט. קצובר ונחשוני שעזבו, רצו לקחת עמם
גם את שם העיתון. לכך התנגדו אנשי הג'רוזלם פוסט וטענו, כי הבעלות על השם בעל
המוניטין שייכת להם.
 
בעוד המחלוקת נמשכת, הודיעו קצובר ונחשוני בגיליון האחרון שנערך במסגרת הפוסט, כי
בשבוע שלאחר מכן הם יוצאים עם עיתון חדש, אך עם אותה מערכת ועורכים, ששמו כבעבר -
יום השישי. מאידך, גם אנשי הג'רוזלם פוסט לא שקטו על שמריהם, ובשבוע שלאחר מכן
הופיע ערב שבת, כרגיל, אך עם עורכים חדשים. קצובר את נחשוני הוציאו אפוא עיתון
ישן-חדש, והג'רוזלם פוסט יצא עם עיתון חדש-ישן.
 
את אשר התחולל באגף הג'רוזלם פוסט, דהיינו ערב שבת, נתאר בהמשך. לפי שעה נמשיך
בענייני יום השישי. הפעם סגרו עורכיו עיסקה עם רשת העיתונות המקומית של שוקן,
שעיקרה הוא תן וקח. דהיינו, יום השישי קונה אצל שוקן נייר ומדפיס בדפוס חדשות
בתל-אביב; שוקן רוכש עבורו מודעות שתרומתן משלם לו יום השישי עמלה. מלאכת העיתון
נעשית במערכת יום השישי בירושלים.
 
איום בחרם כלכלי
מהו הקו של העיתון? "בתחום של חשיפת פרשיות," אומר נחשוני, "נפרסם רק דברים שנוכל
לתרום לתיקונם. אם נתפס גנב, וכמעט כל ידיעה שנייה בעיתונות החילונית היא בעניינים
מהסוג הזה, אנחנו לא נפרסם, כי מה זה כבר יעזור. צריך להבין, שסולם העדיפויות שלנו
שונה. נכון, יש מחלוקת בין הרב שך לבין הרב מלובביץ'. בהחלט נביא את דבר קיומה, אבל
לא ננקוט עמדה. עובדת המחלוקת ביניהם היא דבר חשוב לציבור הקוראים שלנו, אבל שכל
אחד יקבע את עמדתו-הוא על פי נטיות לבו ושיוכו החברתי. זה לא עניין שלנו."
 
בין אם זו תמימות או היתממות, עובדה היא, שיום השישי הצליח למצוא לו שוק רחב. אף
אם עורכיו, בזמנם, כמעט ויתרו-מראש על קהל אנשי הקיבוצים הדתיים, כיום רבים שם
קוראים את העיתון, לא פחות, ואולי יותר, מאשר את הצופה. לגבי הצופה, יש לציין כי
לעיתונים החרדיים יתרון מסוים עליו בכל הקשור למודעות. שכן, אנשי המפד"ל, המנויים
על הצופה או הקוראים אותו, קונים גם עיתונות חילונית. לכן, רבים מבין המפרסמים
סבורים, כי כדי להגיע לציבור הזה אין צורך להשקיע כספים בהצופה, שכן באותה ירייה,
בעיתון חילוני, הם צדים גם ציפור דתית וגם ציפור חילונית, מה שאין כן לגבי הקוראים
החרדים. אלה, רובם ככולם, כל הידע הפרסומי שלהם בא מתוך קריאת העיתונות החרדית
המותרת, ולא מן העיתונות החילונית האסורה באיסור חמור.
 
הגיעו דברים לידי כך, שהמפרסמים מעצבים מודעות מיוחדות עבור העיתונים החרדיים. כך,
למשל, זכורה פרשת המודעה של חברת "עלית", שמוצריה נמכרים בקרב הציבור החרדי,
בעקבות הסדר כשרות תחת שם אחר, מגדים. יום אחד הופיעה החברה בפרסומי-ענק
בעיתונות הכללית, שבה נראית להקת רקדניות חשופות רגליים. הציבור החרדי הקים זעקה
גדולה ואיים בחרם כלכלי. האיום עזר; תוחלת החיים של המודעה הזו התקצרה בהרבה,
ואפילו פורסם מעין נוסח התנצלות.

מעז יצא מתוק, והפרסומים הכשרים למהדרין נמשכים. במודעות אלה אין, כמובן, אף לא רמז
דק מן הדק לדמות אשה, ועל אחת כמה וכמה שאין בהן רמזים מיניים, רחמנא ליצלן,
האהובים כל כך על משרדי הפרסום.
 
נשוב לחומר המערכתי. ביום השישי על פי עדות עורכיו לפחות, הבעיה היא ללכת בין
הטיפות. ועובדה היא, שעד היום הם הצליחו שלא להירטב אף לא בחרם אחד של גדולי
הדור.
 
בניגוד לעיתונות החרדית הישנה, ביום השישי אין מאמר מערכת, ולא מופיע בו המדור
שהיה עמוד תיכון בעיתונים הישנים: זכרון להולכים. בעיתונות החרדית מהסוג הישן רב
היה מספרם של הקוראים המבוגרים והזקנים, ובכל פעם שאבד מנוי, מסיבות ברורות, היו
נכתבים דברים לזכרו. וכך, מצד אחד ידעו הכל מי הלך, ומצד שני, להבדיל אלף אלפי
הבדלות, מהמודעות של המדור "נרשמו לנישואין" ידעו מי מקים בית בישראל. ביום השישי
החליטו לוותר על מדור ההולכים לא רק בגלל שהם לא רצו לקבוע מי חשוב ממי, על מי
ייכתב מאמר הספד ועל מי לא, אלא גם בגלל שלא רצו להכניס ראש בריא למיטת המת,
ושבעתיים נוכח הרקע של המנוח - חסיד או מתנגד. איך פותרים את הבעיה? לא נכנסים
אליה. עורכי העיתון עצמם אינם מזוהים עם פלג זה או אחר. העובדה שהם שירתו בצה"ל
ממקמת אותם לא במקום טוב באמצע, אלא דווקא ביציע. כלומר, קצת אאוטסיידרים, וזה טוב
לעסקים. אפילו לסממנים החיצוניים יש חלק בתמונה הזו - נחשוני חבוש לראשו כיפה
שחורה, קצובר כיפה סרוגה. ובעולם החרדי גדוש הסמלים אין זה דבר של מה בכך, אלא
הגדרת מקום.
 
לעיתון 60 כתבים פרי-לאנסרים, כולם דתיים, והם נטועים במרחב שבין המפד"ל לעדה
החרדית. נציג המגזר האחרון, כמובן, כותב בשם בדוי, כי פיקוח נפש דוחה כתיבה בשם
המלא.
 
חלק גדול מעבודת הדיווח לעיתון נעשה באמצעות דווחים מהימנים, לא אובייקטיביים,
והעיקר - זולים. אלה הם נציגי העיתון הרשמיים, למחצה לשליש ולרביע, הנמצאים
בעמדות-ידע ב"חצרות" אדמו"רים או בישיבות הליטאיות. אין להם מושג קלוש בכתיבה
עיתונאית, אבל לעומת זאת יש להם ידע רב בכל מה שקורה בסביבתם הקרובה. לפיכך, הם
אלה המעבירים ליום השישי את הדיווחים - רובם ככולם על אודות הכנסת ספר-תורה,
הילולה לזכר אדמו"ר שנפטר, ביקור של שר אצל רבי וכולי - ומשכתבים במערכת דואגים
שלתוכן הדיווח תהיה גם צורה הראויה לדפוס. בעצם, אין צורך להתרגש כל-כך מן השיטה
הזו, שכן המקבילה בעיתונות החילונית הם היחצ"ן או הדובר שאף הם אינם חשודים על
אובייקטיביות יתרה.
 
לבד מכך יש ליום השישי כתב בכנסת, כתב לעניינים פוליטיים, וכתבים בכל עיר שיש בה
ריכוז דתי משמעותי - ירושלים, בני-ברק, צפת, אשדוד, חיפה, אשקלון, נתניה ועוד מספר
ערים.
 
"שושלת" בעיתון חרדי
בעיתון מופיעים לא רק דיווחים מהשטח, אלא גם מדורים. למשל, מדור "הלכה למעשה",
הנכתב על ידי הרב עובדיה יוסף, והעוסק במגוון נושאים, שלציבור החרדי עניין בהם. אחד
הנושאים האחרונים שבו עסק הרב, לא היה עניין אקטואלי, אלא "איסור לבשל בשר וחלב
אפילו בשביל כלב ועל ידי גוי". המדור, העשוי שאלות ותשובות, מעלה סוגיות כמו האם
מותר להרוס קירות בית כנסת במטרה לעשות חלונות נוספים, או שיש בזה איסור "נתיצה"?
או: היוצא למילואים ונזקק לאכול מאכלי חלב לאחר חמש שעות מאכילת בשר, האם חייב
הוא להמתין שעה נוספת, או שמותר לו להסתפק בחמש שעות? ועוד שאלות משאלות שונות,
כשלאחריהן באה התשובה הקצרה, ובעקבותיה - רשימה ארוכה של מקורות ומראי מקומות
מפורטים.
 
יש שני מדורים, בתחום הרפואי - "ביקור בית" ו"רפואה שלמה", דיווחים על העולם היהודי,
רובם ככולם מתורגמים מהעיתונות היהודית בארצות-הברית ובאנגליה, מדור נופש וטיול
המציע לנוסע החרדי לטייל לקברות הצדיקים ומספר בשבחי חברה אחת, "מסעות הצדיקים".
עמוד אחרי זה, ראה זה פלא, מופיעה מודעה על עמוד שלם של חברת "מסעות הצדיקים".
 
במדור "השבוע", הפותח צוהר לקורא החרדי אל מה שנעשה בארץ ובעולם הגדול, באים
דיווחים קצרים ועניינים על נושאים כמו הסכמי שכר וחסרי הדיור. יש גם סידרה בשם
"שושלת", אבל לא מה שניתן לחשוב בהבזק מחשבה ראשון. עניינן של כתבות אלה הוא
סיפורים ומעשיות על רבנים וגאונים. מעבר לדף, במדור "בחוג המשפחה", שואלת אחת
ציפורה (לא זאת מחדשות) מה לעשות עם שכנה, המבקרת אצלה מדי בוקר, וכל מה שהיא
עושה - מרכלת על אחרים. ויש גם מדור יופי בשם "יופי לך".
 
מדור הרכילות של יום השישי קרוי "מאחורי הפרגוד". מה לרכילות ולעיתון חרדי? נחשוני:
"זו אינה רכילות של לשון בוטה, אלא אינפורמציה בסיגנון חיובי. בנוסף לכך, הציבור הזה
בנוי על רכילות כל הזמן, אז שאני אתנזר מזה? לכן אנחנו מביאים לו צימוקים על גבול
הרכילות."
 
במדור מופיעים, בין השאר, קטעים כמו: "בכינוס רבנים בקיבוץ לביא, בעת דיון על
התקשורת, קם עיתונאי חובש כיפה, בעל עמדה ב'קול ישראל', והשמיץ את אחד העיתונים
הדתיים. רק כשקם עורכו של העיתון (יום השישי) שישב בקהל, וגילה שאותו עיתונאי כותב
בעיתון החושב את עצמו למתחרה, ואף קיבל שם משכורת, נאלץ הלה להודות שהדברים הם
נכונים. עכשיו הוא חי בחשש שמא יגלו ב'קול ישראל' שהוא מחלטר וסופו יהיה כסופם של
כל המחלטרים האחרים..."
 
או סיפור על שר התקשורת, רפאל פנחסי, שרצה יום אחד לטבול בחוף ימה הנפרד של
הרצליה. "השר נאלץ להמתין במשך דקות ארוכות, עם ה'וולבו 740' החדשה שקיבל, עד
ששער החוף נפתח בפניו. עד לפני שנה, כשכיהן עדיין כסגן ראש עיריית בני-ברק, היה בידו
מפתח לחוף, כשם שהוא מצוי בידיהם של בכירי העירייה. כשר בממשלה אין לו
הפריווילגיות הללו."
 
אפילו דונלד טראמפ הנודע זכה להיכנס בשערי יום השישי, והוא מוזכר לשבח דווקא:
"בימים האחרונים לא חדלו אמצעי התקשורת האמריקניים לעסוק במצב עסקיו של המיליונר
הניו-יורקי דונלד טראמפ, שניצבו בפני קשיים גדולים. מה שכל העיתונים לא ידעו הוא,
שדווקא בימים קשים אלו העניק המיליונר, שאינו יהודי, תרומה בסך 20 אלף דולר דווקא
למוסד השייך לחצר חסידית גדולה בברוקלין, תוך הבטחה שתרומה זו היא ראשונה בסדרה."
 
מהי תפוצתו של יום השישי? עורכיו מדברים על 40 אלף עותקים בשבוע. המתחרים,
השומעים מספר זה, מגחכים ואומרים, שגם הם יכולים לנקוב במספרים. מה שברור מעבר לכל
ספק הוא, שהעיתון נמכר בריכוזים החרדיים, בעיקר בבני-ברק ובירושלים. אין לו מנויים;
כל הרוצה גיליון יתכבד ויקנה אותו. יש נקודות-מכירה גם בחיפה, תל-אביב, בנתב"ג ואפילו
באילת.
 
ה"טיש של הרבי"
המתחרה העיקרי של יום השישי הוא ערב שבת. ביום השישי, אמנם, מבטלים את ערב שבת
כעפרה דארעא, אבל מודים, כי "הם מתחרים בנו רק בכך שהם מנסים לחקות אותנו ובכך שהם
שוברים את מחירי המודעות. חוץ מזה, הם לא מפריעים לנו. מעבר לזה, אין מקום בשוק
לשני עיתונים דתיים לא מפלגתיים".
 
כאמור, כאשר נפרד יום השישי מהג'רוזלם פוסט, הוקמה במהירות מערכת חדשה. כעורכו של
העיתון התמנה צבי רוזן, מבכירי המודיע. למזלו של רוזן, בדיוק באותה עת היתה השביתה
הגדולה ברשת השידור, כך שכתבים שחיפשו עבודה מצאו אצלו כר נרחב לאפשרות לגמור את
החודש בשלום. אבל, מינויו של רוזן לתפקיד העניק מיד לעיתון זיהוי פנים-חרדי, כעיתון
נוסף של אגודת ישראל, שיאיר פנים למפלגה זו, ויזעיף עפעפיים כלפי דגל התורה, ש"ס
ופלגים אחרים ביהדות החרדית. ואכן, במהלך הבחירות של 1988 תמך העיתון בבירור
באגודת ישראל, ותנועות ש"ס ודגל התורה התרחקו ממנו וחדלו לפרסם בו.
 
רוזן עזב את התפקיד אחרי שנה. במקומו התמנה לתקופה קצרה משה גרילק, ואחריו, בינואר
1989 הגיע ישראל גליס, שעבד שלוש שנים ביתד נאמן, פרש ונכנס לערב שבת.
 
"כשהגעתי לערב שבת," מספר גליס, "הכנסתי לעיתון קו מתון. כל צד ופלג מקבל את הבמה
שלו, וכולם גם יחד, וכל אחד לחוד, חוטפים מנה מפעם לפעם. אני חסיד של כולם וגם
מתנגד של כולם. אין זיהוי פוליטי."
 
גם בעיתון זה, תמונות של נשים - יוק. שהרי למה להעמיד במבוכה הורים שעלולים רחמנא
ליצלן להישאל שאלות מביכות על ידי בניהם?
 
לערב שבת שלושה כתבים קבועים. גליס אומר כי התפוצה היא 20 אלף עותקים בשבוע,
רובם ככולם בבני-ברק ובירושלים. קשת הקוראים מתוחה בין "נטורי קרתא לאחרוני המפד"ל",
ויש לו - כך הוא אומר - גם מנויים בחו"ל, בעיקר בשכונות היהודיות החרדיות באנטוורפן,
ברוקלין, לונדון וציריך.
 
אין שם מה שמכונה בעיתונות החילונית ישיבות מערכת, שכן העורך, גליס, הוא הקובע מה
ייכנס ומה לא ומי יכתוב מה. גם אצלו יש מדווחים שאינם עיתונאים, המספרים על הנעשה
ב"חצרות" החסידיות השונות ובישיבות הליטאיות.
 
שיטת הבדיקה שלו אינה מדעית במיוחד, ועל כן זכה ערב שבת לכינוי "העיתון המתנצל".
לעתים אפשר למצוא בו התנצלויות בעקבות פרסום שגוי זה או אחר. לגליס לא איכפת. צריך
להתנצל? אין בעיה.
 
נכונות להתנצלות אחת לא עזרה, במקרה של העיתונאי אריה אבנרי, לאחר שערב שבת כתב,
או רמז, כי "מישהו הזמין" את ספר "הגביר" אודות הח"כ לשעבר אברהם שפירא. העניין נמצא
עתה בדיון משפטי. במקרה אחר כתב ערב שבת, כי בנה של דמות רבנית ידועה נכשל
בבחינות בדיינות. הגילוי אולי היה נכון, אבל השם שגוי, והשם שהופיע היה שמו של בן
אחר של אותה אישיות, שלרוע מזלו של גליס - הוא עורך דין במקצועו. גליס אומר, שארבע
התנצלויות לא עזרו וגם כאן בית המשפט יכריע.
 
עורך ערב שבת אינו מודאג במיוחד מן העובדה, שקוראיו אינם מדווחים על פלילים, ספורט
ועוד, שכן "אף אחד לא חי על עיתון אחד בלבד. 'ערב שבת' הוא תמיד עיתון נלווה, וחוץ
מזה במגזר החרדי שומעים הרבה רדיו."
 
וכך, אם יש רעש אדמה במקום כלשהו בעולם, לא ידווח ערב שבת על כך, אלא אם כן
יהודים נפגעו, חלילה, או שבתי כנסת נהרסו.
 
קוראיו של העיתון פעילים מאוד, והם ממהרים להגיב במכתבים ובטלפון על כל דבר שלא
נראה להם. כך, למשל, היו הקווים כמעט סתומים כאשר דווח על האדמו"ר מביאלא, שפתח
בית כנסת ברמות, ובטעות הודפסה תמונתו של אדמו"ר מבני-ברק; או על רב שעשה "טיש"
(שולחן, סעודת מצווה). כאן הזעקות היו בנוסח: "הרבי הזה בכלל לא חשוב ואתם כותבים
עליו, בעוד שעל אדמו"ר אחר, חשוב הרבה יותר, שעשה גם הוא 'טיש', לא כתבתם דבר."
 
מה עשה גליס? פרסם שבוע לאחר מכן על ה"טיש" של האדמו"ר ה"חשוב יותר" והכל בא על
מקומו בשלום.
 
זכות הציבור לדעת?
ויש גם אלימות. פעם כתב ערב שבת על מתח בקרב חסידי אחת ה"חצרות". עוד לא יבש צבע
הדפוס וכבר פילחו יללות אמבולנס את דממת הלילה והחובשים הגיעו לביתו לצורך "טיפול
חירום", שגליס, כמובן, לא נזקק לו; למחרת, ביום שישי, מצא ליד דלת ביתו 200 חלות,
כולל חשבון, שמישהו ברוב טובו הזמין עבורו מבלי שביקש; ביום ראשון קיבל איומים
בטלפון; אחר כך הציעו לו לבוא לידי הסדר. ההסדר היה - החסידים האלימים הכתיבו לו
נוסח התנצלות, וכאשר ביקש לשנות מילה הם תקעו בו את עיניהם, כך שהבין, כי אם השקט
הנפשי וחייו יקרים לו, לא כדאי להתווכח אתם.
 
"אז הכנסתי את ההתנצלות כמו שהם רצו," אומר גליס, "העיקר שיהיה שקט."
 
מהירות התגובה של החושבים עצמם נפגעים מצד אחד, ושל ערב שבת מצד שני, היא מופלאה.
באחת ההזדמנויות כתב, שדמות ידועה מקרב חסידי בלז הסתבכה בחובות ונמלטה לחו"ל,
ידיעה שבדיעבד התבררה כלא נכונה, לאחר שמדליף שגליס בטח בו, מעל באמון. בו-במקום
ניתנה הוראה לבעלי מפעלי מזון, שיש להם ההכשר של בלז, שלא לפרסם אף לא אינטש אחד
בערב שבת. גליס נזעק. הנפגעים תבעו התנצלות וגליס מיהר להיענות. המודעות שבו
לעמודיו רק לאחר שכתב כתבה חיובית על בלז, כפי שהחסידים רצו. וישנם גם דברים
חמורים ומסעירים שהוא יודע, אך לא יפרסמם.
 
"זכות הציבור לדעת?" - הוא שואל-אומר - "אני לא חייב לציבור כלום. אם הציבור לא ידע
מה שאני, כעיתונאי, יודע - אז שלא ידע".
 
וזו בדיוק גם הסיבה לתופעה, שאותה מיטיב גליס לבטא: "כשמגיעה אלי הדלפה שיום השישי
הולך לבקר מישהו, אני מיד כותב עליו טובות. כך היה במקרה של אחד מנציגיו הבכירים
של הציבור החרדי במוסדות השלטון, וזה הביא לי מיד מודעות של המשרד שבו הוא
רב-השפעה."
 
ומה לגבי הרכילות, שגם עיתונו משופע בה?
 
גליס אינו מעמיד פנים: "נכון, תמיד יש בעיה של לשון הרע ורכילות, אבל אם לא זה -
אפשר לסגור את העיתון וללכת הביתה."

וגליס אינו מעוניין לסגור את העיתון, אלא דווקא להרחיבו מעבר ל- 32 העמודים
השבועיים שלו, לעבור לצבע, להוציא מוספים מיוחדים, ולחיות בשלום עם כולם.
 
"הוועדה הרוחנית" בפעולה
אם ערב שבת ויום השישי משתדלים שלא להזדהות, לפחות כלפי חוץ ובאורח רשמי, עם פלג
מפלגי החרדים, הרי שהעיתון הצעיר יתד נאמן הוא במפורש, וללא כל הסוואה, שופרו
הפרטי של הרב שך, מנהיג הפלג הליטאי בעולם החרדי.
 
יתד נאמן נוסד בשלהי 1985. הסיבות שהביאו להקמתו רבות, אך העיקרית שבהן נעוצה
בפרישתו של הרב שך ממועצת גדולי התורה, ב- 1982. ביטאון אגודת ישראל, המודיע,
התעלם ממנו מאז ואם כי נמנע מלפגוע בו אישית, כתב לא פעם בנימה ביקורתית ביותר על
מקורביו של הרב הישיש מבני-ברק. נראה שהרב שך הבין, כי התקשורת הטובה ביותר עם
הנוהים אחריו חייבת להיות באמצעות עיתון משלו.
 
כשהוחלט בסביבתו הקרובה של הרב שך להוציא עיתון, הוחל בגיוס נמרץ של כספים ובה
בעת גויסו שני עיתונאים - משה גרילק ושמואל חסידה. הניסיון העיתונאי שלהם היה בעיקר
בתחום החרדי, ובנוסף לכך ערכו טור לענייני מסורת ו"פרשת השבוע" במעריב. חסידה פרש
מיתד נאמן אחרי חודשים אחדים, גרילק אחרי שלוש שנים, ואל השניים הצטרף, כבר
מתחילה, ישראל גליס, שהיה באותה עת אחד מראשי ישיבת החוזרים בתשובה "אור שמח", אך
נענה לאתגר. מכיוון שלא היה לו, לגליס, כל ניסיון עיתונאי בעל משמעות, הוא החל ללמוד
את הנושא במערכות עיתונים חילוניים בתל אביב, עד שיום אחד, חודשיים לאחר שהוחלט כי
יהיה עיתון, וכאשר היו גם כספים ולא רק הבטחות, פסק הרב שך: מוציאים את העיתון.
 
הרב שך אף קבע, כי הפורמט יהיה דומה לזה של על המשמר, ואף החליט שיש להפיק את
העיתון תוך שימוש בשירותי הדפוס וההדפסה של ביטאון מפ"ם, עיתון הקיבוצניקים שזכו
מפיו לביקורת נוקבת כזכור.
 
תוך כדי כך אורגנה רשת כתבים, הוקמה מחלקת מודעות, והגיליון הראשון ראה אור. כאשר
הביאו את העיתון לרב שך, הוא התבונן בו תחילה מן הבחינה הצורנית ושאל: למה כל
הכותרות באותיות חיים ולא בפרנקריהל? אחר כך התעניין ביחס למודעות, שאל על מערכת
ההפצה, עיין בעיתון, הביע את שביעות רצונו - ונתן את ברכתו להמשך הדרך. זו בתחילה
היתה קשה: עורכים התפטרו והיו קשיים כספיים. לאחר זמן התגבר יתד נאמן על מחלות
הילדות, הגם שמבעיות כספיות טרם נחלץ.
 
אחד מפרחי הכתבים אז היה נתן גרוסמן, והוא התמנה בקיץ 1988 לעורך העיתון. עם זאת
הכל יודעים שעורך-העל הוא הרב שך, שגם אם אינו מתערב יום יום בנעשה בעיתון, הרי
שלוחיו עושים זאת נאמנה. באופן פורמלי הבעלות על העיתון היא בידי עמותה וחברה.
העמותה, יתד נאמן שמה, אחראית על תוכן העיתון, והיא היא הוועדה הרוחנית שלו, גוף
שאין דומה לו בעיתונות הישראלית ואולי בעיתונות בכלל. החברה, "יתדות" בע"מ, אחראית
על הניהול המסחרי והטכני, ואין מלכות אחת נוגעת בחברתה, בדרך כלל. ויש גם מועצת
מנהלים, המורכבת מאנשי עסקים ומחברי הוועדה הרוחנית.
 
הוועדה הרוחנית, שהיא ועדת הצנזורה העליונה של יתד נאמן, מורכבת משבעה ראשי
ישיבות, דיינים ופוסקי הלכה מירושלים ומבני-ברק - כולם תלמידיו המובהקים של הרב שך.
סמכותם מוחלטת: אף מילה אינה נדפסת בעיתון ללא אישורם. אבל, מכיוון שיש להם עוד
עיסוקים בחיים, אין הם יכולים להיות נוכחים ערב ערב, ולכן הם משגרים את נציגיהם
למערכת בבני-ברק, כדי להשגיח שעורכי הלילה לא יסורו ימינה או שמאלה מהוראותיהם.
הנציגים הללו, ה"מבקרים", העובדים בתורנות ובהתנדבות, עוברים על העיתון, קוראים כל
מלה הן בטקסט המערכתי והן במודעות, ורק לאחר אישור בחתימת ידם - יכול הגיליון החדש
לצאת לדרך. לגבי המודעות, ובעיקר מודעות לוח, הם מקפידים על כל פסיק ורמז. כך,
למשל, במודעות שידוכים לא מופיעות המלים "כלה יפהפיה", אלא כלה סתם, ולכל היותר
"כלה בעלת מידות טובות", שהרי שנינו ש"כל כבודה בת מלך פנימה", ודי לחכימא ברמיזא.
 
קרו מקרים שאפילו מודעות על עמודים שלמים נפסלו לחלוטין. לדוגמה: מודעה על
התיישבות בעמנואל ובביתר נפסלו על ידי המבקר הפנימי, בגלל התנגדותו הידועה של הרב
שך להתיישבות מעבר לקו הירוק. דוגמה נוספת: מודעה הממליצה על סיטרואן, הצרפתיה
המושלמת, שהרי מה ישיב אב לבנו כאשר יישאל מהי צרפתיה מושלמת? נפסלות גם מודעות
שמהן עולה ריח ציוני מדי. כך למשל, אין מקום ביתד נאמן למודעה על תפילה חגיגית
לרגל יום העצמאות ליד הכותל, בהשתתפות הרבנים הראשיים. חג כזה אינו מופיע בלוח
השנה החרדי.
 
רוחניות ולא כוחניות
גם ביתד נאמן אין כמעט ידיעות פלילים והקורא הנאמן של יתד יודע מה נעשה בתחום זה
רק כאשר הוא קורא תגובות על עניינים שפורסמו בעיתונים חילוניים ועליו להבין דבר
מתוך דבר, אבל אלו הן שיטה וגישה ידועות במגזר החרדי.
 
ויש גם ביטויים והגדרות, שמקומם לא יכירם ביתד נאמן. למשל, משכן הכנסת לא קיים, אלא
רק בניין הכנסת, כי "משכן" זה משהו אחר לגמרי, שאין דומה לו, ובוודאי לא אצל הציונים.
בית המשפט העליון לעולם אינו פוסק, כי רק רב פוסק, אלא מחליט. בית דין גבוה לצדק
אינו קיים, כי רק דין תורה הוא דין צדק, וזה החילוני לא מוסמך לעשות צדק. לכן, די לו
בראשי-התיבות בג"צ ואין צורך לפרט מהו הקיצור הזה. אפילו נשיא המדינה אינו קיים
בתוארו, שהרי "נשיא" הוא תואר מקראי מובהק לגבי נשיאי העדה בימים רחוקים, ולכן די
לכבדו בתואר מר חיים הרצוג. אם הרמטכ"ל, למשל, אומר שאפשר לסמוך על צה"ל, דבריו לא
יראו אור מעל דפי יתד נאמן, שהרי לסמוך אפשר רק על אבינו שבשמיים. לא מדווחים
יותר מדי על נשים, אבל כשאין ברירה, כמו כשצריך לדווח על מבקרת המדינה או על נשיאת
הפיליפינים, או-אז הדיווח קצר ותמציתי ביותר.
 
ולכן, כשביתד נאמן מקבלים תמונות מן העולם הגדול, באמצעות סוכנויות הידיעות, ובהן
מופיעה אשה - היא תוצא מן ההיסטוריה בהינף מספריים. מכאן שקוראי יתד נאמן
משוכנעים עד היום, כי במהפכה ברומניה, בהפגנות במוסקווה, ובשאר האירועים הדרמטיים
האחרים, השתתפו רק גברים. וכמובן - לא תיכנס לעיתון תמונה של חייל עברי יורה ברובה,
אף לא תרגיל אירובטי עוצר נשימה של טייס חיל האוויר, כי אין צורך להדגיש את
הכוחניות לעומת הרוחניות. וחוץ מזה, בתמונות האלה, הצבאיות, לא תמיד רואים את אלו
המנויים וקוראים את יתד נאמן, והילדים עלולים חלילה להגיע להרהורי עבירה על אודות
שירות צבאי.
 
העיתון מממן את עצמו לא רק מחתימות המנויים. אם להסתמך על העורך, המנויים הם עשרת
אלפים אנשי דגל התורה וש"ס, בעוד שבסוף השבוע תפוצת העיתון מוכפלת. מסייעים לו גם
יהודים עשירים מארצות-הברית, החרדים למוצא פיו של הרב שך ועושים ככל שיורה. בנוסף
לכך, גופים עסקיים ומסחריים, שראשיהם מקורבים לרב, מפרסמים מודעות גדולות וקטנות
מעל דפי העיתון, גם אם אין לכך כל הצדקה כלכלית. הרב נסים קרליץ פסק בזמנו, כי
מותר לעשות את המנוי על העיתון מכספי ה"מעשר", שכל יהודי חייב להפריש לצדקה. והיו
אברכים, שכלל לא רצו להכניס עיתון לביתם, והתשובה שניתנה להם היתה: אל תקרא את
העיתון, אל תכניס אותו הביתה, תעשה מנוי עבור סבא או סבתא שלך. ואכן, זקנים אחדים
גילו לפתע, כי נכדיהם דואגים להם וחושבים עליהם...
 
הקוראים מקבלים עיתון יומי בן שמונה עמודים, ולקראת סוף השבוע גם תוספות, "הראויות
לעלות על שולחן יהודי בשבת". הכוונה היא למוסף רוחני, שבו שפע של דברי תורה על
פרשת השבוע, רעיונות מוסריים, מאמרי הערכה על גדולי תורה שהיו ואינם, מדורים על
ימים עברו, פרשיות היסטוריות, סקירות על ישיבות ועוד כהנה וכהנה והכל ברוח ישראל
סבא. הכל כתוב ברוח נינוחה ובסגנון מחנך, ורק כאשר מגיעים לדון בתנועת "המזרחי",
מתחילה הדיו לרתוח. גם תנועת חב"ד יוצאת בשן ועין מעמודי יתד נאמן. במיוחד תוקפים
שם את הרבי מלובביץ', יריבו הגדול של הרב שך ומגנים בכל גינוי אפשרי את הגיגי
המשיחיות הבאים מניו יורק ואת פולחן האישיות, המוקדש לרבי מנחם מנדל שניאורסון.
הרבנות הראשית, החשודה בציונות יתרה, יוצאת אף היא מעמודי יתד נאמן חבולה וחבוטה,
ותחקיר מיוחד של העיתון גילה, למשל, ש- 80 אחוז מהגיורים שלה אינם אלא "הצגות
פיקטיביות".

"בסך הכל," אומר העורך נתן גרוסמן, "תפקידנו הוא לחזק את המשוכנעים, לתת להם כלים
הסברתיים בהתמודדות עם החילונים, ולשכנע את אלה שאינם משוכנעים במאבקים הפנימיים
שלנו. זהו כלי הסברתי. כי אם אין לך שופר - אין לך פה. צוות הכתבים שלנו קטן וחסכוני,
והעיתון מחזיק כיום את עצמו. כשיש רווחים, בעיקר לעת החגים, ונכנס קצת כסף, אז
מחזירים חובות."
 
אשר ל"זכות הציבור לדעת" אומר גרוסמן ללא היסוס: "לזכות הציבור שלנו לדעת יש
מגבלות. בעיתון יום השישי המגבלות קטנות יותר. אצלנו הן גדולות יותר."
 
סגנון אגרסיבי
בין עיתוני החרדים בולט במיוחד המחנה החרדי, ביטאונם של חסידי בלז. למעשה, השבועון
הזה, היוצא במתכונתו המודרנית מ- 1980, הוא גילגולו של עיתון שהחל לצאת לאור עוד
ב- 1868. באותה שנה העניקה הממשלה האוסטרו-הונגרית לחסידי בלז רישיון להוציא דו
שבועון, ועם האישור הזה הם הצליחו להוציא שבועון דווקא. הא כיצד? לדו-שבועון היו
שני שמות - קול מחזיקי הדת ומחזיקי הדת, ומדי שבוע יצא עיתון אחר...
 
עורכו הראשון של הביטאון בארץ, שהופיע תחילה כירחון, היה מיכאל הלברשטאם. ישראל
אייכלר, העורך הנוכחי, עבד אז ככתב. המעבר לשבועון היה בעקבות פרישתה של "חצר" בלז
מן העדה החרדית, והקמתה של קהילה חרדית עצמאית, כולל בית דין, מערכת כשרות, מוסדות
חינוך וכדומה. חסידי בלז הותקפו אז מכל הכיוונים, במיוחד מצד הקנאים הקיצוניים של
סאטמר. מאחר שלא היתה במה להשיב לתוקפים כלשונם, ועוד יותר מזה בעוצמת סגנונם,
הוחלט להוציא את המחנה החרדי כשבועון.
 
סגנונו של המחנה החרדי הוא תוקפני ומראהו העדין של עורכו, ישראל אייכלר, עשוי
להטעות. בשיחה אתו כולו ממתקים, כולו מחמדים, אבל עטו חדה כתער, והוא אינו בוחל
בכל לשון של תקיפה. עד כדי כך, שלא מכבר נדונו העיתון ועורכו לתשלום של 105 אלף
שקלים פיצויים לראשי תנועת רצ, בגלל כינויים פוגעים.
 
לעיתון יש בהחלט קו פוליטי - הקו של בלז, שהוא יוני מובהק, יותר מפעם אחת נכתב בו,
ועוד יותר מפעם אחת ייכתב בו, כי יש לנהל שיחות שלום עם כל מי שמוכן, וזה כולל את
אש"ף ומנהיגיו. אייכלר מסביר, כי הגישה אינה נובעת מתוך פציפיזם או בגלל ההכרה,
כביכול, בזכותם של הגויים על שטחי ארץ-ישראל, אלא בגלל שמדובר כאן בביטחון כוחני.
 
לעיתון שני חלקים. הראשון תורני חינוכי, שעיקרו הפצת התורה והחסידות בקרב קוראיו.
החומר בחלק זה מוגש בצורה קלה, ככתבות עיתונאיות וכולל סיפורי צדיקים ועוד; החלק
השני הוא הקליפה החיצונית - פוליטי-השקפתי. כאן זוכה הקורא לדיווחים שוטפים על
הנעשה בעולם החרדי, אבל לא בנוסח של ידיעות אלא בכתיבה מגמתית מוחלטת. בעיתון זה
לא תמצא כלל כתיבה אובייקטיבית. העומדים בראשו אינם מאמינים בסוג זה של כתיבה.
"אנו מעבירים לקורא מסרים ישירים, בלי כפפות", אומר אייכלר.
 
אייכלר, העורך, נכנס אל רבו לפחות אחת לשבוע, כדי לשמוע מהאדמו"ר מבלז את הגיגיו על
הנעשה בארץ ובעולם. באותה הזדמנות הוא מקבל הערות והארות על הגיליון שזה עתה יצא
לאור, ומסיק מזה דבר מתוך דבר לגבי הגיליון הבא ולגבי אלה שיבואו בעקבותיו. האדמו"ר,
אגב, מעולם לא שאל מה עומד להופיע בגיליון הבא. אבל יש עין בוחנת: הרב יוסף עמרם
מושקוביץ, ראש מכון "מעשה רוקח" של בלז, המוציא לאור את דברי התורה של אדמו"רי בלז,
עובר על כל שורה לפני הפרסום, ועינו פקוחה במיוחד על החומר התורני. יש גם מנהל
אדמיניסטרטיבי וגם שלושה כתבים. אייכלר מתאם עם הכותבים על מה יכתבו, וחלק הארי
של החומר המערכתי נכתב על ידו. יש מודעות של מפעלים וחנויות, שרובם קשורים עם
ההכשר של בלז, כך שזה נהנה וזה אינו חסר.
 
לדברי אייכלר מודפס המחנה החרדי ב- 10,0000 עותקים, ותפוצתו מגיעה אל מעבר לים.
מהדורה מיוחדת יוצאת בארצות-הברית שבוע לאחר הופעת הגיליון בארץ, עם מודעות
מקומיות.
 
העיקרון של המחנה החרדי דומה למדי לעקרונות של שאר העיתונים החרדיים: לא פלילים,
לא נושאים "מביכים", לא נשים, לא ספורט, לא טלוויזיה, לא סרטים - כל המושגים האלה
אינם קיימים כלל בעולמם של חסידי בלז.
 
"מטרת העיתון", אומר אייכלר, "היא לחזק את המשוכנעים, לא לשכנע אותם. כל אדם צריך
חיזוק לדעותיו, כי אף אחד אינו נמצא תמיד בכיס מבחינת דעותיו. תחת מאסה אדירה של
תקשורת, של הפצצות יומיומיות כבדות, צריך שיהיה עיתון, במה, שיוכלו להשיב מלחמה
שערה. עד להופעתנו היתה העיתונות החרדית במגננה. אנחנו פתחנו ופיתחנו את הסגנון
הבוטח, האגרסיבי. סגנון שהעניק ביטחון עצמי לבחור החרדי הצעיר, שתמיד היה צריך
להצדיק את עצם קיומו. נתנו לו כלים, כדי שישתמש בהם."
 
כלי המלחמה הללו מפוזרים כל שבוע על פני 32 עמודים. בחגים משוח על העיתון צבע
ירוק. אייכלר סבור, כי שינוי גרפי לא יזיק לעיתון, אם כי מה שיקבע את אופיו ואת דרכו
הם, כמובן, הסגנון האגרסיבי והתוכן האמנותי - על פי דרכם של חסידי בלז.
 
והרשימה עוד ארוכה
סקירה זו, ככל שתהא רחוקה מן השלמות, בוודאי לא תהא שלמה. לא נוכל לפרט את כל
מערכת העיתונות הפנימית של חב"ד, הכוללת ביטאונים למבוגרים, לילדים ודף דיווח על
הנעשה בחצר הרבי מלובביץ'. גם לא את עיתוני "נטורי קרתא" וזרמים נוספים ביהדות
החרדית ובוודאי שלא את רשת עיתוני בתי הכנסת - עיתונות מסוג שונה לחלוטין, שקנתה לה
אחיזה במקומותינו - אשר באמצעותה מתוודע קהל בתי הכנסת לא רק לחידושים בפרשת
השבוע, אלא גם לכל הקשור לפעולות משרדים ממשלתיים, גופים וארגונים.

 
מקור:
קשר מס' 8, עמ' 22-11, הוצאת המכון לחקר העיתונות היהודית
 
 



 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש