דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  אודות המגמה
  מקצוע תקשורת וחברה
  תוכנית הלימודים
  מערכים בתקשורת וחברה א
  מערכים בתקשורת וחברה ב
  מערכים בתקשורת וחברה ג
  מבניות בתקשורת וחברה ג
  מאמרים תיאורטיים
  מאמרים בנושא עיתונות
  מאמרים בנושא רדיו
  מאמרים בנושא טלוויזיה
  מאמרים בנושא פרסום
  موضوع الاعلام والمجتمع
  תקשורת אלקטרונית
  פרסום ויחסי ציבור
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,466,536 כניסות לאתר
פרשנות ל"מהדורת המין" של כתב העת "ארינה " - ייצוגי הגוף הגברי

מאת: אן קאורמאקי

מבוא
הקיטוב "גברי"/"נשי" היווה ועדיין מהווה נושא מרכזי כמעט בכל ייצוגי המיניות. ב"שכל
הישר", המיניות הגברית והנשית בולטות במובחנותן: המיניות הגברית מובנת כפעילה,
ספונטנית, גניטאלית, חשופה לגירוי בקלות בידי "עצמים" ופנטזיות, בעוד שהמיניות הנשית נתפסת במונחי הקשרים שלה למיניות הגברית, כאקספרסיבית וקשובה ביסודה לגבר.  
(Bland1981-57)

הגוף הנשי וההזדהות עם נשים ומיניות מושלות בכיפה בתחום התקשורת העממית. אם הנשיות, או לפחות המיניות הנשית, מהווה פנטזיה גברית ותו לא, השאלה המתעוררת היא, מהן אפוא הגבריות והמיניות הגברית? דומה שהגבריות, כפי שהיא מיוצגת בתרבות העממית, היא פנטזיה אידאלית, ממש כמו הנשיות. אך שתי התופעות אינן "סתם פנטזיות", ללא עוצמה, כשם שהן מהוות ייצוגים מקובלים בתחום זה, והן מעצבות רעיונות אודות גברים ונשים. מה עומד מאחורי הפנטזיות הללו, ובמיוחד, מהו המיתוס הגברי הזה?

ברור שגברים אינם מגשימים בצורה סבילה את המיתוס הגברי המיוצג על ידי הסיפורים והדימויים של התרבות השלטת. אך בה במידה, הם אינם מסוגלים לחיות לגמרי מחוץ למיתוס, כיוון שהוא מוצא את ביטויו בכל הבטי התרבות. (Easthope 1990:167)

שאלתי היא, איזה סוג ייצוג של הגבריות מובא ב"מהדורת המין של כתב העת ארינה" (ינואר/פברואר 1997), ומדוע. לצורך הניתוח שלי התבססתי על רעיונותיו של אנתוני איסטהופ, כפי שהוצגו בספרו,What a Man's Gotta Do  המבוסס על כתביו הפסיכואנליטיים של פרויד. אך כדי להתעלות מעל המושגים הללו של גבר ואשה, ולהבין טוב יותר את המונח "ג'נדר" (מין)
(gender), אביא בתחילה הקדמה קצרה לתאוריה "טכנולוגיות של ג'נדר" לתרזה דה-לורטיס.

תחתונים מכותנה ותחתונים אקזוטיים
הלצה ידועה בבריטניה היא שבמהלך השבועות שלפני חג המולד, התורים ב"מרקס אנד ספנסר" מלאים בגברים שקונים לידידותיהם או לרעיותיהם בגדים תחתונים אקזוטיים; ובשבועות שלאחר חג המולד, הם מלאים נשים עייפות המחליפות אותם בתחתונים רגילים מכותנה או בגופיות חמות. (MacDonald 1995:163)

ברצוני להתרכז בשתי תמונות שהופיעו במהדורה. הראשונה היא פרסומת של "ורסאצ'ה" לתחתוני כותנה לגברים, והשנייה היא מודעה בת ששה עמודים וראיון על אודות Agent Provocateur (בצרפתית, סוכן חשאי המתר'), בגדים תחתונים יצירתיים לנשים. אשתמש  תכנים האחרים של המהדורה כדי להבין את הקשרה, ולא על מנת לנתחה בשלמותה. המטרה שלי היא לגלות כיצד מובנה ייצוג המיניות הגברית בדוגמה מייצגת זו של התרבות העממית, וביתר כלליות, כיצד פועלים הייצוגים בזירה התרבותית.

ראשית, הבה נביט בשתי התמונות הללו. בפרסומת של "ורסאצ'ה" (עמ' 15), מופיעים חמישה גברים שריריים בבלוריות גליות נאות, הנשענים האחד על השני, כשכולם לובשים תחתוני "ורסאצ'ה" השונים מעט זה מזה. עיני כולם עצומות, הם אינם מחייכים אך הם נראים כאילו הם חולמים. הטקסט היחיד המלווה את הפרסומת הזו מדגיש את שם המותג "ורסאצ'ה". הפרסומת השנייה, לבגדים תחתונים לנשים, ארוכה הרבה יותר. חנות הבגדים התחתוניםProvocateur Agent מוצגת לקהל הרחב בראיון קצר עם בעליה (עמ' 106-7), ולאחר מכן, אנו רואים חמש דוגמניות בדגמים יקרים שונים של בגדים תחתונים (עמ' 11-810). "אלה הם סוכנים חשאיים שהמשימה ממש 'תפורה' עליהם, והם יותירו אתכם נדהמים ונרגשים. מי שלח אותם?...". הטקסט נמשך בעמוד הבא: "... Provocateur Agent, כמובן". בסך הכל, כוללת המודעה שלוש תמונות, ובראשונה, הדוגמניות פשוט מתכוננות לצילום אני טוענת שמדובר כאן בנסיון להמחיש את ההופעה, שמתאפשרת בעזרת הבגדים התחתונים היצירתיים הללו. אנו מוזמנים לפרש את התמונה כייצוג הופעתי ומופרז של הגוף הנשי והמיניות הנשית.

ה"התחזות", מונח שטבע ג'ון ריבייר, תוכל לסייע לנו לבחון יותר לעומק את התמונות הללו. מילולית, משמעות הדבר היא לבישת מסכה או תחפושת, אך המונח התקבל בתאוריית הקולנוע הפמיניסטית ושם הכוונה היא לכך שכאשר כוכבות מבליטות בצורה מוגזמת את תכונותיהן הנשיות, הן שוללות ממושג הנשיות את טבעיותו ומזמינות את הקהל לחשוב בביקורתיות ובספקנות על ההנחות המקובלות שלנו בנוגע למושג זה.(MacDonald 1995:225)

ההנחות שאנו נוהגים להניח אודות הנשיות, אשר הובנו בתרבות העממית, נותחו בידי התאורטיקניות הפמיניסטיות של הקולנוע. לורה מאלווי השתמשה במונח "סקופופיליה" (מילולית, "אהבת המבט") בבואה לנתח את ההתבוננות כצורה של תענוג. המונח "סקופופיליה" מבוסס על האבחנה בין גבר לאשה, וכן על הניגודים גברי/נשי; פעיל/סביל; תשוקה מינית/נרקיסיזם. בתוך התרבות השלטת, הניגודים הללו מתמפים על מושג הג'נדר. הגברים מוזמנים לחשוק בנשים באמצעות התבוננות פעילה בתמונות שלהן, והנשים מוזמנות להזדהות עם התמונות בהן הן מתבוננות בצורה סבילה .(Easthope 1990:136-7) ה"התחזות" מנסה לנתץ את צורת ההתבוננות הג'נדרית הזו באמצעות משחק של סגנונות שונים של גבריות ונשיות. לדוגמה, קיימים כמה ניתוחים של ה"מדונה" כפמיניסטית פוסטמודרנית, המשחקת בזירה הציבורית עם התחזויות, סטריאוטיפים וסטריאוטיפים מעובדים שונים אודות המיניות הנשית (ר' למשל  .Schwichtenberg 1995)

ברם, הבלטה מופרזת של תכונות גבריות ונשיות אין משמעה שניתן לבצע רדוקציה של התכונות הללו לשאלת הסגנון והבחירה בלבד. ה"התחזות", במובן של תפקידים סטריאוטיפיים מוגזמים, מראה כיצד התכונות הגבריות והנשיות הללו נוצרות בידי התרבות, וכי ניתן לשחק עמן. אך שאלת הג'נדר וייצוגו מורכבת בהרבה. רעיון הג'נדר כהבדל בין המינים, הפרשנות המחודשת של דימויים ונראטיבים תרבותיים, מילאו תפקיד מרכזי בביקורת הייצוג בכתבים הפמיניסטיים ובפרקטיקות התרבותיות של שנות הששים והשבעים (Lauretis de 1987:1). כעת מתנהל ויכוח סביב הבנייתה של מערכת המין-ג'נדר ומגבלותיה. בכדי לעסוק בסוגיות אלו של ג'נדר, אציג להלן את התאוריה של "טכנולוגיות ג'נדר", שמהווה את תרומתה של תרזה דה-לורטיס לתאוריית "טכנולוגיות המין" של מישל פוקו.

תאוריה: מין/ג'נדר
הכרך הראשון של "הסטוריה של המיניות" לפוקו זכה להשפעה עצומה, ובמיוחד התזה הנועזת שלו, לפיה המיניות שנהוג לחשוב עליה כעל דבר טבעי כמו גם פרטי ואינטימי מובנית למעשה באופן מוחלט בתרבות, על פי היעדים הפוליטיים של המעמד השליט בחברה. (Lauretis de 1987:12)

בתאוריה שלו, טוען פוקו שהמיניות אינה תכונה של הגוף או דבר-מה שקיים במקור אצל בני האדם, כי אם תוצר של "טכנולוגיה" של מין, שהטכניקות שלה כרוכות בפיתוח סוגים שונים של שיח על ארבע "פיגורות" או ארבעה מושאים של ידע: הסקסואליזציה של ילדים וגוף האשה, בקרת הרבייה והפסיכיאטריזציה של התנהגות מינית חריגה כסטייה ( Lauretis de 1987:35). תאוריה זו שופכת אור על המכניקה של הסמכות ביחסים חברתיים, אולם, כפי שטוענת דה-לורטיס, ערכה של התאוריה הזו מוגבל בשל העובדה שאינה עוסקת בהבט הג'נדר, שניתן לכנותו "הטכנולוגיה של הג'נדר", והכוונה לטכניקות ולאסטרטגיות השיח שבאמצעותן מובנה הג'נדר (שם:38).

תרזה דה-לורטיס גורסת שהג'נדר מהווה, הן כייצוג והן כייצוג-עצמי, תוצר של טכנולוגיות חברתיות שונות (שם: 2). כפי שמציינת דה-לורטיס, המונח "ג'נדר" מהווה ייצוג של קשר, קשר של השתייכות למעמד, לקבוצה או לקטגוריה.

הג'נדר מבנה קשר בין ישות אחת לישויות אחרות, שמובנות קודם לכן כקבוצה או כסוג, ומדובר בקשר של השתייכות; מכאן עולה שהג'נדר מקצה לישות אחת, נאמר אדם בודד, עמדה בתוך קבוצה, ולפיכך גם עמדה ביחס לקבוצות האחרות, שאף הן הובנו קודם לשיוך. (שם: 4-3)

"המגדר אינו מין, או מצב של הטבע, אלא ייצוג של כל פרט במונחים של זיקה חברתית מסוימת שקודמת לאותו פרט" (שם:5). בקצרה, מערכת המין-מגדר (מונח שטבעה גייל רובין) מהווה הן הבניה חברתית-תרבותית והן מכשיר סמיוטי, שיטת ייצוג שמקצה משמעות לפרטים בחברה. הבניית המין מהווה הן את התוצר והן את התהליך של ייצוגה.

הבניית הג'נדר מתנהלת כיום באמצעות הטכנולוגיות השונות של הג'נדר (כגון הקולנוע) ושיחים מוסדיים (כגון התאוריה), שיש להם את היכולת לשלוט בתחום המשמעות החברתית ובכך לכונן, לקדם ו"לשתול" ייצוגים של ג'נדר. אך המונחים של הבניה שונה של הג'נדר קיימים אף הם, בשולי השיחים ההגמוניים. (שם: 18)

בהבניית הג'נדר, קיים ההבט הזה של סמכות ושליטה, ההבט של קבוצה, עליו הצביע כבר פוקו בתאוריית המיניות שלו. אולם בנסיונה להגדיר את הנושא של הפמיניזם, דה-לורטיס סבורה שגם השיחים השוליים ממלאים תפקיד משלהם בהבניית הג'נדר, גם אם זו אינה מיוצגת. היא מתארת את הבלתי מיוצג כ"היכן-שהוא של השיח, הכאן ועכשיו, השטחים העוורים, או ה'חוץ מרחבי' של ייצוגיו". הביטוי "חוץ מרחבי" (space-off)  שאול מתאוריית הקולנוע: "המרחב שאינו נראה בפריים, אלא שניתן להקיש את קיומו ממה שניתן לראות בפריים עצמו". בנסיון לאפיין את נושא הפמיניזם, מתארת דה-לורטיס תנועה הלוך-ושוב בין ייצוגי הג'נדר, ב"מסגרת ההתייחסות הגברית" שלו, ואת הדברים שהייצוג מותיר מאחור או הופך לבלתי-יציגים (שם:26).

בשלב הבא, בדעתי לנתח את המודעה של "ורסאצ'ה" ב"מסגרת התייחסות גברית". אנתוני איסטהופ מבסס את הניתוח שלו, בספרו ,What a Man's Gotta Do, על כתבים של פסיכואנליזה פרוידיאנית ולקניאנית, אשר כפי שטוענת דה-לורטיס מותירים את הסובייקט הנשי בשוליו של השיח הפטריארכלי. איסטהופ מודע לכך שהתאוריה (הפסיכואנליזה של פרויד) ממוקדת בגבר, ומודה במגבלותיה, אך רואה את ערכה כשיח אנליטי, ולא מוסרני
(Easthope 1990:3-7) למעשה, דה-לורטיס אינה מותחת ביקורת מוסרית על התאוריות הגבריות ועל הפיקציות השונות שהן מקנות להן השראה, כיוון שהן מכילות ומקדמות ייצוגים של ג'נדר, ולפיכך ראוי לחקרן .(de Lauretis 1987:19)

הגוף הגברי השרירי
 איסטהופ טוען שהעצמי מוצא את זהותו בדימוי גופני. לגוף הגברי יש מתווה ברור, וכשאין הרבה שומן, השרירים מתבלטים בבירור. ניתן לראות בכך גם תאור של הפרסומת של  "ורסאצ'ה". חמש הגופות הן בעלי מתווה ברור מאד, והופעה זו מושווית, אליבא דאיסטהופ, לתחושת זהות. למעשה, ניתן בהחלט להתרשם שהגברים, שעיני כולם עצומות, נראים גאים מאד, או לפחות אסרטיביים. אך, כפי שממשיך איסטהופ לומר, "הדימויים של הגוף הקשה והמאומן שנתון לשליטה רציונלית אינם מובאים אך ורק כדי לעורר הזדהות אלא גם כדי שפשוט יביטו בהם". אין משמעות הדבר התבוננות ממש, אלא צפייה. "הם צופים בעצמם באותו האופן שבו הם נצפים. הגוף הגברי אמור להיות מושא לצפייה...". השליטה מגדירה הן את האגו הגברי והן את הגוף הגברי, וגם ההתבוננות בגוף הגברי האחר כפופה לבקרה נוקשה: אין להסתכל עליו בעיניים משתוקקות; הגוף טהור מנשיותו, ולפיכך, איך יתכן שיוכל להוות מושא לתשוקה .(Easthope 1990: 52-54)

יחד עם זאת, אני רואה בכל זאת מידה של עונג הומוסקסואלי בין הגברים הללו מהפרסומת של "ורסאצ'ה". אפשר שאני שוגה; ייתכן שהתמונה לא נועדה להתפרש בצורה כזו. זהו כתב-עת לגברים, ומשמעות הדבר שזהו כתב-עת לגברים הטרוסקסואליים משהו שאינו צריך להיכתב על השער. אולם שאלת ההומוסקסואליות מתעוררת בכל זאת בתכנים, במיוחד משום שמהדורה זו עוסקת במין. ואכן, הגבר המרואיין בהחלט מודה שנישק פעם אחת גבר אחר, במסיבת חג-מולד, וכן שניתן לחשוב על קיום יחסי מין עם גבר אחר. אבל הוא יוצא מן הכלל.

בעיקרו של דבר, כתב-העת עוסק במערכות יחסים הטרוסקסואליות, אבל אני טוענת שאזכור ההומוסקסואליות משולב בתוך בכתב-העת כדי להבהיר מה נותר מחוצה לו.

המונח "הומופוביה" (שמשמש לעתים תכופות באופן שגוי) מתאר את החשש מפני ניתוץ הגבריות המובנית. ההומופוביה פועלת כך שהיא מנסה לכפות סדרה של ניגודים בינריים. החשוב מהם הוא הניגוד גברי/הומוסקסואלי. האחרים הם בריא/חולני, לאומי/זר, לבן/שחור, בפנים/בחוץ (שם: 104-5). הדימוי האידאלי, שמועמד כיום בסכנה, נוצר בידי הגבריות ההגמונית, שמעובדת בזירה הציבורית. עם זאת, כפי שהוכיחו מחקרי גברים בשנות השמונים, הגבריות אינה מושג יחיד, אחדותי ואוניברסלי, כי אם הבניה של יחסים חברתיים.

ההטרוסקסואליות מהווה חלק מהותי מה בגבריות ההגמונית .(Sipila 1994:19-21) גם הפעם מסתבר שהן רעיון המיניות כטכנולוגיה והן רעיון הג'נדר כטכנולוגיה מאפשרים לנו לבחון את הגבריות ההגמונית מנקודת ראות אחרת. בשלב הבא, אבחן את השוליים של "ארינה", בנסיון לגלות מה אינו מיוצג במהדורה.

הבלתי-מיוצג
"הייצוג של גוף שרירי ורזה שולל באותה העת את ערכו של גוף אחר: גוף רך ולמעשה נשי של גבר".(Heikkinen 1994:108) מדוע שכתב-עת לאופנת גברים ייצג גברים נשיים? בניסוח אחר, מה יקרה לו היה נעשה הדבר? האשה, או הרעיון של "האשה" לא יוכל עוד לשמור על מקומו, והרעיון של "גברים", שנוצר כהיפוך מוחלט ל"אשה" אידאלית, ישתנה אף הוא. זה מעורר פחד. אך לא רק הצד הנשי של הגבר אינו זוכה לייצוג, ישנם גם הבטים נוספים, הקשורים לניגודים טעם טוב/טעם רע, תרבות גבוהה/תרבות נמוכה.

כפי שציינתי קודם לכן, ניתן לראות ב"ארינה" כתב-עת לאופנת גברים. הוא מדגיש, לדוגמה, את עמדתו התרבותית הגבוהה בכך שהוא מציין את שמו של רולאן בארת במבוא, ובכך שהוא מציין את הרקע ההשכלתי של הכותבים השונים. הטעם הרע והתרבות הנמוכה נדחקים לשוליים על דרך ההלצה: "עיצוב שערות הערווה", סיפור קצר ותמונה בת עמוד אחד המייצגת את המטלה המוזרה הזו, ו"ארינה לכל גבר", מודעה של פרסום עצמי עם תמונה של קונדומים שונים "לכל גבר", מהווים פשוט השקפות מקוצרות על נושאים אפשריים בכתב-עת לגברים, אך גם על מה שאינו שייך ל"ארינה".

הניתוח של לורה קיפניס את כתב העת הפורנוגרפי "הסטלר", שלדבריה מפר את המוסכמות של כתבי-עת לגברים ולועג באופן כללי לעצם ה"גובה" של התרבות הגבוהה, מראה כיצד הגוף המיוצג יוצר את האבחנה המשמעותית הזו בין נמוך לגבוה. הגוף המופיע ב"הסטלר" הוא גוף ללא רומנטיזציה, גוף שמתעקש על חומריותו, וולגריותו וארציותו, והמיניות כלל אינה נורמטיבית.

עצם ה"גובה" של התרבות הגבוהה מובנה באמצעות הנידוי האובססיבי של ה"נמוך" ובאמצעות מלאכת דיכוי הגוף הגרוטסקי (שמהווה, למעשה, פשוט את הגוף החומרי, בוטה ככל שיהיה) לטובת מה שבחטין מכנה "הגוף הקלאסי". גוף קלאסי זה משטח מהוקצע, דחוס ונעדר פתחים מקביל לערכים ל"גובה" הגלומים בגוף קלאסי זה. (Kipnis 1992:375-6)

קיפניס טוענת ש"הסטלר" מסיר את תצוגת הראווה של טבעה השוקי/מסחרי של הרומנטיות המינית. סמכות, כסף ויוקרה מיוצגים כחיוניים להצלחה מינית, אך הצמתים של מין, ג'נדר, מעמד וסמכות כאן הם מורכבים, סותרניים ופוליטיים (עמ' 383). עם זאת, דומה שדיון זה בהטרוסקסיזם שייך לשוליים. ההומוסקסואליות כבר יוצגה ונדונה בפומבי, אך ההטרוסקסואליות והאופנים שבה היא דוחקת את הזהות ההומוסקסואלית לשוליים, עדיין אינם מדוברים . 
(Heikkinen 1994:89)

מסקנות
במאמר זה, ניסיתי להמחיש את הגבריות, שעדיין נחשבת לדבר-מה טבעי ואוניברסלי. התמקדתי בשתי מודעות פרסום ב"מהדורת המין של ארינה", שלדעתי היו מנוגדות במידה רבה זו לזו. מדוע הבגדים התחתונים המופלאים הללו מיועדים רק לנשים, מדוע הגברים לובשים  חתוני כותנה פשוטים? אם הנשים מולבשות כמושאי התשוקה המינית הגברית, ואם הייצוגים המקובלים של הנשיות הם רק פנטזיה גברית, מהי אפוא המיניות הגברית?

כיוון שהמיניות הנשית מוגדרת כהיפוכה של זו הגברית, שילבתי את הניגודים הללו בין גברי לנשי בניתוח שלי. לתרזה דה-לורטיס יש תאוריה על "טכנולוגיות של ג'נדר", ששופכת אור על תהליך יצירת הג'נדר. כטכנולוגיות של ג'נדר, היא מציינת שיחים נראטיביים רבים, כגון הקולנוע, שיוצרים ייצוגים של ג'נדר, המהווה אף הוא ייצוג. ייצוגים נוצרים בזירה הציבורית, ולפיכך הבטי הסמכות והשליטה אכן מגבילים אותם. "חוץ מרחבי", מונח השאול מהתאוריה של הקולנוע, מתאר את מה שאינו מיוצג, אך משתמע מהפריים של המיוצג.

ניתחתי את גופי הגברים המיוצגים בפרסומת התחתונים לגברים באופן שמשקף את מאמריו של אנתוני איסטהופ, המבוססים על הפסיכואנליזה הפרוידיאנית. גוף שרירי ובעל מתווה ברור מהווה, אליבא דאיסטהופ, דימוי גופני, שנצפה ונשלט בידי הגבר עצמו. הגוף אינו אמור להוות מושא למבטי תשוקה של גבר אחר. אך כיצד ניתן למנוע זאת? ההומופוביה אינה נאמרת בגלוי, אך היא פועלת באמצעות ניפויים שונים, שהניגוד גברי/הומוסקסואלי ממלא בהם את התפקיד החשוב ביותר.

דומה שההומוסקסואליות היא אחת מסוגי הגבריות שנדחקו לשוליים, וכיוון שקשה לנתח את מהות הגבריות ההגמונית הזו, המשכתי לבדוק את מה שהיא מנסה לא להיות. כיוון שכתב העת "ארינה" מהווה ייצוג של התרבות הגבוהה, ניסיתי לפרשו בהשוואה למאמרה של לורה קיפניס, שניתחה את "הסטלר". השאלות של דימוי גופני ומיניות מיוצגת מבחינות בין שני כתבי-העת הללו, בין הגבוה והנמוך. וכמובן, ההבט של ביקורת על התרבות הגבוהה הוא משהו שהיה חסר ב"ארינה", שגילה ביקורתיות כלפי התרבות הנמוכה. ההטרוסקסואליות היתה חשופה לביקורת רק ב"הסטלר", שם נטען שהיא קשורה לכסף ולסמכות.

יחד עם זאת, שאלה אחת עוד נותרה בעינה: מדוע עיני הגברים עצומות? הם נראים מאושרים, כאילו היו שקועים בחלום בעת שנשענו זה על זה. נחמד להיות ביחד, אך אין שום דבר הומו-ארוטי באוויר, הלא כן? לא, זהו רק עונג הומו-סוציאלי. "הבה נסגור את העיניים, וניתן לקוראים לחשוב מה שירצו". פרסומת יכולה לרמוז, אך זה הכל.

 

מקור:

 

body; male represented the - issue sex Arena's Reading

Kauramaki; Anne

 http://www.uta.fi/media/muut/anne.html



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש