דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  אודות המגמה
  מקצוע תקשורת וחברה
  תוכנית הלימודים
  מערכים בתקשורת וחברה א
  מערכים בתקשורת וחברה ב
  מערכים בתקשורת וחברה ג
  מבניות בתקשורת וחברה ג
  מאמרים תיאורטיים
  מאמרים בנושא עיתונות
  מאמרים בנושא רדיו
  מאמרים בנושא טלוויזיה
  מאמרים בנושא פרסום
  موضوع الاعلام والمجتمع
  תקשורת אלקטרונית
  פרסום ויחסי ציבור
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,468,909 כניסות לאתר
צנזורה עצמית

מאת: משה נגבי

המחבר מותח ביקורת על נכונותם של עורכי העיתונים לוותר על פרסום מידע, מתוך
היענות לפניותיהם של פוליטיקאים או קצינים בכירים. כדוגמה לנזק הטמון בנוהג
זה מובאת הצנזורה מרצון של ידיעות מדאיגות ערב מלחמת יום הכיפורים.

ממשלת ישראל נהנית - כפי שראינו - ממאגר עשיר ויוצא דופן של אמצעים לדיכוי חופש
העיתונות - חוקים קולוניאליים ותקנות חירום מתקופת המנדט הבריטי, חוקים וצווים
דרקוניים מתוצרת 'כחול-לבן', וגם אמצעי לחץ, איום וכפייה. ואולם לכל אלה יש להוסיף
מכשיר דיכוי נוסף, שמקורו, למרבה ההפתעה, איננו בסמכויות השלטון, אלא בעיתונות
עצמה, וזוהי "ועדת העורכים", המפעילה מה שקרוי "צנזורה עצמית". פגיעתה של צנזורה
מרצון זו בחופש המידע רעה ביותר. במקום להיאבק בהתמדה ובלא פשרות על זכותו של
האזרח לדעת, מעלימים ממנו עורכי העיתונים - בעצה אחת עם השלטונות - אינפורמציה
חשובה, למרות שזו לא נפסלה לפרסום בידי הצנזורה הצבאית.

כיצד צמחה והתגבשה תופעה משונה זו, של עורכי עיתונים המתנדבים לשמש 'צנזורים של
עצמם'? שורשיה של התופעה בימי שלטון הבריטים בארץ-ישראל. במסגרת המאבק של היישוב
היהודי בממשלת המנדט, קיבלה עליה "ועדת התגובה" של העיתונים היומיים העבריים (אמה
הורתה של "ועדת העורכים" דהיום) הימנעות מפרסומים העלולים לסכן את פעולות המחתרת
העברית. באותם ימים היתה כמובן הצדקה מלאה ל'צנזורה הוולונטרית' הזאת, שכן ל"הגנה" -
כמו לשאר המסגרות של 'המדינה שבדרך' - לא היו כלים ממלכתיים-שלטוניים, ולא היה
בכוחה לכפות צנזורה ביטחונית על העיתונות. ואולם 'הצנזורה הוולונטרית' המשיכה לתפקד
גם לאחר קום המדינה, וגם כאשר הועמדו לרשות המימסד הביטחוני העברי כל מכשירי
הכפייה המשוכללים, מורשת המנדט הבריטי - הצנזורה הצבאית, פקודת העיתונות, תקנות
ההגנה וכו'. הצנזורה העצמית הופעלה ומופעלת עד היום - בשיטה הבאה: אישיות בכירה
במימשל, או מפקד בצה"ל, מוסרים לחברי "ועדת העורכים" אינפורמציה מסוימת, והללו
מתחייבים מראש כי לא יפרסמו אותה, אפילו תגיע אליהם ממקור אחר. כך מתרקם, למעשה,
קשר של שתיקה בין 'קבוצת עילית' של בכירי העיתונאים לבין צמרת המימסד, וכל זאת על
חשבון זכותו של האזרח לדעת. הדעת נותנת שהמידע המוסתר מן הציבור איננו בעל ערך
ביטחוני. כאשר מדובר בסוד ביטחוני, אין המימשל זקוק לעזרת הצנזורה העצמית, אלא די
לו בסמכויות הכפייה של הצנזורה הצבאית. המימשל נזקק ל"ועדת העורכים" דווקא כאשר
מדובר במידע אשר הצנזורה הצבאית - חרף סמכויותיה הרחבות - נרתעת מלפסלו. המנהל
לשעבר של לישכת העיתונות הממשלתית, ד"ר מירון מדזיני, מודה בפה מלא כי הצנזורה
העצמית הינה לעתים קרובות, צנזורה פוליטית מובהקת, המופעלת לשם העלמתו של מידע
אשר איננו בבחינת סוד ביטחוני. דוגמאות לשימוש פוליטי כזה היו קיימות כבר בשנות
החמישים והשישים. כך, למשל, העלימו עורכי העיתונים מקוראיהם, במשך תקופה מסוימת,
מידע על כניעתה של חברת המכוניות הצרפתית "רנו" לחרם הערבי, וזאת כנראה בשל רצונה
של הממשלה דאז להסתיר מן הציבור כל רמז להתערערות הברית עם צרפת.
 
יש מנסים לתרץ צנזורה פוליטית עצמית זו בטענה, כי אלמלא הנהיגה אותה העיתונות, היא
היתה נכפית עליה מגבוה, באמצעות הסמכויות והמנגנונים השלטוניים. נוכחנו שהצנזורה
הצבאית, דובר צה"ל וגופים מימסדיים אחרים, אינם מהססים לעתים לנצל לרעה את
סמכויותיהם לצרכים פוליטיים. ובכל זאת, קיים הבדל מכריע ועקרוני בין צנזורה פוליטית
הנכפית מלמעלה לבין צנזורה וולונטרית של העיתונות עצמה. כאשר מדובר בצנזורה
פוליטית שלטונית, נשמרת לעיתונים זכות העירעור, הוויכוח או המחאה; הם אף יכולים -
כאשר שיקוליו הפוליטיים של הצנזור בולטים לעין - להחליט להסתכן בהפרת החוק,
ולהעמיד את החלטתו במבחן הביקורת הציבורית. כפי שפורט לעיל, כבר היו כמה מקרים
שבהם הלכה העיתונות בדרך זו, והמימשל נרתע מלמצות עימה את הדין. אך כאשר מקור
הצנזורה הוא בעיתונות עצמה (או בעורכיה), נשללת מן העיתונאים אף זכות המחאה או
הזעקה, ואילו ציבור האזרחים איננו יודע על כך דבר. הצנזורה העצמית של העיתונות
פוטרת איפוא את המימשל מן החובה לתרץ את פגיעותיו הפוליטיות בחופש המידע, ומן
הסיכון שפגיעות אלה יעוררו תגובות ציבוריות נזעמות. אין כל סיבה שכלי התקשורת יקלו,
בדרך זו, על חייו של השלטון. עורך השבועון הבריטי רב היוקרה, "ניו סטייטסמן", העיר
בשעתו כי "אם הממשלה רוצה לאכוף צנזורה, עליה לשלם את מלוא המחיר הפוליטי". ואכן,
הניסיון - גם אצלנו - מוכיח כי לא תמיד יכולה, או רוצה, הממשלה לשלם מחיר פוליטי זה.
לעתים סירוב העיתונות להסכים לצנזורה עצמית, מונע, בסופו של דבר, גם הפעלת צנזורה
שלטונית. דוגמה לכך ניתנה בתקופת ממשלתו של יצחק רבין, בעת הניסיון להטיל איפול על
מידע דיפלומטי. כזכור התחייב אז ראש הממשלה לפני השרים לנקוט צעדים נמרצים למנוע
פרסומים בעיתונות על שדרים ומגעים דיפלומטיים חסויים. תחילה ביקש מר רבין לממש
התחייבות זו בשיתוף פעולה עם העיתונות, ופנה אל "ועדת העורכים" לקבל עליה צנזורה
עצמית בנושא זה. הוועדה דחתה את פנייתו, ולבסוף התברר כי הממשלה נרתעת מכפיית
הצנזורה האמורה באמצעים חוקיים. המסקנה מכך היא, כאמור, שאין בסכנה של צנזורה
פוליטית כפויה כדי להצדיק ריסון או צנזורה עצמית מצידה של העיתונות; נהפוך הוא: אם
מעוניין השלטון בצנזורה פוליטית, צריכה העיתונות להיאבק נגדו ולאלץ אותו לחשוף את
מגמותיו הבלתי דמוקרטיות, ובלשונו של קליפטון דניאל, מעורכי "ניו-יורק טיימס": "אם
מגבלות של צנזורה נכפות מלמעלה, הניחו לעיתונאי החרוץ לחמוק מהן או להפר אותן, אם
הוא מעז לעשות זאת... אך אל לנו לסרס עצמנו בעפרונותינו שלנו".
 
תירוץ אחר שבו מנסים לתרץ את תופעת הצנזור העצמית, הוא רצונם הכן של העורכים להגן
על אינטרסים ממלכתיים חיוניים, כפי שהללו מתוארים בפי השרים או הקצינים הבכירים
המופיעים לפניהם. גם לתירוץ זה אין על מה להסתמך. אם מדובר באינטרסים חיוניים באמת,
חזקה על המנגנונים השלטוניים שבכוחם למנוע את הפרסום המזיק גם בלי עזרת העיתונות.
יתירה מזאת: איש לא הסמיך את "ועדת העורכים" (ואף לא את האישים המופיעים לפניה)
לקבוע אם מועיל או מזיק לפרסם מידע פלוני, או אם טוב הדבר שהאזרח יקבל מידע זה.
תפקיד העיתונות וייעודה הוא לחשוף מידע ולהביאו לידיעת הציבור, ואילו תפקיד השלטון
(באמצעות הגופים שהוסמכו לכך בחוק) הוא למנוע פרסומו של מידע המסכן את ביטחון
המדינה, ואסור לערב בין שני התפקידים. ח"כ שולמית אלוני הגדירה זאת בלשון תמציתית
וקולעת: "הממשלה צריכה לשתוק בדברים שבהם היא צריכה לשתוק, והעיתונות צריכה לתת
ביטוי לחופש הביטוי ולזכות לדעת". כאשר מעלימה "ועדת העורכים" מן הציבור מידע אשר
המוסדות השלטוניים המוסמכים (קרי: הצנזורה) לא מצאו לנכון לאסור על פרסומו, היא
מועלת הן באמון הציבור והן בשליחותה המקצועית, וגם מתיימרת לקבוע 'מה טוב לאזרח
לדעת', וכבר עמדנו על משמעותה הבלתי דמוקרטית של קביעה כזאת. הפעלת צנזורה עצמית
למען 'האינטרס הממלכתי' מעידה איפוא על תפיסה מעוותת של תפקידי העיתונות בחברה
דמוקרטית. ואכן, כבר לפני יותר ממאה שנים נדחתה תפיסה מאלפת זו בידי עורכי "טיימס"
הלונדוני. כאשר הטיחו בשנת 1852 בעיתון המכובד הזה (כפי שמטיחים כיום בעיתונות
שלנו) כי אין הוא מגלה "אחריות לאומית", לא נבהלו עורכיו אלא השיבו במילים
כדורבנות:
 
"איננו יכולים לקבל את הטיעון שעל העיתונות לשתף עצמה בדאגותיו של
השלטון, או שהיא נושאת באותן חובות ובאותן מגבלות הרובצות על שרי
הממשלה. מטרותיהן וחובותיהן של שתי הרשויות (העיתונות והשלטון) הן תמיד
נפרדות, אינן תלויות זו בזו, ולעתים אף סותרות לחלוטין. אם וכאשר תראה
עצמה העיתונות כמשרתת השלטון, ייפגעו חירותה וכבודה... חובתה הראשונית
של העיתונות היא להשיג במוקדם ובמדויק ככל האפשר, את כל הידיעות
הנוגעות להתפתחויות האקטואליות, ולהפכן, בדרך של פרסום, לנחלת הכלל.
העיתונות חיה מכוחו של הגילוי, וכל המגיע לידה הופך לפרק מן ההיסטוריה
של ימינו, ולכוח המניע את דעת הקהל הנאורה".
 
כאמור, מעיד קיומה של הצנזורה העצמית, כי עקרונות יסוד אלה של עיתונות חופשית, כפי
שנוסחו בבהירות כבר במחצית המאה הקודמת, אינם נהירים די צרכם לכלל ציבור
העיתונאים והעורכים במדינת ישראל. אין להסיק מכך כי לא קמו אצלנו עוררין על צנזורה
זו. עורך עיתון "הארץ", גרשום שוקן, פרש כבר פעמיים מ"ועדת העורכים", משום שלא חפץ
להתחייב, בשם עיתונו, לצנזורה עצמית בנושאים מסוימים. גם עורכו לשעבר של "מעריב",
אריה דיסנצ'יק, מתח בשעתו ביקורת נוקבת על הצנזורה העצמית. ברם, לצעדים אלה לא
היתה השפעה כלשהי על המשך פעילותה של "ועדת העורכים".

הביקורת התעצמה והחריפה לאחר מלחמת יום-הכיפורים. התברר כי גם "ועדת העורכים" (בצד
הצנזורה הצבאית והכתבים הצבאיים) היתה שותפה פעילה למחדלי הדיווח של העיתונות ערב
המלחמה. על פי עדותו של אחד מחברי הוועדה, הגיעו למערכות העיתונים דיווחים רבים של
סוכנויות הידיעות הזרות על ריכוזי כוחות של צבאות סוריה ומצרים בגבולן עם ישראל.
הצנזורה הצבאית לא אסרה על ציטוט דיווחים אלה (כנראה משום שמקורם היה מחוץ
לישראל), ופרסומם נמנע בגין הצנזורה העצמית. שלושה ימים לפני פרוץ המלחמה כונסה
"ועדת העורכים" לפגישה עם הרמטכ"ל דאז, דוד אלעזר. הרמטכ"ל לא הכחיש את דיווחי
הסוכנויות, אלא להיפך - אישר אותם לפרטיהם. הוא הוסיף וגילה כי בקו הסואץ כבר
מרוכזים 2,000 טנקים מצריים, ובגולן 1,300 טנקים סוריים. אף שלא מדובר היה ב'סוד
ביטחוני' (האויב בוודאי שידע את ה'סוד' הנוגע לו עצמו), ביקש הרמטכ"ל מן העורכים
להעלים את המידע מקוראיהם, או למצער, להצניע את פרסומו, ואף להימנע ממאמרי מערכת
וממאמרי פרשנות אשר ימקדו בו את תשומת הלב. הוועדה נעתרה לבקשה, ואסרה על עורכי
החדשות ועל הכתבים הצבאיים להעניק טיפול מקצועי הולם לדיווחים המדאיגים בקווי
הפסקת האש. כך, למשל, כאשר ביקש הכתב יעקב ארז לפרסם מפי סמג"ד ברמת הגולן, כי "כל
הצבא הסורי על הגבול", מנע ממנו עורך "מעריב" לעשות זאת, ואף התרה בו ש"לא להבהיל
את היישוב". שיתוף הפעולה המופרז בין "ועדת העורכים" לשלטון, גרם לקברניטי התקשורת
הישראלית לאמץ את הגישה הפטרנליסטית של השלטון כלפי העם, הגורסת כי הציבור איננו
בוגר דיו להתייצב פנים אל פנים אל מול המציאות.
 
תוצאותיה המחרידות של 'הצנזורה מרצון' במלחמת יום-הכיפורים, חשפו באכזריות את כל
השלילה שבה. אילו פרסמו העיתונים - בהבלטה המקצועית הראויה - את המידע שקיבלו
מסוכנויות הידיעות, היתה נמנעת ככל הנראה השאננות הרת האסון שהולידה את המחדל.
אפשר שבלחץ הפרסומים היתה הממשלה נוקטת צעדי כוננות נמרצים יותר, חרף ההערכות
המודיעיניות המרגיעות, וצעדים אלה היו מרתיעים את האויב מלפתוח במלחמה, או לפחות
משנים את אופיה ומצמצמים את שיעור אבדותינו. אפשרות זו לא נעלמה גם מעיני העיתונות
עצמה, כאשר ערכה את חשבון הנפש שלה לאחר המלחמה. "ספר השנה" של אגודת העיתונאים,
אשר נועד לסכם את לקחי המלחמה, נפתח בקריאה דרמטית לשקול את ביטולה המוחלט של
"ועדת העורכים". עורכו של הספר, המשפטן והעיתונאי הוותיק גבריאל שטרסמן, קבע כי
"ועדת העורכים" סייעה לכבילתה של העיתונות, וכי זיקתה למימסד היא "אחד הבלמים
החמורים של החופש האמיתי של המקצוע בישראל". בדיון סוער במועצת העיתונות, חודשיים
בלבד לאחר שוך הקרבות, הוקיע הכתב הצבאי זאב שיף את "ועדת העורכים" כ"עגל זהב",
והאשים את חבריה כי העלימו מידע חשוב לא רק מציבור קוראיהם, אלא גם מכתביהם
הצבאיים. עיתונאי ותיק אחר, מרק סגל מ"ג'רוזלם פוסט", האשים את "ועדת העורכים" כי
גרמה ל"הקהיית החוש העיתונאי", ומנעה בנייתה של "עיתונות לוחמת" בישראל.
 
הביקורת החריפה הזו לא הביאה לפירוק "ועדת העורכים", ואף לא לביטול 'הצנזורה
העצמית'. במארס 1974 אמנם קיבלה מועצת העיתונות החלטה התובעת במפגיע מ"ועדת
העורכים" לתת ידה "ליצירת תנאים שיאפשרו לעיתונים למלא את חובתם כלפי ציבור
קוראיהם בנושאים הקשורים לתחום הביטחון". בתביעה זו מקופלת, כמובן, ההאשמה כי
ה"ועדה" שימשה בעבר מכשול למילוי החובה העיתונאית האמורה. אולם, "ועדת העורכים" לא
נבהלה מהאשמה זו, ולא חדלה מהפעלת הצנזורה העצמית.
 
מקור:
 
"זכויות האדם והאזרח בישראל מקראה"; עמ' 81-85; הוצאת האגודה לזכויות
האזרח בישראל
 
 













 

 
 



 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש