דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  אודות המגמה
  מקצוע תקשורת וחברה
  תוכנית הלימודים
  מערכים בתקשורת וחברה א
  מערכים בתקשורת וחברה ב
  מערכים בתקשורת וחברה ג
  מבניות בתקשורת וחברה ג
  מאמרים תיאורטיים
  מאמרים בנושא עיתונות
  מאמרים בנושא רדיו
  מאמרים בנושא טלוויזיה
  מאמרים בנושא פרסום
  موضوع الاعلام والمجتمع
  תקשורת אלקטרונית
  פרסום ויחסי ציבור
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,466,479 כניסות לאתר
קדחת צהובה

מאת: אספה פלד

בשבוע שעבר פלשו החומרים הצהובים לעיתונות המהוגנת, שמצאה את עצמה דנה
בכובד ראש בהרגליו המיניים של נשיא ארצות הברית. וזו ההזדמנות לברר מהי,
בעצם, עיתונות צהובה; היכן התחילה (אצל גו'זף פוליצר, שעל שמו נקרא הפרס
להישגים עיתונאיים); מי ייבא אותה לארץ (אליעזר בן יהודה מחייה השפה העברית);
ולמה אין סיכוי לצהובון ישראלי (בינתיים).
 
לראשונה בתולדותיו נאלץ ה'ניו יורק טיימס', סמן הטעם הטוב של העיתונות האמריקנית,
להשתמש במילה 'מציצה'. לא רק ה'ניו יורק טיימס'. המכובדים שבעיתונים והרציניות
שברשתות הטלוויזיה מצאו עצמם מתדיינים בכובד ראש בסוגיה, האם מין אוראלי מוגדר
יחסי מין או לא, האם נמצאו כתמי זרע על שמלתה של מוניקה לוינסקי, ומה משמעותם
המשפטית והמדינית. המכובדים שבעיתונאי העולם מצאו עצמם מתעסקים בהרגלי המין של
הנשיא ובהשלכותיהם. הם עשו זאת בלי חמדה, כמעט מאונס. אבל הם עשו את זה, וכך פלשו
החומרים, שעד היום היו נחלת העיתונות הצהובה, לתוך גבולות העיתונות הלגיטימית.
 
זו לא הפעם הראשונה שסיפורי חדר השינה פולשים לטריטוריית הדיווח הפוליטי. גם לא
בישראל. הסיפורים על חייו הפרטיים של הרמטכ"ל והשר לשעבר משה דיין, כיסו אלפי
אינצ'ים. גם של בני משפחתו. "אבי, בנו, אמי, בתה, אחותו, אחיה, אבי. תמיד עם הפנים
למשפחה והתחת למשפחה", כך לפני עשר שנים בדיוק תיאר במוסף '7 ימים'
התסריטאי-בימאי-שחקן אסי דיין, נצר לשושלת הישראלית המפורסמת ביותר בארץ ובעולם,
את גבולות הסטריפטיז המשפחתי (בתום סדרה שלמה של ראיונות: יעל יורדת על בעלה
ואחיה, רות דיין עדיין אוהבת את בעלה לשעבר, אודי דיין על שנאתו לאמו החורגת רחל,
קרוליין לנגפורד על בגידותיה בבעלה אסי, אסי על גירושיו מסמדר קולצ'ינסקי וכו').
 
"משפחת דיין היא השכבה העליונה בערימת התרבות הישראלית", כתב דיין, "היא מיצג אדיר
בארץ השטות והפנאי. היא עונה על משאלתו העיקרית של צרכן המותרות ל'הופעה חיה'.
הדיינים הם התשובה לפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית הגורסת: חרדה, בדידות ואנונימיות.
עם דיין אתה אינך לבד. אנחנו מצמצמים את העולם עבורך, משתפים אותך במיטב הסודות,
גוררים את העם אל הביוגרפיות שלנו, דואגים שהכביסה תישאר מלוכלכת".
 
אבל אסי דיין הציג רק פן אחד במשיכה האנושית לסיפורים, שנרקמו מחומרים מציצניים
ורגשיים, שגיבוריהם די זוהרים כדי לגרום לציבור להשתוקק לגלות את הבשר ודם שמאחורי
החזות הנוצצת, או שהחומרים די מציצניים ורגשיים כדי לעניין את הציבור, גם אם
גיבוריהם אנונימיים. במילים אחרות: סיפורים המעניינים את מרבית הציבור, גם אם אין
בהם עניין ציבורי של ממש. מהקרקע הזו צומחת וניזונה העיתונות הצהובה.
 
קשה למצוא הגדרה ברורה וחד משמעית למושג 'עיתונות צהובה', פשוט משום שאין הגדרה
כזו. עיתונאים ומומחי תקשורת, שהתבקשו לספק הגדרה משלהם למושג, מצאו עצמם מתלבטים
בתוך טווח שלם של פרשנויות. מדגם חלקי: "עיתונות שעובדת רק על גירוי יצרים ראשוניים,
בנושאים כמו מין ופורנוגרפיה, מוות ושכול, בלי שום יומרה לספק מידע בעל ערך ציבורי"
(אהוד אשרי, בעבר פרשן התקשורת של 'הארץ'). "עיתונות שלא יודעת לתחום קו גבול בין
מציצנות לבין סקרנות לגיטימית, ועובדת על היצרים הכי אפלים ועל המשיכה לביזאר תוך
טשטוש גבולות בין פריק שואו לבין טיפול עקרוני בבעיות חברתיות או פוליטיות" (שלי
יחימוביץ', 'מסיבת עיתונאים'). "עיתונות שהיא יותר רומן משרתות מאשר יומן חדשות.
האיך והמי קודמים למה ולמדוע" (מיכה פרידמן, בעבר 'תיק תקשורת').
 
הלאה: "זוהי עיתונות שלא פונה לצד התבוני, אלא לצד היצרי, הרגשי. מטרתה לא לספר מה
קרה, אלא לבדר באמצעות הסיפור. היא מתארת את המציאות באמצעות גיבורים ואנטי
גיבורים מתוך תפיסה, שצרכניה אינם מסוגלים לתפוס את המציאות אלא דרך הפריזמה
האישית, הקונקרטית והדרמטית" (ד"ר עוזי אלידע, מרצה לתולדות התקשורת באוניברסיטת
חיפה). "עיתונות שחושפת אנשים מעל ומעבר לאינפורמציה הרלוונטית" (כרמית גיא, 'העין
השביעית').
 
אין זה מקרי שכה קשה לשרטט קווי מתאר ברורים וחד משמעיים לתופעה המוגדרת 'עיתונות
צהובה', אומר ד"ר יריב בן אליעזר, דיקן בית הספר לתקשורת של המכללה למנהל, "פשוט
מפני שצהוב זה עניין שיפוטי וערכי. אין קריטריונים אובייקטיביים וכמותיים לבחון
עיתונות צהובה. האם נשיא ארה"ב שמתוודה על בגידתו, זה לא צהוב, אבל כשהמאהבת מספרת
על הפרשה, זה כן צהוב? כששחקן חושף את ילדיו למצלמות, זה לא צהוב, אבל כשפפרצי
מצלם אותם בהפתעה זה צהוב? מי קובע? השיפוט כולו הוא בעיני המתבונן".
 
מלחמתו של הילד הצהוב
אביה של העיתונות הצהובה הוא לא אחר מג'וזף פוליצר, האיש שעל שמו נקראת הקרן
היוקרתית, המעניקה מדי שנה פרסים על הישגים עיתונאיים בארה"ב. בשנת 1883 רכש
פוליצר את 'ניו יורק וורלד', עיתון ניו יורקי שהיה שקוע בהפסדים עד צוואר. פוליצר
הביא לעיתון אסטרטגיה עיתונאית חדשה, שקידמה מצד התוכן חשיפה של עוולות חברתיות
למען העם, ומצד הצורה: כותרות קצרות ואטרקטיביות, שיקלו את הקריאה על מוכרי
העיתונים ברחוב. הקונספט החדש הפך תוך זמן קצר את העיתון הכושל להצלחה מהדהדת עם
היקף מכירות של רבע מיליון עותקים ליום.
 
"בין המאפיינים הבולטים של נוסחת פוליצר", כותבים יחיאל לימור ורפי מן בספר
'עיתונאות' שיצא באחרונה, "היתה הנחיה קבועה לכתבים לחפש תמיד את הזווית הבלתי
שגרתית, המיוחדת ויוצאת הדופן בכל אירוע שנשלחו לסקר. ייזום, בשם העם, של מסעי צלב
אזרחיים נגד מעשי עוול מצד הרשויות או נגד תופעות חברתיות שונות. שימוש בפעלולים
וביוזמות עיתונאיות כדי ליצור כותרות ולעורר את התעניינותם של הקוראים. דוגמה בולטת
לכך היה המקרה, שבו אשפז עצמו אחד מכתבי העיתון בבית חולים לחולי נפש, ולאחר
שחרורו פרסם כתבה, ובה חשף את התנאים הקשים שבהם הוחזקו החולים".
 
מהצד הוויזואלי הכניס פוליצר שימוש נרחב באיורים ובתרשימים, ומאוחר יותר גם
בתצלומים כדי להמחיש את התוכן המילולי. אחד המאיירים היותר בולטים בעיתון היה
ריצ'רד פלטון אאוטקלט, מי שהמציא את דמות הקומיקס המסחרית הראשונה בהיסטוריה של
העיתונות, שנקראה 'הילד הצהוב'. רצועת הקומיקס של עלילות הילד הצהוב הופיעה מדי
סוף שבוע והפכה לאחד ממקדמי המכירות של העיתון המחודש. אבל ההצלחה לא נשארה בת
יחידה לאורך זמן, וכשוויליאם רנדולף הרסט, בעליו העשיר של 'ניו יורק ז'ורנאל', ראה את
הצלחת מתחרהו, העתיק אחת לאחת את נוסחת הקסמים של פוליצר, ותוך זמן קצר עברה
תפוצת עיתונו את זו של פוליצר.
 
הרסט לא הסתפק בהעתקת הנוסחה, אלא גם רכש עיתונאים ומאיירים של 'ניו יורק וורלד'.
בין מאיירי הרכש היה גם אאוטקלט, שערק לשורות הרסט עם הילד הצהוב שלו. אבל פוליצר
לא ויתר, ומאייר חדש החל להריץ גם אצלו את עלילות הילד הצהוב. התחרות בין שני
העיתונים יצרה את המושג 'מלחמת העיתונות של הילד הצהוב', שמאוחר יותר קוצר ל'מלחמת
העיתונות הצהובה', ולבסוף קובעה כ'עיתונות צהובה', כשהכוונה לתחרות בין עיתונים,
שנערכת בזירה של תחקירים חברתיים, סיפורי פשע, מין ורכילות, והכול תחת כותרות
סנסציוניות במיוחד.
 
אלא שהתחרות בין העיתונים לא נגמרה בזירה הזו. היא אפילו הצליחה לגרור את ארה"ב
למלחמה נגד ספרד בגלל קובה. הרסט היה פטריוט מושבע, קובה היתה אחת ממושבותיה
האחרונות של ספרד, והרסט סייע לשלהוב הרוחות של אוכלוסיית המדינה המבקשת עצמאות.
במקום שלא היו עובדות טרחו הרסט וה'זורנאל' להמציאן. אולם מכיוון שהספרדים נזהרו לא
לספק לאמריקנים כל עילה להתערבות בקובה, ישבו כתביו של הרסט במלונותיהם בהוואנה
והשתעממו. "הכול שקט כאן", העביר אחד מהצלמים מברק למערכת, "מבקש לחזור". תוך יום
התקבלה תשובה מהרסט: "הישאר בקובה. אני אספק את המלחמה, ואתה את הצילומים". ואכן
עד מהרה היתה ארה"ב מעורבת במלחמה, שלא רצתה בה נגד ספרד, מלחמה שלובתה על ידי
עיתונו של הרסט.
 
טראומת המלחמה הזו, שתועדה בסרט 'האזרח קיין', איפקה מאז קצת את העיתונות הצהובה
בארה"ב, ועד היום היא נחשבת סולידית יותר מן העיתונות הצהובה הבריטית, למשל. כיום
מורגשת שמרנותה, בעיקר ככל שהדברים נוגעים לעירום ולפורנוגרפיה. גם בתחום הרכילותי
והמציצני היא מאופקת יותר מהצהובונים האירופיים. נכון שיש ימים שעיתונים כ'פוסט' או
הטבלואיד המתחרה 'דיילי ניוז' מסוגלים לצאת בסיפורי-שער רכילותיים לגמרי ('דיילי
ניוז' העניק לא מזמן יומיים רצוף את השער לצעירה ניו-יורקית שארוסה נטש אותה באמצע
טקס החתונה), אבל באותה מידה הם יכולים להרים תחקירים וחשיפת שחיתויות המבוססות
על עבודה עיתונאית מעולה, שאפילו ה'ניו-יורק טיימס' יכול להתקנא בה.
 
הדבר הקרוב ביותר בארה"ב לצהוב הבריטי הוא מה שהאמריקנים מכנים: 'שבועוני
הסופרמרקט'. מדובר בעיקר בשניים: 'סטאר' ו'נשיונל אינקווייר', שאינם נרתעים לרדת לבור
תחתיות של הסיקור העיתונאי: ממפלתה של אופרה ווינפרי במאבקה נגד השומן ועד בעיות
הנישואין של פמלה אנדרסון. אלו הם גם השבועונים שמוכנים ללכת רחוק יותר כדי להביך
אח"מים ולזכות בכותרות ובתפוצה. 'סטאר' למשל, היה אחראי לשתי חשיפות חשובות, שאחת
מהן כמעט חיסלה את הקריירה של הנשיא קלינטון, כשחשף את יחסיו של הנשיא עם ג'ניפר
פלאוורס, ומאוחר יותר את יחסיו של דיק מוריס, יועצו הפוליטי של הנשיא, עם פרוצה.
 
בעיני רבים, החדירה הצהובה המדאיגה ביותר מסתמנת דווקא בתקשורת האלקטרונית, כולל
הרשתות הגדולות. מגזינים חדשותיים המוקדשים לשערוריות, למין ולסלבריטיס, כמו
'אינסייד אדישן' או 'אקסטרה', זוכים לרייטינג עצום. ואפילו מראיינת כברברה וולטרס
נדחפה, בלחץ התחרות המחריפה בין הרשתות, להשקיע את רוב זמנה בנושאים בעלי אופי
רכילותי.
 
וולטרס ספגה באחרונה ביקורת קשה, כשחקרה את השדר היהודי מארב אלברט, שהורשע
בתקיפת חברתו ובנשיכת גבה, על נטיותיו המיניות. הנושא נראה כה נמוך, שהשותף שלה
להגשת התכנית סירב במחאה להגיע לעבודה באותו שבוע. אבל הקהל נדבק למרקע, מה שללא
ספק ידחף את וולטרס ואת עמיתיה להמשיך לגלוש במורד.
 
הפריחה הצהובה באירופה: עניין מוסרי בלבד
התרנגולת מטילת ביצי הזהב של הרסט ופוליצר שוכפלה, ותוך מספר שנים קמו לולי
תרנגולות משגשגים במדינות רבות, ובראשן אנגליה וגרמניה. אבל הפריחה הצהובה באה רק
אחרי מלחמת העולם השנייה. בשנות החמישים נשלח עורך ה'דיילי מירור', סילבסטר בולאם,
לשלושה חודשי מאסר בפועל. חטאו: סיקור אגרסיבי מדיי של פרשת רצח קשישה. הרוצח, ג'ון
האיי, הודה בחקירה שרצח כי נהג לצרוך כמויות קבועות של דם אדם טרי. עדותו הודלפה
לכתב המשטרה של ה'מירור', ובולאם האמין שסיפור על תאוות דם ימכור אלפי עותקים
נוספים, גם אם מדובר בעבירה על החוק. הרוצח האיי, מזועזע מההדלפה, תבע את בולאם
ואת ה'מירור' על חדירה לפרטיותו. בולאם נשלח למאסר, העיתון נקנס ב- 10 אלפים
ליש"ט, אבל העיתונות הצהובה באנגליה עלתה מדרגה.
 
חשוב לציין שהצהובונים באנגליה צמחו מתוך פרסומים מדויקים וסקרנות עיתונאית נכונה.
הקווים האדומים טושטשו רק בשנים האחרונות, בעקבות התחרות בין הצהובונים. המלחמה
האכזרית ביותר ניטשת בין ה'סאן' (עם תפוצה של 4.2 מיליון קוראים) ובין ה'מירור' (עם
תפוצה של 2.3 מיליון קוראים). במסגרת המלחמה כמעט הכול מותר. אפילו (מה שעשה
ה'מירור') לקחת את תמונתם של דודי אל פאיד והנסיכה דיאנה (שצולמה זמן קצר לפני
מותם), לסובב באמצעות מחשב את פניו של אל פאיד לעבר הנסיכה ולתת את הכותרת הענקית
"הנשיקה". רק התערבותו של הבעלים, דייויד מונטגומרי, הביאה לשינוי הכותרת.
 
העיתונות הצהובה הבריטית מתמחה בפרסומים נגד אנשים, המחזיקים בתפקידים ציבוריים,
כגון כמרים ורופאים. חשיפת שחיתויות ומעילות היא רק במקום החמישי בסדר העדיפויות.
הסיפורים המבוקשים ביותר הם על סקס. גם כאן פינו בשנים האחרונות סיפורי חשיפה של
כמרים הומוסקסואלים את מקומם לבני משפחת המלוכה. פרשות כגון 'קמילה גייט', שבה
הוקלטה שיחה ארוטית בין צ'רלס למאהבתו, וצילומי שרה פרגוסון עם מאהבה ג'ון ביירון
(תמונות מציצת הבוהן) זעזעו את בריטניה.
 
גם חברי הפרלמנט נחשבים ליעד מצוין. בזה אחר זה נחשפו חברי מפלגת השמרנים
בסטיותיהם המיניות. אחד נמצא מת על שולחן, כשעל פניו גרביון נשי כחלק מהרפתקה
מינית שהשתבשה. אחרים נחשפו על בגידותיהם או נטיותיהם המיניות. בשלב זה נכנס לתמונה
מקס קליפורד, המגדיר עצמו כיחצן, אך בפועל הוא נחשב ל'סוחר שחיתויות', המנהל מסע
נקמה נגד מפלגת השמרנים. במהלך ארבע השנים האחרונות חשף יותר מעשרה חברי פרלמנט
"מושחתים", כהגדרתו. כך, למשל, קטע את הקריירה המבטיחה של השר דייויד מלור, כשחשף
פרשת אהבים שלו עם אנטוניה דה סנצ'ה, שחקנית סוג ג' שייצג. "זה עניין מוסרי בלבד",
הוא מצדיק את עצמו. ממש כמו הצהובונים הקונים את מרכולתו.
 
במסגרת הצהרת הכוונות שלהם זוקפים הצהובונים לזכותם כמה הישגים עיתונאיים, כגון
חשיפת הרומן של דיאנה עם הוויט (ה'סאן'), הרומן של ג'ון ביירון ושרה פרגוסון (ה'מירור')
ומחלת הבולימיה של דיאנה (ה'סאן'). היו גם כמה סיפורים, שהתבררו כברווזים עיתונאיים:
אלמוני מכר ל'סאן' קלטת וידאו של דיאנה משתעשעת עם מאהבה, ג'יימס הוויט. ה'מירור'
גילה שמדובר בכפילים. ה'סאן' פירסם שלראש הממשלה ג'ון מייג'ור יש מאהבת, אך גם התנצל
מהר מאוד. הזמר אלטון ג'ון זכה במיליון ליש"ט מה'סאן', לאחר שהעיתון פרסם שבילה
במלון עם זונות ממין זכר וסמים.
 
רק בעקבות מותה של הנסיכה דיאנה נבחנה לראשונה ברצינות חדירתה המוגזמת של
העיתונות הצהובה לפרטיות. ההתקפה החריפה של אחיה, צ'ארלס ספנסר, זעזעה את מערכות
העיתונים וגרמה להקמת ועדה מיוחדת, שתבחן את המוסריות שבפעילותם. לורד ווייקהאם
שעומד בראש הוועדה לתלונות נגד התקשורת, בוחן אפשרויות להגיש הצעת חוק ההגנה על
הפרטיות. הוא עצמו נגד, אבל הציבור לוחץ. המתנגדים הגדולים לחוק הם דווקא עיתוני
האיכות, שחוששים כי חוק כזה ימנע מהם לערוך חקירות עיתונאיות חשובות באמת, דוגמת
פרשת השוחד שנתן המיליונר אל פאיד לחברי הפרלמנט על מנת לקדם את האינטרסים שלו.
 
בגרמניה הנצה הפריחה הצהובה בשנת 1952, כשנוסד הצהובון הגרמני 'בילד צייטונג'.
ה'בילד' המחזיק בכ- 50 אחוז משוק העיתונים בגרמניה, עם כ- 5 מיליון עותקים, שומר על
הערכים של היציבות הזעיר-בורגנית בגרמניה. אחת הדוגמאות המובהקות לאג'נדה העיתונאית
של העיתון הופגנה בבוקר אחד של אביב 1968. שעות ספורות אחרי שבנו אונזורג, סטודנט
ברלינאי, נורה בידי שוטרים בהפגנה שדוכאה באלימות, יצא ה'בילד' עם הכותרת, המברכת
את השאח הפרסי ורעייתו, שהגיעו לביקור בעיר. את סיפור מותו של אונזורג שהצית את
מרד הסטודנטים בגרמניה, דחק ה'בילד' למרתף העמוד הראשון.
 
הכותרת הראשית של ה'בילד' היא כמעט תמיד סקנדליסטית, ובדרך כלל רכילותית במוצהר.
הכותרת המשנית לרוב פוליטית וכמעט תמיד ימנית במופגן (והכוונה לימין השמרני. ה'בילד'
לוחם בימין הקיצוני, ובאותה מידה תומך ללא סייג בממשלות ישראל לדורותיהן). בחציו
התחתון של העמוד הראשון, מופיעה כמעט תמיד החתיכה היומית (הפעם האחרונה שהיא
נדחקה לעמודים הפנימיים היתה לפני כחודש, כאשר העיתון פרסם בעמוד הראשון 'מכתב
לעם הגרמני' מראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, והדיפלומטים הישראלים רמזו לעורכים
שמן הראוי שהטקסט הזה לא יופיע בין רגליה של הגברת המעורטלת).
 
כיאה לצהובון מהמובילים בעולם, משקיעים עורכיו הון עתק בסקופים, בעיקר תמונות
פפראצי. ליז טיילור הקירחת לאחר ניתוח, ליאונרדו די-קפריו בפתח ביתה של דמי מור,
הלמוט קוהל השמנמן בבגד ים. וכמו בכל עיתון צהוב, מי שרוצה להיות מעודכן יעיף בו
מבט, אבל לא כל מה שכתוב שם אמין במאה אחוז. מצד שני, הוא אינו עיתון זבל במובן
הנחות ביותר. הוא לפחות מקדיש עמוד שלם (עמ' 2) לפוליטיקה. הצהובונים הגרמניים
האחרים מוותרים אפילו על זה. ה'ב-צ', הסמרטוטון הגדול בברלין (400 אלף עותקים),
מתמחה בידיעות טראש בלבד, ה'אקספרס' של קלן (450 אלף עותקים) רק קצת יותר אנין.
 
בגרמניה אפשר למצוא גם צהובונים המזוהים עם השמאל: ה'אבנד צייטונג' של מינכן (200
אלף), עיתון רחוב עם כותרות פשוטות וישירות וסיפורי צבע, אבל גם עם תפיסת עולם,
המקדמת את זכויות הפרט, ועמודי תרבות ובידור עשירים. ה'המבורגר מורגנפוסט' מהמבורג
הוא עיתון סוציאל-דמוקרטי להמוני הפועלים, לקרוא ברכבת התחתית ולזרוק. אולי מה ש'על
המשמר' או 'דבר' היו יכולים להיות, לו הייתה בארץ רכבת תחתית. בכלל הצהובונים ממש
חיים מהרכבת התחתית. אין כמעט אחד בקרון, שאינו שקוע בדפדוף מהיר (מספיקה דקה
לעמוד, הזמן שלוקח לרכבת להגיע מתחנה אחת לשנייה).
 
עד כמה משפיעים עיתונים אלו על העיתונות הרצינית? העיתונים הכבדים באמת, כמו
ה'פרנקפורטר אלגמיינה' או ה'זור דויטשה צייטונג', מתעלמים עד כמה שאפשר מהסקנדלים
הצהובים. אבל בעיתונות אמצע הדרך חלה בשנים האחרונות שחיקה של ממש, וחלקם, במאבק
על המשך קיומם, משלבים בין הידיעות הפוליטיות יותר ויותר סיפורים צהובים. האויב
שלהם הוא בעיקר הטלוויזיה הצהובה הנושפת בעורפם, ולכולם ברור - העתיד שייך לה.
 
פולסא-דנורא נגד אליעזר בן יהודה
המגמה הצהובה שהחלה בראשית המאה העשרים בארה"ב, חילחלה גם לעתונות היידית במזרח אירופה ומשם לעיתונות בפלשתינה-א"י. הראשון שאימץ את התפיסה הצהובה בארץ, היה לא פחות ממחייה השפה העברית, אליעזר בן יהודה, שהקים בשנת 1908 את העיתון 'הצבי'.
מודל ההשראה של בן יהודה היה עיתון סנסציה איטלקי בשם 'מודעות קטנות'. מדור
המודעות כלל חיסולי חשבונות אישיים וקהילתיים (למשל, כותב הקורא בש.פ.: "בבית הספר
כי"ח מלמדת אישה את הלשון האנגלית. הכיתה אינה מרוצה בה. יביא נא המנהל שינויים"),
והיו במדור גם הרבה מודעות שידוכים (דוגמאות: "אל היונה השחורה, את אלוהית יפתי, את
יפה אלוהתי, כן"). אשתו חמדה פרסמה באותו עיתון את מדור האופנה הראשון בשפה העברית,
לזוועתם של ראשי היישוב הדתי.
 
בתוך העיתונות התנועתית המגויסת של פלשתינה בסוף המאה הקודמת, יוחד מקומו של 'הצבי'
על כותרותיו הגדולות והסנסציוניות. בעמודו הראשון אפשר היה למצוא את הכותרת 'שרה
ברנרד במצרים', ומתחתיה כתבה המתארת את מסעה של השחקנית המפורסמת במזרח התיכון.
בימים הבאים יפרסם העיתון פרקים מקורות חייה, שאותם כתבה בעצמה, כך מבטיח העיתון.
עוד כותרת ראשית בעיתון: 'בתי רפואות שלבעליהם אין תעודה, והממשלה החליטה לסגור
אותם', כולל פרסום הרשימה המלאה.
 
'הצבי' הרבה להתעמת עם הממסד הדתי של אותה תקופה. תחת הכותרת 'ברבריות' מדווח
העיתון על בחור בישיבת 'חיי עולם', שנאשם בהטחת דברים כלפי אחד ממנהיגי הישיבה
ונענש במלקות. בתגובה ארגן הציבור הדתי נגד בן יהודה טקסי פולסא-דנורא. אבל העיתון
הצליח להרגיז גם רבים באליטה החילונית. "עיתונות צהובה היא אחד הדברים, שצריך שיהיו
בלתי אפשריים בין אנשים חופשיים בחברה חופשית", כתב הסופר והוגה הדעות י"ח ברנר
בשנת 1906. "אנשים חופשיים, בחברה חופשית, נזקקים לשירה, לאמנות, לדיונים בהירים,
ברורים, הוגנים, על בעיות חיים חשובות וגם, כמובן, לידיעות נכונות, פשוטות, על כל מה
שנעשה בעולם הגדול. אולם העיתונות הצהובה, בהמולתה הפראית, בצעקות השוק שלה,
במאמריה הצבועים למטרת ביזנס, בדיווחים המסולפים והמגמתיים, בשקריה ובגוזמאותיה
הגסים היא צאצא של חברתנו העכשווית, ההמונית, המבולבלת, העבדותית, הרקובה
והגוססת".
 
בן יהודה אכן לא היסס לפברק ידיעות סנסציוניות, למשל: 'מונאקו הכריזה מלחמה על
צרפת'. בתחום הסנסציה עלה עליו רק בנו איתמר בן אב"י, שהקים בשנת 1928 את עיתון
'דואר היום'. בעמודו הראשון, שוב תחת כותרות גדולות וצעקניות, מופיעים הסיפורים:
'האנטישמים האוסטרים נגד השחיטה'; 'נהרג בעבודה' (סיפור על פועל שנפל מהגג ונהרג);
'האב תובע את בנו' (אדם שפיתה את אשת חברו, חי אתה 11 חודשים ונידון לארבעה חודשי
מאסר. כשיצא מהכלא ילדה חברתו תינוק, והוא תובע את הילד לרשותו). היו בעיתון הרבה
תחקירים על ראשי היישוב והרבה מדורי איזוטריה ושידוכים. העיתון זכה לפופולריות,
ועורכו זכה להרבה ביקורת, ואפילו לאיום על חייו.
 
במחצית שנות ה- 30 נסגר 'דואר היום', אבל העיתונות הצהובה קמה לתחייה בעיתון 'עיתון
מיוחד', שהקים וערך עולה מהונגריה בשם אלכסנדר זאובר. העיתון היה גדוש בידיעות
סנסציוניות, אסונות, סיפורי זימה, פשע ורכילות. "ב'עיתון מיוחד' לא היו בעיות רגילות",
יתאר זאת לימים העיתונאי גבריאל צפרוני, "כל בעיה נהפכה למשבר". את המשברים, רובם
מתחום הרכילות, הגדיר זאובר בכותרות ענק, והחידוש: בחרוזים. "בעל מלון שכיח, נעל את
אשתו על מסגר ובריח", או "עזב את חברתו ושתי ברחוב הטורים, והתחתן עם אסתר העשירה
בפורים", או "לבעלה אמרה בפני בית דין רבני שהם זוג משמיים, ובמיטת המאהב הרגישה
כדג במים" וגם: "חברת קיבוץ בחולצה כחולה ושרוך אדום, נתפסה בשעת מעשה עם בחור
ישיבה בחדרו, כשהוא בציציות וכולו עירום". עם קום המדינה, סגר זאובר את העיתון.
 
'העולם הזה' שובר את הכלים
מיד לאחר הקמת המדינה רכשו אורי אבנרי ושלום כהן את 'העולם הזה' ממייסדו אורי
קיסרי, ותחת המוטו "ללא מורא וללא משוא פנים", עשו ממנו עיתון, שכמותו לא נראה עד אז
בישראל. לפני הכול, הוא היה עיתון פוליטי, וחלקו המרכזי יוחד לתחקירים חברתיים
ולמאמרים פוליטיים אנטי ממסדיים, שייצגו את השקפתו הפוליטית של אורי אבנרי.
כשהעיתונות כולה התיישרה לאורך ציר הקונסנזוס הממלכתי, בלט 'העולם הזה' בכותרות
כמו "משפחות חללי הטבח בלוד טוענים: מגן דוד אדום לקח את כספנו", "מי הפקיר את
המשלחת? טבח ספורטאי ישראל במינכן מעורר ביקורת נגד סידורי האבטחה", או הכותרת "הם
צריכים להתפטר" מעל תמונתם של שר הבטחון משה דיין והרמטכ"ל דוד אלעזר, בעקבות
הפלת המטוס הלובי.
 
השבועון תקף את 'מנגנון החושך' של השב"כ, המבצע מעשים לא מוסריים במסווה בטחוניסטי.
הוא גם לא היסס לפרסם כתבת תחקיר ענקית על משה דיין, אז גנרל נערץ וגיבור ישראל,
ובה נחשפו בלי מורא ובלי משוא פנים, פרשיות האהבים הרבות שלו ושוד העתיקות הפרטי
שביצע ברחבי הארץ. ישראל החסודה רעשה. הפגנות קולניות נערכו מול בניין העיתון.
"עיתון צהוב", חזרו והטיחו המבקרים.
 
אבל האמת, את המגע הצהוב נתנו לעיתון דווקא חלקיו המרכזיים פחות, אבל הפופולריים
יותר: מתחם הרכילות הרחב שטיפח העיתון. היו שם דיווחים נרחבים על מסיבות, אירועים,
סטוצים, גיבורים לשעה או לשבוע. ראיונות חושפניים עם רות דיין מיד לאחר נישואיו של
משה דיין לרחל ("לעולם לא אתקוף את משה") ועם הזמרת ריקה זראי בפאריז, שמתארת את
מלחמתה בבעלה על בתה יעל ואהבתה לצרפתי ז'אן פייר מאנייה. היה מדור של רכילות
רכה, שדיווח בעיקר על אירועים חברתיים ומאחורי הקלעים של האליטות, ומדור של רכילות
קשה ואינטימית יותר "רחל מרכלת על כל העולם".
 
מה שניסה לשמור על 'העולם הזה' מנפילה לקטגוריה הצהובה, היו העריכה והאריזה שניסו
לעשות הפרדה, טכנית ממש, בין החומרים. השערים והכותרות הראשיות הוקדשו בדרך כלל
לתחקירים ולכתבות פוליטיות או חברתיות רציניות, העמודים האחרונים והשער האחורי -
לחומרים הרכילותיים. כך, למשל, אפשר למצוא בשער הראשי את הכותרת: "גולדה מבשלת
אולטימטום למפלגה", ובשער האחורי: "עולה מרוסיה תובעת מהמיליונר דוד טייג, בעל מלון
הילטון, רבע מליון לירות על הפרת נישואין". כותרת בשער הראשי: "עסק הביש בנורבגיה -
אסון או ביזיון", והשער האחורי: "מלכודת המין למשפטנית: המיליונר הנתבע שלח את
ידידו לקיים יחסים עם המתמחה של השופט כדי להוציא ממנה סודות המשפט.
 
אבל העיתון הישראלי שהגיע הכי קרוב להגדרה הקלאסית של המושג 'עיתונות צהובה', היה
השבועון 'בול', שיצא בשנת 65' בבעלות שמואל מור ובעריכת ז'אק אורנשטיין, והיו בו
הרבה סיפורי סקס ועירום בוטה, שקישטו הרבה גילויים פוליטיים מפוברקים. הכותרת
הראשית של 'בול' היתה: "גיבור 'דרכים לוהטות' הרס משפחה נוספת". 'דרכים לוהטות' היה
רומן שכתבה הדסה מור, אחת המאהבות של משה דיין. 'בול' פרסם רומן, שהיה לדיין עם
אישה אחרת ממשפחה מפורסמת, שבעקבותיו התאבד בנה. הגליון הזה הודפס ב- 10,000
עותקים. מעט כולם נמכרו.
 
למעשה, את הדימוי הפורנוגרפי הבוטה רכש 'בול' בימים, שעורכיו ישבו בכלא מעשיהו
בעקבות עבירת צנזורה והאשמתו בפגיעה בבטחון המדינה (השבועון חשף קשר בין שירות
הבטחון הישראלי לרצח מנהיג האופוזיציה במרוקו, מהדי בן ברקה). העיתון שנערך אז
מהכלא, התבסס בעיקר על צילומי עירום וסיפורי סקס מהעיתונות הצהובה הזרה, שתורגמו
לישראלית. בהמשך כבר התקבע הדימוי, ובמידה מסויימת גם השיטה. "כשיצאתי מהכלא ב-
1967", סיפר מור בראיון לירחון 'מוניטין', "מכר 'בול' פי אחד וחצי יותר מ'העולם הזה'".
 
פה ושם ניסה גם 'בול' לערב קצת פוליטיקה בכל הכחול הזה. עם תגליות בנוסח: "דיין ברח
מלוד", כיבוש לוד, אחד היהלומים הנוצצים בכתר הגבורה של משה דיין נכבש בעצם על ידי
הפלמ"ח בפיקודו של יגאל אלון. או צילום של בחורה ועיניה מכוסות בסטריפ שחור מגלה:
"פגשתי את סגן השר, והוא לקח אותי לדירה הזו. מצאתי את עצמי באורגיה". "אין לנו הרבה
סקופים פוליטיים", הודה בזמנו העורך אורנשטיין, "אבל הרבה חקירות משטרה התחילו
בעקבות הסיפור שלנו. אנחנו העיתון היחיד, שבחורה יכולה לכתוב לנו 'הבוס שלי בעירייה
ניסה להרים אותי, וכשגילה שאני לסבית, זרק אותי מהעבודה", ואנחנו גם נבדוק את זה
ונפרסם".
 
אורי אבנרי, עורכו של 'העולם הזה', לא רואה כל דמיון בין תערובת הפוליטיקה-רכילות
המפוברקת של 'בול' לזו שהייתה בעיתון שלו, כשם שהוא מוצא הבדלים בין התערובת
שהתקיימה ב'העולם הזה' לבין זו הקיימת בעיתונות של היום. "ההבדל בין 'העולם הזה' למה
שקורה היום", אומר אבנרי, "הוא ששם היה חלק רציני, והוא היה רציני עד הסוף, והיה חלק
צהוב וקליל, ולא היתה ערבוביה כמו שיש היום".
 
איפה אתה מאבחן ערבוביה?
הפוליטיקה מקבלת צביון יותר רכילותי, כי אין ויכוח על עקרונות, הכול לובש צביון
אישי ובינאישי. אין יותר הפרדה בין פרשנות פוליטית אמיתית לרכילות. פרשנות צבאית
היום היא מה אמר אלוף א' על אלוף ב' ואיך זה משפיע על אלוף ג'.
 
'חדשות', מלכוד השנה הראשונה
את השינוי הזה, אותו עירוב תחומים גדל והולך בין האידאולוגיה הפוליטית לבין גיבורים
והמנגנונים האישיים שמאחוריהם, יש לייחס דווקא לגל הניו-ז'ורנאליסטי, ששטף את הארץ
בסוף שנות השבעים וראשית שנות השמונים. התפיסה שעמדה בבסיס הז'אנר החדש היתה שאי
אפשר לנתק בין האידאולוגיה לבין האנשים שעומדים מאחוריהן על חולשותיהם.
 
את הרוח הזו אפשר היה למצוא כבר בירחון 'מוניטין', שהקימה קבוצת אנשי עסקים
תל-אביביים (ביניהם: מיכאל אלבין, חיים בראון, דוד מושביץ, שוקי בן פורת, רפי ותדי
שאולי ואחרים), ובעריכתו של אדם ברוך, שניסתה לייבא לארץ היישר מניו יורק את הסיקור
הניו ז'ורנאליסטי. שם כבר אפשר היה לקרוא, באריזת כרומו מכובדת, את הווידוי האישי,
שסיפקו שני בניו של השר לשעבר גד יעקובי על התנהגותו הבעייתית של אביהם בחייו
הפרטיים, השיחה שהוגדרה כ'ראיון מיטה' עם יונה וולך על ערש הדווי, או שיחה עם שתי
שחקניות נחשבות, ענת עצמון ואורלי זילברשץ, המצולמות כשהן עושות אמבטיה משותפת,
ומדברות על הכול (את כל שלושת הראיונות ערך דני דותן, מי שהיה צלם ב'בול').
 
זמן קצר אחרי שהוקם הירחון 'מוניטין', הוקמו המקומונים 'כל העיר' בירושלים ו'העיר'
בתל-אביב, ומאוחר יותר גם המקומונים 'תל-אביב' ו'ירושלים', שניפצה את החסינות שהעניק
המעמד לאישי ציבור או מוסדות מסוימים. הם גם ניסו לתת לראשונה לגיטימציה לחומרים,
שעד אז נחשבו רכילות, בטענה שמעבר לחזית החיצונית של אנשי ציבור ופוליטיקאים, יש
חצר אחורית, המשמעותית לשיפוט שלהם לא פחות ואולי יותר מהאג'נדה המוצהרת שלהם.
במילים אחרות: אם חבר הכנסת הלוחם למען זכויות האזרח, מתעלל בעוזרת הערבייה שלו,
לא מדובר ברכילות זולה, אלא במידע עיתונאי רלוונטי וחשוב ציבורית, שיש לו מקום
בעמודי החדשות או בכתבות הדיוקן הרציניות.
 
לא במקרה, את העיתון היומי הראשון, שהצהרת הכוונות הראשונית שלו תאמה במלואה את
מאפייני העיתונים הצהובים בעולם, העיתון 'חדשות', הקימו יוצאי שני המקומונים
המובילים ובוגרי 'מוניטין'. הצהרת הכוונות היתה: "באנו ואמרנו לעיתונים הקיימים, אתם
לא מראים מה שיש וקורה באמת, וסדר היום שלכם לא שלנו. יצאנו בשפה אחרת. השפה היתה
צהובה, פשוטה, פרחית, וזו השפה שהיום כל העיתונים כותבים בה" (רינו צרור, סגן עורך
'חדשות').
 
עיתונאי חשוב אחר אמר פעם שאוי לעיתון שאומר שהחיים לא מעניינים אותו, כי הם מלאים
חיידקים. החיים על פי 'חדשות' בימיו הראשונים, תחילת מארס 84', היו בעיקר החיידקים:
רצח, אונס, מעשי שוד, סמים, פתולוגיות, דם, זרע ודמעות. כבר ביום השני לקיומו הבהירו
עורכי 'חדשות' למה הם מתכוונים, כשהם רוצים "לעקוף את העיתונים האחרים מלמטה". כשכל
העיתונים כתבו על טלטול גופתה של תרזה אנגלביץ' הספק יהודייה מהקבר ובחזרה, פורסמה
בעמוד הראשון של 'חדשות' תמונתה של תרזה אנגלביץ' והקבר הפתוח בתקריב, למחרת בעמוד
הראשון: צילום על חצי עמוד של קברה הריק של תרזה, ובעמוד הראשון של היום הבא,
"בלעדי לחדשות: תצלום הקבורה השלישית של תרזה", כשהמצלמה חודרת אל תוך שק הקבורה
של אנגלביץ' ומצלמת את גולגולתה החשופה ("זה לא כל כך נעים לראות את אמא בתוך
שקית", נכתב במאמר מערכת, "אבל מסתבר, גם לא כל כך נורא").
 
מתוך הרצון הלגיטימי לשבור את גבולות ההתחסדות והצביעות של העיתונות הקיימת ושל
צרכניה, סומנה התפיסה העריכתית שראתה בסיפוק הסקרנות האנושית על כל פינותיה
האפלות, שליחות עיתונאית. הסחרור הגיע לשיאו בפרשת רצח החיילת הדס קדמי. הפתולוג
המשפטי ד"ר בלוך אמר אז: 'חדשות' יצא עם הסיפור שהדס נאנסה, לפני שהספקנו בכלל
לבדוק אותה". אבל הסיפור הקשה ביותר - אולי הסיפור הצהוב ביותר שפורסם אי פעם
בעיתונות הישראלית - נכתב ארבעה ימים מאוחר יותר: "על גופתה של הדס קדמי ז"ל נתגלו
תאי זרע. ל'חדשות' נודע כי תאי הזרע אינם דומים לאלו שהתגלו אצל חברה של הדס
...ייתכן שתאי הזרע הינם תוצאה של קיום יחסי מין מרצון". רינו צרור, ממקימי העיתון:
"זו היתה טעות שנבעה מחוסר מיומנות. לא ידענו את העבודה באמת. לא רצינו לעשות עיתון
צהוב, אלא להשתמש בכלים של עיתונות צהובה".
 
מקרה הדס קדמי היה קו פרשת המים מבחינת עורכי העיתון. צרור מספר שכעבור שלושה
חודשים מיום הקמת העיתון הוזעקו חברי המערכת לישיבת חירום במשרדו של העורך קליין.
"הוא הגיע להחלטה, כך אמר לנו", משחזר צרור, "שהכותרת הראשית של העיתון חייבת להיות
מדינית. בגלל הכותרות הגדולות והצעקניות והצילומים הגדולים, הסביבה הקרובה נתנה
תחושה שמדובר בעיתונות צהובה. המערכת נכנסה ללחץ והוחלט על כותרת ראשית מדינית,
ואין יותר מזה כדי להראות עד כמה העיתון ברח מהקונספט הראשוני".
 
אבל הציבור לא סלח. טעויות הטירונים, שנעשו בשנה הראשונה (השילוב בין ריבוי סיפורים
מסוג "אשת קצין בכיר התאבדה בירייה", "הפורצים נשארו עם המכנסיים ביד", "התינוק נולד
לאחר אורגייה בלשכת ראש המועצה", לבין סקופים מופרכים מסוג "מנחם בגין חולה סרטן"),
הכתימו את 'חדשות' לשנים. על אף שכבר בשנה הראשונה החלו, כאמור, לנווט את דרכם
לכיוון חדש של עיתונות ישירה, רלוונטית, חסרת יומרות פדגוגיות ואחראית יותר, 'חדשות'
איבד את הקהל הרחב, ובכך נחרץ, כנראה, גורלו. כעבור עשר שנים והפסדים של מיליוני
דולר נסגר העיתון. ומאז ועד היום אף כלי תקשורת ישראלי לא העז לחצות את הקווים
האדומים ממש אל תוך המתחם הצהוב. הנסיון הכואב של 'חדשות' משמש עד היום תמרור
אזהרה.
 
אז מה רע, בעצם?
ארצות שבהן התרבות הרווחת אינה שמרנית במהותה, כמו גרמניה, בריטניה וארה"ב, נחשבים
העיתונים הצהובים עיתונים הנמכרים ביותר. איך לא? הרי יצר האדם מציצני מנעוריו. את
פרופ' אסא כשר, מרצה לפילוסופיה ומומחה לניסוח קודים אתיים, התופעה הזו מרגיזה ממש.
"לא צריך להיענות לכל החולשות האנושיות", קובע פרופ' כשר, "לא צריך לכבד את הרצון
להציץ, זו חולשה ואין לי כבוד לחולשות. עיתונות מסחרית אינה גנאי בעיניי, אבל אם אין
שום לקח מהסיפור, ומה שנשאר זו הצצה בלבד, אז זה בזוי".
 
יחיאל לימור, עיתונאי לשעבר, מרצה לתקשורת ומחברם של חמישה ספרים בנושאי תקשורת
ועיתונות, וד"ר עוזי אלידע, מרצה לתולדות התקשורת, מאזכרים שניהם את הטענה המרכזית
נגד העיתונות הצהובה, שלפיה כשהעיתון הולך יותר מדי לכיוון פופולרי, הוא מסיח את
הדעת מהעיסוק בנושאים מהותיים. "הטענה היא", מסביר לימור, "שכשמתעסקים בשוליים -
בגירושיו או בגידותיו של השר במקום במדיניותו ועמדותיו הפוליטיות - מספקים לעם
חומרים בידוריים, המסממים אותו במקום חומרים מעוררי מחשבה ודיון, וכך מרחיקים אותו
מהשיח הדמוקרטי".
 
"זו טענה שלא עומדת במבחן המעשה", מתנגד ד"ר דוד גורביץ, מרצה לתקשורת באונירסיטה
העברית, "דווקא הסנסציות מאפשרות לסוגי אוכלוסייה ולקהלים מכל השכבות, לבוא
ולהשתתף בשיח הציבורי, וזהו אקט דמוקרטי מאוד. ערבוב של גבוה ונמוך הוא בעיניי
דמוקרטי, כי הוא מעמיד בפני האנשים אפשרויות בחירה. 'עיתונות צהובה' כגנאי, זה הנשק
הקטלני שבידי קבוצה, שרוצה לקבוע מהו טעם טוב ומהו טעם רע, כדי לשמר את האינטרסים
שלה, ולכן כינוי הגנאי 'עיתונות צהובה' הוא בעצם אנטי דמוקרטי".
 
יחיאל לימור: "צריך לזכור שהעיתונות הצהובה, מעבר לסנסציה זולה, היא עיתונות לוחמנית
ביותר. וכך ברגע שחושפים שחיתויות, אחת מדרכי ההתגוננות זו האשמת החושף במגמתיות
ובסנסציוניות". "אני לא יודע מה האינטרס של מי שאומר שצהוב זה רע, אבל זו התחסדות
וטמטום", אומר יונתן שם אור, "יותר חשוב איזה קשקוש, שאמר ראש מועצה באיזה מקום,
מללכת על הרגש? מי אמר? מבחינה זו, הכל התחסדויות. מה שמעניין זה חשוב".
 

 
 
מקור:
 
"7 ימים", "ידיעות אחרונות", 06.02.98, עמ' 74-65, הוצאת "ידיעות אחרונות"
 
 

 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש