דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  אודות המגמה
  מקצוע תקשורת וחברה
  תוכנית הלימודים
  מערכים בתקשורת וחברה א
  מערכים בתקשורת וחברה ב
  מערכים בתקשורת וחברה ג
  מבניות בתקשורת וחברה ג
  מאמרים תיאורטיים
  מאמרים בנושא עיתונות
  מאמרים בנושא רדיו
  מאמרים בנושא טלוויזיה
  מאמרים בנושא פרסום
  موضوع الاعلام والمجتمع
  תקשורת אלקטרונית
  פרסום ויחסי ציבור
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,468,975 כניסות לאתר
שבט הולך ונעלם

מאת: נחום ברנע

ב- 4 במאי 1994 חולל יאסר ערפאת מהומה גדולה על במת מרכז הקונגרסים
בקאהיר. ערפאת היה אמור לחתום על הסכם עזה-יריחו. הוא חתם על הנייר
העיקרי, אבל סירב לחתום על המפות הנלוות. רבין תפס אותו על חם, ועל הבמה
התקיים מסע שידול גלובלי, בהשתתפות שרי החוץ של ארצות-הברית ורוסיה, הנשיא
מבוארכ, רבין ופרס.

אנחנו, העיתונאים, ישבנו באולם. רשמנו אחת לאחת את התנועות על הבמה. רק
את הטקסטים לא ידענו.

כשתם המחזה - ערפאת סחט עוד ויתור של כבוד וחתם - כינס רבין
מסיבת-עיתונאים. הוא רמז לפרס שאיננו מוזמן. פרס, לאחר לילה של עבודה
מפרכת, ללא דקה אחת של שינה, ובוקר של כעס ומתח, פרש לחדרו. חשבתי מי אם
לא פרס יוכל לשחזר לקורא את הטקסטים. ביקשתי מיועצת התקשורת שלו, בהירה
ברדוגו, לסדר לי בשקט פגישה.

הוא ישב על המרפסת הקטנה של חדרו, בקומה ה- 21 של מלון "סמירמיס", עוצם
עיניים מול השמש. פרס משוגע לשמש. רחוק למטה זרם הנילוס לאט, והמוני אדם
הצטופפו על קאסר א-ניל, מצפצפים בזמבורות, כמנהג קאהיר.

"ראית מה עשה לי היום רוביק רוזנטל?", שאל פרס.

סליחה? אמרתי. שנינו מילאנו את המרפסת, רק שנינו והנילוס, ואף על פי כן,
לא הייתי בטוח שהוא מדבר אלי.

פרס שלח בי מבט עצוב, והושיט לי את הפקס. היה שם מאמר לא מחמיא מאת
רוזנטל, שנדפס אותו יום ב"הארץ". פרס פתח בהסבר מנומק, טעון ברגשות, על
מניעיו הנסתרים של רוזנטל. ההסבר התארך, והזמן שהוקצב לי הלך ואזל.

מר פרס, מלמלתי. אני באתי בשביל הטקסטים…

האירוע ההוא המחיש לי עד כמה רגיש פרס למה שנכתב עליו בעיתונים. בעיני זה
היה סימן לחולשה: העולם בוער, והוא מתעסק במאמר נידח בעיתון. היום, ממרחק
של זמן, אני רואה את הדברים אחרת. פרס הוכיח שהוא שייך לאלה שמתייחסים
ברצינות לאות המודפסת. יש מהסוג הזה פחות ופחות, לא רק בישראל, אלא בעולם
המערבי כולו.

לפני שבועות אחדים השתתף פרס בטוק-שאו של אמנון לוי, בערוץ 2. הושיבו
אותו על לאב-סיט, כורסת-אהבה, לצדה של נערה היפראקטיבית, כליל זיסאפל שמה.
הנערה ביקשה לשתף את הצופים בחוויה שעברה עליה זה עתה. האולפן, הסבירה,
ממוזג, נורא קר פה, וכל הזמן מגישים מים. היא רצה לשירותים, ובכל הבניין
אין שירותים...

פרס, מהמכובדים במדינאי העולם, התכווץ בפינתו, אבל הבמאי התעקש לתפוס את
השניים יחד: פרס המתכווץ, וזיסאפל המתאפקת. אמנון לוי, שהיה פעם עיתונאי
מבטיח, מומחה למפלגות החרדיות, השקיף על המחזה בחדווה: יש לו "נערה יפה"
נוסח ישראל, עם פרס בתפקיד ריצ'רד גיר, והבלונדה בתפקיד ג'וליה רוברטס. גם
נתניהו הופיע באותה תוכנית, בשידור חי מבאר-שבע.

פחות ופחות מדברים היום בארץ על "עיתונות", ויותר ויותר מדברים על
תקשורת, על "מדיה". רוב האנשים משוכנעים שמדובר במושגים זהים, ולא היא.
עיתונות אמורה להפיץ עובדות. תקשורת אמורה להפיץ גם עובדות וגם בדיות, גם
מידע וגם בידור, ללא אבחנה. בידור הוא שקר מתוק, לפעמים שקר מורעל.

לפני חודשים אחדים, יצא בארצות-הברית ספרו של ריצ'רד ריבס, מטובי הכתבים
הפוליטיים בארצות-הברית, איש ה"ניו-יורק טיימס". בשנים האחרונות מקדיש
ריבס את עיקר זמנו להוראת עיתונות. ספרו נקרא "מה שאנשים יודעים - החירות
והעיתונות" (הוצאת אוניברסיטת הרווארד). זהו הספד מנומק לשבט הולך ונעלם -
שבט העיתונאים.

"אנחנו כמו כספרים בבנק, שמקומם נתפס על-ידי כספומטים", הוא כותב. "זהו
סיום עצוב לגברים ונשים, שחשבו שעבודתם היא מלאכת שמים".

אולי טעה פרנסיס פוקויאמה, כותב ריבס, כשטען שהגיע קץ ההיסטוריה. אבל יש
אמת בטענה, שהגיע גץ החדשות, לפחות כפי שהיכרנו אותן. הטלוויזיה משתדלת
לחסוך מהצופים חדשות שיגרמו להם תסכול ותחושה של חוסר-אונים, או יחייבו
אותם למאמץ מחשבתי ורגשי. העיתונים נגררים אחריה.

מחקר שהשווה את סיקור החדשות בערוצי הטלוויזיה ובחשובי העיתונים באמריקה
לאורך עשרים שנה הגיע לממצאים הבאים:

ב- 1977 יותר ממחצית הכתבות היו דיווח עובדתי על אירועים. ב- 1997 פחות
משליש. שיעור הכתבות על מעשי השלטון ומחדליו ירד משליש לחמישית. שיעור
הכתבות על מעשי השלטון ומחדליו ירד משליש לחמישית. שיעור כתבות החוץ ירד
מרבע לשישית. שיעור הכתבות על סלבריטאים גדל פי שלושה… העלייה הגדולה
ביותר היתה בכתבות שעוסקות בשערוריות: שיעורן עלה מחצי אחוז ל- 15 אחוז.

טד קופל, הרציני בשדרני החדשות בטלוויזיה האמריקאית, הקדיש את כל כשרונו
לסיקור שני אירועים שוליים: מותה של הנסיכה דיאנה ומשפטו של או. ג'יי
סימפסון. אחר-כך קונן: "אנחנו מחמיצים את הסיפורים החשובים באמת, ונאבקים
כדי להיות ראשונים בשידור המובן-מאליו".

 ריבס מאיר פן מעניין בהבנת הטלוויזיה המסחרית. הצופים רוצים חדשות
חיוביות, הוא כותב. את הצורך הזה מספקים קטעי-הפרסומת: בפרסומות כולם
מאושרים ויפים: מי שמחפש עבודה מוצא; מי שמהמר בפיס זוכה, ומי שעושה דיאטה
מרזה, אולי כאן טמון חלק מההסבר לפער העצום ברייטינג בין מהדורות החדשות
של ערוץ 2 וערוץ 1. לערוץ 2 יש המון חדשות טובות.

הטלוויזיה מספקת לאנשים עולם פחות תובעני, פחות מסובך, וחוסכת להם את
מאמץ הקריאה. האינטרנט מוחק את ההבדל בין אמת לשקר, בין בירור מקצועי של
עובדות לזריקת שמועות לחלל. אין צורך בכתבים. אין צורך בעורכים. הרשת
מוכנה לאכול הכל.

זקנים קוראים. צעירים קוראים פחות, או בכלל לא. הטלוויזיה משדרת להם עולם
שכולו על-פה. המחשב משדר להם עולם וירטואלי.

ריבס מצטט את אחד מוותיקי "ניו-יורק טיימס": "הצעירים סומכים על המחשב
לעבודה, ללימוד ולמשחק. האנשים האלה גדלו עם מסך המחשב… אתם, העיתונאים,
יושבים על פצצת-זמן דמוגרפית".

רשתות הטלוויזיה והעיתונים בארצות-הברית הופכים בשנים האחרונות מעסק
לעצמו למרכיב בתוך אימפריות בידור, שבירתן הוליווד. דברים שאמר טד קופל
בעניין הזה כוחם יפה, במידה מסוימת, גם לתהליך שעובר על התקשורת בישראל:
"האויבים שלנו הם הירידה בהכנסות ממודעות, העלייה בהוצאות ההדפסה, הירידה
ברייטינג, וההשתלטות של אימפריות תקשורת. הטשטוש בין חדשות לבידור. לא
מוות, עינויים או כלא מאיימים על עיתונאים באמריקה; טריוויאליזציה, זה
האיום".

לא רק טעם הציבור, והשינויים הכלכליים והטכנולוגיים, מורידים את העבודה
העיתונאית לשוליים. ריבס משוכנע שיש מרכיב של הרס עצמי בביקורת הגורפת של
העיתונות על המערכת הפוליטית. "פעם רצינו לחשוף את המחדלים שלהם. היום
אנחנו רוצים להעיף אותם. לעיתונות יש רק דרך אחת להסתכל על הפוליטיקאים -
מלמעלה למטה".

"במובן מסוים, שוחטים העיתונאים את האווז שמטיל להם ביצי זהב. מדוע יטרחו
אנשים רציניים לשמוע או לקרוא כתבות על אידיוטים ושקרנים?… אם העיתונות
בירידה, זה משום שאנחנו מתעלמים ממה שהממשלה עושה, ומתרכזים רק במה שהיא
נכשלת".

יש משהו באמירה הקשה הזאת. ריבס מצטט את קוקי רוברטס, כתבת-כוכבת ברשת
איי.בי. סי, שמתוודה אל חטאיה. "אם מישהו עושה פשרה בניסיון להזיז דברים,
אנחנו בתקשורת, במקום לומר שזה מה שנכון לעשות, נוציא את נשמתו. חוכמת
הממשל היא להתפשר, ללמוד, להתבגר. התקשורת מוקיעה את כל הדברים האלה".

לקול-ישראל יש ספרייה עשירה מאין כמוה של אינסרטים - קלטות של פוליטיקאים
שאמרו דברים מפולפלים למיקרופון במועד זה או אחר. כאשר פוליטיקאי כזה משנה
את דעתו, שולפים כתבי קול-ישראל את האינסרט מהספרייה, ומציקים לו: מדוע
ולמה ואיך שינית את דעתך, אדוני. זה יופי של רדיו, משעשע ומגרה, לבד
מעניין אחד: האיש נבחן לא על-פי תוכן דבריו, לא על-פי הגיונם וצדקתם, אלא
על-פי עקביותם. מצבו של מי שדיבר שטויות פעמיים טוב ממצבו של מי שהבין
והחכים. בפוליטיקה כזאת, כמאמר השיר הישן, "חמור חכם, שועל טיפש".

קחו, למשל, שאלה שמטרידה ישראלים רבים בשלוש השנים האחרונות: האם צריך
נתניהו להביע צער על חלקו בהפגנות שקדמו לרצח רבין, או לא צריך. נתניהו
יכול היה להקל על כולם, גם על עצמו, אילו היה אומר, בפשטות, "אני מצטער".
אבל הוא יודע שהעיתונאים לא יניחו לו. הם יציגו את דבריו בהפגנות ההן ואת
דבריו אחר-כך. למה עכשיו הוא מצטער, ישאלו, קודם לא הצטער? ולמה רק הצטער,
ולא ביקש סליחה? וכו' וכו'.

עיתונאים הם סתגלנים גדולים. לפחות חלק מהם. כאשר הריחו, שקרנו של המקצוע
יורדת, עשו הסבה מקצועית. הם בעסקי הבידור עכשיו, בעסקי הטוק-שואו
והפרומו, מתחרים על אותו לאב-סיט עם פוליטיקאי ועם קוקסינל. פעם הם חלמו
להביא סיפור. עכשיו הם חולמים לעשות רושם. עכשיו הם הסיפור.

ערוץ 2 היה למטחנת הבשר הגדולה של העיתונות הישראלית. מצד אחד נכנס
עיתונאי. מצד שני יוצא בדרן וסלבריטאי. שניים במחיר של אחד.

חלומו הגדול של אלכס גלעדי, לעשות טלוויזיה שתדבר אל מי שהוא קרא,
בפטרונות אשכנזית, "מסעודה משדרות", התגשם מעבר לציפיות. מה שלא הצליחו
לעשות לעיתונאים שלושים שנות לחץ פוליטי בטלוויזיה הממלכתית, עשו בקלות
צ'ק המשכורת וטבלת הרייטינג. מי אמר שאי-אפשר לחסל עיתונאים.

במונחי רייטינג, הערוץ השני הוא הצלחה מסחררת: הוא צועד לבד בחמישים
התוכניות הראשונות בטבלה, לבד מ"מבט", שתופס את המקום ה- 23. יש לו, מפעם
לפעם, הישגים עיתונאיים נאים, אבל לא הם סוד ההצלחה. הסוד הוא בבריחה
מהנדנוד העיתונאי אל מחוזות הכיף. עיתונאים אמורים להיות קוץ בישבן. ערוץ
2 הוא אדווה על פני המים. כאשר יתגשמו תוכניותיה של שרת התקשורת, לימור
לבנת, ויקומו לנו עוד ערוצים מסחריים בגובה הברכיים, גם אדווה לא תהיה.

נתניהו וערוץ 2 נסקו באותו זמן. שניהם מסמנים, כל אחד בדרכו, את השפעתה
העצומה של התרבות האמריקאית על ישראל. נתניהו הוא הפוליטיקאי הישראלי
הראשון שהבין שערב סיום המאה, פוליטיקה ותקשורת חד הם, ושניהם בידור.

נתניהו קורא עיתונים בקפידה, לא פחות משמעון פרס. קורא ומתרגז. הוא קורא
גם את שידורי הרדיו, לאחר שעברו שקלוד מהיר, וצופה בטלוויזיה. הגישה
מקצועית. ההשקעה גדולה: נתניהו הוא פצצת רייטינג.

לפני שבועות אחדים, שוחח איתו כתב "ידיעות אחרונות", שמעון שיפר. הם
דיברו על הביקורת שמוטחת בנתניהו מכל עבר, מעמיתיו השרים, מחברי
הקואליציה, מהאופוזיציה, מעיתונאים. נתניהו הפגין בוז. "כשאני קם בבוקר
וקורא מה שנאמר ונכתב עלי, אני שר לעצמי: 'שוב העדר נוהר, במבואות
הכפר...'".

נתניהו שר באוזני שיפר את השיר "ערב בא". מבלי משים, אמר משהו על מצבה על
העיתונות הישראלית. העדר כבר לא נוהר, אבל הצללים רבים, ועוד מעט הערב בא.

 
מקור:
 
העין השביעית, גליון מס' 18, ינואר 1999, עמ' 6-4, בהוצאת המכון
הישראלי לדמוקרטיה
 
 













 

 
 



 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש