דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  אודות המגמה
  מקצוע תקשורת וחברה
  תוכנית הלימודים
  מערכים בתקשורת וחברה א
  מערכים בתקשורת וחברה ב
  מערכים בתקשורת וחברה ג
  מבניות בתקשורת וחברה ג
  מאמרים תיאורטיים
  מאמרים בנושא עיתונות
  מאמרים בנושא רדיו
  מאמרים בנושא טלוויזיה
  מאמרים בנושא פרסום
  موضوع الاعلام والمجتمع
  תקשורת אלקטרונית
  פרסום ויחסי ציבור
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,466,446 כניסות לאתר
תוקפה המעשי של האתיקה העיתונאית

מאת: אילן הורוביץ

באיזו מידה מחייבים כללי האתיקה העיתונאית את העוסקים בעיתונאות?

נדמה שלשאלה זו יש בדרך-כלל שתי תשובות - פורמלית ומעשית - הסותרות זו את זו. לאור
התייחסויות פובליציסטיות שונות לאתיקה המקצועית של העיתונאים, נראה לכאורה כי מעבר
להיותה מערכת של נורמות מקצועיות, אין לה תוקף אפקטיווי, והכפיפות לנורמות האתיות
תלויה ברצונם הטוב של העיתונים והעיתונאים. מה עוד שאכיפתן מתבצעת, אם בכלל, על-ידי
בית-הדין לאתיקה, ששיניו, כך נראה, קהות משהו.

השופט אהרן ברק הביע את הרעיון כי יש להחיל על העיתונות הפרטית גם עקרונות יסוד
של המשפט הציבורי, כדי לשמור שהבמה הציבורית תפעל באובייקטיוויות, ללא הפליה, תדאג
לדיווח אמיתי ואמין, שלא יהיה בה ניגוד עניינים, וכי תפעל מתוך חובת אמונים. למרות
שרוב הנורמות הללו קבועות בתקנון האתיקה של מועצת העיתונות, התיחסותו היחידה של
ברק לתקנון זה היתה כי גם על-פי הקבוע בו ממלאת העיתונות "שליחות ציבורית", דבר
המחייב את תחולתם של עקרונות מסוימים מהמשפט הציבורי. נראה, כי גם השופט ברק שותף
לתחושה הכללית כי בפועל - אתיקה לחוד ומעשים לחוד.(1)

מאמר מערכת של הארץ, שהתייחס לדבריו אלה של השופט ברק, הביע התנגדות עזה להצעתו
של השופט. לדעת עורכי העיתון יש להסתפק בכללי האתיקה המחייבים את העיתונים לנהוג
בהגינות, ואין להרחיק מעבר לכך. "לא הרי חובה אתית להוגנות ופרסום מידע שיש בו עניין
ציבורי כהרי קביעת חובה כזו בחקיקה", קובע העיתון ומסביר: "חזקה על עורכי עיתונים
ובעליהם שלא יתעלמו מחובתם המוסרית להביא לפני הציבור מגוון ידיעות ודעות, כנושאי
כליו של חופש הפרסום" (הארץ 1996). הוא אשר אמרנו, הכפיפות לכללי האתיקה נתפסת
כתלויה רק ברצונם ובהגינותם של בעלי העיתונים ועורכיהם. למותר לציין, כי בעת כתיבת
שורות אלה, כשבעלי עיתונים ועורכיהם נחקרים שוב ושוב במשטרה, ניתן להביע פסימיות
מסוימת לנוכח משאלת הלב המובעת במאמר המערכת הנ"ל.

גם הנשיאה בדימוס של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, השופטת חנה אבנור, התייחסה לדבריו
אלו של ברק תוך ביקורת נוקבת, שלא כאן המקום לדון בה. עם זאת, הציעה היא כי יש
להסדיר את העניין בכללי האתיקה העיתונאית ולהקנות להם מעמד של חוק (אבנור 1996).
כלומר, גם בעיניה, מעמדם של כללי האתיקה, נכון להיום, אינו מספק.
 
הדי הפולמוס הזה הובאו כאן רק לצורך שיקוף התפיסה הרווחת בדבר מעמדם הבלתי-מחייב
של כללי האתיקה העיתונאית.
 
במאמר זה אנסה להראות כי התפיסה הרווחת, שהוצגה לעיל, בדבר מעמדם של כללי האתיקה,
אינה נשענת על בסיס מוצק; אעמוד על הקשר שבין האתיקה העיתונאית לבין המשפט ואבקש
להציע את פיתוחו של המימד המשפטי של האתיקה העיתונאית.

בזמנו קבע בג"צ, באחד מפסקי-הדין החשובים ביותר בתולדותינו כמדינה דמוקרטית - פרשת
"קול העם" - כי מגילת העצמאות, למרות ש"אין בה משום חוק קונסטיטוציוני... מחובתנו
לשים את לבנו לדברים שהוצהרו בה בשעה שאנו באים לפרש ולתת מובן לחוקי המדינה".
(2) רוצה לומר כי למרות שאין למגילת העצמאות כל תוקף משפטי, הרי ככלי פרשני לחוקי
המדינה יש לה חשיבות גדולה.
 
על-פי אותו עיקרון, אני מציע להתייחס אף לתקנון האתיקה המקצועית של העיתונות; תקנון
האתיקה יכול לשמש קנה-מידה לבחינת התנהגותו של עיתונאי לצורך החלת חבויות על-פי
דין, הן על-פי עילות הקבועות בספר החוקים והן על-פי כאלו שנולדו בפסיקה.
 
ניצן ראשון ומשמעותי לשימוש בתקנון האתיקה העיתונאית כקנה-מידה עבור בית-המשפט, אנו
מוצאים בפרשת פלוני נ' הכתב אלמוני ואח'. (3) עניינה של פרשה זו היה כתבה, שפורסה
בזמנה במוסף של העיתון ידיעות אחרונות, ואשר עסקה באדם שכונה בגוף הכתבה X.
בכתבה תואר מקרה שאירע כשלושים ושלוש שנה קודם לכן. בזמנו, נכתב בכתבה, רצח X
(אז נער בן 16), את מ' שלקח אותו ואת חברו טרמפ אך לא הסכים להסיע אותם עד יעדם
הסופי. הכתב תיאר את X כנער מעברות אבוד ומריר, שמעשה הרצח שביצע היה בעצם
"נקמת המעברות". הכותב ביקש להעביר לקורא מסר על הפער העצום ששרר בשנות החמישים
בין תושבי ישראל הוותיקים לבין העולים החדשים, שוכני המעברות המקופחים שהיו
חסרי-כול, ועל המרירות שנצטברה בהם נגד הוותיקים. תיאור מעשהו של X שהיה לדברי
הכתב, פרי המרירות הזאת, נועד לבסס את המסר הזה.

מכיוון שבכתבה נמסרו פרטים שלפיהם ניתן היה לזהות היום מיהו אותו X של אז, תבע הוא
את הכתב בתביעת לשון הרע.

עם בירור התביעה, התברר כי רגשות המרירות של יושבי המעברות לחוד, ומעשהו של X
לחוד; ראשית, כאשר בא X ארצה כבן אחת-עשרה, לא שהה אלא כחודש ימים במעברה ומיד
עבר לקיבוץ. דהיינו, X לא גדל במעברה. שנית, רוב הראיות הצביעו על כך ש- X היה
בשעת מעשה מעורער בנפשו, וסמוך לאחר המעשה אושפז למשך כחמישה חודשים בבית-חולים
לחולי נפש. כן נתבררו עוד כמה אי-דיוקים כמו, למשל, ש- X הורשע בהריגה ולא ברצח,
אך די לנו במה שהבאנו כדי להגיע למה שהוא העיקר מבחינתנו.

אחת ההגנות על-פי דין, שהכתב, עורכו ועיתונו ניסו לחסות בצלה היתה ההגנה שבסעיף 15
(4) לחוק איסור לשון הרע הקובעת כי:
במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את
הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: ...הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע
בתפקיד... ציבורי... או בקשר לעניין ציבורי.(4)
 
השאלה היא אם אכן יש לראות בדברים שהובאו בכתבה הבעת דעה ולא קביעת עובדה. שכן,
אם מדובר בהצגת הדברים כעובדה, אזי הגנה זו כלל אינה חלה. אלא שבטרם נדרשים לשאלה
זו יש לברר האם הדברים פורסמו בתום לב, שהוא התנאי הבסיסי לתחולתה של ההגנה
הנטענת.

בית-המשפט רמז כי קשה לטעון לתום לב במקרה זה "בשעה שהתובע עצמו לא נתבקש להגיב
ולא נשאל לפשר מעשיו, למרות שכותב הכתבה פגשו פיזית לפני שפרסם מה שפרסם".

לעניין זה פנה בית-המשפט לסעיף 3 בתקנון האתיקה המקצועית של מועצת העיתונות
בישראל (בנוסח הקודם שלו, שהוחלף בינתיים בתקנון חדש שאושר על-ידי מועצת העיתונות
ב- 16 במאי 96'), הקובע: "חובה על העיתונאי לבדוק נכונות כל ידיעה במקור המהימן
ביותר... אימות ידיעה שיש בה אפשרות של פגיעה באדם או בגוף, מצריך, כרגיל, בירור עם
האדם או הגוף הנוגעים בדבר".

לנורמה האתית הזו השווה בית-המשפט את התנהגותו של הכתב, שביקר אצל התובע בחנותו,
זיהה אותו, אך נמנע מלדבר עמו ומלשאול אותו ולו שאלה אחת.

לעניין זה אף ציטט בית-המשפט מדברי הכתב בעדותו, כשאמר, בין השאר: "לא מצאתי לנכון
לשאול את האדם מדוע ירה במ' בראש. אין לי שאלות לאדם כזה". כשהוא נשאל על-ידי
בית-המשפט שמא הוא חשש שאם יבקש הסבר מ- X למעשה שביצע יסביר לו האחרון שהיה זה
מעשה טירוף, ואז זה לא היה מתיישב עם הקו שלו בכתבה, ענה על כך הכתב: "זו תפיסה
בעיתונות... זו צורת החקירה שלי".(5)
 
לעניין זה קבע בית-המשפט כי:
בית-המשפט לא ילמד כמובן עיתונאי לעשות את מלאכתו. אבל אם כתב בוחר בדרך שלכאורה
אינה מתיישבת עם סעיף 3 בתקנון האתיקה המקצועית ויש בה משום עצימת עיניים מפני
מה ש"קורבן" הכתבה עשוי לומר - עול תום הלב כבד יותר על שכמו של אותו כתב.(6)
 
לפסיקה זו של בית-המשפט חשיבות מאין כמותה לקשירתו של תקנון האתיקה למימד המשפטי.
בית-המשפט, בעניין זה, לא חייב היה להסתמך דווקא על תקנון האתיקה של מועצת
העיתונות, כדי להגיע לקביעה בדבר העדר תום לב. הוא יכול היה, במקרה שנידון לפניו
כפי שהדבר אכן נעשה בפועל במקרים רבים אחרים, לקבוע על-פי היגיון פשוט ועל-פי
צירופן של נסיבות נוספות, כי במקרה זה הבסיס לטענת תום לב הנו רעוע. משבחר
בית-המשפט דווקא את תקנון האתיקה של מועצת העיתונות לשמש לו קנה-מידה לבחינת
התנהגות העיתונאי, הוא העלה באחת את תקנון האתיקה של העיתונות מרמה של נורמה,
שחובת הציות לה היא וולונטרית פחות או יותר, לרמה מחייבת שיש לה השלכות משפטיות.
 
למרות הצהרתו של בית-המשפט כי הוא "לא ילמד כמובן עיתונאי לעשות את מלאכתו", נראה
שבמקרה זה הוא בהחלט כן עשה זאת, בבודקו האם התנהגותו של העיתונאי עלתה בקנה אחד
עם העקרונות האתיים הנוגעים לעיסוקו.
 
תוצאות בדיקה זו היו הרות גורל מבחינת ניסיונו של העתונאי להסתתר מאחורי הגנה
משפטית אפשרית - במקרה זה הגנת תום הלב - על-פי סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע.
הרות גורל עד כדי כך, שיחד עם נימוקים ושיקולים נוספים של בית-המשפט בעניין זו
חויבו הכתב, עורכו והעיתון לשלם לתובע סך של 500,000 ש"ח, נכון לשנת 1992!

הגנת תום הלב היא אך דוגמא לסוגיות משפטיות נוספות, שלגביהן יכול תקנון האתיקה
המקצועית של מועצת העיתונות לשמש קנה-מידה מכריע. כך, למשל, גם בעוולת הנזיקין של
רשלנות ניתן יהיה לבחון את התנהגותו של "עיתונאי סביר", כשתקנון האתיקה משמש
קנה-מידה לכך.

עוולת הרשלנות קבועה בסעיף 53 לפקודת הנזיקין. הסעיף קובע בין השאר כי אדם:
שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר
לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות, ואם התרשל
כאמור ביחס לאדם אחר... הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה.(7)
 
סעיף 36 לפקודה הנ"ל קובע כי הרשלנות הזו יכולה להיגרם כלפי כל אדם, שהרשלן צריך
היה לצפות מראש שהוא עלול להיפגע מהמעשה או מהמחדל הרשלניים.(8)

אם איתרע מזלו של אדם והוא עיתונאי, והשאלה בדבר רשלנותו עולה בהקשר לפעילותו
העיתונאית, הרי קנה-המידה האובייקטיווי (עד כמה שניתן לדבר על אובייקטיוויות) לגבי
"העיתונאי הסביר", במקרה מסוים, יהיה אף הוא תקנון האתיקה. ה"נזק לזולתו", כלשון
הסעיף, אינו בהכרח רק הנזק שנגרם לאדם שהוא נשוא הכתבה המסוימת, אלא בהחלט גם נזק
אפשרי שנגרם לקורא או לקוראים מסוימים שקראו כתבה מסוימת.
 
בעניין זה ניתן להקיש לענייננו אף מ"מעורבותם" של תקנוני אתיקה של מקצועות אחרים,
במשפטים שעילתם רשלנות. כך, למשל, כללי האתיקה של לשכת עורכי-הדין שימשו כקנה-מידה
במשפטי נזיקין רבים, בגין רשלנות. בפרשת מוסהפור(9) נידון עניינו של זוג שרצה לרכוש
דירה, התקשר בחוזה עם זוג אחר - בעלי הדירה - לרכישת הדירה ממנו. בדיעבד התברר
לקוני הדירה כי לגבי חלק מהדירה הזו הוצא, עוד לפני חתימת החוזה, צו הריסה, בגלל
חריגות בנייה. צו ההריסה הזה לא אוזכר כלל בחוזה.
 
משנתברר הדבר, ביטלו הקונים את החוזה ותבעו, בין השאר, את עורך-הדין שטיפל מטעמם
בעסקה, בתביעת נזיקין בגין רשלנות מקצועית.

לעניין זה קבע בית-המשפט:
אין צריך לומר, שלעניין אבחונה של רשלנות אין די בכך שעורך-הדין הפר את כללי
האתיקה, כי איננו דנים בדין משמעתי אלא בדיני נזיקין. עם זאת, עשוי כלל אתיקה להשליך
על השאלה, אם הפרקליט השתמש במשלח ידו במיומנות ונקט מידת זהירות שאדם סביר, נבון
וכשיר לפעול באותו משלח יד, היה משתמש בה ונוקט אותה באותן נסיבות (10) (ההדגשות
שלי, א.ה.).

כללי האתיקה של לשכת עורכי-הדין אמנם קבועים בספר החוקים - להבדיל מתקנון האתיקה
של מועצת העיתונות - אך מבחינה עקרונית אין בכך כדי להוות מכשול לכך שכללי האתיקה
העיתונאית ישמשו אף הם ככלי פרשני זה בסוגיות משפטיות.
 
את כללי האתיקה במקצועות השונים מנסחים אנשים העוסקים באותו מקצוע, או גופים שיש
להם ייצוג נכבד ביותר לאנשי המקצוע כמו, למשל, מועצת העיתונות. כללי האתיקה קובעים
בדרך כלל גם סנקציה בגין הפרתם. ברור אפוא כי אם בני אותו משלח יד הם הקובעים
סנקציה זו או אחרת, גם אם היא הקלה שבקלות, לגבי התנהגות שאינה מקובלת עליהם עצמם,
חזקה עליהם שנזהרו וחשבו על כך בקפדנות וברגישות, שכן: מי אם לא הם יהיו אלה
שייפגעו מהסנקציות הללו? מכאן שאין ספק כי יש לקבל את הנורמות המקצועיות שבתקנוני
האתיקה השונים לפחות כקנה-המידה הראשוני לגבי פעילות בתום לב או פעילות סבירה של
העוסק באותו מקצוע. ייתכן כי קנה-מידה כזה אינו מחמיר דיו, ותמיד יהיה מי שיבקר את
"מס השפתיים" שבתקנון כזה או אחר. עם זאת, ודאי ניתן לראות בו סף מינימלי להתנהגות
פרופסיונלית, שמי שלא עומד בו, תיחשב התנהגותו כבלתי-סבירה, או כחסרת תום לב.

דברים ברוח זו ניתן גם למצוא בדברי בית-המשפט בפרשת לוי נ' שרמן:
בהתווית הסטנדרטים לעניין האחריות המשמעתית שיש לה גוון עונשי, נוהגים בזהירות רבה,
ואם סטנדרט מסויים יקבע לצורך הטלת אחריות משמעתית, כמעט ניתן לומר שקל וחומר
שאותו סטנדרט כשר להוות בסיס לאחריות בנזיקין.(11)

רוב רובם (אם לא כולם) של כללי האתיקה המקצועית של מועצת העיתונות הקבועים בנוסח
של תקנון האתיקה שאושר ב- 16 למאי, 1996(12) יכולים לשמש קנה-מידה מסוים לגבי
סוגיה משפטית כזו או אחרת.
 
סעיף 9 לתקנון קובע כי לא יפרסמו עיתון ועיתונאי שם, צילום או פרטים מזהים אחרים
של אדם שנספה או נפגע באופן חמור במלחמה, בתאונה או באסון אחר, לפני שהידיעה על
מותו או פגיעתו של אותו אדם באה לידיעת משפחתו הקרובה מפי גורם מוסמך, אלא אם
קיימות נסיבות חריגות של עניין ציבורי בפרסום לאלתר.
 
נתאר לעצמנו מקרה שבו ערכו כמה נערים מירוץ טרקטורונים, שבמהלכו התהפכו שני נערים
ונפגעו אנושות. שמותיהם מתפרסמים למחרת בעיתון, אך במקרה שהתה משפחתו הקרובה של
אחד הנערים בסוף שבוע בכינרת, ולא ניתן היה להשיגה ולהודיע לה על האסון. בדרכם
חזרה, עוצרים בני המשפחה במסעדה וקונים עיתון. אין צורך לתאר בפירוט את ההלם,
ההתעלפויות, האמבולנס שמוזעק למקום וכו'. בהחלט ייתכן כי דווקא, ואולי רק, בשל סעיף
9 של תקנון האתיקה, תקום לאותה משפחה עילת תביעה כנגד העיתון בשל גרימת נזק נפשי,
או אחר, בגין רשלנות, הנובעת מהפרסום המוקדם. הם יוכלו לטעון כי הנורמה הקבועה
בסעיף 9 של התקנון מטילה על העיתון חובת זהירות, טרם פרסום שמות של הרוגים או של
נפגעים באורח חמור. בלעדי הכלל האתי הזה, אולי כלל לא היתה מוכרת אותה חובת
זהירות, שהתעלמות ממנה משמעותה עוולת רשלנות, כל זאת בהנחה שאין עניין ציבורי
בפרסום מיידי של השמות.

סעיף 4.ב. לתקנון קובע כי: "לא יימנעו עיתון ועיתונאי מלפרסם מידע שקיים עניין ציבורי
בפרסומו, לרבות בשל לחצים פוליטיים, כלכליים או אחרים, וכן בשל חרם או איום בחרם
מודעות".

ניקח לצורך הדוגמא את סדרת הכתבות שפורסמה לפני כשנה בעיתון מעריב, הידועה כפרשת
הסיליקון בחלב של תנובה; רק בזכות התחקיר של העיתונאי רונאל פישר נודע לציבור כי
בחלק מקופסאות החלב של תנובה נתגלו שיירים של סיליקון. פרשה שכתוצאה ממנה התפטר
מנכ"ל תנובה.

לצורך הדוגמא, נשנה במקצת את העובדות, ונניח כי אכן נודעו לכתב החוקר כל הפרטים
הקשורים לפרשת הסיליקון והוא טרח על כתבתו ימים ולילות. עם כתבתו המוכנה הוא מגיע
לעורך, וזה מתלהב וצופה את הסערה הציבורית שעיתונו יחולל בסוף השבוע. אלא שלמחרת
מתכנסת ישיבה דחופה של בכירי העיתון, ובה מחליטים לבסוף כי הכתבה לא תתפרסם. זאת
לאור הודעה חד-משמעית שנתקבלה מתנובה ומחברות-הבת שלה, ואולי מחברות נוספות
הקשורות אליה עסקית, כי אם הכתבה הזו תתפרסם יופנו כל תקציבי הפרסום של כל אלה אך
ורק לעיתון המתחרה.

המודעים והרגישים לנושאי צרכנות ובריאות, שממשיכים לשתות את הסיליקון שבחלב, עד
שלפתע הפרשה בכל זאת מתפרסמת, באמצעות כלי תקשורת אחר.

לאור משמעותם המשפטית של הכללים האתיים, כפי שהוסברו לעיל, בהחלט יש מקום לבדוק
את הטענה כי לצרכני החלב שבדוגמא שהובאה קמה עילת תביעה נזיקית בגין רשלנות, לא
רק נגד תנובה, אלא אף כנגד העיתון שלא חסם את המידע שהיה ברשותו; זאת לאור סעיף
4.ב. לכללי האתיקה, המחייב אותו לפרסם מידע שקיים עניין ציבורי בפרסומו, אפילו אם
בשל כך מאוים העיתון בחרם מודעות.

לגבי סעיף זה יכולה לצוץ שאלה מעניינת עוד יותר, לפי התסריט הדמיוני הבא:
לכתב מדיני בכיר נודע, סמוך לבחירות לראשות הממשלה, כי מצבו הבריאותי של מועמד
פופולרי הנו קשה ביותר, עד כדי כך שלפעמים הוא מאבד את צלילות דעתו או את עירנותו
- דבר היכול להוות גורם כבד משקל בעבור בוחר פוטנציאלי שלו. הכתב, מסיבות השמורות
עמו, לא מפרסם זאת. האם האזרח מן השורה, הבוחר הפוטנציאלי, שבחר באותו אדם לתפקיד
ראש הממשלה, יכול לתבוע את העיתונאי בעילה נזיקית של עוגמת נפש, או אחרת, בגין
רשלנות?

זכותם של אזרחים לתבוע לדין את העיתונות, והשאלה תהיה רק היכן להציב את הגבול,
תוקפו המעשי-משפטי של תקנון האתיקה יישאר בעינו.

מובן שהצעה זו, לשימוש נרחב בכללי האתיקה העיתונאית כקנה-מידה למבחנים משפטיים
מסוימים, יש לקבל בזהירות, ואין להציף מיד את בתי-המשפט בתביעות נגד עיתונים
ועיתונאים. איננו רוצים שהאיזון בין חופש הביטוי לבין אינטרסים אחרים ישתנה עוד יותר
לרעת חופש הביטוי. יש להביא בחשבון גם את הסכנה כי אם ייפתח פתח גדול מדי לפיקוח
משפטי על העיתונות, שייסמך על התקנונים האתיים, עשויים בתי-המשפט להגיע למסקנה
(מוצדקת, ככל הנראה) רי רשימת הכללים האתיים הקבועים בתקנון אתיקה מסוים אינה
בבחינת רשימה סגורה, ואז יוסיפו, כיד השיפוט היצירתי, עוד ועוד נורמות אתיות, אגב
דיונים בסוגיות משפטיות שעיתונאים מעורבים בהן. במקרה כזה באמת תהיה סכנה שכל
הרעיון של נורמות אתיות, שמקובל שהן נולדות מתוך הפרופסיה עצמה, ירוקן מתוכן.

הצעת מאמר זה היתה לפתח את המימד המשפטי של הכללים האתיים. פיתוח כזה תלוי
בציבור - שיבחין בהתנהגות בלתי-אתית של עיתון ובקישורו לנזק אמיתי שנגרם לו כתוצאה
מכך - ובבתי-המשפט, שישכילו להשתמש בתקנון האתיקה כקנה-מידה למבחנים משפטיים
קיימים. המטרה בהצעה זו היא להקנות תוקף מעשי יותר לכללי האתיקה העיתונאית, או
בלשון אחרת שהעיתונאים יתייחסו יותר ברצינות לאתיקה של הפרופסיה שבה הם עוסקים.
מנגד, על בתי-המשפט לעמוד על המשמר לבל ישמשו הכללים האתיים האלה ליצירת "מארבים"
לעיתונאים, בכל פעם שהם ייכשלו ולא יעמדו על קוצו של כלל אתי כזה או אחר, ולבל
יהפכו הכללים האתיים כשלעצמם לעילות משפטיות.

ביבליוגרפיה
 
ברק, א., 1997. "המסורת של חופש הביטוי בישראל ובעיותיה", דברים אחדים 1 (אביב):
33-26.
 
אבנור, ח., 1996. "שילוב של סוציאליזם וצנזורה", הארץ, 96.6.24, עמ' ב4.
 
הארץ, מאמר מערכת, 1996. "במה בלי כפייה", הארץ, 96.5.20, עמ' ב1.

הערות
 
1. ראו גם ברק 1997.
 
2. בג"צ 53/73 חברת קול העם בע"מ נ' שר הפנים פ"ד ז', 871, עמ' 884.
 
3. ת"א (י-ם) 89/172 פלוני נ' הכתב אלמוני ואח' פ"מ תשנ"ד (2), 397.
 
4. חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965, סעיף 15(4).
 
5. ת"א (י-ם) 89/172 פלוני נ' הכתב אלמוני ואח' פ"מ תשנ"ד (2) 397, עמ' 415.
 
6. שם.
 
7. פקודת הנזיקין תשכ"ח- 1968, סע' 35.
 
8. שם. סע' 36.
 
9. ע"א 89/751 מוסהפור ואח' נ' עו"ד שוחט ואח' פ"ד מו (4) 529.
 
10. שם, עמ' 534.
 
11. ע"א 86/37 לוי נ' שרמן פ"ד מד 4, 446, עמ' 463.
 
12. הנוסח האחרון של תקנון האתיקה המקצועית של העיתונות שאושר ע"י מועצת העיתונות.
 

 
 
 מקור:
 

"דברים אחדים", 2 סתיו 1997, עמ' 140-134, הוצאת מכון ון ליר
 
 











 

 
 



 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש