דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  אודות המגמה
  מקצוע תקשורת וחברה
  תוכנית הלימודים
  מערכים בתקשורת וחברה א
  מערכים בתקשורת וחברה ב
  מערכים בתקשורת וחברה ג
  מבניות בתקשורת וחברה ג
  מאמרים תיאורטיים
  מאמרים בנושא עיתונות
  מאמרים בנושא רדיו
  מאמרים בנושא טלוויזיה
  מאמרים בנושא פרסום
  موضوع الاعلام والمجتمع
  תקשורת אלקטרונית
  פרסום ויחסי ציבור
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

1,405,960 כניסות לאתר
תקשורת בחאקי

מאת: מרדכי נאור

התקשורת הצבאית, כמו לא מעט גופים ומוסדות בישראל, נולדה עוד לפני קום
המדינה. לאירגוני המחתרת בימי "המדינה שבדרך" היו ביטאונים ועיתונים,
וניסיון לא מבוטל ב"עיתונות צבאית" נרכש ביחידות העבריות בצבא הבריטי בעת
מלחמת העולם השנייה. לאחר קום המדינה, מקצת העיתונים המשיכו להתקיים. דומה
שבצה"ל, אימצו את אימרתו של יצחק שדה: "יש כי גם המילה הכתובה, האמורה
בזמן הנכון ובכוונה, משמשת נשק" (יצחק שדה, עלון הפלמ"ח, גל' 1941. 1).

הדוגמה הבולטת ביותר היא עיתון "במחנה". "עיתון חיילי צה"ל", כפי שהוא
מכנה עצמו עד היום, החל את דרכו כביטאון סניף ה"הגנה" בתל אביב וגיליונו
הראשון ראה אור ב - 1934. לאחר 14 שנה, בתחילת מלחמת העצמאות, החליט הפיקוד
העליון של ה"הגנה" להפכו לעיתון הארצי של הארגון, ומגיליון 129 הוא היה
לדו-שבועון, ולאחר מכן לשבועון, שעד מהרה היה לעיתון המרכזי של צה"ל, ונשא
מיספור חדש. עורכו הראשון היה הסופר משה שמיר.

"מערכות", כתב עת הגותי לנושאי צבא וביטחון, החל להופיע ב - 1939, ושמר על
מתכונת חודשית ולרוב דו-חודשית. כמו "במחנה" הוא עבר מה"הגנה" לצה"ל,
וממשיך להופיע עד היום, קרוב ל - 60 שנה ברציפות.

לגדנ"ע, המסגרת של ה"הגנה" לצעירים לפני גיוס, היו מספר ביטאונים,
ובתחילת 1948 החליף אותם "ניב עלומים", שלאחר מספר שנים שינה את שמו
ל"במחנה עלומים", ואחר כך ל"במחנה גדנ"ע". עיתון זה, במתכונת דו-שבועית
ומאוחר יותר חודשית, הופיע ברציפות עד שנת 1991 (פירוט הפירסומים
העיתונאיים של המחתרות, ראו במאמרי: "עיתונות המחתרת בארץ ישראל", קשר 9,
מאי 1991, עמ' 31-22).

איש אינו יודע בבירור כמה עיתונים צבאיים הופיעו מאז קום המדינה. מדובר
בוודאי במאות רבות, אם כי רק חלק קטן מהם נודעו בציבור, בעיקר משום
שמדיניות עורכיהם, והממונים עליהם בצה"ל, היתה להביאם לא רק לידיעת
החיילים והקצינים, כפי שמתחייב מעצם הופעתם במסגרות צבאיות, אלא גם לידיעת
הציבור הרחב. יתר על כן, עיתונים אלה הופצו תמורת תשלום למנויים אזרחיים
ואף נמכרו בחנויות ובקיוסקים לצד הפצתם בצה"ל ו/או ביחידות שאליהן כוון
הפירסום במיוחד.

לא ניתן למצוא "משנה סדורה" בנושא התקשורת הצבאית, ויש להסתפק איפוא
בפירורים מתוך מניפסטים של גיליונות ראשונים ורמזים פה ושם. דוגמה לכך
יכול לשמש הקטע הבא, הלקוח מתוך שנתון הממשלה תשט"ז:

בטאוניו המרכזיים של הצבא השבועון "במחנה" ותחנת השידור גלי צה"ל פיתחו
במיוחד את המדורים המוקדשים לאינפורמציה על הנעשה בצה"ל. בטאונים אלה
משרתים את מגמות החינוך בתוך הצבא הסדיר ומשמשים עם זאת אמצעים ראשוניים
לשיתוף חיילי המילואים בידיעת המתרחש בצבא. כן מביאים הבטאונים את דבר
בטחון המדינה אל האוכלוסיה כולה ובפרט אל הנוער. תפקידים דומים בהיקף קטן
יותר ממלאים בטאוני חיל האוויר, חיל הים, הנח"ל והגדנ"ע, וכן הפרסומים
הפנימיים של עוצבות ויחידות (סדירות ומילואים) (סקירה על צה"ל, שנתון
הממשלה תשט"ו, ירושלים 1955, עמ' 78).

להלן רשימה (לא מלאה) של עיתונים וביטאונים צבאיים שהופצו למנויים ונמכרו
במהלך השנים: "במחנה", "ביטאון חיל האוויר", "מערכות" (שלושת אלה ממשיכים
להופיע בעת פירסום מאמר זה, באמצע שנת 1999); "במחנה נח"ל", "במחנה
גדנ"ע", "מחניים" (עיתון הרבנות הצבאית), "סקירה חודשית", "צקלון",
"מערכות שריון", "מערכות ים", "עלי ים", "קשר ואלקטרוניקה".

העיתונים השונים הופיעו מטעמם של שלושה גורמים: "במחנה", "סקירה חודשית"
וביטאונים נוספים ראו אור מטעם גופי החינוך והתרבות של צה"ל, שהיו כפופים
לאגף כוח אדם (אכ"א), ושמותיהם השתנו במהלך השנים: מחלקת תרובת (מחת"ר),
קצין חינוך ראשי, קצין חינוך ונוער ראשי: "מערכות" ומספר פירסומים נוספים
וכן מאות ספרים הופיעו במסגרת "הוצאת מערכות", שהיא עד היום חלק ממחלקת
ההדרכה (מה"ד) של צה"ל; כל שאר העיתונים והביטאונים הצבאיים היו כפופים
ליחידות צבאיות שונות או לאגפים במשרד הביטחון (כדוגמת אגף הנוער והנח"ל).

סוד ההתמדה
לתקשורת הצבאית לא היו חיים קלים. פעמים רבות, מאז ראשית ימי המדינה
נשמעו קולות, בצבא ומחוצה לו, על כפילויות, חפיפות וביזבוז כספים, ואף
נכתבו מאמרים ששללו לגמרי את התפישה שצבא מוציא עיתונים, או מחזיק תחנת
שידור (שלוש דוגמאות: טוביה מנדלסון, "הגלים שהכזיבו - גם במלחמה ובימי
החירום לא הצדיקה תחנת השידור הצבאית את קיומה הנפרד", דבר, 12 בפברואר
1974; אורי פורת, "למי משדרים גלי צה"ל", ידיעות אחרונות, 13 באוקטובר
1977; דני בלוך "מי זקוק ל'במחנה'?", דבר, 2 באוקטובר 1992).

כמו כן לא היה ברור לגמרי הגיון הופעתם של העיתונים השונים, ומי שיחפש
מתאם בין גודלם וחשיבותם של היחידה או החיל לעיתון המופיע במטעמם, צפוי
להתאכזב. כך לדוגמה, "ביטאון חיל האוויר" הוא עיתון צבאי מצליח זה למעלה
מחמישים שנה, בעוד שמסגרת צבאית גדולה אחרת, גייסות השריון, לא הצליחה
מעולם להתמיד בהוצאת עיתון משלה.

את ההסבר יש לחפש בשני גורמים. הראשון קשור לנכונות מפקדת החיל או היחידה
הצבאית להקצות משאבים וכוח אדם להוצאת עיתון. הגורם השני קשור לאיוש. מספר
עיתונים זכו לטיפול מסור במיוחד מצידם של עורכים, שליוו אותם תקופה ארוכה
ושמרו על הופעתם הסדירה, בעוד שעיתונים אחרים, שסבלו מתחלופה גבוהה של
עורכים, לא החזיקו מעמד זמן רב. כמה דוגמאות: יצחק לבני היה דמות מפתח
בעיתונות הצבאית במשך יותר מעשרים שנה, שנתיים וחצי מהן ככתב צבאי, חמש
שנים כעורך "במחנה נח"ל" ו - 12שנים וחצי כעורך ראשי של "במחנה"; בשש השנים
האחרונות מתוכן היה גם מפקד גלי צה"ל. משה הדר ויהודה עופר ערכו את
"ביטאון חיל האוויר" במשך שנים ארוכות, כפי שעשה מנחם הכהן ב"מחניים".
מרדכי נאור, זאב ענר ויורם טהר לב ערכו את "במחנה נח"ל" ו"במחנה גדנ"ע"
(שבמשך כשלושים שנה, מאז 1962, הופיעו מטעם מערכת אחת) במשך שנים ארוכות.
את "במחנה" ליוו במהלך שנים רבות, בתפקידי עריכה, מאיר אביזוהר, שלמה
טנאי, שבתי רביב, יוסף אשכול, יהושע (יוש) הלוי ויוסף ארגמן ועוד.

ההתחלות, לרוב, היו צנועות למדי. בגיליון הראשון של ביטאון חיל האוויר
כתב מפקד החיל, אלוף אהרן רמז, כי לאחר שאנשי חיל האוויר רשמו דפים
מזהירים ב"פרשת מלחמת השחרור של עם ישראל", הגיעה העת לפרסם כתב עת, שבו
יובאו "הגיגינו והדי המלחמה, בטוי לכוחנו". ("ח.א., בטאון חיל האוויר
לישראל", גל' מס' 20, 1 בספטמבר 1948, עמ' 4).

עורכי העיתונים הצבאיים היו תחילה אנשי צבא. אך עם השנים "אוזרחו" רוב
התפקידים הבכירים בעיתונות הצבאית, אם כי מאז שנות השמונים חזר צה"ל ומינה
כעורך "במחנה" קציני צה"ל. העורכים אנשי צבא כאזרחים - נעזרו בכתבים
אזרחיים, אנשי העיתונות היומית והשבועית, שכתבו בהם הן כשירות מילואים והן
בתשלום, ולצידם התפתח מקצוע צבאי ייחודי: כתב צבאי: חייל או חיילת
המקדישים את כל תקופת שירותם לכתיבה בעיתון. אף שלא זו היתה מטרת העיתונים
הצבאיים, בדיעבד אנו יודעים שהתקשורת הצבאית היתה בית גידול לעיתונאים,
עורכים, שדרי רדיו (ובהמשך גם טלוויזיה), גרפיקאים, עורכי דפוס וצלמים. לא
פעם הושמעה הטענה, בעת שכלי התקשורת הצבאית הותקפו, שאין זה מתפקידם
להכשיר עיתונאים ושדרים לשוק האזרחי. הטענה אינה הוגנת, משום שבישראל, זה
שני דורות, מכשיר צה"ל בעלי מקצוע המאזרחים את ניסיונם הצבאי. למשל, טייסי
חיל האוויר העוברים ל"אל על"; למשל, מומחי מחשב בוגרי ממר"ם.

רשימת הכתבים הצבאיים שהיו לאנשי תקשורת בולטים בישראל יכולה למלא עמודים
שלמים. המקורות העיקריים היו, רוב השנים, גלי צה"ל, "במחנה", "במחנה
נח"ל", "במחנה גדנ"ע", "ביטאון חיל האוויר" ו"מחניים". הסופר חיים באר,
כשעוד קראו לו רכלבסקי, היה כתב ב"מחניים". הפרופסור זאב סגל, הפרשן
המשפטי של "הארץ", כתב ב"במחנה גדנ"ע", שהוציא מתוכו גם לא פחות משלושה
פזמונאים נודעים: דן אלמגור, יוסי גמזו ויורם טהר לב. גדעון סאמט עשה את
הסטאז' העיתונאי שלו ב"במחנה נח"ל", כמוהו כנחמן שי, עלי מוהר, מרדכי גילת
וד"ר שושנה אביגל, ואילו אורי דן, רם אורן, איתן הבר, אלי לנדאו ויחיאל
לימור היו כתבים ב"במחנה", כפי שעשו הרבה שנים מאוחר יותר יאיר לפיד
ועמנואל רוזן. עם "בוגרי" גלי צה"ל נימנים - וזו רשימה חלקית ביותר - רם
עברון, עודד בן עמי, רבקה מיכאלי, דליה מזור, אלון שליו, ארז טל, קובי
מידן, אברי גלעד ויעל דן.

אף רשימת הצלמים הצבאיים שהצמיחה העיתונות הצבאית מרשימה: לצד צלמים
"מבוגרים", כגון אברהם ורד, מיכה ברעם, בוריס כרמי ואלכס גל, יצאו מבית
הגידול הזה אבי שמחוני, אבי אוסטרובסקי, מיכאל צרפתי, מיקי אסטל ועוד
רבים.

"במחנה" הדובדבן שעל העוגה
אין ספק כי השבועון "במחנה" היה במשך שנים הדובדבן שבעוגת העיתונות הצבאית, עד שגלי צה"ל הצליחו ליטול ממנו את הבכורה.

"במחנה" היה עיתון החיילים, עיתון צה"ל. משה שמיר, עורכו הראשון בשנים
1948 ו - 1949, נשמע חד משמעי לגבי הכוונות בימי הבראשית:
הפיתוי להיות עיתון ככל העיתונים, או נכון יותר, שבועון ככל השבועונים,
היה תמיד גדול, אך דומני שלא אטעה הרבה אם אקבע, כי בשנותיו הראשונות לא
ניסה "במחנה" להתחרות בעיתונות הכללית, אלא ראה את קהל היעד שלו בחיילים
ואת משימתו החינוכית כקווי הנחיה הראשיים לאופיו ולתוכנו" (משה שמיר,
ראיון ל"במחנה", 10 ביוני 1987).

אך כבר מראשיתו פזל שבועון צה"ל גם לעבר הקהל האזרחי, תוך שעורכיו מודעים
לסתירה הפנימית שבין עיתונות צבאית, עם צנזורה ודוברות, לעיתונות האזרחית.
אלפי גיליונות נמכרו בשנות החמישים בקיוסקים, לצד אלפים נוספים ולאחר זמן
גם רבבות שהיו מנויים עליו. משנות השישים ואילך חויב כל קצין בקבע וכל
אזרח עובד צה"ל לחתום על השבועון, ומי שסירב היה צריך לעבור מסכת לא קלה
של מילוי טפסים.

שנותיו הנאות של "במחנה" היו במחצית הראשונה של שנות החמישים, בעת שצה"ל
יצא לשורה ארוכה של פעולות גמול נגד המחבלים דאז, ה"פידאיון" (מתאבדים),
שחדרו מגבולות מצרים וירדן. לפי הנחיית הרמטכ"ל משה דיין, רק לצוות
"במחנה", שכלל לרוב את הכתב אורי דן והצלם אברהם ורד, הותר להצטרף ללוחמים
שפעלו מעבר לגבול, ולהביא את החומרים ה"חמים" תרתי-משמע כתבה וצילומים,
שפורסמו, כמובן, בלעדית ב"במחנה".

העיתונות היומית געשה וזעמה. "במחנה" ראה אור רק פעם בשבוע, אך החומר
המתין עד להופעתו, ובמשך תקופה ארוכה הוצע לעיתונים להיעזר בו רק לאחר
שיתפרסם ב"במחנה". עורכי העיתונים, הכתבים הצבאיים ונשיאות ועדת העורכים
כתבו פעם אחר פעם לדובר צה"ל ולרמטכ"ל וללא הועיל.

תא הסופרים הצבאיים, כפי שכונו אז הכתבים הצבאיים, באגודת העיתונאים,
שיגר בסתיו 1955 מכתב חריף לדובר צה"ל, אל"מ נחמיה ברוש, בעקבות
דיון-חירום של חבריו:
תרעומת כללית הובעה על ידי הסופרים הצבאיים על ההעדפה השיטתית של השבועון
"במחנה" על העיתונות היומית. בקשר לכך צוינו מקרים רבים של השהיית ידיעות
ותיאורי מאורעות בעלי חשיבות ועניין לציבור הרחב, עד להופעת הגליון הקרוב
של "במחנה", שקיבל זכות בלעדית לטפל בנושאים אלה.

האסיפה קבעה שהעיתונות היומית נתונה במצב מוזר, כשעליה לשאוב ידיעות
ותיאורים על מאורעות בטחוניים חשובים ביותר מ"במחנה", ההופך לעיתים קרובות
למקור אינפורמציה יחיד. מנוי וגמור עם הסופרים הצבאיים להפסיק את ציטוט
"במחנה" על נושאים אלה, אם תוך זמן קצר לא יחול שינוי באפליה זו. (ארכיון
צה"ל (להלן" א"צ), חטיבה626/57, תיק 50, מכתב מ - 30 בספטמבר 1955, בחתימת
ועד תא הסופרים הצבאיים: חביב כנען, נפתלי לאו (לביא) ושמואל שניצר).

ב - 1 בנובמבר 1955, בעוד ההכנות לפעולת הגמול בסאבחה (באזור ניצנה) נכנסות
להילוך גבוה, התברר לעורכי העיתונים, שגם הפעם לא יוזמנו הכתבים הצבאיים
ללוות את הלוחמים. ועדת העורכים, בחתימת מיכאל אסף, יו"ר, ומשה רון,
מזכיר, כתבה לרמטכ"ל: "בנסיבות הקיימות הועלתה הצעה לבטל את התפקיד של
סופרים צבאיים בכלל" (שם, שם).

אף צלמי העיתונות חשו עצמם מקופחים. במכתב ששיגרו דוד רובינגר ופאול
שלזינגר בשם הצלמים האזרחיים, הם מחו על העדפת צלם "במחנה" בפעולת הגמול
נגד הסורים בצפון-מזרח הכינרת ב - 11בדצמבר 1955. "בו בזמן שכתבי וצלמי
'במחנה' הוזעקו עוד לפני הפעולה, לא ניתנה לחברינו אפשרות לצלם אפילו
למחרת", קבלו הכותבים (שם, מכתב למנהל לשכת העיתונות הממשלתית, מיכאל
ארנון, מיום 19 בדצמבר 1955, עם העתק לדובר צה"ל).

בספטמבר 1956 עדיין לא נמצא פתרון להעדפת "במחנה" בסיקור פעולות הגמול.
לאחר שהכתבים הצבאיים לא ידעו כלל על הפעולה נגד משטרת ג'רנדל בדרום ירדן,
איימה נשיאות ועדת העורכים על הרמטכ"ל דיין, שעורכי העיתונים שוב לא יוכלו
להבליג על העדפת "במחנה", ו"אם לא נשמע בימים הקרובים על הסדר המניח את
הדעת, נהיה נאלצים להפסיק עבודתם של הסופרים הצבאיים עד לבירור העניין עם
המוסדות המתאימים" (א"צ, חטיבה 776/58, תיק 34, מכתב מ - 25 בספטמבר 1956).

הרמטכ"ל דיין הסביר במכתב ששיגר לעורך "מעריב", אריה דיסנצ'יק, כי לא
מדובר ב"אפליה":
כבר אמרתי בעבר, ורוצה אני לחזור ולהדגיש, כי כל עוד יש לצבא עיתון משלו,
(ההדגשה במקור) טבעי שעיתון זה יהנה מעדיפות ואמון (תמורת חובות ומגבלות)
שאינם נחלת העיתונים האחרים (שם, שם).

לא תמיד היה דיין אדיב בתשובותיו. כשכתב לו מזכיר מערכת "דבר", חיים
גליקשטיין, כי העיתון שוקל לבטל את משרת הכתב הצבאי, המיותר בשל העדפת
"במחנה", השיב לו דיין בארסיות: "אם מערכת 'דבר' סבורה שבמצב הנוכחי לא
כדאי לה להחזיק כתב צבאי היא יכולה לפטרו..." (מכתב גליקשטיין מ - 21
בספטמבר 1956; תשובת דיין מ - 4 באוקטובר 1956, שם, שם).

אורי דן, כתב "במחנה" שהצטרף לרוב פעולות הגמול וצנח עם הצנחנים ליד מעבר
המיתלה במבצע "קדש", סבור כי יש הגזמה רבה בנכונות של צה"ל לשיתוף כתב
וצלם "במחנה" בפעולות הקרביות: "איש לא שלח אותי לצנוח במיתלה עם גדוד
הצנחנים 890 ב - 29 באוקטובר 1956, ולפני כן לצאת עם הצנחנים בפיקודו של
אריאל שרון לפעולות הגמול. שלחתי את עצמי". לדעתו, זאת היתה עיתונות
מגויסת מרצון, לא רק בגלל שירות החובה, "אלא בגלל החובה למדינה וללוחמיה.
זה המעט שיכול היה לתרום כתב צבאי".

דן מספר, כי ההתעקשות שלו, של עמיתו הצלם אברהם ורד, והתמיכה הבלתי
מסויגת שקיבלו מעורך "במחנה" דאז, מאיר אביזוהר וסגנו מרדכי ברקאי, יצרו
נורמה חדשה בסיקור פעולות קרביות. היה גם די קשה לשכנע את מג"ד הצנחנים
אריאל שרון לצרף את השניים לפעולות הגמול. לעומת זאת, הרמטכ"ל דיין - אומר
אורי דן ממרחק השנים - "ייחס חשיבות רבה לכתבות הקרביות שלנו שצוטטו לאחר
מכן בתקשורת הכללית בישראל ובעיתונות הבין-לאומית. הופתעתי והסמקתי
כשהרמטכ"ל דיין הסביר עד כמה חשוב היה הצורך לגבש את רוח הלחימה של צה"ל
והעם לקראת מבצע 'קדש', והוסיף: גם הכתבות ב'במחנה', של אורי דן ואברהם
ורד, תרמו לכך." (אורי דן, "עיתונות מגויסת", במחנה, גיליון מיוחד "50
שנות במחנה", 1 במאי 1998).

הרוחות בקרב ראשי העיתונות האזרחית נרגעו לאחר מערכת "קדש" בשלהי אוקטובר
- תחילת נובמבר 1956. פעולות הגמול הופסקו למספר שנים, והבעיה נפתרה כמו
מאליה.

"במחנה" בלבוש אזרחי
שנות הרגיעה מ1957- ואילך, לא היטיבו עם "במחנה". נושאי הביטחון לא היו
מסעירים והשבועון הירבה לעסוק בנושאים אזרחיים. בשלהי 1961 החליטה מפקדת
קצין חינוך ראשי, המו"ל למעשה של העיתון, "לנער" אותו. יצחק לבני בן ה - 27,
מי שערך את "במחנה נח"ל" בחמש השנים הקודמות, נקרא ליטול עליו את עריכת
"במחנה". לראשונה היה לעיתון צה"ל עורך שאינו קצין-צבא (בשנות ה50- ערכו
אותו הרס"נים מאיר אביזוהר, בשתי תקופות כהונה, שלמה טנאי ושבתי רביב).

תוך מספר שבועות שינה "במחנה" את אופיו וצורתו. "הכותרות היו יותר
עיתונאיות, הנושאים יותר אזרחיים, הגרפיקה השתנתה. זה יצר מיד הרגשה של
רעננות. כמובן שהיו ששאלו: מה לזה ולצבא?" נזכר לבני.

הקו שהינחה אותו, קודם במסגרת המצומצמת יחסית של "במחנה נח"ל", ועתה בבמה
הראשית, ב"במחנה", היה להשתמש ככל האפשר במוטיבים מגזיניים. כיוון שנושאים
פוליטיים לא היו אפשריים, הוא מצא להם תחליפים: צילומים גדולים, כתבות
רקע, כתבות היסטוריות, דיוקנאות, כתבות מצויירות, כל אותם דברים
שהעיתונאים היומיים, ואף השבועונים של הימים ההם, כמעט שלא עשו אותם.
"במושגים ישראליים יצרנו ז'אנר חדש", אומר לבני ואינו מבקש להצטנע.
"הגרפיקה שיחקה תפקיד מרכזי. הרבינו גם בכותרות מושכות, עם משחקי מילים.
בסך הכל היו 8-6 נושאים, לאו-דווקא צבאיים. הסיסמה שלנו היתה: עיתון לא על
הצבא, אלא לצבא, לחיילים." (ראיון עם יצחק לבני, 21 בפברואר 1999).

ראשי צה"ל לא ידעו תחילה איך להתמודד עם השינוי. "במחנה" קיבל אופי אזרחי
למדי, תוך שהוא מגייס לשורות הכותבים, הצלמים והציירים את מיטב האליטה
התרבותית בארץ. אבל ההצלחה לא היתה יתומה וגם בצה"ל ביקשו להתברך בה. קצין
חינוך ראשי במחצית הראשונה של שנות השישים, מרדכי (מורל'ה) בר-און, נתן את
ברכתו לשינויים, ולבני המשיך בדרכו והיה כאמור העורך בעל הוותק הארוך
ביותר ב"במחנה" - כשתים-עשרה וחצי שנים.

לבני סבור, של"במחנה" של שנות השישים הראשונות היתה השפעה על עיתונים
אחרים מסוגו, כמו "מוסף הארץ" שהחל להופיע ב - 1963בעריכתו של נתן דונביץ',
ומוספי סוף השבוע של "מעריב" ו"ידיעות אחרונות". בזמנו של לבני עלתה
התפוצה מכ - 20 אלף עותקים ל - 80 אלף, אם כי חלק לא מבוטל ממנה נבע מ"החתמה
מרוכזת" (אנשי קבע, אזרחים עובדי צה"ל, תעשיות ביטחוניות ועוד).

בין 1967 ל - 1974 היו המערכות של "במחנה" וגלי-צה"ל מאוחדות, תחת הנהגתו
של יצחק לבני, שנשא בתואר "מפקד גלי צה"ל והעורך הראשי של במחנה". בראייה
לאחור, אין יוסף ארגמן, בימים ההם כתב ובשנים מאוחרות יותר סגן עורך
השבועון, מסתיר תסכול-בדיעבד על "הימים הטובים ההם":
כל העיתונות כתבה אז כמו "במחנה". כולנו היינו עיתונות מגויסת. אהבנו את
הצבא. הערצנו את הגנרלים. השתתפנו באלבומי הנצחון ותרמנו למיתוס המתגבש
סביב הלוחם הישראלי... אין ספק כי בעקיפין הנחנו לבנה בחומת זחיחות-הדעת
המטופשת שהוליכה לאסון מלחמת יום הכיפורים... (יוסף ארגמן, בין הכותל
לדקר, "50 שנות במחנה").

לבני עזב ב - 1974והיה למנכ"ל רשות השידור. יוסי אשכול שהחליפו מילא את
התפקיד יותר משמונה שנים, ועם סיום תפקידו הסתיימו יותר מעשרים שנה של
עורכים-אזרחים וחזרו ל"במחנה" עורכים-קצינים. יחד איתם חזר, באופן
פרדוקסלי, המתח עם המערכת הצבאית. בין 1982 ל - 1999 מילאו תפקיד זה הסא"לים
עודד פלדמן, אבי לבסקי, אהוד פראוור, יצחק טוניק, חנוך קפצן, אור-לי להט,
אפי מלצר ורוני גילה. רק בתחילת 1999 מונה אזרח (קצין במילואים) רמי קדר,
וזאת לאחר תקופת מתח ממושכת עם צמרת צה"ל.

ראיונות עם גדולי המדינה
לצד "במחנה", שהיה כל השנים הבולט בעיתונים הצבאיים, זכו בתקופות מסוימות
גם עיתונים אחרים להצלחה לא מבוטלת. "ביטאון חיל האוויר" היה שונה
מעיתונים צבאיים אחרים במספר מאפיינים. ראשית, הוא הופיע בפורמט קטן, דמוי
חוברת, בניגוד לרוב העיתונים האחרים, שביקשו להידמות ל"מגזינים", דהיינו
שבועונים ודו-שבועונים ישראליים וזרים. מאפיין נוסף היה התוכן: כתב עת זה
לא הסתפק בנעשה בחיל האוויר הישראלי, אלא היה בו הרבה "ניחוח של חו"ל"
בצורת פרשיות צבאיות ואזרחיות הקשורות לטיסה ומטוסים, קוריוזים על הנעשה
בחילות האוויר בעולם וקריקטורות זרות. והעיקר: במשך שנים זה היה העיתון
הצבאי היחיד שצירף לגיליונותיו דגמי-מטוסים (מקרטון) להרכבה, וזכה לאהדה
ניכרת בקרב בני הנוער בתקופה שלפני המחשב האישי, האינטרנט והווידאו.

"במחנה גדנ"ע" היה בשנות החמישים "עיתון הנוער" של מדינת ישראל, ברוח
מאמציו של ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון, דוד בן גוריון, להפוך את הגדנ"ע
לתנועת נוער ממלכתית. הוא הופיע כדו-שבועון, ולצידו פעלה מערכת מיוחדת
שהוציאה עיתונים לנערים עולים (בניקוד) - "למתערים" ו"באהלי גדנ"ע".
העיתון סבל ב - 1957מפרישתם של העורך ראובן ינאי וכמה מאנשי המערכת
שהשתחררו מצה"ל, והקימו עיתון מתחרה - את "מעריב לנוער", שמאז ואילך התחרה
עם "במחנה גדנ"ע" על אותו פלח שוק. מ - 1962ואילך יצא העיתון בתדירות
חודשית מטעמה של מערכת משותפת לו ול"במחנה נח"ל", במסגרת אגף הנוער והנח"ל
במשרד הביטחון.

בשנות השישים והשבעים היתה לעיתון תפוצה גדולה למדי - בסביבות 15 עד 20
אלף עותקים, שחלק ניכר מהם הופנה למסגרות של מערכת החינוך, שהיו קשורות
לגדנ"ע. במהלך השנים טיפח העיתון עשרות רבות של כתבים צעירים, שחלקם נקלט
בעיתונות הצבאית לסוגיה לאחר גיוסם, ואחרים עשו חיל בעיתונות האזרחית.

"במחנה נח"ל" החל להופיע בתחילת שנות החמישים, והוא ראה אור בצורה סדירה
כירחון במשך יותר מארבעים שנה, וכיוון את עצמו לחיילי הנח"ל, לחניכים
הבוגרים של תנועות הנוער החלוציות שהתחנכו לשרת בנח"ל, ולאנשי ההתיישבות
העובדת. תפוצתו נעה בשנות החמישים והשישים בין 8,000 ל- 15,000, והיו
תקופות שהעיתון נמכר בקיוסקים בהיקף של 500 עד 1000 עותקים לגיליון.
באמצע 1960, לדוגמה, הודפס העיתון בקרוב ל - 10,000 עותקים, לפי הפירוט הבא:
מנויים בודדים 1,954; מנויים מרוכזים 4,370; חוברות לפיקוד הנח"ל 2,001;
חוברות ליחידות צה"ל 1,043; קיוסקים 500; מערכת 150 (מכתב משה קשתי, סגן
ראש אגף הנוער והנח"ל, מיוני 1960 (אין תאריך מדויק), ב907/3, א"צ, חטיבה
1508/1993, תיק 205). מאוחר יותר, עקב הצטמצמות הנח"ל, פחתה גם התפוצה.

העיתונים הצבאיים, ובמיוחד אלה שנמכרו לציבור הרחב, בקיוסקים ולמנויים,
ראו עצמם עיתונים לכל דבר. הם נהגו לכלול בין עמודיהם כתבות כלליות, מדורי
תרבות ואמנות, וכן ראיונות לא רק עם בכירי צה"ל, אלא גם עם ראשי המדינה.
כך, למשל, בגיליונות החגיגיים של "במחנה" ועיתונים צבאיים אחרים, במיוחד
לקראת יום העצמאות וראש השנה, רואיינו לא פעם נשיא המדינה, ראש הממשלה
ושרים, לצד ראיונות עם הרטמכ"ל ואלופי צה"ל. "במחנה נח"ל" נהג לראיין
סופרים כגון ס. יזהר, משה שמיר, אך גם את ש"י עגנון, וספק אם ראיון לקראת
ראש השנה (תשכ"ב - 1961) עם הרב זלמן סורוצקין, ראש מועצת גדולי התורה של
אגודת ישראל, יכול היה להתפרסם בשנים מאוחרות יותר בעיתון צבאי. ("הצום
משפיל את החטא העיקרי הגאווה", במחנה נח"ל, 118 (12), ספטמבר 1961).
הראיון האחרן עם דוד בן גוריון, בשנת 1973, ראה אור על דפי "במחנה גדנ"ע".
העיתונים הצבאיים גם התחרו ביניהם בהזמנת שערים מציירים ידועים, כגון נחום
גוטמן, ראובן רובין, יוסל ברגנר ושמואל בק. מיותר לציין, שכמנהג הימים
ההם, הציירים נתנו את הציורים ללא תמורה.

מבחינת ה"סלבריטיס", אם כי בתחומי הרוח והדת, היה מקום של כבוד
ל"מחניים", עיתון הרבנות הצבאית. הוא נהג לכלול בין עמודיו סיפורים,
שירים, רשימות, משאלים וראיונות שלו עם גדולי הרבנים והסופרים, כגון אורי
צבי גרינברג וש"י עגנון. דומה כי העיתון ניסה, ובהצלחה לא מבוטלת, להקים
גשר בין הציבור הדתי והמסורתי לבין התרבות הישראלית הכללית, ועולם
האקדמיה. גיליונות "מחניים" הופיעו במשך יותר מעשרים שנה, ויש בהם חומר
עשיר ומגוון על מנהגי חג ומועד, פרקים בקורות העם היהודי בעבר ובהווה,
וסיפוריהן של קהילות ישראל בעולם. (על "מחניים", או: עקיבא צימרמן,
'מחניים', סיפורו של כתב עת צבאי דתי", קשר 12, נובמבר 1992, עמ'
115-108).

הדעיכה
בשנות השבעים החלה דעיכה איטית אך קבועה של רוב העיתונים הצבאיים, וחלק
מהם נסגר. "מחניים" כבר הוזכר. גם "מערכות ים", שראה אור שנים רבות במסגרת
בית ההוצאה של "מערכות", חדל להופיע ב - 1973. באותה שנה הגיעה לקיצה גם
הוצאת "מערכות שריון", שהופיע מאז 1961.

אך היו עיתונים וכתבי עת שהמשיכו להופיע: "מערכות", "סקירה חודשית",
"במחנה נח"ל", "במחנה גדנ"ע", "צקלון", "קשר ואלקטרוניקה", "מערכות חימוש"
ועוד, ואליהם נוספו מדי פעם, בשנות השמונים, עיתונים חדשים, אם גם מעטים,
כגון "ביטאון חיל הרפואה" ו"חמנית" (ביטאון חיל המודיעין). ב - 1982החל
להופיע "JOURNAL. F.D.I" תקופון בשפה האנגלית שיועד לאנשי ממשל, עיתונאים
וקציני צבא, בעיקר בארצות הברית, שגילו עניין לקבל חומר שוטף על צה"ל. גם
"במחנה" הוציא מהדורה באנגלית, שמטרתה היתה לשמור על הקשר עם אנשי
מילואים, "יורדים" בארצות הברית, שבהומור הצה"לי כונו "חיילי אוגדת
ההדסון".

כללית ניתן לקבוע, כי בעוד שבישראל הקטנה והענייה של שנות החמישים
והשישים מילאו העיתונים הצבאיים חסר והיו גורם מרענן בנוף העיתונות הדל
למדי, בעיקר זה הפריודי, לא כך היו הדברים משנות השמונים ואילך, מול השפע,
בעיקר בעיתוני השבת, ושורה ארוכה של תקופונים צבעוניים, התקשו העיתונים
הצבאיים לשמור על מעמדם. מה גם שיותר ויותר הם נתפשו כ"עיתונים מטעם",
ולגבי "במחנה" (ולא רק הוא) רווחה הדעה, כי רבים ממנוייו "לא פותחים את
הסיכה" (המחברת את הגיליון הסגור המגיע בדואר).

לכך יש להוסיף את אי-הנחת שהיתה בצה"ל מרוב ביטאוניו. משנות השמונים
ואילך, מדי כמה חודשים או שנים, עלה "במחנה", ולעיתים גם עיתון צבאי אחר,
לכותרות לאו דווקא בצורה חיובית. בשנת 1983 פירסם "במחנה" את דו"ח אסון
הפיצוץ בבית הממשל בצור. כתוצאה מכך הושעה עורכו, עודד פלדמן, ועורך מדור
החדשות וכתבת הועמדו לדין; ב - 1986עצר קצין חינוך ראשי, תא"ל נחמיה דגן,
את הדפסת העיתון, כדי לתקן כתבה על פעולת אנטבה; ב - 1992פורסם כי 10,000
עותקים של "במחנה" הושמדו בגלל טעות בכתבה על פעילות צה"ל ברצועת עזה;
(ידיעות אחרונות, 4 במאי 1992). חצי שנה לאחר מכן, בסתיו 1992, זומן עורך
"במחנה", אור-לי להט, אל הרמטכ"ל לבירור, לאחר שבשבועון נמסר כי מפקד
סיירת גולני הודח מתפקידו. (שם, 5 באוקטובר 1992). לכך יש להוסיף
התפטרויות ופיטורים של עורכים. וכאמור, הבעיות ב"במחנה" התרבו משעברה
העריכה מידיים אזרחיות לידיים צבאיות.

כתוצאה מ"קילקולים" אלה, הודק הפיקוח על "במחנה". גם קודם לכן הוא היה
מפוקח למדי, אך עתה, ככל שידוע, הוא נקרא לפני הדפסתו על ידי ראש אכ"א,
דובר צה"ל וקצין חינוך ונוער ראשי - עבודה שגרמה לא אחת לעיכובים ואף
לדחיות ממושכות בהופעתו. למעשה עבר העיתון "דיברור" קבוע, ש"משמעותו התאמת
הטקסטים שיופיעו בעיתון לתדמית צה"ל כפי שרואים אותה קציני צה"ל הבכירים,
ובראשם ראש אכ"א". (אלדד יניב, מי שהיה העורך בפועל של במחנה באמצע שנות
התשעים, בראיון לעיתון דבר, 2 בינואר 1996, במסגרת המאמר "פוסלים בלבד"
מאת גיא לשם).

בצה"ל הושמעו גם טענות קשות נגד החובה לחתום על "במחנה" ובתחילת 1997
הגישו מספר עורכי דין מהפרקליטות הצבאית הראשית עתירה לבג"ץ, וביקשו לבטל
את המנוי שניכפה עליהם. צה"ל ו"במחנה" הודיעו שהם מוותרים על עימות משפטי,
ומ - 1ביולי 1997 לא ינוכה עוד הסכום הקבוע (בעת ההיא 17 ש"ח) עבור המנוי
החודשי ממי שאינו מעוניין בכך. חודש לפני כן נשלחה לרבבות המנויים (אנשי
קבע, גימלאי צה"ל, אזרחים עובדי צה"ל ואחרים) פנייה ובה הם נתבקשו לציין
אם הם רוצים להמשיך ולקבל את העיתון, או להפסיק את המנוי. יותר מ - 20%
החליטו שלא להמשיך, וב"במחנה" ראו בנתון זה הצלחה גדולה. מאוחר יותר
התייצב המספר על כ- 50% ממספר המנויים הקודם. בתחילת 1999 עמד מספר
הגיליונות המודפסים על 30 אלף.

סגירת רוב העיתונים הצבאיים
בתחילת שנות התשעים היו בישראל, בהתאם לממצאי ועדה שהקים שר הבטחון יצחק
רבין, 33 ביטאונים צבאיים, לא כולל "במחנה", שעלות הוצאתם הגיעה למיליוני
שקלים. "במחנה", באותם ימים, כיסה את עצמו והתנהל כ"משק סגור", כאשר
הכנסותיו באות מדמי המנוי וממודעות.

באביב 1991, זמן קצר לאחר שאהוד ברק נכנס לתפקידו כרמטכ"ל, הוא הודיע כי
בעקבות עבודת מטה שנעשתה, החליט צה"ל לסגור 30 ביטאונים ולהשאיר שלושה
בלבד: "במחנה", "מערכות" ו"ביטאון חיל האוויר". המחאות בכתב ובעל-פה, ואף
ה"לובינג" שערכו הנפגעים בקרב אישים פוליטיים לא עזרו. העיתונות הצבאית
בישראל, ברובה הגדול - לפחות מבחינה מספרית - היתה לנחלת העבר. אשר
ל"במחנה", הרמטכ"ל החליט להקנות לו מתכונת חדשה, ש"תיתן ביטוי למגוון
הזרועות והחילות בצה"ל. קצין משטרה צבאי ראשי, למשל, יוכל אם ירצה לפרסם
הודעה מטעמו ב'במחנה'. כך יועמד העיתון לרשות כל ראשי החילות בצה"ל" (איתן
רבין, "צה"ל סגר כ - 30 ביטאונים", הארץ, 20 במאי 1991). בפועל הדבר לא קרה,
והשבועון המשיך לנהוג כמקודם, תוך מאמץ של עורכיו להוציא עיתון לכל דבר,
באילוצים הצבאיים הרגילים.

החלטה אחרת, שאף היא התבררה כבלתי ישימה, נגעה למודעות. על "במחנה"
ו"ביטאון חיל האוויר" נאסר לפרסם מודעות, "מסיבות אתיות ומשפטיות"(?).
"מערכות" היה פטור מבעיה זו עוד קודם לכן. עם הזמן התברר כי הכללת מודעות
בתשלום היא כורח תקציבי, אחרת יהא על תקציב הביטחון להקצות מיליונים
להוצאת שני העיתונים, וההוראה בוטלה.

יומון לצה"ל?
תדירותו של עיתון מעידה בדרך כלל על חשיבותו ומרכזיותו. גוף או ארגון
המצליח להוציא שבועון, קל וחומר יומון, רואה בכך הישג גודל יותר מאשר
הוצאת דו-שבועון או ירחון. צה"ל, כאמור, הוציא במהלך השנים מספר שבועונים
(ו"במחנה" בראשם) והרבה תקופונים בעלי תדירות קטנה יותר, אולם לפחות
בעשרים שנותיו הראשונות עלו מדי פעם בדיונים פנימיים הצעות להוציא גם
יומון צה"לי. נראה שהניסיון הבריטי והאמריקני בהוצאת יומונים לחיילים
במלחמת העולם השנייה עמד מאחורי הרעיון הישראלי.

ההצעה הראשונה, עד כמה שידוע, היא מספטמבר 1949. בשלהי תקופת הרמטכ"לות
של יעקב דורי נערך דיון אצל שר הביטחון דוד בן גוריון "לבירור שאלות
הפעולה התרבותית בצבא הגנה לישראל" ועלה בה נושא היומון הצה"לי. בדיון
נכחו (לפי הפרוטוקול) הרמטכ"ל דורי, שר החינוך והתרבות זלמן שז"ר, עוזר שר
הביטחון שאול אביגור, ראש שירות התרבות בצה"ל, סא"ל יוסף קרקובי, איש
שירות התרבות, המשורר זאב אהרן, לימים קצין חינוך ראשי, אליהו (אליק)
שומרוני, ראש אגף הנוער והנח"ל במשרד הביטחון והעיתונאית ברכה חבס.

נושא הדיון, כאמור, היה הוצאת יומון צבאי. בן גוריון הביע מיד בתחילת
הדין תמיכה נלהבת. הרמטכ"ל דורי הצטרף אליו. בן גוריון הסביר, שלדעתו מן
הראוי ש"במחנה" ימשיך להופיע, כ"הוספה שבועית, מצוירת כולה", ליומון.

זאב אהרן גילה למשתתפי הדיון כי בשירות התרבות כבר החלו דיונים להוצאת
העיתון. סא"ל קרקובי דיווח כי צה"ל מוציא מדי חודש 3,000 ל"י כדי לרכוש
עיתונים לצבא, וסכום זה יוכל כמובן להיחסך. בן גוריון העיר בציניות, שהנזק
הנגרם על ידי העיתונים היומיים מגיע ל - 20,000 ל"י לפחות, והוא ייחסך אם
צה"ל לא ירכוש יותר עיתונים אלה. לדעת בן גוריון, אל לו לצה"ל לתת את
עיתונו לחיילים בחינם. מוטב לגבות סכום קטן, "אפילו חצי גרוש", והעיקר:
"נפסיק את נתינת העיתונים (האזרחיים) חינם."

השר שז"ר, מי שכיהן במשך שנים כעורך היומון "דבר", הביע את דעתו שעל
היומון הצבאי להיות עיתון לכל דבר, "עם טלגרמות וכו'". הוא הציע למוכרו גם
בקיוסקים. לבן גוריון הרעיון לא נראה. הרטמכ"ל דורי רמז שהבעיה העיקרית
תהיה הרכבת מערכת. שז"ר, שהיה ידוע בהתלהבותו, הכריז מיד: "מר דורי, מסביב
לשולחן זה יושבת המערכת." בן גוריון העיר שהחלטה להוציא יומון של צה"ל
צריכה להתקבל ב"איזה שולחן רחב יותר" (ממשלה?). (פרוטוקול הישיבה, ארכיון
בן גוריון (אב"ג), המרכז למורשת בן גוריון, שדה בוקר, חטיבת
פרוטוקולים/פגישות, 19 בספטמבר 1949. הפרוטוקול במלואו הובא בגיליון 1 של
"קשר", מאי 1987, עמ' 98, תחת הכותרת: "כשצה"ל רצה להוציא יומון...".)

בכך הסתיים הדיון. לא ידוע אם היה לו המשך. כנראה שלא. ביומנו האישי של
בן גוריון נזכר הנושא בקצרה:
19.09.49 אה"צ דנו על פעולה תרבותית בצבא. השתתפו זאב צרנצקי (אהרן), יוסף
קרקובי, שז"ר, אליק (שומרוני), ברכה חבס, שאול (אביגור), אליהו כהן
(דמשקאי) מחולתה, אהוביה (מלכין), יעקב (דורי), יזהר (סמילנסקי?). שאול
הציע הוצאת עיתון יומי לצבא, דבר שנראה לי מאוד, אם כי כרוך בקשיים
גדולים, פנימיים וחיצוניים. (יומן בן גוריון, 19 בספטמבר 1949, א"צ).
(ייתכן שהמשתתפים האחרים, כפי שמפורט ביומן בן גוריון, הוזמנו לסעיפים
נוספים בדיון, ולא השתתפו בשיחה על הוצאת היומון).

באמצע שנות החמישים, כשגבר המתח הביטחוני ונערכו פעולות הגמול, שוב עלה
הנושא על סדר היום. במרס 1955 פנה מזכיר ועדת העורכים, משה רון, לרמטכ"ל
משה דיין, וביקשו להגיב על ה"שמועות שצה"ל רוצה להוציא עיתון יומי במקרה
של שעת חירום." כן נתבקש הרמטכ"ל לקבל משלחת של הוועדה. משה רון הסביר, כי
ראשי הוועדה הומרצו לפנות לרמטכ"ל על ידי עורך "הארץ", גרשום שוקן, שגם
אליו הגיעו השמועות הנ"ל. (א"צ, חטיבה 626/57, תיק 30. מכתב מ - 23 במרס
1955). לאחר שבועיים כתב רל"ש הרמטכ"ל, רס"ן אלי זעירא, לדובר צה"ל, שישיב
למשה רון על פנייתו. בהמשך התיק לא הופיעו פרטים נוספים, ונראה שגם הפעם
ירד הנושא מעל הפרק.

כעשר שנים לאחר מכן, באמצע שנות השישים, שוב היו שמועות על כוונת צה"ל
להוציא יומון. גם הפעם נותרו הדברים בגדר שמועה בלבד. (מידע אישי של
המחבר, בימים ההם עורך של שני ירחונים צבאיים).

גלי צה"ל
אף שמאמר זה מוקדש רובו ככולו לתקשורת צבאית "כתובה", דומה שלא ניתן
להתעלם מגורם תקשורתי צה"לי נוסף, המטביע את חותמו על התקשורת הישראלית זה
קרוב לחמישים שנה. הכוונה, כמובן, לגלי צה"ל, תחנת השידור של צה"ל.

השידור הראשון של גלי צה"ל היה ב - 25 בספטמבר 1950, וכדברי ראש הממשלה ושר
הביטחון, דוד בן גוריון, בשידור הבכורה, "המשדר הצבאי, המתחיל היום
בפעולתו, נועד לשתיים: לשמש מכשיר ביטחון והתגוננות, אמצעי קשר יעיל ומהיר
לגיוס ולאימון... נועד גם לשמש בצבא מכשיר לחינוך הנוער והעם, אמצעי עזר
לקליטת עולים, להנחלת הלשון, להקניית ידיעת הארץ ותולדות האומה...". גם
הרמטכ"ל, יגאל ידין, דיבר על תחנת השידור הצבאית כאחד המוקדים של "כור
ההיתוך הצה"לי". (רפאל מן וציפי גון-גרוס, "גלי צה"ל כל הזמן", תל אביב
1991, עמ' 13-12).

בפועל היתה זו תחנה קטנה וענייה, שבמשך שנים רבות (עד לאחר מלחמת ששת
הימים), שידרה 5-4 שעות ביממה, בדרך כלל בשעות הערב, הביאה ד"שים מחיילים,
שידרה פזמונים ומוסיקה קלה, והתאפיינה בניגוד ל"קול ישראל" השמרני
והמכופתר, בפתיחות ובאווירה חופשית.

בשנות ה - 60, תחת הנהלתו של מפקדה הוותיק בנו צור, החלו לחול בה שינויים.
שניים מהם: תוכנית אקטואליה בשידור חי, בשם "הערב", בהנחיה זוגית של מגישה
ומגיש, ותסכית בהמשכים - "משפחת שמחון", ששבר את כל שיאי ההאזנה, ויכול
להיחשב כגירסה ישראלית ראשונה ל"אופרות הסבון" האמריקניות.

שתי התוכניות, לבד מהצלחות הרייטינג שלהן שלא היו מוכרות בתחנה הצבאית,
יצרו גם עימותים, שילוו מכאן ואילך את גלי צה"ל. נגד "משפות שמחון" נטען,
כי מדובר בתוכנית נחותה, המתאימה אולי לילדים קטנים. מבקר הרדיו בועז
עברון הביע את חששו ש"הוויכוחים הדביליים בין האב (שמחון) ומשפחתו
יימשכו," ו"אם זוכה הסדרה לתגובה נלהבת כזו גם מצד אנשי צה"ל, עלול הדבר
להביאנו לכלל הרהורים שיש בהם משום חתירה תחת בטחון המדינה". (בועז עברון,
"את מי מעניין מה", הארץ, 21 בדצמבר 1962). גם בעתיד יישמעו לא אחת טענות
נגד רמת חלק מהתוכניות של גלי צה"ל.

"הערב" בהיותה תוכנית אקטואליה נסגרה ערב הבחירות לכנסת השישית, בקיץ
1965, והדבר עורר ויכוח ציבורי - האם על גלי צה"ל לעסוק בכלל בנושאים
פוליטיים. מאוחר יותר, בשנות השבעים, נמצא פתרון מקורי: אישים פוליטיים
הורשו להופיע, אך על התחנה היה לקבל אישור לכך מהדרגים הבכירים בצה"ל
ובמשרד הביטחון, באמצעות דובר צה"ל. השגת האישורים, ולעיתים אי-השגתם,
גרמה ללחצים ומתחים, בעיקר בכל הקשור לפוליטיקאים מהאופוזיציה.

אף נושא של העלאת נושאים פוליטיים בגלי צה"ל לא ירד מסדר היום עד ימינו
אלה.

תחנת גלי צה"ל עמדה אין ספור פעמים בפני סגירה, מסיבות שונות: תקציביות,
מאמצים מצד רשות השידור שראתה בה מתחרה ל"קול ישראל", ואפאתיה עד עוינות
בצמרת צה"ל. מלחמת ששת הימים נתנה באופן מוזר דחיפה לרעיון הסגירה.
גלי-צה"ל, תחנה קטנה אך גם זריזה, החליטה לפעול בעת המלחמה בנפרד, ללא קשר
ל"קול ישראל". בדיעבד התברר שהיתה זו טעות, שכן בעת מלחמה הציבור מבקש
לקבל מידע מוסמך ממקור אחד (לקח שנלמד היטב במלחמת יום הכיפורים. במלחמה
זו פעלה תחנת גלי צה"ל יחד עם "קול ישראל" וזכתה להערכה רבה). התחושה שגלי
צה"ל היא תחנה מיותרת התחזקה דווקא באותם שישה ימים סוערים, וכמוצא אחרון
לפני סגירתה הוחלט לאחדה עם השבועון "במחנה", שנהנה בעת ההיא מיוקרה רבה.

יצחק לבני, המפקד החדש של גלי צה"ל, הנהיג שני חידושים: ראשית, הוא
הכניס את שיטת ה"סנדביץ'", כלומר שילוב של חומרים איכותיים (תסכיתים,
תוכניות-עומק, דיונים) ומוסיקה קלה, משחקי רדיו והגשה אישית קלילה. שנית,
הוא הרחיב בהתמדה את שעות השידור, ועד 1973 הן הגיעו ל - 12שעות וחצי
ביממה. מאז תחילת מלחמת יום הכיפורים שידרה התחנה 24 שעות ביממה.

התקציבים והתקנים היו בצימצום, אך לבני עקף את המערכת ביצרו קשר ישיר עם
קצינים בכירים, כמו היועץ הכספי לרמטכ"ל, מפקדי פיקודים וחילות. מהראשון
קיבל הקצבות לפרוייקטים מיוחדים, ומהאחרונים תקנים ל"כתבי שטח" ברחבי
הארץ, שהגדילו בהרבה את מצבת כוח האדם של גלי צה"ל. במקביל גוייס כוח אדם
אזרחי.

שיתופה של מרבית הקהילה התרבותית-אמנותית בשידורי גלי צה"ל יצר לתחנה
דימוי אינטלקטואלי, ובה בשעה נהו אחריה החיילים והמאזינים הצעירים. היתה
זו תחנה ניסויית במידה רבה, ודי להזכיר כי השידורים ה"פרועים" הראשונים של
להקת "כוורת" הושמעו בגלי צה"ל. הפוליטיקאים לא נשארו אדישים, וגלי צה"ל
חיזקה את מעמדה, ששוב לא נפגע במהלך עשרות השנים הבאות, אף לאחר עזיבתו של
לבני. אלה שבאו אחריו (מרדכי נאור, צבי שפירא, רון בן ישי, נחמן שי, אפרים
לפיד, משה שלונסקי וזאב דרורי), דאגו איש איש בזמנו להרחיב את השידורים,
להעמיקם, לשמור על הפופולריות של התחנה ולהיאבק נגד סגירתה. האיומים, אגב,
חוזרים ועולים מדי מספר שנים.

בניגוד לעיתונות הצבאית, שמאז שנות השמונים הירבתה להתעמת עם המערכת
הצבאית, ידעו מפקדי גלי צה"ל, כמעט תמיד, להימנע מעימותים. עם השנים הפך
השירות הצבאי בגלי צה"ל לשאיפה ראשונה במעלה של מאות ואולי של אלפי
מתגייסים בשנה, דבר היוצר בהכרח מתחים עם הפיקוד הצבאי, העומד משתאה מול
הנהירה ההמונית הזו.

טלוויזיה צבאית?
לפחות פעמיים, בשנות החמישים ובשנות השבעים, עלו על הפרק תוכניות לפתוח
ערוץ של טלוויזיה צבאית. הפעם הראשונה היתה ב - 1952. דיוויד סארנוף, המייסד
והמנהל הכל יכול של רשת השידור (תחילה רדיו ואחר כך גם טלוויזיה)
אנ.בי.סי, הציע לרמטכ"ל יגאל ידין, בעת שפגש בו בניו יורק, ליטול על עצמו
להקים בישראל תחנת טלוויזיה באחריות צה"ל. מחיר ההתקנה הוערך בחצי מיליון
דולר, וסכום שנתי דומה נדרש להפעלת התחנה.

צבי ברוש, המפקד הראשון של גלי צה"ל התלהב, ובעת השתלמות בארצות הברית
הוא בדק את ההצעות מקרוב. סארנוף אף הבטיח לסייע באיסוף כספים להקמת תחנת
הטלוויזיה הצבאית. הרמטכ"ל ידין תמך, והורה לשלוח לארצות הברית משלחת בת
שלושה חברים: ברוש ושני קצינים מחיל הקשר, ישעיהו לביא ואלקנה כספי. בשובם
הכין צבי ברוש הצעה מפורטת, שהועברה לעיון הרמטכ"ל ושר הביטחון דוד בן
גוריון. שר הביטחון נודע כאויב מושבע של טלוויזיה, שבה ראה אמצעי שידור
רדוד, "לא חינוכי", והוא הורה לגנוז את ההצעה. גם חילופי הרמטכ"לים באותה
עת, לא סייעו להגשמת הרעיון. ייתכן שידין היה נאבק למען הפעלת הטלוויזיה
הצבאית. מחליפו, מרדכי מקלף, לא היה נלהב לרעיון (מן וגון-גרוס, עמ' 43,
45).

רמטכ"ל אחר, מרדכי (מוטה) גור, דווקא דחף להקמת טלוויזיה של צה"ל, שתהיה
קשורה לגלי צה"ל. ב - 1976הוא הורה למפקד גלי צה"ל ולדובר צה"ל להקים ועדת
בדיקה, שתגיש הצעה להקמת תחנת טלוויזיה של צה"ל. הוועדה כללה את שני הנ"ל,
וכן קצינים בכירים מחיל הקשר והאלקטרוניקה ונציג של משרד התקשורת. היא
קיימה מספר דיונים, אך העלות הגבוהה של ההקמה, לצד משמעויות כוח האדם
והתקציבים השוטפים הוציאו את הרוח ממפרשי התוכנית, וצה"ל שוב לא עסק בהקמת
"טלוויזיה בחאקי" (ידע אישי של מחבר המאמר).

עתיד לא בטוח
בעת כתיבת הדברים, באביב 1999, נראה עתידה של התקשורת בחאקי מעורפל למדי.
"במחנה" נמצא בסיומה של תקופת מאבק נוספת, שבמהלכה נבדקה אפשרות להפריטו,
ו/או לצרפו כמוסף צבאי לאחד היומונים הגדולים. בשלב זה לא יצא הרעיון אל
הפועל, אך העובדה שהשבועון יוצא לאחרונה בתדירות של אחת לשלושה או ארבעה
שבועות מעידה על עומק המשבר. "מערכות" ממשיך להופיע בדרכו הרצינית והשקטה
כדו-ירחון העוסק בנושאי תורת הלחימה, היסטוריה צבאית ולקחי קרבות בישראל
ובעולם, ואילו "ביטאון חיל האוויר" נותר למעשה היחיד המזכיר את העיתונים
הצבאיים בימיהם הטובים.

הביטאון מופיע אחת לחודשיים, בפורמט מהודר, וכולל שורה ארוכה של כתבות על
חיל האוויר, חדשות וידיעות מהנעשה בעולם התעופה הצבאי והאזרחי בעולם והרבה
מודעות. ב - 1999 עורכים אותו מירב הלפרין ויקיר אלקריב והוא נהנה מארבעה
יתרונות: המוניטין של חיל האוויר המסייע גם לעיתון; תפוצה גבוהה, לרבות
מכירה של כמה אלפי עותקים בקיוסקים; תוכן מגוון הזוכה להתעניינות ערה של
רבים שהיו קשורים בעבר לחיל האוויר, וכן מועמדים לגיוס המעוניינים לשרת
בחיל; ויחסים טובים של המערכת עם הפיקוד הבכיר של חיל האוויר. לא ניתן
לאמת זאת, אך ככל הנראה בעת סגירת העיתונים הצבאיים ב - 1991, הונפה החרב גם
על "ביטאון חיל האוויר". התערבות מפקד חיל האוויר אצל הרמטכ"ל מנעה את
הסגירה. דומה שלא תהא זאת טעות לקבוע כי חיל האוויר הוא החיל היחיד בצה"ל
העושה מאמצים לשמור על ביטאון ברמה גבוהה, והוא עושה זאת כבר למעלה
מחמישים שנה.

העיתון ריווחי, והוא יכול להרשות לעצמו - באמצעות ההוצאה לאור של משרד
הביטחון, המטפלת בכל הפירסומים הצבאיים - להעניק לקוראיו, מדי גיליון,
פוסטר של כלי טיס, ומדי פעם דיסקט או מתנה אחרת. הקוראים, בדרך כלל,
מרוצים מהביטאון. זאת אפשר ללמוד מסקר שנערך לא מכבר, וגילה כי רמת שביעות
הרצון בקרב המנויים והקוראים היא גבוהה עד גבוהה מאוד.

אנשי הביטאון גם מקדישים תשומת לב מרובה ל"קידום מכירות". הם מציעים אותו
באופן קבוע לאנשי הקבע של חיל האוויר במחיר הנחה מיוחד, ובעת אירועים
מרכזיים בחיל, כגון פתיחת הבסיסים לציבור הרחב ביום העצמאות, ניתן לחתום
על העיתון בעשרות דוכנים.

גם העובדה שאתר האינטרנט של חיל האוויר הוא באחריות "ביטאון חיל האוויר"
תורמת ליוקרתו. כבר כיום ניתן "לעלעל" בחלק מהגיליונות באמצעות האינטרנט,
ותוך זמן לא רב ניתן יהיה לעשות זאת לגבי כל הגיליונות, מאז גיליון מס' 1
בספטמבר 1948.

לבד משלושת העיתונים הממשיכים להופיע, יוצאים לאור מדי פעם פירסומים של
חילות ויחידות, אך אין מדובר בהופעה סדירה או לציבור הרחב. כך, לדוגמה,
העיתון "בין גלים" של חיל הים, שחדל להופיע ב - 1991, הופיע פעם נוספת
ב - 1998 לרגל שנת החמישים למדינה. בשריון מצאו פתרון אחר להיעדר עיתון.
עמותת השריון, שמרכזה באתר ההנצחה של השריון בלטרון, מוציאה ביטאון קבוע,
הדומה למדי לעיתון צבאי בהיקף ובמיוחד בנושאים.

הנה כי כן, בשלהי המאה העשרים, העיתונות הצבאית בישראל מצומצמת ביותר,
בהשוואה לימי הזוהר שלה בעבר. עתידו של "במחנה" אינו ברור, וכפי שהדבר
נראה עתה, רק "מערכות" ו"ביטאון חיל האוויר" בטוחים בהמשך הופעתם כעיתונים
צבאיים.

אשר ל"במחנה", ייתכן שיוחלט להמשיך ולהוציאו במתכונתו הצבאית, אך באותה
מידה עצמה לא מן הנמנע שהוא יופרט ויסופח לאחד היומונים הגדולים.

דעת הקהל והעיתונות הכללית אינן מגלות עניין מיוחד בתקשורת הצבאית,
להוציא את גלי צה"ל, או בעת משבר ו/או חריגה, כפי שקרה לא אחת ל"במחנה".
דומה שגם לגבי חוגי הממשל הנושא הוא שולי. בדו"חות מבקר המדינה במהלך 30
השנים האחרונות, היו רק שתי התייחסויות לגלי-צה"ל בשנים 1975 ו - 1982 (דו"ח
מבקר המדינה לשנת 1975, עמ' 947-945, ודו"ח מבקר המדינה לשנת 1982, עמ'
470-465); "במחנה" ושאר העיתונים הצבאיים לא הוזכרו כלל.

אשר לגלי-צה"ל, גם עתידה של התחנה הצבאית אינו מובטח, וכמו בעבר נשמעים
גם כיום קולות, לרבות בחוגי הממשלה (במיוחד מפי שרת התקשורת לימור לבנת),
שהתחנה מיצתה את עצמה ואין לה עוד מקום. מצד שני, דומה שיש די פוליטיקאים,
בכל רחבי הקשת הפוליטית, שיתגייסו - אם יתבקשו - למנוע את סגירת התחנה. הם
יעשו זאת משום שהם מעוניינים להתבטא בכלי תקשורת פופולרי, ובה במידה גם
משום שהם קשובים לרחשי הציבור, המעניק לגלי צה"ל אמון בהאזנה ובסקרים זה
עשרות שנים.

מחבר המאמר היה בשנים 1971-1961 עורך העיתונים הצבאיים "במחנה נח"ל"
ו"במחנה גדנ"ע", ובשנים 1978-1974 מפקד גלי צה"ל.

מקור:
קשר מס' 25, מאי 1999.









גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש