דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  אודות המגמה
  מקצוע תקשורת וחברה
  תוכנית הלימודים
  מערכים בתקשורת וחברה א
  מערכים בתקשורת וחברה ב
  מערכים בתקשורת וחברה ג
  מבניות בתקשורת וחברה ג
  מאמרים תיאורטיים
  מאמרים בנושא עיתונות
  מאמרים בנושא רדיו
  מאמרים בנושא טלוויזיה
  מאמרים בנושא פרסום
  موضوع الاعلام والمجتمع
  תקשורת אלקטרונית
  פרסום ויחסי ציבור
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,469,001 כניסות לאתר
תקשורת המונים ומלחמות

מאת: גד ברזילי

משמעותה של תקשורת המונים (תקשורת אלקטרונית ותקשורת כתובה, להלן - תקשורת) חורגת בהרבה מן ההיבט המצומצם של דיווח עובדתי על התרחשויות. דווקא בגלל יעודה
האובייקטיבי, כביכול, הפכה התקשורת לאחד ממוקדי הכוח המשמעותיים ביותר של המדינה
המודרנית. לאחר מלחמת העולם השנייה היא הייתה לאמצעי מובהק, המשמש להידוק הפיקוח
אותו מפעילים מנגנוני המדינה (ממשלה, למשל) על האוכלוסייה. עם זאת, התקשורת מנוצלת
כאחד מן האפיקים החיוניים למחות או למרוד במנגנוני השליטה הפוליטיים. משטרים
דמוקרטיים נוטים, אמנם, להתפאר במיתוס של תקשורת חופשית אך למעשה אפילו ב"חברות
פתוחות" משרתת התקשורת, מדעת ושלא מדעת, את מנגנוני השליטה. אמצעים כגון: בעלות
המדינה על אמצעי התקשורת, צנזורה, חיסיון, תימרון, מסירת מידע חלקי או מידע בלתי
נכון (דיסאינפורמציה), הינם תופעות רווחות, במיוחד בתקופות מלחמה או מצבי חירום
קשים.(1)
 
מלחמת המפרץ היוותה למעשה גם זירת היאבקות תקשורתית בה לחמו עיתונות המערב
והתקשורת האלקטרונית של המערב כנגד עיראק ויצרו עבור ארצות הברית את תדמית האומה
הלוחמת נגד כוחות השחור ולמען השלום העולמי. אינטרסים פוליטיים, צבאיים או כלכליים
צרים (כמו, למשל, הצורך בהורדת מחירי הנפט, או עניינו של ג'ורג' בוש בפופולריות קודם
לבחירות) - הוצנעו. כך הופרכה הסברה המיתית כאילו תקשורת בין לאומית או חוץ לאומית
משוחררת מאילוצי כפיפות לאינטרסים פוליטיים של קבוצות כוח כמו פוליטיקאים ואנשי
צבא.
 
עם זאת, הכרוניקות מעידות על חשיבותה של התקשורת לעידוד מחאה אנטי-ממסדית.
התקשורת מעוניינת ב"חדשות" סנסציוניות. קבוצות המחאה חסרות אמצעים אלטרנטיביים
לתקשורת כדי להעביר את מסריהן. כדי למקד את תשומת לב התקשורת, שהינה לרוב ממסדית,
תנקוטנה קבוצות המחאה באמצעים בלתי שגרתיים - הפגנות ענק, שריפת דגלי לאום, הצתת
רכוש ממשלתי, חסימת עורקי תחבורה, ואפילו אלימות פיזית ממש. המרי הציבורי רחב
הממדים בזכות סיום הלוחמה האמריקנית בוייטנאם מאוזכר לרוב כדוגמה מאלפת לקשר
הגורדי בין פעילותן של קבוצות מחאה והסיקור המקיף - לרוב, הסיקור האוהד - המוענק
להן בתקשורת.
 
ספרות המחקר המדעי מתמקדת בעיקר באמצעי הפיקוח של המדינה על התקשורת (צנזורה,
למשל), במאפייני תיפקודה של התקשורת, ובקשרי הגומלין בינה לבין אירגונים או קבוצות
חברתיות שונות. לעומת זאת קיים חסר בולט בהבנת משמעותה של התקשורת לעיצוב יחסי
חברה ומדינה לאור שני משתנים בלתי תלויים: מאפייני ריכוז או פיזור הכוח הפוליטי
ומצבי מלחמה. סוגיה זו הינה נושא המאמר, המתמקד במקרה הישראלי, וליתר דיוק:
בתקשורת היהודית-ישראלית מאז מלחמת 1956 (מבצע "קדש") ועד מלחמת 1991 (מלחמת
המפרץ).
 
מתקשורת חד-כיוונית לתקשורת מגוונת וחוקרת?
ככלל ניתן לקבוע כי התקשורת הישראלית עד 1973, התאפיינה בצייתנות ולא היה בה אתגר
של ממש למעצבי המדיניות. ישראל נשלטה על ידי מפלגה דומיננטית, מפא"י (לאחר 1968 -
מפלגת העבודה). מפא"י שלטה לחלוטין ברדיו, ומאז 1968 גם בטלוויזיה. העיתונות
הכתובה היתה, לרוב, מפלגתית ובה באה לכלל ביטוי התלות האירגונית והתרבותית של
מרבית הזרמים הפוליטיים והחברתיים במפלגה הדומיננטית. מגמה זו מצאה את ביטוייה גם
ברמה התפקודית של התקשורת. מודעותם של הכתבים והעורכים לצורך לבקר את מעצבי
המדיניות, במיוחד בתחומי הביטחון הלאומי ולראות בו ייעוד, היתה מעטה. מרבית העיסוק
בנושאי צבא ומדינה היה ברמת הדיווח, בעוד תפקידי הפרשנות והביקורת - הוזנחו. כך
למשל מדיניות פעולות הגמול של דוד בן גוריון זכתה בשנות ה - 50 וה - 60 לביקורת מעטה,
יחסית לעובדה כי הייתה שנויה מאוד במחלוקת, אפילו בתוך מפא"י עצמה (בעיקר בין משה
שרת לבן גוריון). ככלל, התקשורת נטתה לגלות תמיכה רבה במדיניות זו, ללא שאלות
והעלאת בעיות, נוכח הפעלה קבועה של כוח צבאי, אשר לפרקים היתה אמורה לעורר תמיהות
עקב עיתוי הפעלת הכוח, היקפו, היעדים שנבחרו, והאבדות שנגרמו לצד הישראלי.(2)
 
יחד עם כך, טעות היא להניח כאילו נעדרה התקשורת כל ביקורת בנושאי ביטחון לאומי.
היתה זו העיתונות המפלגתית בשמאל המרקסיסטי ובימין הרוויזיוניסטי אשר נהגה לבקר את
מדיניות פעולות הגמול. כך למשל גינה תדיר עיתונה של האופוזיציה הימנית "חרות", את
הימנעות מפא"י מיזום מלחמה מלאה נגד ירדן. העיתון אפילו הטיף למכת מנע צבאית
שתביא ל"שחרור" שטחי ארץ ישראל. מן הצד האחר, נהג "על המשמר", עיתונה של האופוזיציה
השמאלית, מפ"ם ותנועת השומר הצעיר, לקרוא דווקא לצמצום פעולות הגמול בנימוק כי אלו
מביאות לשפיכות דם מיותרת.
 
בין זאת לבין זאת היתה הביקורת בנושאי הביטחון הלאומי טעונה באידאולוגיה פוליטית
רבה ובלתי מקצועית. לכן לא היה בה כדי להוות מקור הסתמכות למעצבי המדיניות וגם לא
מקור אותו יש להביא בחשבון בעת עיצוב מדיניות. נוסף לכך, התקשורת לא העניקה לציבור
הישראלי יכולת בסיסית של הפעלת בקרה עצמאית על מדיניות ממשלתו בנושאי הביטחון
הלאומי.
 
עם פרוץ מלחמת סיני ב - 1956 נטתה התקשורת לייצג הסכמיות, קונצנסוס, כביכול ולהעניק
תמיכה ברורה ביותר למעצבי מדיניות הביטחון. התקשורת עשתה יד אחת עם מעצבי
המדיניות ונמנעה לפרסם את דבר הסיוע הצרפתי המסיבי ואת אופי שיתוף הפעולה הצבאי
והמדיני בין ישראל למעצמות המערב. המלחמה הוצגה לציבור באופן בו חפצה האליטה
הפוליטית - לאמור, מבצע צבאי הכרחי לביעור קיני מחבלים ופתיחת מצרי טיראן לשיט,
והאמצעי האחרון שנותר לישראל כדי למנוע מלחמה ודאית בה עמדה מצרים לפתוח. הפרשנות
הצבאית במהלך הקרבות היתה דלילה ביותר והתמקדה בתיאור יבש למדי של מהלכי הקרבות,
תוך שימת דגש על התיאור הכרונולוגי של הקרבות ושבחים לכוחות הלוחמים. מגמה זו
אפיינה אפילו את העיתונות האופוזיציונית, בדרך כלל, לשלטונה של מפא"י. בספרות
התיאורטית מכונה תופעה זו: "קונצנסוס מרשה". לדעת הקהל, ולתקשורת בכלל זה, יש את
הנטייה להזדהות עם סמלי המדינה והממסד בתקופות של מתיחות ביטחונית חריפה.(3)
בדמוקרטיה הנתונה במצב מלחמה כרוני מציאות כזו היא שכיחה במיוחד. העובדה כי ישראל
נאלצה לאחר מכן לסגת מהשטחים אותם כבשה במהלך הקרבות (רצועת עזה וחצי האי סיני)
וכי במבצע אירעו תקלות צבאיות, לא הביאו לשינוי יסודי במאפייניה של התקשורת
הישראלית כתקשורת ממסדית במיוחד.
 
שנות ה - 60 ידעו התרופפות מסוימת במערכת המפלגתית והתאפיינו בפיזור גדול יותר של
הכוח הפוליטי. פרישת בן-גוריון מתפקיד ראש הממשלה, ב - 1963, והקמת רפ"י בראשותו
ב1965-, היו מן הסממנים הבולטים בהיחלשותה של המפלגה הדומיננטית. המאבקים
הפנימיים הגוברים בצמרת מפא"י ובקרב מחנה העבודה מצאו את ביטוים בתקשורת והכשירו
את העיתונות למעורבות רבה יותר מבעבר בתהליכי עיצוב המדיניות. בתקופת ההמתנה, ערב
מלחמת ששת הימים (1967), הפגינה צמרת מפא"י היעדר נחישות נוכח ההתרחשויות בחזית
הדרומית. מפא"י חסרה היתה מומחים בעלי שם בנושאי צבא וביטחון, בעוד יגאל אלון היה
חבר אחדות העבודה ומשה דיין הצטרף לרשימת רפ"י. על רקע מה שנראה היה כאי יכולתו
של לוי אשכול להכריע בזכות מתן מכה מקדימה, החלה העיתונות ליטול חלק פעיל
בוויכוחים הציבוריים. היתה זו העיתונות שהיללה את משה דיין ודרשה את מינויו כשר
הביטחון; היתה זו העיתונות אשר טענה לחוסר הביטחון העצמי של לוי אשכול. היתה זו
התקשורת אשר עשתה שימוש ציני ב"גימגומו" של ראש הממשלה בעת נאומו הרדיופוני וסימנה
אותו כאיש רדוף וחלש. התקשורת במהלך תקופת ההמתנה נותרה, אם כן, ממסדית, וגילתה
מעורבות רבה בעיצוב המדיניות הביטחונית. היא לא הלכה לפני המחנה אלא הצטרפה
לנטייה הכוחנית הרווחת, בזכות תגובה צבאית מיידית. התקשורת שיקפה הלך רוח כללי של
חרדה רצינית ביותר לקיום המדינה וניסיון נואש לאיתור דמות כריזמטית, שתאפשר מוצא
ממצב אי הוודאות המעיק. התקשורת כולה, להוציא עיתונים אנטי-ממסדיים של קבוצות לא
ציוניות, כמק"י או צפן, גילתה אמון רב במערכת הביטחון, ובצבא במיוחד.
 
מגמה זו נמשכה בעיקרון גם לאחר כיבוש השטחים ב - 1967. ממשלות הליכוד הלאומי בראשות
לוי אשכול וגולדה מאיר צימצמו מאוד את ערוצי המידע שעמדו לרשות התקשורת. טבען של
ממשלות רחבות שהן מפנימות מתיחויות פוליטיות אל תוך המסגרות השלטוניות ומצמצמות
מאוד את היקף הוויכוחים הציבוריים. כתוצאה מן המבנה המפלגתי המיוחד של ממשלות אלה
התאפיינה התקשורת הישראלית במהלך מלחמת ההתשה (1970-1969) בשניים: מרבית
העיתונות היתה פרו-ממסדית באופן ברור וככלל היא גילתה תמיכה במדיניות הממשלה.
אולם, נוכח מגמה זו חל גידול בעיתונות מחאה, שייצגה בעיקר את האגף היוני המתון
במערכת הפוליטית. אגף זה קרא ליוזמת שלום ישראלית, לנכונות ישראלית להפסיק את האש
במסגרת החלטה 242 ולקבלת העקרון של נסיגה מן השטחים בתמורה להסכם שלום. מדי
פעם התפרסמו מאמרים, שהגדירו את המלחמה כמיותרת וניתן פומבי לביטויי מחאה נגד
הממשלה. עדות לכך היה פירסום "מכתב השמיניסטים" (אפריל 1970), שבו מחו בני נוער
נגד גיוסם למלחמת ברירה. על רקע סירובה של ראש הממשלה, גולדה מאיר, להתיר לנשיא
הקונגרס היהודי העולמי, נחום גולדמן, לבקר אצל הנשיא המצרי, גמאל עבד אל נאצר, שררה
בקרב מתנגדי הממשלה הדיעה, כי אין הממשלה עושה די לסיום הקרבות. נראה כי גלי מרי
הסטודנטים באירופה ובארצות הברית מצאו ביטוי מסוים גם בעיתונות הישראלית, שגילתה
פחות הבנה מאשר בעבר ל טענה כי הפעלת כוח צבאי הינה הכרח. מובן כי גם המציאות של
השליטה בשטחים חיזקה את הדילמות.
 
הקמת הטלוויזיה ב - 1968, היוותה חידוש נוסף באותה תקופה. אך מעורבותה בסיקור
המלחמה הייתה מינימלית באופן יחסי לעתיד. שידורי הטלוויזיה התמקדו בדיווחים מן
האולפן על הנעשה בחזית. למרות עוצמתה הפוטנציאלית היא לא התמקדה בניתוחי מדיניות
ובוודאי שלא עסקה בביקורת הממסד הפוליטי. היא עצמה ייצגה את אותו ממסד.
 
מלחמת יום הכיפורים (1973) הביאה לתמורות חשובות. ערב המלחמה נמנעה העיתונות ממתן
פומבי לעובדות שהעידו על הכנות במדינות ערב למלחמה נגד ישראל. זאת, למרות העובדה
כי מעצבי המדיניות הצהירו פומבית כי מעולם לא היה מצבה הביטחוני של ישראל טוב
יותר, וכי עוד צפויות שנות שלווה רבות. האמון שניתן בתבונת הממסד הפוליטי והצבאי
היה מרחיק לכת ורווחה הנחה כי ציות למנגנוני המדינה יסייע משמעותית לביטחון הכלל.
לעומת זאת, קיים ספק עד כמה נשקלה ברצינות התועלת הצפויה מוויכוחים ציבוריים
המציבים על סדר היום אופציות חשיבה ועשייה נוספות.
 
כשנחשפו ממדי "המחדל" החלה הכאה על חטא. אולם התהליך היה נרחב ומשמעותי יותר.
לראשונה מאז שנות ה - 30 נוצרו בקיעים של ממש באמון התקשורת במפלגת השלטון. אנשי
צבא ומדינאים שהוחזקו מעל לכל רבב של חשד במומחיותם, הפכו במהרה לאשמים באסון
הצבאי. בהדרגה התפתח מרי תקשורתי נגד האישים המרכזיים, ובמיוחד גולדה מאיר ומשה
דיין. העיתונות לא עוררה את גלי המחאה אך נתנה להם ביטוי, תוך סיקור נרחב ואוהד
לקבוצות המחאה. מחקר אותו ערכתי על החומר הטלוויזיוני אשר שודר ב - 1970 לעומת זה
ששודר ב - 1973מגלה עד כמה חלו תמורות ביחס התקשורת לקבוצות מחאה. ב - 1970פעלו
במערכת הפוליטית לא פחות קבוצות מחאה, משמאל ומימין, מאשר ב - 1973. אחת מהן,
"התנועה לשלום וביטחון" אפילו כללה אלפי פעילים ומזדהים. אך הסיקור שניתן להן היה
דל ובלתי משמעותי. התקשורת הושפעה, אם כן, מפיצול הכוח הפוליטי ומן השינויים בתרבות
הפוליטית.
 
הבחירות לכנסת השמינית (דצמבר 1973) חשפו את העובדה כי חל פיזור משמעותי במוקדי
הכוח הפוליטי. הליכוד זכה ל ראשונה בתולדותיו בכ-30% מקולות הבוחרים וב-39
מושבים בכנסת. 12 המושבים שהפרידו בינו לבין המערך (מפלגת העבודה ומפ"ם) הפכו את
אתגר השלטון לממשי. מלחמת יום הכיפורים היתה ליום הדין של מפלגת העבודה. היא איבדה
את הדומיננטיות הפוליטית ומכאן ואילך הייתה בכורתה השלטונית עניין זמני בלבד.
התקשורת הייתה משנית לתהליך עצמו אך היא שיקפה אותו. מנהיגות מפלגת העבודה נחשפה
מעתה לשבטה של העיתונות, בעוד ויכוחי ה"גנרלים", לרבות ההאשמות נגד צמרת המפלגה,
מצאו את ביטויים גם בשידורי הטלוויזיה הישראלית.
 
דומיננטיות אינה רק עניין מספרי-פוליטי אלא עובדה פוליטית, אירגונית ותרבותית. כל
עוד קיימת מפלגה דומיננטית, יצייתו לה מרבית כלי התקשורת. הם יביאו לביטוי את
עליונותה הרוחנית והאידאולוגית. כאשר תעבור הדומיננטיות מן העולם יבוא הדבר לידי
ביטוי בתקשורת חוקרת יותר ובעלת נטייה קלושה יותר להפגין קונצנסואליות
חברתית-פוליטית. במקביל יחול פיחות מסוים בכושרה של המדינה לפקח על התקשורת
ולהפעילה למטרותיה.
 
השינויים באמצעי התקשורת האלקטרונית היו איטיים יותר, עקב השליטה ההדוקה במיוחד,
שהופעלה על ידי המדינה על אמצעים אלה. לעומת זאת, לראשונה בתולדות המדינה שימשה
העיתונות פה לחברה לעומת המדינה, תוך תביעה חסרת תקדים למסירת דו"ח לציבור על
מעשי ההנהגה, הצבאית והפוליטית, ומחדליה.
 
התכנים הפוליטיים של אופי השינוי במבנה הכוח של הקואליציות הפוליטיות בישראל עודד
את המגמה של היווצרות תקשורת חוקרת יותר. הליכוד, שעלה לשלטון לאחר המהפך של
1977, לא נהנה מעמדת דומיננטיות ובניגוד למפלגת העבודה רבים לא זיהו אותו עם סמלי
המדינה. אמנם התקשורת נותרה צייתנית לכללי המשחק של הקהילה הציונית וחששה לתקוף
את הממסד הפוליטי, אולם בדיוק תפיסה כזו נתנה צידוק לגלות לוחמנות פובליציסטית נגד
הליכוד. עלייתו לשלטון נתפסה על ידי מרבית אליטות הנגד, לרבות רוב כלי התקשורת,
כתקלה היסטורית, כטעות בשיקול דעת של הציבור, העתידה לבוא על תיקונה המהיר, כעבור
כארבע שנים לכל המאוחר. פעם נוספת שיקפה התקשורת את ממדי פיזור הכוח במערכת
הפוליטית, וגם הפעם היא היתה לחלק מן הממסד הפוליטי. בניגוד לעבר, התאפיינה הפעם
המערכת הפוליטית בפיצול המרכז הפוליטי בין שתי אליטות שוות כוח - זו של הליכוד וזו
של מפלגת העבודה. לכך היתה השפעה על התפתחות הדרגתית של תקשורת עירנית יותר,
מגוונת יותר, חקרנית יותר, מציקה יותר - ובקיצור: תקשורת דמוקרטית יותר. ועם זאת,
תקשורת המצויה כל העת במסגרת כללי המשחק הפוליטי המקובלים, המושפעת והמקרינה כל
העת את האינטרסים של האליטות ואת מוסכמות הקהילה הציונית. בדומה לראשית שנות ה
70- חרגו מכך רק עיתוניהן של קבוצות פוליטיות בלתי ציוניות או קבוצות פוליטיות
שנמצאו בקצות המחנה, אולם בולטותן של אלה היתה שולית ביותר.
 
שתיקתה של התקשורת
כריכתה של התקשורת במאבק הפוליטי הפנימי ומעורבתה בו השפיעה מאוד על התארגנותן
והשפעתן של קבוצות המחאה במהלך מלחמת שלום הגליל (1985-1982). מלכתחילה גילתה
מרבית התקשורת הכתובה עוינות כלפי ממשלת בגין. המתיחות בגבול הצפון, שגברה לאחר
הצבת טילים רוסיים-סוריים בבקעת הלבנון, מצאה את ביטוייה בדיונים פרלמנטריים
וחוץ-פרלמנטריים, שנסובו על הצידוק לפתוח בהתקפה צבאית לחיסול מוקדי הכוח של סוריה
ואש"ף בלבנון. הפעם, בניגוד למצב ששרר ערב מלחמת יום הכיפורים, נטלה התקשורת
תפקיד פעיל בוויכוחים הציבוריים. בנוסף למספר חברי כנסת מהשמאל וממפלגת העבודה,
נשאה העיתונות בעיקר התפקיד של אירגון אופוזיציה נגד האפשרות של מכת מנע ישראלית
בלבנון. כל זאת עד לפתיחה במערכה הצבאית, ביוני 1982.
 
בימי הקרבות הראשונים חזרה על עצמה תמונת מצב המוכרת בישראל ובמקומות אחרים
בעולם. התקשורת דממה ואיפשרה לממסד הביטחוני והפוליטי לבצע את תוכניותיו. מלחמות
מביאות להתגברות ממשית בעוצמת סמלי המדינה. רבים מאוד נוטים להניח כי אופוזיציה
גלויה לממסד הפוליטי בזמן שכזה הינה מעין בגידה במדינה; רבים נוטים להניח כי חובתם
הינה לציית לממסד כיוון שזה פועל בתקופת חירום לטובת הכלל. אני מכנה תופעה זו
"ערכי קונסנסוס".(4) מעבר לשימוש המסיבי בצנזורה, בנוסף לגיוס אותו מפעילה המדינה
במצבי מלחמה, ובתוספת לערפל הקרב, רווחת בציבור הסברה, כי ביטחון המדינה מחייב
השתקה והחנקה של כל ביקורת ציבורית גלויה. כך קרה, שדווקא בשעות שבהן נדרשת ביקורת
ציבורית, דווקא כאשר קיים פיתוי שמעצבי המדיניות ימהרו להגשים אינטרסים אישיים או
מפלגתיים במסווה של כורח לאומי, התקשורת שותקת. כך אירע בכל מלחמות ישראל. גם
במלחמת שלום הגליל נפלה התקשורת הישראלית ברשת המלכודת של "ערכי קונצנסוס". אולם
הפעם היתה השפעתם של ערכים פוליטיים אלה קצרה יותר מאשר במלחמות קודמות. אופיה
של המלחמה בלבנון כמלחמת מנע, בעלת מטרות מרחיקות לכת יותר מאלו שבכל מלחמות
ישראל (לרבות במבצע "קדש"), הביא בהדרגה להתגבשותה של מחאה נגד הממסד הפוליטי.
פיזור הכוח הפוליטי, העובדה כי מרבית כלי התקשורת הזדהו עם הממסד הישן, זה של
מפלגת העבודה, עודד את התקשורת לקחת חלק פעיל ומרכזי בגיבוש המחאה המפלגתית
והחוץ-מפלגתית, שאחזה גם בשורות הצבא. ראוי לזכור כי בישראל של שנות ה - 80 אחוז
הצריכה התקשורתית היה מן הגבוהים בעולם. עובדה זו הוסיפה לחשיבות התקשורת. בעוד
פיקוח המדינה הופעל במיוחד על הטלוויזיה הממלכתית, נהנתה העיתונות מחופש פעולה
ניכר. רובה הגדול היה בשנות ה - 80 בבעלות פרטית, בעוד חלקה ובולטותה של העיתונות
המפלגתית בשוק הצריכה התקשורתית הצטמצמו מאוד. עובדה זו נוצלה על ידי עיתונים
ועיתונאים, שכתבו במופגן באופן אופוזיציוני מתוך ידיעה ברורה כי בסך הכל תזכה כתיבת
המחאה שלהם לגיבוי ציבורי. שלושה גורמים חברו, אם כן, למרי העיתונאי כנגד המלחמה
בלבנון: פיזור הכוח הפוליטי, מאפייני מלחמת היוזמה והתפתחות העיתונאות בישראל.
 
המרי הפלשתינאי המאורגן בשטחים (שהחל ב - 1987) לא שינה את המגמה אם כי הביא למספר
התפתחויות. המימד הבין קהילתי של האינתיפאדה הביא לדילמות קשות בצד הישראלי, וזאת
בכל האמור באופי הזהות הישראלית, ובכל הקשור להפעלת כוח צבאי נגד אוכלוסייה
אזרחית. התקשורת, והעיתונות במיוחד, עסקו יותר מבעבר בחשיפת אופי הפעולות הצבאיות
של ישראל בשטחים. התקשורת הביאה לביטוי את מידת אי הידיעה בצד הישראלי כיצד יש
להיאבק במשבר וכתוצאה מכך התקשורת לא הסתפקה תמיד בגירסאות הממסד הפוליטי אלא
חקרה מעבר להן. בהיעדר פיקוח ציבורי של ממש על הנעשה בשטחים, ונוכח העובדה כי
הפיקוח של בית המשפט העליון הינו חלקי מאוד, גברה החשיבות הסגולית של התקשורת.
כפיפותן של הטלוויזיה ורשתות השידור הרדיופוניות לפיקוח הישיר של מנגנוני השליטה,
הבליטה פעם נוספת את החשיבות הייחודית של העיתונות. עם זאת חל שינוי אפילו בתקשורת
האלקטרונית. האירועים בשטחים התאפיינו פעמים רבות בדינמיות עצומה. לעומתם היו נהלי
הדיברור והצנזורה איטיים ומסורבלים. כתוצאה מכך התרבו המקרים בהם עקפה התקשורת
הישראלית את מנגנוני החיסיון והיא הסתמכה על תקשורת זרה וציטטה אותה, לרבות מקורות
מידע פלשתינאים. אך למרות השינויים בתיפקודה של התקשורת הישראלית תהיה זו אשליה
להניח כאילו חלה תמורה של ממש במעמדה בתקופות של מלחמות.
 
במלחמת המפרץ (1991) התגלה פעם נוספת עד כמה נתונה התקשורת לחסדי המדינה ועד כמה היא עצמה מהווה חלק מן הממסד הפוליטי והביטחוני. במהלך הקרבות התהדק מאוד פיקוח
המדינה על אמצעי התקשורת. הצנזורה גברה, החיסיון התעצם ונוסף על כך הואחדו כל
אמצעי התקשורת האלקטרונית והושמו תחת משמורתו של הצבא. למעשה ניתן לקבוע כי
בתקופת מלחמת המפרץ הפכה התקשורת האלקטרונית לתקשורת צבאית.
 
אמנם סקרי דעת קהל לימדו כי מרבית הציבור, כ-90%, גילו שביעות רצון מתיפקוד
התקשורת הישראלית במהלך המלחמה, אולם אין בכך כדי להעיד על איכות ומידת
הדמוקרטיות שלה, שכן הציבור הישראלי איננו מודע באופן מספיק לזכותו לדעת. יתר על
כן, בתקופת המלחמה הציבור היה נתון להשפעתם של "ערכי קונצנסוס". למעשה, האחדת
השידורים החניקה אפשרויות להתפתחות של ויכוחים חשובים בנושאים חיוניים, כמו למשל
בנוגע למידת התבונה בהחלטה להסתמך על "חדרים אטומים" ולא על מקלטים.
 
הנה כי כן, התקשורת הישראלית בשנות ה - 90 מגוונת יותר מזו שבשנות ה - 50, חוקרת יותר,
חשדנית יותר כלפי הממסד הפוליטי אך עדיין אין בה כדי לשמש נציגת האזרחים כלפי
מנגנוני השלטון.
 
מסגרות חברתיות ודלותה של התקשורת הישראלית
עקרונית ניתן להבחין בין שלושה סוגים של משטרים דמוקרטיים: חברות אזרחיות, בהן
מתקיים חופש עיתונות כמעט מלא, להוציא מספר נושאים של פיתוח נשק גרעיני ולוחמה
בלתי-קונוונציונלית. סוג שני הן חברות אזרחיות בעלות קוד ממשלי-אימפריאלי, כאלו
שבתקופות שלום מאפשרות גישה כמעט חופשית לכל מידע, אך מטילות, לפעמים, צנזורה כבדה
בתקופות של מלחמות. לדוגמה: ארצות הברית במהלך שתי מלחמות העולם ובעת הפלישה
לגרנדה, בריטניה בשתי מלחמות העולם ומאוחר יותר בעת מלחמת פוקלנד. סוג שלישי של
משטרים, כאלה שישראל משתייכת להם, נמצאים בשלבים תחילתיים של עצמאות מדינית, ובכל
מקרה בתקופות של משברי ביטחון לאומי ממושכים. ראוי להזכיר במיוחד, בנוסף לישראל,
את הודו והפיליפינים.
 
החיסיון בישראל מעוגן גם במסגרת חוקתית, חלקה מנדאטורית וחלקה נחקק על ידי הכנסת.
תקנות ההגנה המנדאטוריות מ - 1945 חלות כיום על העיתונות הערבית, בעיקר. הן רחבות
מאוד בתחולתן ומאפשרות למעשה לרשות המבצעת סגירת עיתונים או צינזור ידיעות, עוד
לפני פירסומן, אפילו שאלו לא עלולות לגרום נזק של ממש לביטחון המדינה. לעומת זאת,
על העיתונות הישראלית-יהודית היומית מופעל "הסכם" ועדת העורכים, אשר במקורו נערך
עוד ב - 1949, לפיו לא יופעלו התקנות כל עוד העיתונות מוסרת מראש לעיון ובדיקת
הצנזורה כל דבר פרסום הנוגע לביטחון המדינה. העיתונות שואפת להימנע ממצב בו תופעל
צנזורה נרחבת וגם רוצה להימנע ממצב בו הצנזור יסוג מן ההבנה עם עורכי העיתונים
ויפעיל את החקיקה המנדאטורית. על כן, העיתונות הישראלית מגלה, בדרך כלל, צייתנות
לממסד. היא איננה מרבה להעז ולבקר את הממסד בנושאים קריטיים הרלוונטיים לביטחון
לאומי, כדוגמת מדיניות גרעינית, פיתוח אמצעי לחימה מתוחכמים או סדרי עדיפויות
בתכנון מדיניות הביטחון. מצבה של התקשורת האלקטרונית גרוע עוד יותר. זו נתונה
לצנזורה ממסדית קבועה המופעלת כל העת מעצם העובדה כי אמצעי התקשורת נתונים
לשליטה ממשלתית ישירה. שליטה זו מעוגנת פורמלית בחוק רשות השידור, ובמערכת של
חוקים נוספים המבטיחה חיסיון של המדינה על מידע בנושאי מטבע חוץ, אנרגיה והגירה.
יוצא כי בישראל, המתיימרת להיות מדינה מערבית מפותחת, שולטות המדינה והממשלה על
רוב המידע המגיע לציבור והן המחליטות למעשה מהו המידע הראוי שהציבור יעשה בו
שימוש ומהו המידע שיש להפקיעו מן הציבור.
 
הכתבים זהירים מאוד - פירסום מידע הגורם "זעזוע" לאליטה השלטת יחשב כפגיעה
באינטרסים לאומיים והכתב עלול לאבד את מקום עבודתו. יוצא כי פרשיות חשובות מאוד
הראויות לעיון ציבורי, כמו פרשת חטיפת השייח' עובייד, פרשת וענונו, רצח אבו-ג'יהאד,
אפשרות לשיתוף פעולה בין דרום אפריקה לישראל בנושאי גרעין, פרשות של הכאות תושבים
פלשתינאים חפים מפשע על ידי אנשי כוחות הביטחון, נחשפו על ידי התקשורת הזרה, ורק
לאחר מכן הועתקו על ידי התקשורת הישראלית. מצב אבסורדי זה עלול לעודד "שוק שחור
תקשורתי", בו יעבירו כתבים ישראלים מידע חשוב לחו"ל, כדי לפרסמו שם בתקשורת הזרה,
ואחר כך יצטטו אותו בישראל בשמה של אותה התקשורת. כמובן שדה-לגאליזציה כזו של
עבודת התקשורת אינה רצויה.
 
המסגרת הפורמלית יוצרת, מחזקת ומשקפת תרבות של חיסיון, שהינה מגמה בולטת מאוד
בתרבות הפוליטית. בישראל קיים חוסר ביטחון קולקטיבי בנוגע לכדאיות של אימוץ ערכים
פוליטיים-ליברליים, שכן אלה נחשבים פעמים רבות כסכנה לביטחון המדינה. ניתן לאתר
מספר סיבות מדוע אי-הביטחון הזה מקבל צידוק, בקרב האליטות והציבור הרחב, בשם
הביטחון הצבאי. סיבה ראשונה היא שסודיות הפכה לחלק בלתי נפרד מן ההוויה הישראלית,
עוד מתקופת היישוב, לפני קום המדינה. חופש ביטוי באותה תקופה נתפס פעמים רבות
כעומד בניגוד לצורך בחשאיות, אשר נחשבה תנאי להעברת מסרים בין אנשים וקבוצות שונות
במחתרת. סיבה שנייה הינה הלחץ הביטחוני המתמיד היוצר אי ודאות, גדולה מן המקובל
בחיים הציבוריים. אי ודאות זו מגבירה את החשש, כי שימוש בלתי מבוקר במידע יביא לנזק
גדול, גדול הרבה יותר מכל תועלת נראית לעין. למשל, בעקבות הפיגוע החבלני במעלות (
1974) התעוררה הדילמה האם על התקשורת לפרסם את דבר חטיפתם של בני ערובה על ידי
קבוצת מחבלים, בשעה שדבר הפרסום עלול לפגוע בכושר המיקוח או לצמצם אפשרויות
להביא לשחרור בני הערובה. סיבה שלישית הקשורה לקודמתה הינה, כי סביבה של לחץ
מתמיד מגבירה את הסנקציות החברתיות והמשפטיות המופעלות כנגד בעלי עמדות חריגות.
התקשורת אינה נמלטת, לכן, מן הגורל המר של קונפורמיות, כאשר נדרשות דווקא עמדות
אופוזיציוניות. סיבה רביעית מרכזית הינה העובדה כי חיסיון משרת את האליטות
הפוליטיות, מאפשר לתפלל מידע ולהסתירו בשם הצנזורה הביטחונית. החיסיון מאפשר
להסתיר מן הציבור מידע פוליטי תוך כדי שימוש בנימוקים של ביטחון המדינה. בישראל
נעשה הדבר לעתים באמצעות הטלת חיסיון על מידע פוליטי במסגרת ועדת השרים לענייני
ביטחון. במציאות בה הפיקוח של מנגנוני השליטה על התקשורת הוא רב, יש בכך כדי לפגוע
ביכולתה של התקשורת לתווך באופן חופשי וממצה בין החברה למדינה.
 
סיבה חשובה אחרת הינה כי בישראל אין מסורת של זכויות אזרח, ואין בה אתיקה מגובשת
של השלטון בנוגע לזכויות אזרח.(5) במצב בו מניחים כי לציבור אין זכות מוקנית לדעת,
מוגבלת במידה רבה נגישותה של התקשורת למידע, במיוחד בנושאי ביטחון לאומי. נכון
אמנם כי פסיקת בג"ץ בעניינו של עיתון "העיר" מיטיבה במשהו את זכות התקשורת להפעיל
ביקורת בענייני ביטחון לאומי. לפי הפסיקה מניחים עתה, כי כל נושא בתחום הביטחון
הלאומי ראוי לביקורת פומבית אלא אם הרשות השלטונית תוכיח כי דבר הפרסום יכול
להביא באופן ממשי (מבחן "הוודאות הקרובה") לסכנה רצינית לביטחון המדינה.(6)
 
בפועל המצב שונה לחומרה. ראשית ראוי לזכור כי בג"ץ הינו מוסד מגיב ולא גוף יוזם.
כדי לממש את שיפוטו חייב בג"ץ לדון בעניין המוגש לו, לאחר שמוצו כל ההליכים
המנהליים. כאשר המדינה מחזיקה בפועל כמעט בכל המידע החשוב בנושאי ביטחון לאומי,
ומצב זה רק מחריף בתקופות של מלחמות, אזי עצם הנגישות למידע, שהינה תנאי מוקדם
אפילו לעתירה לבג"ץ, אינה אפשרית או אינה מסייעת לשיפור הפיקוח הציבורי. יתרה
מזאת, ראוי לזכור כי בג"ץ הינו אליטה בעלת אינטרסים המעוגנים בתחרות על כוח. לשון
אחר: בג"ץ לא יהיה מעורב באופן שיסכן את מעמדו שלו, אם יחשוש לחקיקה מרסנת של
הכנסת, ביוזמת הממשלה, נגדו. לכן, אפילו במקרים בהם פסיקתו רלוונטית, ואלו כאמור
מקרים מוגבלים, אין לצפות כי במצב החוקתי-פוליטי הקיים תהיה בהחלטותיו משום תרופה
לתחלואי הפוליטיקה.
 
בקרב הציבור השתרשה מעין אקסיומה כאילו ויכוחים מזיקים לביטחון לאומי - בעיקר
בתקופות של מלחמה. עליונותו של המומחה הצבאי על פני התקשורת נתפסת במצבים כאלה
כמובנת מאליה. כך ניתן להסביר את העובדה כי סגירת אזורים בשטחים, או סגירת השטחים
כולם, מפני סיקור תקשורתי, מתקבלת בישראל כעובדה, וכמעט שאיננה מעוררת מחלוקת.
סקרי דעת קהל, שנערכו בתקופות זמן שונות, מגלים כי רוב הציבור עוין מאוד את
התקשורת.(7) ההסבר העיקרי לכך על פי עדות הנשאלים הוא כי התקשורת "שמאלנית" ומזיקה
פעמים רבות לביטחון המדינה. פגיעות גופניות תכופות בכתבים הבאים לסקר פיגועי טרור,
והאשמת התקשורת אפילו בשיתוף פעולה עם האויב, הינן הוכחה נוספת עד כמה נאלצת
התקשורת הישראלית לתפקד באווירה עוינת.
 
הדימוי השלילי ממנו סובלת התקשורת איננו נחלת הציבור הרחב בלבד אלא הוא רווח בקרב
הפוליטיקאים עצמם, האמורים לגלות מודעות לחשיבות הקריטית של חופש הביטוי. במחקר
אותו ערכתי ב - 1990, וממצאיו מתפרסמים כאן לראשונה, התברר כי חברי הכנסת בישראל
אמנם מסתמכים, מדי פעם, על אמצעי התקשורת לצורך עבודתם הפרלמנטרית, אך הם אינם
מעריכים את התקשורת וטוענים, בנוסף, כי כלל אינם מושפעים ממנה בעיצוב עמדותיהם.
רבים מהם אפילו סבורים כי לעתים אמצעי התקשורת מזיקים לביטחונה הלאומי של המדינה.
ראוי לציין כי היחס לתקשורת שלילי במיוחד בקרב חברי כנסת מן הימין הפוליטי ובקרב
חברי המפלגות החרדיות )המחקר נערך לפני הפרסומים על חשדות לפיהם כמה מראשי ש"ס
חשודים בעבירות(. עובדה זו קשורה לתופעה מעניינת. למרות שמרנות התקשורת בישראל, הרי
יש לה תדמית של "שמאלנית". התופעה מעידה על האווירה הקשה בה נאלצת התקשורת
להתמודד. נראה בעליל כי דמוקרטיה במלחמה מתקשה להשלים אפילו עם ביקורת דלה יחסית
המשגורת על ידי התקשורת.
 
האתוס הציוני כולל שלושה מרכיבים הרלוונטיים לדיון בתקשורת הישראלית: האחד,
לאומיות הינה תוצאה של הגדרה דתית ולא של הגדרה טריטוריאלית בלבד; השני, אחדות
העם היהודי, גורל משותף והיעדר מחלוקות משמעותיות; והשלישי, מרכזיות החד-לאומיות על
פני כל אפשרות של דו-לאומיות כמסגרת חיים אפשרית תחת הריבונות הישראלית. שלושה
מרכיבים אלה באים לידי ביטוי ברור בתקשורת הישראלית. שפתה את התקשורת הישראלית
אחידה מאוד ולאומית-יהודית מאוד. בדרך כלל, הדיון בבעיות מדיניות או ביטחוניות איננו
חורג מן המוסכמות הציוניות הקיימות כיום. דיון באלטרנטיבות למבנה הקיים של המשטר
הישראלי, דיון בשינויים ערכיים יסודיים, כמעט ואיננו מצוי בתקשורת. הכתב הישראלי
הממוצע איננו חורג מחומרי הגלם הקונוונציונליים הנגזרים משפתם של הפוליטיקאים.
 
עד כמה ניתנת תשומת לב תקשורתית לשאלה האם קיימת זהות לאומית ישראלית? עד כמה
מעודדת התקשורת דיון בשאלה עקרונית, כגון - האם לא ראוי כי לאום יוגדר על בסיס
שווה לערבים ויהודים? כמה תשומת לב תקשורתית מוקדשת לבעיותיהם של ערביי ישראל
ולעובדה כי ישראל מהווה ל מעשה מדינה דו-לאומית, נוכח העובדה כי הרוב המכריע של
ערביי ישראל מגדירים את עצמם כפלשתינאים? כמה שעות דיון הוקדשו לבעיות החברתיות
הקשות של מדינה בה מצוי שיעור עוני כמעט ללא אח-ורע במשטרים דמוקרטיים? כמה פעמים
דנה התקשורת באופציות לפיתרון הסכסוך הערבי-ישראלי, שלא הוזכרו על ידי הפוליטיקאי
הממוצע? עד כמה חורגת התקשורת או לפחות מעודדת לחריגה מחשבתית מן המוסכמה כי
הסכסוך הבין קהילתי מסכן את ישראל ביטחונית, ועד כמה היא מעודדת לחשוב גם במונחים
של הנזק הצפוי לדמוקרטיה כתוצאה מהמשך המצב הקיים של שליטה בשטחים? בכל אלה,
התקשורת, ככלל, נוטה להפגין שמרנות, תוך מתן עדיפות ברורה לעמדות הפורמליות של
הממסד הפוליטי. מסיבות אותן הבהרתי בולטת עובדה זו במיוחד בטלוויזיה הישראלית.
 
סיכום
במאמר זה ניתחתי את השפעות מצב המלחמה והכוח הפוליטי על התקשורת בישראל
והתייחסתי למשמעותה כמתווך אפשרי בין המדינה לחברה. מסקנתי הינה, כי אמנם חלו
שינויים בתיפקוד אמצעי התקשורת, במיוחד בתיפקוד העיתונות, אולם לא חל שינוי של ממש
בעובדה כי יותר משהתקשורת מייצגת את החברה, את האזרח, כלפי המדינה, משמשים אמצעי
התקשורת, במיוחד זו האלקטרונית, את המדינה כלפי האזרח. המאמר התמקד בניתוח
התקשורת בתקופת מלחמות. בעיתות חירום קיצוניות כאלו בולט עד כמה המדינה עושה
שימוש בערוצי התקשורת כדי להעביר מסרים ולגייס את הציבור. כל עוד החברה הישראלית
מגויסת למאמצי מלחמה ושליטה על אוכלוסייה עוינת, כל עוד המשטר הפוליטי הוא משטר
במלחמה, יהיה זה בלתי נמנע לצפות ולהיווכח כי מעבר לשינויי הזמן התקשורת הישראלית
מגויסת, פעמים רבות, מדעת ושלא מדעת.
 
הערות שוליים
 
 
1. ראה: 

Galnoor I. (ed.) Government Secrecy in Democracies (New York
.Harper and Row, 1977)

.


2. לניתוח ביקורתי של הפעלת כוח צבאי על ידי ישראל, ראה: ג. ברזילי, דמוקרטיה
במלחמה: מחלוקת וקונצנסוס בישראל )תל-אביב, ספרית פועלים, 1991( בדפוס;
G. Barzilai and B. Russett, "The Political Economy of Israeli Military
Action", in A. Arian and M. Shamir (eds.) Elections in Israel 1988
.Boulder: Westv1990) pp. 13-35 )

 
3. ראה: נ. קיס, "השפעת מדיניות ציבורית על דעת קהל: ישראל, 1974-1967",
מדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים, 8, עמ' 60-36; ג. ברזילי, דמוקרטיה במלחמה
... (הערה 2 לעיל);
 ,Wiley :York New( Opinion Public and Presidents ,War ,Mueller .J
 :York New( Democracy American and Opinion Public ,Key .O.V ;)1973
 )1958 ,Knopf
 
4. ג. ברזילי, שם;
 
 :Periods Post-War and War during Regimes Democratic" ,Barzilai .G
 20-36 .pp ,1990 ,1 ,54 ,Problems International ,"Israel of Case The
.
 
5. לניתוח היעדר מסורת ליברלית-דמוקרטית בישראל ולמאפייניו של המשטר
הדמוקרטי, ראה: י. שפירא, הדמוקרטיה בישראל )רמת גן: מסדה, 1977(.
 
6. לניתוח המסגרת המשפטית של צנזורה, לרבות עיונים בפסק דין "העיר" (בג"צ
680/88 שניצר נ. הצנזור הצבאי הראשי, פ"ד מב (4)617) ראה: ז. סגל, "הצנזורה
הצבאית: סמכויותיה, ביקורת שיפוטית על פעולותיה והצעה להסדר חלופי", עיוני
משפט, טו (2), יולי 1990, עמ' 342-311.
 
7. המחקרים המבוססים על סקרי דעת קהל נערכו על ידי פרופסור אפרים
יוכטמן-יער, מן החוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל-אביב ועל ידי ד"ר מיכל שמיר
מן החוג למדע המדינה באוניברסיטת תל-אביב. תודתי נתונה לשני החוקרים על
מתן האינפורמציה. ראה:
 
 Winter ,Democracy Israeli ",Press Free a of Afraid s'Who" ,ar'Ya .E
.19-21 .pp ,1989
  
שני החוקרים מגיעים למסקנה זהה, לפיהכ - 60% מן הציבור רואה בתקשורת גורם המזיק
לביטחון המדינה.
 
מקור:
קשר מ' 10, נובמבר 91, עמ' 32-25, בהוצאת המכון לחקר העיתונות
היהודית, אוניברסיטת תל-אביב.
 
 













 

 
 
 



 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש