דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  אודות המגמה
  מקצוע תקשורת וחברה
  תוכנית הלימודים
  מערכים בתקשורת וחברה א
  מערכים בתקשורת וחברה ב
  מערכים בתקשורת וחברה ג
  מבניות בתקשורת וחברה ג
  מאמרים תיאורטיים
  מאמרים בנושא עיתונות
  מאמרים בנושא רדיו
  מאמרים בנושא טלוויזיה
  מאמרים בנושא פרסום
  موضوع الاعلام والمجتمع
  תקשורת אלקטרונית
  פרסום ויחסי ציבור
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,468,922 כניסות לאתר
תקשורת עצמאית בע"מ

מאת: דן כספי

חרף כל השינויים המבניים בעיתונות הכתובה והאלקטרונית נמשך גם היום, כמו
לפני חמישים שנה, המאבק שהיא מנהלת נגד השלטון לצמצום הפיקוח הפוליטי


אפתח בעיקר: מפת התקשורת בישראל, בדומה למערכות אחרות בחברה, מתאפיינת בשתי מגמות מקבילות - המשכיות ושינוי. בעוד שמגמת ההמשכיות נותרת סמויה, מגמת השינוי גלויה לעין ומתבטאת, בין היתר, בהופעת עיתונים חדשים ובסגירתם של עיתונים ותיקים, בתוספת של
ערוצי שידור, בשינוי אופי הבעלות על אמצעי התקשורת ובריכוז הבעלות עליהם, ובשינויי
סגנונות, תכנים ואוריינטציות מקצועיות. לעיתים קרובות נחפזים לכנות כל שינוי מבני
במפת התקשורת - "מהפכה". הרטוריקה של המהפכה נועדת, בין השאר, להסוות את מגמת
ההמשכיות בתקשורת הישראלית ולהפיג, אולי, תביעות לשינויים מהותיים.

חרף כל השינויים המבניים, היום כמו לפני חמישים שנה ממשיכים אמצעי התקשורת לנהל
משא-ומתן מתמיד עם הממסד הפוליטי על כללי המשחק ועל יחסי הגומלין ביניהם. כללי
המשחק משתנים, אך המשחק בין הממסד הפוליטי לממסד התקשורתי נותר כשהיה. שם המשחק - פיקוח פוליטי. זוהי תמציתם של יחסי הגומלין בין שני הממסדים, יחסים דואליים של אהבה ועוינות, של שיתוף פעולה ועימות. ככל שאמצעי התקשורת התפתחו והתבלטו יותר ויותר
בזירה הציבורית, כן גדלה העוצמה שבידם, המזמינה פיקוח עליהם. ככל שהממסד הפוליטי
מבקש להדק את הפיקוח, כן מתחזק רצונם של אמצעי התקשורת להשתחרר מחיבוק הדוב
הפוליטי.

היום כמו בעבר מתלבטים הממסד הפוליטי והממסד התקשורתי בין שתי תפיסות חלופיות -
בין תקשורת מגויסת לבין תקשורת עצמאית. התלבטות זו מעוגנת במצבה הכללי של החברה
הישראלית כדמוקרטיה צעירה, אשר מגבשת דפוסים ואורחות חיים תוך פשרה בין כוחות
ולחצים שונים. גם לאחר יובל עדיין קיימים בישראל מיעוטים ניכרים, אשר קוראים תיגר
על עקרונות הדמוקרטיה המערבית, ובכלל זה גם על מעמדם של אמצעי התקשורת. גם אם
התקשורת השתחררה במהלך השנים מן הכבלים האידיאולוגיים החונקים של הממסד הפוליטי,
הרי היא הולכת ונשבית בידי כוחות השוק החופשי ואינטרסים כלכליים צולבים של בעלי
ממון.
 
המעבר מ"קולקטיוויזם רעיוני" לשפע תקשורתי קפיטליסטי יוצר אשליה שהתקשורת הישראלית
צועדת לקראת עצמאות, עצמאות בע"מ, של ברוני עיתונות מסחרית. אבל גם אם התקשורת
מקרינה כיום יותר העזה, עדיין היא נאבקת ל עצמאותה. היום כמו בעבר מבקש הממסד
הפוליטי לממש אותה משאלה אוניברסלית ועתיקת-יומין - לפקח על התקשורת. הניסיונות
הבלתי-פוסקים לשלוט בתקשורת נתמכים לעיתים על-ידי קולות "לא דמוקרטיים", אשר עדיין
לא השלימו עם זכויות התקשורת בדמוקרטיה הישראלית. הללו מצפים, כי אמצעי התקשורת
יתגייסו ויפעלו לטובת יעדים לאומיים.

נראה, ששני כוחות עיקריים מסייעים לאמצעי התקשורת (ולא רק בישראל) במאבקם עם
הממסד הפוליטי: הטכנולוגיה והתחרות. הטכנולוגיה מתסיסה את מערכת התקשורת, מייצרת
אמצעי תקשורת חדשים וגם חידושים מקוריים עוקפי-פיקוח. הטכנולוגיה מכניסה משב רוח
אנרכיסטי ליחסי הגומלין המסורתיים בין שני הממסדים. בזכות הטכנולוגיה מסוגלת
התקשורת לפרוק את עול הפיקוח הפוליטי ולהתחמק ממנו. קלטות השמע הכשירו את הקרקע
למהפכה באיראן. הן גם סייעו לתנועה הציונית לחדור מעבר למסך הברזל, זמן רב לפני
שהתמוטט שם המשטר הקומוניסטי, והן המסייעות היום למיעוטים תרבותיים בחברה
הישראלית להפיץ תכנים מחוץ לאמצעי התקשורת הרשמיים ובמקביל להם. טכנולוגיות שידור
נגישות וזולות מאפשרות הפעלה של תחנות פיראטיות במיגוון דרכים - כבלים, רדיו,
לוויינים ועוד. טלפון, פאקס, מחשב ואינטרנט היו ונשארו אויביהם הקשים של צנזורים
למיניהם.
 
גורם שני, המסייע לתקשורת בעמידתה מול הממסד הפוליטי הוא כוח התחרות. ככל
שהטכנולוגיה מתסיסה את מפת התקשורת, מסעפת ומגוונת אותה, כן מחריפה התחרות
הכלכלית והמקצועית בין אמצעי התקשורת. התחרות מדרבנת את אמצעי התקשורת להגביר את
מאבקם נגד הפיקוח הפוליטי. ריבוי אמצעי תקשורת מסבך את מלאכת הפיקוח. ככל שיש יותר
עיתונאים וגלי אתר, כן חייב הממסד להשקיע יותר מאמצים בפיקוח. בלהט התחרות
המחריפה בין אמצעי התקשורת מתגבשים כללי משחק חדשים על חורבות ההסדרים הישנים
אשר ויסתו את יחסי הגומלין בין התקשורת לבין הפוליטיקה. אין שלטון אשר יותיר אמצעי
תקשורת ללא פיקוח. הנוסחה הבסיסית "יותר טכנולוגיה - פחות פיקוח" מדריכה את מנוחתו
של השלטון. ככל שהתחרות הנלווית לטכנולוגיה מעודדת את אמצעי התקשורת למרוד במרות,
כן מתעקש השלטון לשכלל ולתחכם את השיטות לאכיפת הפיקוח הפוליטי.

מגמת ההמשכיות בתקשורת משתמרת לא במעט בזכות יכולתו של הממד הפוליטי להבטיח
פיקוח יעיל על אמצעי התקשורת ועל כל מי שמפעיל אותם, הלא הם המו"לים, העורכים,
המנהלים והעיתונאים. השחקנים התחלפו אך המגרש ושם המשחק נותרו כשהיו - פיקוח
פוליטי על התקשורת. איך קורה הדבר?

הצורך בפיקוח פוליטי על התקשורת התעורר כבר בימי היישוב עם הקמת המוסדות הלאומיים
וראשית המאבק הלאומי. בתקופת היישוב השכילו זרמים פוליטיים ומפלגות להצטייד
בעיתונים ובפרסומים, אשר שימשו ביטאונים רעיוניים ומכשירים רב-תכליתיים לקשר עם
האוהדים, להתנצחות עם היריבים בחברה היישובית ולגיוס משאבים למאבק בשלטונות המנדט.
הוגים ומנהיגים שימשו, לעיתים, עורכים וכותבי מאמרים, ועיתונאים מילאו, לעיתים,
תפקידי הנהגה, ממש כנהוג בעיתונות מהפכנית ואידאולוגית.

עיתונים רבים ו"קול ישראל" בגלגוליו המנדטוריים ליוו את ההנהגה הפוליטית בצעדיה
הראשונים והמשיכו לתמוך בה גם לאחר הקמת המדינה. אגב כך נרקמה "אחוות לוחמים" בין
שתי האליטות - הפוליטית והתקשורתית. ההצהרה על אימוץ האתוס הדמוקרטי במדינה החדשה
איימה על קיומם של "היחסים המיוחדים" בין השתיים. שכן אמצעי תקשורת במשטר דמוקרטי
אמורים להתעמת עם הממסד הפוליטי.

בשנים הראשונות לאחר הקמת המדינה נמצאו פתרונות מקוריים, אשר יישבו בין צרכי
השלטון החדש לבין הנורמות הדמוקרטיות. השתמרות העיתונות המפלגתית הבטיחה למפלגות
ולתנועות פוליטיות במה רעיונית נאותה. העיתון המפלגתי גילם את המשכיות היחסים
ההדוקים בין שתי האליטות בעוד שהיחסים האינטימיים בין השחקנים הראשיים הבטיחו,
במידה ניכרת, תיאום עמדות גם עם עיתונים לא מפלגתיים. מנהיגי המדינה ועורכי
העיתונים עוצבו ופעלו באקלים ערכי אחד והם שלטו במקביל בשני ממסדים. התפתחו
ביניהם לא רק יחסי ריעות אלא גם יחסי תלות הדדית. ככל שאמצעי התקשורת צברו עוצמה
כמתווכים, מעבירי-מסרים בין המנהיגות הפוליטית לבין כלל האוכלוסייה ולהיפך, כן גברה
התלות ההדדית ביניהם.

היחסים האינטימיים בין שתי האליטות האטו את אימוץ עקרונותיה של תפיסת "אחריות
חברתית", המקובלת בכל דמוקרטיה מערבית. תפיסה זו מניחה עצמאות מירבית לאמצעי
התקשורת והתערבות פוליטית מצומצמת בפעילותם תמורת ערנות ואחריות של אמצעי
התקשורת לאינטרסים החיוניים של המדינה. אלא שלמדינה צעירה, במיוחד כשהיא מעורבת
בסכסוך מתמשך עם שכניה, אינטרסים חיוניים כה רבים עד שהשלטון איננו יכול להניח
לתקשורת ניהול עצמאי וחף ממגבלות.

צמיחת ממדיה של החברה, תוך כדי קליטת גלי העלייה ההמונית שינתה, בין השאר, את כללי
המשחק בין האליטות, ובכלל זה בין הפוליטיקה והתקשורת. השינויים הדמוגרפיים לא פסחו
גם על הרכב האליטות. ככל שהצטנן הלהט האידיאולוגי, ככל שהעולים השתלבו במערכת
הפוליטית וככל שהמפלגות נדרשו לפנות לקהלים גדולים והטרוגניים יותר, כן הלכה ופחתה
התועלת שמצאו המנהיגים הפוליטיים בעיתונות המפלגתית. מאחר שהעיתונים המפלגתיים
התקשו יותר ויותר לתווך בין הפוליטיקאים לבין קהלי הבוחרים, בטל בהדרגה התמריץ של
המפלגות להושיט להם עזרה כלכלית. הגברת הניידות של בוחרים חייבה הזדקקות לאמצעי
תקשורת חוצי מחנות ומפלגות. בנסיבות החדשות התמוטטו הביטאונים הרעיוניים, שקברניטי
המפלגות שוב לא מצאו בהם עניין. גדלה דווקא חשיבותם של העיתונים הבלתי-מזוהים
מבחינה מפלגתית.

הדעיכה שפקדה את העיתונות המפלגתית החילונית, פסחה על העיתונות הדתית. אדרבה, היא
התחזקה. הציבור הדתי גילה ברבות השנים את הפוטנציאל הגלום באמצעי התקשורת לטיפוח
הייחוד התרבותי. המפלגות הדתיות המשיכו להסתייע בעיתוניהן גם בעיתות שפל, ובוודאי
כאשר כוחן גדל והן יכלו להזרים משאבים כלכליים לקיומם. יתר על כן, מעמדם של אמצעי
הדפוס לסוגיהם הובטח בקהילה החרדית משום שהיא דוחה, מסיבות ערכיות, את אמצעי
השידור. ולא במקרה: קל יותר לפקח על התכנים המודפסים מאשר על השידורים. בשנות
התשעים העיתונות הדתית נותרה גלעד לעיתונות המפלגתית על גווניה השונים.

מטעמים מעשיים, עיצבה ההנהגה הפוליטית מחדש את אופיים של אמצעי השידור. אין תמימות
דעים על המניעים אך עובדה היא, שבאמצע שנות השישים הוחלט להוציא את "קול ישראל"
ממשרד ראש הממשלה ולמסור אותו לידי רשות שידור ציבורית. לכאורה הייתה זו מחווה
אצילית נדירה של השלטון, אשר ויתר על שליטה במוקד עוצמה, אם בגלל לחצי התקשורת
לאי-תלות פוליטית ואם בגלל המאבקים הפנימיים בתוך האליטה הפוליטית בימי "פרשת
לבון". תהיה הסיבה אשר תהיה, לעולם התקשורת נשכרת כאשר הממסד הפוליטי נחלש.

באותן שנים התעצב לא במעט דגם יחסים של "קח-תן": אף שהעיתונות המפלגתית החילונית
גססה, היומונים הפרטיים התמידו לשמש, ואולי ביתר שאת, זירה לבירור רעיוני ולשיקוף
קשת דעות בממסד הפוליטי. "עיתוני הערב", שהיו לצהרונים בשנות השמונים ולעיתוני בוקר
בשנות התשעים, היטיבו למלא את מקומם של העיתונים המפלגתיים, משום שהם הקדישו
תשומת-לב ניכרת לנושאים פוליטיים. כך התפתחו יחסים מיוחדים בין מחנות ואישים
פוליטיים לבין עיתונאים. כתבים בתחומים שונים למדו לקשור קשרים אמיצים עם מקורות
מידע, ומקבלי החלטות ופוליטיקאים השכילו לטפח קשרים עם עיתונאים ולהשתמש בהם לשם
מסירה מניפולטיבית של מידע.

בשנות השישים והשבעים אף התבטא מיסוד היחסים הבלתי-פורמליים בכינוי "כתבי-חצר" או
"כתבלבים", אשר ניתן לקבוצת כתבים ועיתונאים המקורבים לשר זה או אחר בממשלת ישראל.
המחויבות הערכית פינתה מקומה ליחסים אישיים בין עיתונאים לבין מקורות המידע.
התוצאה נותרה כשהייתה והיא -פיקוח פוליטי על זרימת המידע, בהבדל אחד לפחות: היחסים
ב"חצר" היו מותנים, מניפולטיביים, ונרקמו על סמך שיתוף אינטרסים ולא מכוח "שותפות
רעיונית". "כתבי החצר" שותפו במידע ובסודות תמורת עיתונות "טובה", קרי: בקרה פוליטית
על המידע המתפרסם.

מי שמעיין במספר ספרים אוטוביוגרפים של עיתונאים בכירים יכול להתרשם, שגם כיום אין
הם מתחרטים על הקירבה האינטימית למקורות מידע. אבל עיתונאי שבא במחיצתם החברתית
של פוליטיקאים - מארח שרים וח"כים ומתארח אצלם, יוצא איתם לסקי בשווייץ, או לוגם
קפה ואוכל אבטיח במרפסת ביתם - מתקשה לבחון ללא משוא-פנים את הישגיהם ומחדליהם.
מאידך גיסא, פוליטיקאים היטיבו לנצל את הקירבה האינטימית לשם פיקוח, "ללא כאבים",
על עיתונאים. יחסי הריעות השלימו הסדרים נוספים, חלקם כפויים וחלקם וולונטאריים,
כגון, הוראות חוק צנזורה צבאית, וועדת העורכים של העיתונים ושל אמצעי השידור. כל
אלה הבטיחו את המשך הפיקוח הפוליטי על אמצעי התקשורת ועל זרימת המידע.

בשני העשורים הראשונים להקמת המדינה נראה היה, שהושג סטטוס קוו לשביעות רצונו של
הממסד הפוליטי. סטטוס קוו זה היה מבוסס בעיקרו על מערך תקשורתי בן מספר עיתונים
ורדיו ציבורי. רק לאחר מלחמת ששת הימים הופשרה ההתנגדות הפוליטית לשידורי
טלוויזיה, אשר יוחסה לעמדתו העקרונית של דוד בן-גוריון. שידורי רדיו וטלוויזיה תחת
כנפי אותה רשות שידור יכלו להבטיח את המשך הפיקוח חרף השינוי המבני ה"מהפכני".
אפשר שהקמת תחנת טלוויזיה הייתה השינוי המשמעותי ביותר שחל במפת התקשורת בחמישים
שנות המדינה. בה בעת התגבש העיקרון המנחה, שלאורו התחוללה "מהפכה תקשורתית"
מבוקרת: הממסד הפוליטי סופג תביעות לשינויים מבניים בלא לשמוט את הפיקוח! מן הראוי
לציין, כי לפי הטיוטה הראשונה של חוק רשות השידור נכללו ברשות הציבורית גם גלי
צה"ל והטלוויזיה הלימודית, הכפופים לשליטתה המלאה של הרשות המבצעת. אך במהלך
הדיונים הושמטו שתי התחנות מתחולת החוק, ולא במקרה. הפוליטיקאים חשבו, שזהו מהלך
מסוכן מדי. אחרי שהממשלה רופפה במקצת את אחיזתה ברדיו ובטלוויזיה, רצו שתישאר
בידה, ליתר ביטחון, השליטה בגלי צה"ל ובטלוויזיה החינוכית. שתי תחנות השידור
ה"ייעודיות" האלה חרגו במשך הזמן מן המנדט המקורי והתבססו כאמצעי שידור לכלל
האוכלוסייה. העובדה המרתקת, שהבעלות הממשלתית לא הזיקה לפופולריות של שתי התחנות,
ואולי אף הגדילה אותה, עשויה אולי ללמד על תמיכת הציבור הישראלי בשידור מבוקר.

מבנה של רשות שידור ציבורית הלם את התרבות הפוליטית הישראלית, ולו רק משום שהוא
פישר בין צרכים מנוגדים של עצמאות ופיקוח. לכאורה, הדגם הבריטי של הב-בי-סי מותיר
מרחב פעולה לאמצעי שידור. המליאה והוועד המנהל אמורים לחצוץ בין הפוליטיקאים לבין
השדרים ולחסום לחצים, המסכלים שיקולים מקצועיים. למעשה, הממסד הפוליטי התאים את
דגם הרשות הציבורית לצרכיו הפוליטיים בשליטה ובבקרה. באמצעות הדגם הבריטי המשופץ
ניתן היה לשקף במליאת רשות השידור את יחסי הכוחות בכנסת וגם לאייש לפי אותו מפתח
מפלגתי את המשרות הבכירות בגופים המפקחים של רשות השידור. ההסדר של מונופול
השידור הציבורי, ריבוי רשתות רדיו וטלוויזיה חד-ערוצית, החזיק מעמד עד אמצע שנות
השמונים.

הכוחות הטכנולוגיים והכלכליים לא ערערו באופן משמעותי את האיזון החדש במפת
התקשורת, למעט תופעה שנראתה שולית בעיניהן של שתי האליטות: התפתחותם המואצת של
המקומונים בשנות השבעים והשמונים. הפוליטיקאים לא הוטרדו מהופעת המקומונים, משום
שהללו התמחו בתיווך ובהעברת מסרים בין קבוצות בתחום המקומי. בדיעבד, חלוקת תחומי
הפעולה בין היומונים לבין המקומונים רק אוששה את המאזן הקיים וחיזקה את עוצמתם של
אמצעי תקשורת כלל-ארציים. יתר על כן, בסוף שנות השבעים החליטו היומונים ותאגידי
התקשורת שלהם לחדור גם לשוק העתונות המקומי. בשנות השמונים התבססו שני התאגידים,
של שוקן ושל מוזס, בשוק המקומונים. גם אם מקומונים אחדים גלשו ועסקו, לעיתים,
בנושאים כלל-ארציים, הרי עצם שיוכם אל תאגידי התקשורת יכול היה להפיס את דעת
הממסד הפוליטי, ש"הכל תחת שליטה".

הנהגת הליברליזציה בשידורים נכפתה על השלטון בכורח המציאות הטכנולוגית.
תחנות-הכבלים הפיראטיות וצלחות מתרבות לקליטת שידורי לוויין איימו על המשך הפיקוח.
הנהגת שידורי טלוויזיה נוספים בכוח החוק נועדה, במידה רבה, למסד מצב טכנולוגי כפוי
של ריבוי ערוצים, תוך הבטחת המשך הפיקוח השלטוני עליהם.

בשנות השמונים פרחו ברחבי המדינה מאות תחנות כבלים פיראטיות לצידן של ספריות
להשאלת קלטות וידיאו. בדומה לפריחת המקומונים, אף שגשוגן של התחנות הפיראטיות העיד
על פוטנציאל כלכלי והדליק דמיונם של יזמים זריזים. הללו חברו למספר חברי-כנסת
"חובשי ספסלים אחוריים" והקימו שדולה חברתית-פוליטית יעילה, אשר הניפה דגל מעורר
אהדה כללית - "עם הפנים לקהילה". הם תבעו תיקון חוק הבזק, אשר יסדיר שידורי טלוויזיה
בכבלים כמענה ל"קיפוח תקשורתי" של עיירות ויישובי פריפריה, המוזנחים בתקשורת
הכלל-ארצית.

הסדר חוקי של שידורי טלוויזיה בכבלים נראה רב-תכליתי. תיקון חוק הבזק יכול היה
להדביר את תופעת הפיראטים הבלתי מבוקרים, וגם למסד שוב את הפיקוח הפוליטי על
אמצעי השידור. השלטון הבטיח לעצמו זכות להעניק זיכיונות להולכה ולשידור בכבלים
ואילו הזכיינים הוכפפו לתנאי הפיקוח של המועצה לשידורים בכבלים. הממשלה, וליתר
דיוק השר האחראי מטעמה, הוא הקובע את חברי המועצה ואת יושב-ראש המועצה. במהלך
המשא-ומתן בין הזכיינים לבין המועצה שופרו תנאי הזיכיון. לימים הוברר, שתיקון החוק
הבטיח בעיקר את המשך הפיקוח השלטוני. שידורי הכבלים היו לתחנות ממסר של שידורי
לוויינים והזכיינים שילמו רק מס שפתים לצרכיה התקשורתיים של הקהילה. הזכיינים אף
הרחיקו לכת והקימו קרטל, חברת רכש משותפת של תוכניות קנויות (ICP), ולמעשה רשת
כלל-ארצית של חמישה ערוצים ייעודים - ערוץ למשפחה, ערוץ ילדים, ערוץ סרטים, ערוץ
ספורט וערוץ מדע ואמנות. הערוץ השישי, המוקדש לקהילה, נותר תזכורת צינית
להתחייבויות הזכיינים שלא מומשו, במידה רבה בגלל פיקוח סלקטיווי של המועצה
לשידורים בכבלים.

אולי כדי להאריך את מונופול התיווך הפוליטי של הטלוויזיה הממלכתית עוד לזמן מה,
נאסר על זכייני הכבלים לשדר חדשות. כאשר הזכיינים ניסו להסתפק בתיווך בזירה
המקומית, למשל, באמצעות הפקת משדרי אקטואליה מקומיים, הם נחשפו למכלול לחצים
פוליטיים וכלכליים, שפגעו במאזניהם הכלכליים. על כן העדיפו הזכיינים להסתלק כמעט
לחלוטין מאחד מיסודות הזיכיון המקורי - "עם הפנים לקהילה", לא במעט בברכתם האילמת
של המפקחים מטעם. במסעי שכנוע עיקשים הצליחו הזכיינים לבסס את מעמדם הכלכלי אגב
שיפור מתמיד של תנאי הזיכיון, אשר התגלה כמכרה זהב.

חלקים רבים מנוסחת הכבלים הועתקה לערוץ הטלוויזיה הנוסף, שידורי ניסיון בערוץ 2,
אשר נמשכו לא פחות משבע שנים תמימות, 1993-1986 (!), ביססו את יתרונם של שידורים
חפים ממידע ומאקטואליה. יתר על כן, שפע ערוצי טלוויזיה יצר בקרב הציבור תחושה של
פלורליזם תוך כדי שמירת מונופול התיווך של הטלוויזיה הממלכתית. שידורי הלוויין
בכבלים, בייחוד של הרשתות המערביות, רק בישרו את הסדק במונופול אספקת המידע
הוויזואלי של הטלוויזיה הכללית. מונופול זה נסדק בשנת 1993, כאשר הופעלו השידורים
הסדירים בערוץ 2.

לכאורה, הן בכבלים והן בערוץ 2 מופעלים השידורים על-ידי זכיינים פרטיים. הם מממנים
את השידורים באמצעות דמי מנוי ואת שידורי ערוץ 2 באמצעות פרסומת. אלא שבשני
המקרים, המפקחים - המועצה לשידורים בכבלים או הרשות השנייה - הם המחלקים את
הזיכיונות ומפקחים על הזכיינים. למה הדבר דומה? למזנון באוניברסיטה, ואולי בבית
סוקולוב, המופעל באמצעות זכיין פרטי. בעלי המזנון מפקחים, באמצעות ועדת מזנון, על
הזכיין ועל תפעול הנכס הציבורי שנמסר לו, לרבות על רמת המחירים ועל רמת המזון.
הסדר זה יוצר תחושה של הפרטה, בלי לפגוע בהמשך הפיקוח של הבעלים. למעשה, שיטת
הזיכיון ביססה את ההפרדה בין הבעלות שנותרה ציבורית לבין ההפעלה הפרטית של
השידורים. יתר על כן, שיטה זאת גם הכשירה את הקרקע לחיזור גורלי של חלק מן היזמים
הכלכליים, המתחרים ומקבלי הזיכיון - אחרי הגורמים הפוליטיים, נותני הזיכיון. והצורך
בחיזור מאפשר להדק את הפיקוח, שהרי כל זיכיון ניתן לזמן קצוב וטעון חידוש.

התחרות על זיכיונות השידור הניבה תועלת בלתי צפויה לשלטון. כאשר ריבוי ערוצי
השידור איים על מעמדם הכלכלי של היומונים הפרטיים, התגייסו "ברוני התקשורת" לקרב
ההישרדות. מן הראוי לציין, שמונופול השידור הציבורי היטיב עם היומונים הפרטיים, גם
אם אלה לא הכירו תודה על כך. שכן דווקא בזכות הטלוויזיה החד-ערוצית, יכלו היומונים
הארציים להתבסס כחלופה ריאלית ולבצר את שליטת שלושת התאגידים של משפחות מוזס,
נמרודי ושוקן, שלושת "ברוני התקשורת", במערכת התקשורת. על מנת להגן על האינטרסים
הכלכליים החיוניים שלהם ולמזער את הנזק הצפוי מאובדן הכנסות משידורי פרסומת,
החליטו שלושת תאגידי התקשורת להתחרות, כל אחד בדרכו שלו, על זיכיונות שידור בכבלים
ובערוץ המסחרי. ומאחר שהשלטון הוא המעניק את הזיכיונות נחשפו תאגידי התקשורת שוב
ללחצים פוליטיים.

הממסד הפוליטי, אשר הוטרד מאובדן הפיקוח בעידן של שפע ערוצים, בירך על יוזמתם של
"ברוני התקשורת" לקבל זיכיונות שידור והתברך בה. אמנם החקיקה בכנסת הגבילה את החלק,
שרשאי לרכוש בעל אמצעי תקשורת בערוץ תקשורת נוסף. אבל בעלות צולבת, אפילו היא
מוגבלת, מגבירה את התלות של שני התאגידים הגדולים (של מוזס ושל נמרודי, השותפים
בזיכיונות שידור) בממסד הפוליטי, המעניק את הזיכיונות. במיוחד עלול הדבר לבלוט עם
חידוש הזיכיון; בעלות צולבת מבטיחה פיקוח פוליטי צולב. מי שמפקח על אמצעי השידור
מסוגל לפקח באמצעותם גם על העיתונות הכתובה!

לקראת אמצע שנות התשעים נראה היה, שהולך ונקבע דפוס חדש - פלורליזם מבוקר באמצעות
תאגידי תקשורת. אך התסיסה הטכנולוגית שוב טרפה את הקלפים וחשפה את עולם התקשורת
בפני הצפה אנרכית של אמצעי תקשורת. מגזרים נוספים גילו את הנגישות הנוחה לאמצעי
תקשורת, והדבר התבטא בעשרות תחנות רדיו פיראטיות, בעלוני בתי-כנסת, בעיתונות לועזית
משגשגת ועוד. לכאורה, ניסתה ועדת פלד לשלב במפת התקשורת את תוצרי הטכנולוגיה
החדשה - ריבוי ערוצי שידור. למעשה, הוועדה התוותה את הדרך לשינוי אסטרטגיית הפיקוח
- מפלורליזם מבוקר ל"שמים פתוחים"; היא המליצה לנצל התפתחויות טכנולוגיות, כדי לרסס
את מפת התקשורת באמצעי תקשורת חלשים, מעין "הפרט ומשול". ופיצול מבוקר של מערכת
התקשורת לרסיסים משמר בידי השלטון את כושר הפיקוח הפוליטי עליה. השאלה המרכזית
הייתה ונותרה - "מי פותח את השמים למי? ומאחר שהשלטון הוא הפותח, התחילה עונת
החיזור. יזמים וגורמים כלכליים, בכלל זה תאגידי התקשורת, עשויים לחזר בחודשים
הקרובים על פתחו של השלטון, כדי לזכות במקום ב"שמים הפתוחים". עורכים ועיתונאים
יידרשו לנהוג ב"ריסון עצמי", כדי לא לחבל במסע השידולים של מעסיקיהם במזנון הכנסת
ובפרוזדורי המשרדים הממשלתיים.

לא ניתן לסכם את מצב התקשורת ללא התייחסות, ולו רק קצרצרה, לקהילת העיתונאים.
בניגוד לאמצעי התקשורת, אשר לנוכח סערת השינויים מתלכדים מול היריב המשותף, הלא
הוא הממסד הפוליטי, נאלצים העיתונאים לנהל מערכה במספר חזיתות: מול מקורות מידע,
מול ציבור מוסת נגד "תקשורת עוינת" ומול מעסיקים המנסים ללמוד את רזיה של כלכלת
השוק.

המעבר לכלכלת השוק אינו מיטיב עם עיתונאים. המנוסים שבהם, אשר אמורים לשמש מנהיגי
הקהילה ומופת לעמיתיהם הצעירים, מתמסחרים ב"פואטיקה" להמונים, אגב השכרת שירותיהם
לכל המרבה במחיר. ואילו רובם המכריע של העיתונאים סובל מהרעה כללית בתנאי העסקתם,
הנובעים, בין השאר, מהמרת הסכמי שכר קיבוציים בחוזים אישיים ומהעדפת כוח עבודה זול
ובלתי מיומן. כל אלה הניבו תהליכים צפויים של פמיניזציה, של שחיקת כללי התנהגות
עיתונאיים ושל ערעור מעמדו החברתי של העיתונאי. מי שמתוגמל לפי מספר הידיעות, אינו
מספיק להצליב מקורות, או לבדוק פעם נוספת את אמינות המידע. ככל שתאגידי התקשורת
מצמצמים את עלויות הייצור כן הם משקיעים יותר במאבקים משפטיים. סכומי כסף נכבדים
עוברים מעורכי עיתונים לידי עורכי-דין, ממימון חקירות עיתונאיות למימון חוקרים
פרטיים, מטיפוח ומתגמול עיתונאים להחזקת צבא של מאבטחים.

פרשת האזנות הסתר של "ברוני התקשורת" פגעה לא רק במעמדם הרם ובכיסם. היא אף חשפה מערכת מורכבת של יחסים יצריים ואינטרסים בממסד התקשורתי. במידה רבה תרמה הפרשה לשינוי יחסי הכוחות בין התקשורת לממסד הפוליטי לטובת האחרון. העיתונות החוקרת
התחלפה לשעה ארוכה בעיתונות נחקרת. בזכות הפרשה, התממש חלקית וזמנית עקרון
השקיפות (חשיפת האינטרסים הכלכליים של תאגידי התקשורת), למורת רוחם של הברונים
עצמם. הציבור הרחב למד לדעת, כי לבעלות הצולבת על אמצעי תקשורת נלווים אינטרסים
צולבים, בייחוד כשהתאגיד הוא בעל שלוחות ועסקים חוץ-תקשורתיים.
 
כרסום הסטנדרטים המקצועיים והכפפתם לשיקולים כלכליים מחלישים את כושר המיקוח של
התקשורת מול הממסד הפוליטי. שכן, התפיסה הפוליטית של "אחריות חברתית" מחייבת את
השלטון לכבד את עצמאותן של הנורמות המקצועיות, אך לא אינטרסים כלכליים. ככל
שהתקשורת הישראלית הולכת ומפנימה עקרונות של שוק חופשי, כן היא נעשית פגיעה יותר
ללחצים פוליטיים, ולו רק משום שהיא מאבדת את ייחודה המקצועי. לחלופין ניתן להעריך,
שהמגמה המוצהרת של הפרטת התקשורת, חלקית או מלאה, רק תחזק לטווח ארוך את הפיקוח
הפוליטי. אינטרסים כלכליים מצמצמים את חסינות התקשורת מפני התערבות חיצונית. בארץ,
כמו במדינות מערביות אחרות, האיום האמיתי על חופש העיתונות נשקף היום לא מצד
הממסד הפוליטי אלא דווקא מן הבעלים עצמם, אשר הופכים עיתון או תחנת שידור למפעל
עסקי רגיל. אבל מי שמספסר במידע לשם הפקת תועלת כלכלית עלול לאבד את הזכות לחופש
המידע.

בגלל פעילותם של כוחות שונים, מתרחשים היום במערכת התקשורת שלושה תהליכים מנוגדים:
התחזקות מעמד התקשורת בחברה, שחיקת כושר התיווך של אמצעי תקשורת יחיד והתרופפות
מעמדו של העיתונאי בארגון. מצד אחד, התחזקות המרכיבים הכוחניים והמניפולטיביים
בפוליטיקה הישראלית הגבירה את התלות הפוליטית בתקשורת. אמצעי התקשורת נעשו אחד
המנופים העיקריים לגיוס תמיכה פוליטית ולגיבוש הסכמה כללית. מצד אחר, בגלל ריבוי
אמצעי התקשורת מתפזר נטל התיווך בין כולם ובשל כך פוחתת חשיבותו של אמצעי תקשורת
יחיד.

הכרסום במעמדם האישי של העיתונאים מנוגד להתעצמות מעמד התקשורת בישראל. העיתונאים עובדים באקלים תחרותי, בתנאים הולכים ומתדרדרים, המחייבים פשרה מתמדת עם נורמות של אתיקה עיתונאית. אמצעי התקשורת נתונים לטלטלה, אשר בעטיה הם עשויים להידמות לענף שירותים חיוניים, הנשען על כוח אדם זול. עוצמתו של העיתונאי הבודד נשמרת לא
במעט בזכות כושר התיווך של אמצעי התקשורת ובגלל תלותם הגוברת של פוליטיקאים
בתקשורת. אבל יכולת התיווך האינדיווידאולית מנוגדת, לעיתים, למעמדו האישי הירוד של
העיתונאי ולשחיקת עוצמתו של אמצעי התקשורת היחיד.

במצב עניינים זה קיים פער בין שלושת מרכיבי הסטטוס של העיתונאי: מעמדו האישי,
היוקרה החברתית של התפקיד ומעמדו של אמצעי התקשורת. עיתונאי בלתי-קבוע, שעושה
לעיתים צעדים מהססים ראשונים, נהנה מגישה לאמצעי תקשורת רב-עוצמה, אשר באמצעותו
הוא מסוגל לחולל סערות ציבוריות ולחרוץ גורלות של אישים. בנסיבות אלה, גדל הקיטוב
בקהילה העיתונאית. כנגד שכבה דקיקה של "כוכבים" ששמם הולך לפניהם והם נהנים מחוזים
נדיבים, צומח פרולטריון חדש של עיתונאים "חסרי מנוח". אלה מהווים פוטנציאל לתסיסה
מקצועית וחברתית. נראה, ש"הפרולטריון החדש" מפר את שלוותם של "ברוני התקשורת", אשר
הולכים ומסתבכים בקורי הממסד הפוליטי בשל אינטרסים צולבים. חברי "הפרולטריון
החדש", רובם מתוסכלים וחדורי תחושת קיפוח, הם גם סוכני השינוי של המצב הקיים. על כן
הם מתסיסים את הממסד התקשורתי וגם משמרים רעננות עיתונאית אל מול הממסד הפוליטי.
 
פרופ' דן כספי הוא מרצה לתקשורת באוניברסיטה הפתוחה וממחברי הספר "המתווכים:
אמצעי התקשורת בישראל".

מקור:
 
ספר השנה של העתונאים 1998, עמ' 83-71, הוצאת אגודת העתונאים בתל
אביב
 
 











 

 
 



 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש