דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  אודות המגמה
  מקצוע תקשורת וחברה
  תוכנית הלימודים
  מערכים בתקשורת וחברה א
  מערכים בתקשורת וחברה ב
  מערכים בתקשורת וחברה ג
  מבניות בתקשורת וחברה ג
  מאמרים תיאורטיים
  מאמרים בנושא עיתונות
  מאמרים בנושא רדיו
  מאמרים בנושא טלוויזיה
  מאמרים בנושא פרסום
  موضوع الاعلام والمجتمع
  תקשורת אלקטרונית
  פרסום ויחסי ציבור
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,469,007 כניסות לאתר
% 5 תנובה הסיפור המלא או: מה הקשר בין גבינה לבנה לדרבוקה של חתוקה?

מאת: יורם עבר-הדני

כשקיבלנו (עבדכם הנאמן ופיני אורן הארט-דירקטור) את הבריף של 5% תנובה, הבנו שלא
נצטרך להמציא מותג חדש יש מאין, אלא דווקא למצוא דרך לעשות שימוש בנכסים העמוקים
של מוצר מוכר, ותיק ואהוב, ובמקביל למתג את השם 5% תנובה, ולשלוח למדפים אריזה
חדשה שעליה השם "תנובה" מופיע באופן בולט הרבה יותר.
 
הולכים על סרט פלשבקים
כבר בתחילת החשיבה היה ברור לנו שהסרט חייב לעבוד בכיוון נוסטלגיה ישראלית בסגנון
של פלשבקים. סרט פרסומת שתבניתו משפחה ישראלית של היום עם הבלחים מרגשים של
נוסטלגיה מפעם. והקולנוע הוכיח לנו אין ספור פעמים שמעברי זמנים הם דבר חזק באופן
בלתי רגיל. הם נותנים מין נקודת מבט חדשה, מעניינת. אם זה בלהיט טיטאניק, כשאנו
מבינים שהזקנה היא היא הצעירה של פעם, ואם בסרט הנפלא 'אני והחברה' כשבתחילת הסרט
ובסופו אנו רואים את המספר המבוגר ומבינים שהוא הילד שאנו רואים במהלך העלילה.
ועם זאת הגישה הנוסטלגית טומנת בחובה סכנה: נוסטלגיה באה, לרוב, עם קילוגרמים בלתי
מבוטלים של אבק. האתגר היה ליצור משהו עכשווי ולהצליח לתת תחושה שהנוסטלגיה אינה
רק נוסטלגיה אלא גם משהו שמתפתח אל ההווה של כולנו.
 
למה בחרנו בשיר "אני זוכר אותה מהמכולת"
בעודנו מגלגלים את רעיון הפלשבקים, התנגן ברדיו הלהיט של כוורת "אני זוכר אותה
מהמכולת". הבטנו זה בזה והבנו שהשיר הזה מתאים לקמפיין הגבינות ככפפה ליד. פרט
לעובדה הפשוטה שהוא עוסק במכולת, יש בו כמעט הכל. נוסטלגיה, עכשוויות, חן והומור.
לשיר הזה יש גם יתרון ייחודי. הוא מצליח להיות בעת ובעונה אחת גם נוסטלגי בתחושה
אבל גם עכשווי מבחינה מוזיקלית. כך שכדי לחזור אחורה אתה לא חייב לחזור לתיאטרון
המטאטא, אלא למשהו רענן שיכול לדבר גם לילדים של היום.
 
אם היא "שר... מנטית", הוא חייב להיות "חנון"
עם זאת היה ברור לנו ששיר נכון וקליט אינו מספיק. אנו חייבים ל בנות סיפור אמיתי,
מצחיק ומרגש... עם קונפליקט אמיתי והפתעה בסוף. כי שיר עם מילים נחמדות ותמונות
שמלוות אותו בלי סיפור דרמטי אמיתי יכול להגיע לדרגת "נחמד" ולא יותר מזה.

באופן כמעט בנאלי, בהתאם לשיר המקורי, התחלנו לבנות דמות של אבא שמספר לילדיו על
בחורה שהכיר במכולת לפני עשרים שנה. ניגשנו לאפיון שתי הדמויות המרכזיות: האבא
ובעלת המכולת (שבאותו שלב חשבנו שהיא גם תהיה האמא של היום). החלטנו לבנות את
הבחורה כחלום הרטוב של האבא. שופעת, פרובוקטיבית, יפה, במילים אחרות "שרמנטית". ואם
הבחורה נבנית כחלום רטוב "עם יתרונות בולטים" הדרך ליצור קונפליקט מעניין היתה
לבנות את האבא כ"חנון" מתאמץ של שנות השבעים שאין לו סיכוי להשיג אותה. וכך המשכנו
לבנות את הסיפור ונתקענו בשלב הפתרון. מה, סתם הם יתאהבו בגלל הגבינה? הרי זה נחמד
אבל לא מעניין מספיק וגם קצת לא אמין. הרי בחורה כזו לא תצא עם בחור כזה. בשביל
זה יש את סמי חתוקה. וכך הגענו לפואנטה: האמא בכלל תהיה אישה אחרת. הקלישאה אומרת
שגברים נוהגים לחלק את הנשים ל שני סוגים: האישה שאתה רוצה לשכב איתה והאישה שאתה
רוצה להתחתן איתה. וכך גם בנינו את הסרט. הוא חולם על הבחורה השר...מנטית (לילך קוך)
אבל בסופו של דבר הוא מתאהב ומתחתן עם בחורה יפהפיה ומלאכית (שרון שחל). מי
שהשתתף בשיעורי ספרות בתיכון זוכר בודאי שאפילו ביאליק חילק את הנשים לשני סוגים:
אהבת העב הטהורה והלא מושגת ואהבת קרן הפז החושנית ומלאת התאווה.
 
איך הומצא חתוקה כי לא היה לנו חרוז לדרבוקה...
תוך כדי עבודה על המילים והתסריט אמר לי פיני שלא אכפת לו כלום, חייבת להיות בסרט
טרבוקה. האבא חייב לזכור אותה "רוקדת עם טרבוקה", כי זה מצחיק. אמרתי לו שבאמת
טרבוקה זה מצחיק אבל לך תמצא מילה שמתחרזת עם טרבוקה. יומיים שברנו את הראש: "אני
זוכר אותה עוד מעמוקה?", "אני זוכר אותה יושבת עם מתוקה?" אוטוטו ורעיון הדרבוקה
היה מתפזר לעולם שכולו טוב, כשהגענו לשורה "אני זוכר אותה נותנת לחתוקה". וכך חתוקה
נולד כיוון שלא היה לנו חרוז. לא פחות ולא יותר. בינתיים ברשות השנייה מיהרו לתקן
אותנו: לא אומרים טרבוקה אלא דרבוקה. (חשוב מאוד, חשוב מאוד) ואם כבר הולכים על
דרבוקה החלטנו ללכת עד הסוף. היא תרקוד במכולת בבגדי רקדנית בטן בליווי להקה
מזרחית שלמה. כך הגענו לויקטור עידה מ"בת-ים ניו-יורק" , אבל על כך בהמשך.
 
מה זה בכלל און-שונטה?
ה"און-שונטה" שהפך לסימן ההיכר של חתוקה נולד קצת אחרת. המונולוג המקורי של חתוקה
היה א-לה ג'יימס בונד ("בונד, ג'יימס בונד"): "חתוקה, סמי חתוקה". כשהתכנסנו להקליט על
הג'ינגל אצל חיים צינוביץ' (המוזיקאי של הקמפיין) ניסינו לבנות את דמותו של סמי.
הערס, השרמנטילי המיופיף עם שעון הזהב והשפם הדק. צינוביץ' כטוב ליבו מול המיקרופון
באולפן התחיל ל אלתר על הדמות ומהר מאוד הוא פלט: "סמי חתוקה - און-שונטה" שפירושו
בצרפתית: "בעונג רב" או "העונג לי להכירך". כל כך צחקנו באולפן שהיה ברור שהולכים על
זה ומוותרים בלי צער על "חתוקה, סמי חתוקה". כשחזרנו למשרד, שירה מרגלית,
הסופרוויזר, אמרה מייד שמדובר בלהיט אמיתי.
 
יום טוב נכנס לתמונה...
יום טוב, במאי הסרט, התלהב מאוד מהג'ינגל שכתב צינוביץ' (ומי שמכיר את יום טוב יודע
שהתלהב מאוד פירושו הר געש של מילים בווליום גבוה): זה יעבוד פיצוץ, הוא אמר. רק
היתה לו הסתייגות אחת. באותו שלב הסרט הסתיים במילים "אמא נכנסה לפתע...". התכנון
היה שאחרי סצינת הכניסה של האמא וההתאהבות נחזור למטבח ונראה את שניהם
כשמאחוריהם תמונה מנעוריהם.. יום טוב חשב שבסיום יהיה מדליק שיתברר שהבחורה היפה,
(האמא) היא בעצם אחותה של השרמוטה. קיבלנו את הצעתו. הוא הציע להלחין עוד בית
שיסביר את העניין הזה. לאחר דיונים מתישים ועקב בעית זמן, החלטנו לכתוב שורת סיום,
שתיתן את "הפואנטה".
 
התחבטנו הרבה עד שבסופו של דבר כתבתי על המחשב את השורה: וכך התחתנתי איתך רותה
ולא עם אחותך השר...מנטית. היה ברור לי שזה זה. (וחוץ מזה, השורה הזו היא דרך מצויינת
להיות בולט בלי לרדת יותר מדי נמוך, הרי אין בה אף מילה גסה).
 
ההפקה יוצאת לדרך
מכאן המשיכה העבודה על בניית המכולת על כל מרכיביה החל בבקבוקי החלב דרך ה"ליפות"
וכלה במאזניים האופייניים כל כך לתקופה. כן נבחרו הצבעים והעיצוב של בית המשפחה
היום. על עיצוב התפאורה ובנייתה הופקדה ענת אביבי. במקביל התקדם יום טוב ובנה
שוטינג מדויק וכן עבודת הקאסטינג נכנסה להילוך גבוה. כנראה מתוך התחושה שיש לנו
להיט ביד לא ויתרנו על אף נקודה. ראו הפיסקה הבאה.
 
נקודה חשובה מאוד
בסרטון הזה, חוץ מהדרבוקה והשרמנטיות היה עוד עניין שהתעקשנו עליו. גם לאמא של אז
וגם לאחותה הנותנת הוספנו שומה א-לה סינדי קרופורד, מעל השפה. בעזרת הנקודה הזו
רצינו לעזור לצופים לטעות ולהבין שהאמא היא היא השרמנטית מהמכולת... (ואפילו ברמת
התת-מודע). מכל מקום זו היתה עוד נקודה קטנה שהוסיפה. היום אנחנו מצטערים שלא
הוספנו נקודה כזו גם לילדה המהממת. (למרות שיש לה נקודה טבעית, אך לא מספיק
בולטת).

בחירת השחקנים
אני יכול להגיד באופן לא אובייקטיבי שהסרט הזה נהנה מקאסט יוצא דופן ברמת הדיוק
שלו. רותי ארגוב מצאה בדיוק מה שחיפשנו: שני ילדים מקסימים אבל לא פלקטיים  (שהם
אחים גם בחיים). אב (מאיר סוויסה) שיהיה משפחתי, עממי, אהוב, עם יכולות קומיות
ודרמטיות. שתי "אחיות" שאחת תיראה מלאכית )שרון שחל, כוכבת דיג דיג דוג) והשנייה
יפהפיה עם יכולת לשדר פרובוקטיביות (לילך קוך) כשבמקביל הן צריכות להיות דומות זו
לזו במידה מסויימת כדי ליצור את ההטעיה בתחילת הסרט. אין ספק שהשילוב בין יום טוב
הבמאי לבין רותי ארגוב שוב הוכיח את עצמו, ואי אפשר בלי מילה נוספת על השחקן
הראשי: מאיר סוויסה, פרט להיותו מקצוען, התגלה כאדם סופר נחמד וסבלני באופן בלתי
רגיל.
 
דני בר-שי תופר שמלה בלילה

אבל נחזור רגע לרעיון ריקודי הבטן. אחד הקסמים של עולם הפרסום הוא שאתה כותב איזו
שטות על המחשב ופתאום השטות הופכת לעובדה בשטח. דני בר-שי מעצב התלבושות עבד
לילה שלם על תלבושת מלאה של רקדנית בטן עם כל הפאייטים הנוצצים. ואגב גם יום טוב
הופתע לגלות עד כמה לילך קוך מדהימה כרקדנית. היא פשוט כבשה את הסט והוציאה לכולם
את העיניים. לחברי הלהקה המזרחית (שגויסה בגלל אותה דרבוקה) דני כבר לא היה צריך
לדאוג לתלבושות. שלושה נגנים - קאנון, כינור ועוד הגיעו קומפלט עם החליפות, הפרחים
בדש, השיער המסודר בג'ל. קלאסה אמיתית שאולי קצת חסרה במקומותינו עטורי הג'ינסים.
ולמי ששואל - כן, נגן הקאנון הוא לא אחר מאשר ויקטור עידה הנפלא מבת-ים ניו-יורק.
 
הרבה צחוקים היו במחסן התלבושות של בר שי ביפו, כשסוויסה מדד את בגדי הסוונטיז.
סוויסה גם נכנס מייד לתפקיד ולריקודים המגוחכים של התקופה. פשוט קשה להאמין שבסך
הכל לפני 25 שנה אנשים היו מתלבשים בבגדים כל כך מכוערים וכל כך לא נוחים.
 
ובשורה התחתונה - יום טוב
אין מה לעשות. יום טוב הוא שחיבר את הרעיונות הרבים (שלנו ושלו) לסרט חי ונושם
ואנחנו מסירים את הכובע בתודה בפניו ובפני מנו קדוש הצלם, שנתן לסרט את אופיו
המיוחד.
 
מקור:
אותות 98, מס' 214, עמ' 43-42, הוצאת איגוד המפרסמים בישראל.
 



 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש