העורך הקובע איזו מוסיקה תשודר ברדיו חייב להיות אחראי, זהיר ורגיש. בדו-קרב בין
חופש היצירה ובין פגיעה ברגישויות של ציבור זה או אחר, תהא ידה של הרגישות על
העליונה. בנוסף, אין לשדר ברדיו:
 
>שירים שיש בהם הסתה נגד ציבור, אוכלוסייה, קבוצה אתנית או דתית כלשהי.
>שירים שיש בהם שפה בוטה ונלוזה.
>שירים ששפתם קלוקלת (יש להתחשב ב"סלנג").
>זמר או תזמורת שאינם יודעים לשמור על טון ועל קצב, בקיצור - זיופים.
  
מעבר לזה, אוזנו של העורך היא הפוסק האחרון "לשבט או לחסד". עליו להיות מודע לגודל
האחריות.

דיון:
מהם גבולות חופש היצירה וחופש הביטוי?
עד כמה צריך להתחשב ברגישויות של ציבור מסוים?
האם אין כאן צנזורה תרבותית וסתימת פיות?
מה נחשב שפה קלוקלת ומהו "סלנג"?
(במהלך הדיון - ראוי להשמיע שירים בעייתיים כמו "חד גדייא" של חווה אלברשטיין.
וכן להזכיר ולדון בדוגמה של השיר "הסלע האדום" של אריק לביא, שנפסל לשידור
מחשש שידרבן צעירים לנסוע לפטרה).

מקור:
רדיו נכון תכ"ל תקשורת משודרת ברדיו לכיתות י"א, י"ב;
צבי לי-דר, מנחם גרנית, גדעון הוד, נאוה סביון, נתיב רובינזון, שמואל
רפאלי; עמ' 139-140, המפקח על מגמת טכנולוגיות תקשורת במשרד החינוך ומפ"ט
עמל