דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  אודות המגמה
  מקצוע תקשורת וחברה
  תוכנית הלימודים
  מערכים בתקשורת וחברה א
  מערכים בתקשורת וחברה ב
  מערכים בתקשורת וחברה ג
  מבניות בתקשורת וחברה ג
  מאמרים תיאורטיים
  מאמרים בנושא עיתונות
  מאמרים בנושא רדיו
  מאמרים בנושא טלוויזיה
  מאמרים בנושא פרסום
  موضوع الاعلام والمجتمع
  תקשורת אלקטרונית
  פרסום ויחסי ציבור
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,467,467 כניסות לאתר
עם ישראל שומע אותך

מאת: תיקי בלס

עם ישראל אוהב לדבר. לפעמים הוא ממש מוכרח לדבר. זה הרושם שמתקבל מסקירת
שלל תוכניות הרדיו האינטראקטיביות, אלה שפותחות מיקרופון למאזינים.

והוא אוהב לדבר על הכל: מתלונות כועסות בעניינים מינהלתיים שבינו לבין
הרשות, דרך נושאים אישיים-ממש כמו בקשה לעזרה, ועד נקיטת עמדה בנושאים
פוליטיים. ונושא אחד צובר תאוצה ומאיים להפוך לחביבם של המתקשרים: ביקורת
על התקשורת

שלל תוכניות רדיו אמרנו, ואכן עושה רושם שקברניטי הרדיו, במישור הארצי
ובמישור האזורי, קראו נכונה את רחשי הציבור (או אולי חשבו שזו דרך זולה
ויעילה למלא מספר משבצות שידור שבועיות) ופתחו את המיקרופון לעם. התוכנית
הוותיקה ביותר היא 'יש עם מי לדבר' המשודרת בכל יום בין השעות 4-3 אחה"צ
בגל"צ. לאחרונה נוספה משבצת שידור בגל"צ ביום שישי בבוקר - תוכנית שבה
מתבקשים המתקשרים להתמקד בנושא מרכזי אחד מאירועי השבוע החולף.

רשת ב' פותחת בפני המאזינים מזה מספר שנים את 'שש אחרי החדשות' שעברה
גלגולים רבים מאז היווסדה ואשר אליה מתקשרים מאזינים המעוניינים להתבטא
בנושא שפורסם מראש. בנוסף, פותחת רשות השידור מיקרופון במשך שעה למאזינים
שרוצים להביע דעתם בנושאים שהועלו במשדר 'פופוליטיקה' שבטלוויזיה או
להתעמת עם אחד המשתתפים בתוכנית שמתארח באולפן הרדיו. תוכנית אחרת שמנקזת
את טענות המאזינים והגיגיהם הינה 'תעריף לילה' המשודרת ברשת ב' בימי ראשון
בין חצות ל- 3 לפנות בוקר.

הגדילה לעשות רשת א': היא משדרת שתי תוכניות יומיות של 'מאזינים
למאזינים' בבוקר ובצהרים, חמישה ימים בשבוע.

בערוץ 7 משודרת מזה מספר שנים תוכנית דומה, ולאחרונה הוחלט על הוספת שעה
שבועית נוספת.

ומה ברדיו האזורי? במספר תחנות רדיו אזוריות משודרת התוכנית 'אדוני ראש
העיר' שבה מציגים המאזינים שאלות לראשי ערים מהאזור, שמתארחים באולפן, ויש
גם תחנות אזוריות שמשחזרות את המתכונת המנצחת של הקו הפתוח בנושאים
כלליים. אולם עיקר פעילותן האינטראקטיבית של התחנות האזוריות היא במבצעי
ההתרמה והסיוע לעמותות או לנזקקים בודדים.

ניסינו לברר מהו פרופיל המתקשר הממוצע - אם אפשר להגדיר בכלל דיוקן שכזה,
ומהו, לדעת מנחי התוכניות הללו, הכוח המניע ההופך אנשים ממאזינים פאסיביים
למי שמתאמצים לעלות לשידור ולהשמיע דברם.

"אנשים מטלפנים משום שיש בהם להט וקנאות מסויימת שמביאים אותם לרצון
להתבטא ברדיו", מסביר גדעון רייכר, המנחה מזה 8 שנים את 'יש עם מי לדבר'
בגל"צ. "מתקשרים אנשים מדגם יותר קנאי, כועס, מאוכזב. בדרך כלל מתקשרים
אלינו אנשים שנבצר מהם לדבר בצינורות אחרים".

הרושם הוא שמתקשרים יותר אנשי ימין

"ייתכן שאנשיה שמאל קורצו מחומרים אדישים יותר, הם לא יוצאים לכיכרות ולא
מטלפנים לתוכניות. אני לעולם לא מבדיל בין ימין לשמאל בתוכנית. להיפך, אדם
קיצוני בדעותיו יותר מעניין מאדם מאוזן, שפוי, שקול, שמהמהם ומסביר ש'יש
פנים לכאן ולכאן' וסופו שהוא מהלך שעמום על שומעיו. המתלהם, הכועס או
הדפוק - גם דיבורו צבעוני יותר וגם אמירתו יותר מעניינת ונחרצת. זו הכללה,
אבל כדרכן של הכללות יש בה הגיון סטטיסטי".

בתוכניתו של רייכר, בניגוד לאחרות, שיעור השיחות בעניינים פוליטיים נמוך:
"אני מטביע את חותמי האישי בין השאר בכך שאני מבקש מהמפיק שהמינון הפוליטי
בתוכנית יהיה נמוך יותר, מן הטעם הפשוט שהדיונים האלה מייגעים ואין בהם
חידוש. אני אוהב תוכנית תוססת, רעננה, עם מתח. אקטואליה בוערת - כן. אין
בתוכנית שום צנזורה מלבד אחת: מעניין או לא, מקורי או לא. אני נוטה לא
לאפשר שיחות רבות מדי על תאונות דרכים כי זה לא מעניין, אין בזה שום
חידוש".

רייכר מסביר שאחד הפרדוכסים בתוכנית הוא עניין ההתקפות על התקשורת: "כמעט
מסורת היא לתקוף את התקשורת באמצעות התוכנית, שהיא בעצמה התקשורת, להכריז
בראש חוצות שהתקשורת סותמת פיות בה בשעה שאותה תקשורת עצמה פותחת מיקרופון
לאמר זאת".

התוכנית משודרת בשידור חי. קורה שאתה מוריד מאזינים מהקו באמצע השיחה?

"אני תמיד פוחד מהמשעממים. לא מפני שאני משתעמם, אני יכול למצוא בהם
עניין. אני חרד מהמחשבה שהם ישעממו את המאזינים ולכן אני נחרץ, נחפז ודוחף
קדימה, לעיתים נפרד בחטף, והכל בשם מולך העניין. אם האיש מסביר באריכות
מייגעת את דבריו אני רודה בו מעט כי אני פוחד משעמום המאזינים".

לדבריו, יש מאזינים שמרמים את המפיקים, מכריזים על נושא מסוים וכשעולים
לשידור חי הם מפתחים את התזה: 'אתם שמאלנים, כשרציתי לדבר נגד השמאל לא
נתתם לי לדבר, ורק כשהבטחתי שאדבר נגד הממשלה, נתתם'. הוא מזכיר מישהו
שהתחזה לערבי עם מבטא כבד, כדי לחדור לשידור, וכשהצליח הכריז: 'מנוולים,
נתתם לי לדבר כי אני ערבי'.

מה אתה עונה לאנשים כאלה?

"גם המאזין שהתחזה לערבי וגם מתנגדי הממשלה עלו לשידור מפני שהם נדירים
יותר בתוכנית. ערבים לא מרבים להשתתף בתוכנית. אם יטלפן ערבי מעזה, הוא
יקבל קדימות אדירה בשידור לא בגלל שאני חובב החמאס אלא בגלל שזה מרתק. כל
השיקולים הם עיתונאיים וענייניים. לדעתי, כל המנחים בתוכנית ללא יוצא מן
הכלל נתפסים בעיני המאזינים כשמאלנים".

תוכנית אחרת שמעלה מאזינים לשידור היא 'תעריף לילה' בהנחייתו של ירון
אנוש - תוכנית שמשודרת גם דרך האינטרנט. הודות לאינטרנט, יכולה התוכנית
להגיע לעולם הרחב, ותיאורטית כל מי שמחובר לרשת יכול להגיב. לדברי אנוש,
הרבה פקסים מגיעים מחו"ל, והם מכילים בעיקר תגובות רגשיות. חלק ניכר
מהפקסים עוסק ביחסי חילונים-חרדים. ומה באשר למשתתפים המקומיים? אנוש: "יש
תחושה שחרדים ואנשי ימין מגיבים יותר. הם יותר דומיננטיים, יותר מגיבים
אמוציונלית. אתה רואה שזה יושב אצלם בחזה, מאוד מעסיק אותם, מאוד מפריעים
להם דברים".

לפני שאתה מעלה את המאזין לשידור, אתה יודע מה נושא השיחה?

"אני מעדיף לא לדעת מה נכנס כדי שלא יהיו לי שיקולי עריכה. אני מאמין
שהמפיקה מתחקרת אותם כדי שהדבירם לא יחזרו על עצמם בשידור. אני לא המרכז
בעניין. אני לא אגיד את דעתי בשידור. אני משהו טכני לחלוטין שיושב באולפן
ונותן להם לדבר. אגרום להם לנמק, אנסה לגרום למתקשר להתמודד מול שאלות שלא
מתאימות לדעתו. המאזין הוא הכוכב של התוכנית שבה מאזינים מדברים עם הרדיו,
לא עם ירון אנוש, לכן אני לא נוהג יותר מדי לקטוע אותם אלא אם הם עוברים
גבול משמיצים מישהו שלא מסוגל להגיב, מרביצים מונולוג ארוך או מקללים. ואז
אני מנסה לדבר איתם, ואם זה לא עוזר - מורידים אותם מהשידור".

מיהם האנשים שמתקשרים ל'תעריף לילה'?

"מתקשרים אנשים שהנושא בוער בעצמותיהם, או אנשים בודדים - לא בדידות
פיזית - שלא נרדמים בלילה. אנשים מהסוג שמחפש אינטימיות, מבקש לשמוע קול
אנושי. עסקן בעדה החרדית אמר לי פעם 'לנו יש סימונים לגבי עיתונאים. אתה
נחשב למישהו שנותן לחרדים לדבר, אתה נותן לחרדי להביע דעתו'. בין 4-3 יושב
מנחה מזוהה מאד, שאומר את דעתו )מנחי 'יש עם מי לדבר' כמובן מתנגדים בתוקף
לקביעה וטוענים שבתוכניותיהם אין שום ביטוי אישי להשקפת עולמם. ת.ב.). אני
די יושב שקוף באולפן, יש שיחות שמוציאות אותי מדעתי אבל אני אף פעם לא
אומר. למפיקה של 'תעריף לילה' מתקשרים כ- 250 מאזינים, בסך הכל עולים
לשידור כ- 20. אני משתדל שהשיחה תהיה נינוחה".

מהם נושאי השיחה? גם אליך מגיעות תלונות נגד התקשורת?

"יש אחוז די גבוה של תלונות נגד התקשורת. מתלוננים גם עלי, תוקפים אותי
כי דיברתי עם המאזין הקודם ושאלתי אותו שאלות שמאלה. כשאני מדבר עם מאזין
תמיד אהיה באופוזיציה. הם חושבים שאני מתכוון למה שאני אומר, לוקחים
ברצינות דברים, לא עושים הפרדה, וזה נורמלי".

לדבריו, בין המתקשרים ישנו גרעין קשה קטן של 'מתקשרים מקצועיים': "אני
יכול לתת רשימת שמות של אנשים שאם הם לא יתקשרו פעם בשבועיים, אהיה מודאג.
יש קבוצה גדולה יותר של כותבי פקסים קבועים באמצע הלילה. )לפעמים מגיעים
120-80 פקסים בשעה) ביום שקראת פקס אחד שלהם בשידור אתה יודע שבמשך
השנה-שנתיים הקרובות תקבל כל הזמן פקסים, עוד לפני שהתוכנית מתחילה".

ירון אנוש גם מגיש ברשת ב' בימי שני את המישדר של אחרי 'פופוליטיקה' -
מישדר המאפשר למאזינים לשוחח עם איש ציבור שהשתתף בתוכנית הטלוויזיה
ומתארח באולפן הרדיו.

יש הבדל בין המאזינים המתקשרים ל'תעריף לילה' ובין אלה שמתקשרים בעקבות
'פופוליטיקה'?

"המדובר באנשים שונים. אלה שמתקשרים ביום שני לאחר 'פופוליטיקה' הם יותר
אקטיביסטים. המון אנשים מתקשרים לא בכדי לומר את דעתם כמו בשביל להתנגד
למישהו אחר שדיבר לפניהם. מרגיז אותם שמישהו אחר חושב אחרת. הם מתקשרים
כדי לפסול. זה מלמד על חוסר הסובלנות שלנו".

לח ג י ג ה האינטראקטיבית הזו ברדיו הצטרפה בשנה האחרונה גם רשת א',
ובגדול: הערוץ הזה משדר פעמיים ביום, בבוקר ובצהרים, את 'מאזינים
למאזינים' - מישדר ששמו מעיד על תוכנו. לדברי איתן אלמוג, מנהל חטיבת
האומר בקול ישראל ואחראי לשידורי רשת א', הרשת הזו מהווה פתיחה לרדיו
אינטראקטיבי: "לא רדיו בולשביקי שמשדר מה שהוא רוצה. אנו אומרים למאזינים:
תשמיעו אתם מה שאתם רוצים לשמוע. יש כאן קונספציה שבה המאזין הוא העורך של
הרדיו שלו כמו שצופה הטלוויזיה עורך לעצמו את השידור".

מי מתקשר לתוכניות האלה?

"חוק רשות השידור מחייב לתת ביטוי הולם לדעות הרווחות בציבור. אין נוסחה
איך עושים זאת. אנו לא מסננים את המתקשרים. המגבלה היחידה היא פסיקת בג"צ
האוסרת השמעת דברי בלע ונאצה. מנחי התוכנית צריכים להיות מאוד בקיאים
ומיומנים. אנו במצב שלפעמים אנשים מתחילים להשתלח ואז אנו צריכים להוריד
אותם מהשידור. כאשר מתקשרים כל מיני משתתפים קבועים אנו מבקשים מהם להניח
לנו ולרדת מהרשת. אני לא יודע מי מתקשר. זו חגיגה של דמוקרטיה והמטרה היא
ללמד אנשים להאזין, להקשיב לדעות אחרות". לדביר אלמוג, סקר ההאזנה לרדיו
של יולי 97', מצביע על ממוצע של 4-2 אחוזי האזנה לרשת א', כלומר משהו שבין
70 ל- 200 אלף מאזינים. אלמוג מדגיש שקיימת עליה בהאזנה, קפיצה ממש,
בתוכניות מאזינים ברשת א': "כל שעה אנו מסיימים עם כמה עשרות מטלפנים שלא
הצליחו להיכנס לשידור".

איך אתה מסביר את הדחף הזה שגורם לאנשים לרצות לדבר ברדיו?

"אנו חיים בסביבה תקשורתית שבה יש 50 ערוצי טלוויזיה בכל בית, מספר
מקלטים, ושניים-שלושה בני אדם שכל אחד מהם עורך לעצמו את מנת הטלוויזיה
שלו. אם יש ריבוי של תחנות רדיו אינטראקטיביות יש תחושה לכל אדם שהוא לא
רק צורך תקשורת אלא גם משתתף. בפרפראזה על האימרה המפורסמת של דקארט,
אנשים חושבים 'אני משדר משמע אני קיים'. אם אני מרים טלפון לרדיו ואומר את
דעתי, אני קיים. אנו חיים בתרבות פריימריסטית. אנשים מרגישים שזה מחוייב
המציאות שיגידו את דעתם על כל נושא, ויש להם מה להגיד. ואם לא יגידו - הם
לא קיימים".

יאיר פלסר, עורך ומגיש 'מצלצלים לשבע' בערוץ 7 מזה 7 שנים, טוען שלתוכנית
שלו מתנקזים בין היתר מאזינים שטוענים שבגל"צ וב'שש אחרי החדשות' לא
נותנים להם לדבר: "זה נכון שישנם אנשי ימין שמדברים שם, אבל קיימים נושאים
וסגנונות שברשת ב' ובגל"צ לא מוכנים לקבל".

כמו למשל?

"בנושאים קיצוניים כמו ילדי תימן ועוזי משולם לא נתנו להם דריסת רגל. יש
מנחים שאת שומעת בסגנון שלהם שהם מקצרים וחותכים ומתחמקים מאנשי ימין
לעומת הנינוחות שבה מנהלים שיחות עם אחרים. הם מגלים חוסר סבלנות לאנשי
ימין לפעמים, ופתיחות לגבי האחרים. גם מי שנמצא באמצע אפשר לשמוע בקולו
נימת חוסר סבלנות לדעות שסוטות מהמרכז ימינה".

ואתם, פותחים מיקרופון לכולם?

אנו משתדלים שלא יהיה אצלנו סגנון בוטה, והאנשים מרגישים יותר חופשי
אצלנו. גם חילונים מתקשרים אלינו, לא מעט, והם טורחים לציין זאת בשידור.
בכל תוכנית יש לפחות חילוני אחד. אנו מאוד מעודדים זאת. רוצים גם שזה לא
יהיה על טהרת הימניים. גם דעות מהשמאל באות אצלנו לידי ביטוי, אם כי לא
הרבה. אני חוטף ריקושטים מהמאזינים שטוענים שצריך להקדיש את כל הזמן לאנשי
ימין כי להם אין במות אחרות. אני חושב ששיחות כאלה מעשירות את הדיון. אחרי
שמדבר איש שמאל, למאזינים יש חומר להתעסק איתו. אני לא אוהב שזה
מונוטוני".

לדבריו, סביב הנושא של ילדי תימן עשתה התוכנית כותרות לא מעטות. "נשמעו
אצלנו סיפורים מסמרי שיער, אנשים ידעו שבמקומות אחרים לא יתנו להם להתבטא.
התקשרו משפחות תימניות עם סיפורים אישיים, חלקם אנשים שלא נחשפו לתקשורת,
נשים מבוגרות או סיפורים של קרובי משפחה. סביב הנושא הזה התקשרו החבר'ה של
עוזי משולם. הם חשבו שאצלנו תהיה אוזן יותר קשובה. היתה תקופה שהם הגזימו
בכמות הטלפונים והלחצים, אז הורדנו במינון".

פלסר אומר שגם בערוץ 7 קשה מאד להגיע למרכזיה. לאור הלחצים מתווספת שעה
שבועית חדשה, לאותו עניין. לדבריו, רוב המתקשרים הן דווקא נשים, בגלל שעת
השידור, אבל הוא יודע שהרבה גברים מאזינים לתוכנית. חלק מהמתקשרים מספרים
על אירועים פוליטיים, לפעמים נכנסת הודעה על עצרת, על טקסים גדולים בחברון
או על כנסים של ש"ס. "אנו משתדלים לא להיות לוח מודעות".

פלסר מעיד שב'מצלצלים לשבע' יש הרבה ביקורת על שידורי הטלוויזיה והרדיו,
גם מפי חילונים שצופים בשידורי השבת, מתרגזים ומתקשרים. בכל תוכנית עולים
לשידור כעשרה-שנים-עשר מאזינים. גם כאן, כמו בשאר התוכניות הדומות ברדיו,
ישנם מאזינים קבועים "אבל אנו מעלים מאזינים באינטרוולים של חודש לפחות,
בגלל הלחץ של המעוניינים לדבר".

חיים לויאן, 49, משתתף קבוע בכל התוכניות

אתה משתתף קבוע בכל התוכניות שפותחות מיקרופון למאזינים. מה מניע אותך?

"אני מתקשר בערך 8-7 שנים. מה שמניע אותי זה אי הצדק שנעשה כאן. אין לי
טענה כלפי משטר מסויים ואני לא חובש כיפה. חורה לי שכך נראית המדינה שלי.
בכל פעם שמשהו חורה לי אני מנסה להעביר מסר. אני שואב את המידע מהמון
אנשים סביבי. לדעתי העיתונות היא חד צדדית".

כמה עיתונים אתה קורא ביום?

"אני קונה ידיעות, מעריב והארץ, כל יום. ביום שישי יש לי זמן ואני קורא
את כל המאמרים".

אתה פעיל במפלגה מסוימת?

"אני חבר מרכז הליכוד. תקפתי קשות את ממשלת שמיר שהתנגדה לשלום, אבל אחרי
שראיתי מה שיצא מהמזרח התיכון החדש יש לי טענות גם על זה".

אם יש לך כל כך הרבה מה לאמר, מדוע אתה לא אומר זאת במרכז הליכוד?

"אין טעם שאעלה במרכז הליכוד על הבמה. שם זה מורכב מאנשים שאני קורא להם
'מנדטורים', אנשים שא"י השלמה היא כל עולמם. אני נגד זה. צריך לשכוח מזה.
אנו חיים במציאות חדשה".

יש מנחים ברדיו שאהובים עליך במיוחד?

"אחימאיר, גדעון לב ארי, דליק. אני לא מסכים עם רייכר, לא אוהב שהוא
מתחיל לרדת על אנשים. אדם מתקשר להתפרק. אני לא קיצוני ולא מטורף. אני
מתקשר גם כדי לנסות ולהעביר את האמת שלי וגם באיזה שהוא מקום להתפרק. יש
המון דברים שכואבים לי בשנה האחרונה".

יצא לך לבקר את ראש הממשלה?

"אני לא רוצה לרמות את עצמי. אני מסתכל מסביב: קופת המדינה ריקה, הביטחון
על הפנים. יש לי כל הקלטות של תשדירי הבחירות, של הליכוד ושל העבודה, כל
מה שביבי הבטיח. אולי הוא הגזים, אבל לא נותנים לו לתפקד. נתניהו אולי טעה
פה ושם, מי לא טעה? יש לי השגות לגבי תפקודו, הוא לא טלית שכולה תכלת, אבל
ההתנפלות עליו, לא נותנים לו לתפקד. אני מנסה להעביר את המסר הזה".

הסביבה הקרובה, שכנים חברים, יודעים בוודאי שאתה מתבטא ברדיו. זה עושה לך
משהו?

"אני גר בבני ברק בשכונה חצי דתית. איימו עלי כמה פעמים כי דיברתי נגד
הדת. אני נגד כפייה דתית, נגד בחורים שלא משרתים בצה"ל. אני לא מחפש
סיפוק.

אני עובד בעיריית ת"א, ומסיים את העבודה בסביבות 1 בצהרים. כל החברים
בעבודה יודעים שאני מדבר ברדיו, הם אומרים שאני הקול שלהם. גם ראש העיר
וסגן ראש העיר יודעים. אני לא עושה את זה בשביל רושם, לא מחפש שיעריצו
אותי. אני מנסה להוציא את האמת שלי. לפני השידור אני כותב הכל בראשי
תיבות. אני יודע על מה אני מדבר. הכל מוקלט אצלי, מה דיברתי ובאיזה גל
דיברתי".

ד"ר יעקב כץ, ראש המכון למחקר קהילתי באוניברסיטת בר אילן, ומרצה לתקשורת
ופסיכולוגיה ביחידה לתקשורת.

למנחי התוכניות יש תחושה שרוב המאזינים - המדברים הם אנשי ימין. אם זה
נכון, ממה זה נובע?

"זה נכון שאנשי ימין מתקשרים לרדיו. הם טוענים שהתקשורת היא שמאלנית, ולא
ניכנס עכשיו לשאלה אם זה נכון או לא. הם מבחינתם עושים כל מאמץ כדי לאזן
את המסר של התקשורת. לכן הם נחושים. לא קל להתקשר לתוכניות האלה. גם כשראש
הממשלה היה מהשמאל, בתוכניות האלה היתה נטייה ימינה. בסך הכל אני יודע
שאנשי הימין מהווים בשנים האחרונות רוב מכריע בדיון על כל נושא, גם
בנושאים חברתיים. הם משתדלים מאוד להישמע. יש גם חרדים שמגיעים לתקשורת,
אבל הם מיעוט. המדובר בעיקר באנשי ימין ומדי פעם - וזאת אפשר לדעת לפי
העברית שבפיהם - דתיים וחרדים. אנשים אלה חיים בתחושה שאין מי שייצג אותם.
אני לא יודע אם זה נכון".

"לפעמים יש מבצעים מסויימים שבהם מגוייסים אנשי ימין להתקשר. במועצת יש"ע
הפיצו לתושבים את מספרי הטלפון של התוכניות ברדיו ובטלוויזיה, את מספרי
הפקס, את מספרי הטלפון של העיתונאים, כדי שאם יהיה צורך, יטלפנו. מודיעים
מראש שתוכנית מסויימת משודרת וכדאי להם להתקשר".

לדבריו, לציבור הדתי יש אינטרס משותף חזק יותר מאשר לציבור החילוני. הם
הרבה יותר הומוגניים בנושאים פוליטיים, חברתיים ודתיים. הם נענים יותר
מאשר החילוניים, הם מודעים לצורך להיות מעורים: "בכל ההפגנות שהתקיימו
בארבע השנים האחרונות, 90% מהמשתתפים היו דתיים, למרות שההפגנות לא היו
דתיות. הם מוכנים לעשות מה שאיש שמאל ממוצע אינו מוכן לעשות. בהפגנות של
החרדים ברח' בר אילן השתתפו אלפים, כמעט כל שבוע. וכשנושא חברון עמד על
הפרק - אלפים נסעו לחברון לפני הפינוי לעשות שם את השבת".

מה עם אנשי השמאל, להם אין מה לאמר?

"בדרך כלל יש ביקורת על התקשורת שהיא לא הוגנת. השמאל עושה שימוש פחות
בטיעון זה. אולי הוא חושב שהכלי בידיו. בעיתונים היומיים ברור שיש יותר
נחת לשמאל מאשר לימין, למרות שזה לא תמיד חד-כיווני. כשמנתחים מאמרים
בצורה מקצועית, יש יותר שמאל מימין, ולכן אנשי השמאל אולי אומרים ש'בין כך
אנו מצליחים להשמיע את דעתנו'. הם לא עושים מאמץ לחדור לתוכניות הרדיו
האלה, ונדרש מאמץ, והרבה סבלנות. לפעמים זה לוקח כמה ימים.

בסקרים שערכנו לגבי אמינות התקשורת, רוב הנשאלים, 55 אחוז, אמרו שהתקשורת
לא כל כך אמינה. בתוך הקבוצה הזו, הרוב - 45-40 אחוזים - היו אנשי ימין.
יכול להיות שמי שמרגיש נפגע יותר, מתאמץ יותר".

לדבריו, קיימים הבדלים סוציואקונומיים בין הימין והשמאל: "יכול להיות
שהשמאל יותר ממוסד. יותר אינטלקטואלי, בדרך כלל בעולם זה כך. בארץ לא ברור
שזה כך, זה עוד לא נבדק, אבל התחושה היא כזאת. התחושה היא גם שהעיתונות
בידי השמאל. בעלי העיתונים - משפחות נמרודי, מוזס ושוקן - לא כל כך
שמאלנים. אבל העיתונאים כן".

תנועת מחאה רדיופונית
יעקב אחימאיר

ראש הממשלה נתניהו יכול להיות מרוצה ממקצת התכנים הפוליטיים של
"קול-ישראל": רשת א', בשני תדריה, שעה אחת בשעה שבע בבוקר, ושעה נוספת
בשעה שתיים אחר-הצהריים, גדושות בתמיכה מילולית נלהבת במר נתניהו ולא אחת,
כאשר היא בכותרות, גם בגברת שרה נתניהו. אם יאזין מר נתניהו לגלי-צה"ל
בשעה שלוש אחר-הצהריים - יקבל את מנת-הקינוח. כמנחה של אחת התוכניות האלה,
ולאורך שנים, אוכל להעיד כי המאזינים הטורחים לצלצל כדי לשוחח עם המנחה על
נושאים פוליטיים, שעומדים ברום כותרות החדשות, מביעים תמיכה נלהבת
בראש-הממשלה ויש העוקפים אותו מימין. מספרם של המאזינים המביעים דעות
המקובלות על השמאל בישראל - בטל בששים. מה פשר התופעה הזאת?

כמי שמאזין למאזינים, ומשוחח עימם (בימי חמישי, בגלי-צה"ל), כמי שמאזין
אף לתוכניות האחרות במתכונת הזהה, אני מגיע למסקנה כי לא זו בלבד שהרוב
הגדול של הטורחים לצלצל משתייך, כאמור, לצד הימני של הקשת הפוליטית, אלא
שחוג זה של מאזינים מהווה, לעניות-דעתי, מעין תנועת-מחאה רדיופונית,
קולנית, שקמה - מעל גלי-האתר - נגד מה שנראה בעיני המאזינים והמצלצלים
כחד-צדדיות והטייה פוליטית, לכיוון שמאל, של רשות-השידור. אם יאזינו
קברניטי הרשות לנאמר, דומה כי לא יוכלו לפקפק במסקנה זאת. המחאה היא נגד
התכנים בטלוויזיה. התוכניות האלה, במיוחד ברשת א' של "קול-ישראל", נתפסות
כתוכניות של המאזינים, והן, והן בלבד - ולא המישדרים האחרים של
"קול-ישראל" - נחשבות לתוכניות המאוזנות, ה"פתוחות", ה"אמיתיות" של
רשות-השידור. המאזין-המצלצל לא ישבח את רשות-השידור על פתיחותה - אלא יגנה
אותה על יתר מישדריה, ובמיוחד, כאמור, על מישדרי-האקטואליה של רשת ב',
בשעות הבוקר. שורות אלה נכתבות, כמובן, רק על סמך האזנה לתוכניות רבות
ואין הן מתבססות על סקר מדעי של הנאמר. אין צורך בסקר כזה: די לפתוח את
הרדיו. ביום 29 ביולי פתח את התוכנית "מאזינים למאזינים", של "קול-ישראל",
המאזין שהזדהה בשם "שמעון, מנשר": הוא טען כי רשת ב' גורמת לניכור של
המאזינים, הטלוויזיה מסתייעת בשירותיהם של פרשנים העוינים את מר נתניהו,
אמנון אברמוביץ וזאב שיף. בפרשת בראון-חסון הופיעו פרשנים המתנגדים למר
נתניהו. המאזין שמעון טען כי התוכנית "משחק השבת" (ערוץ 1) הינה חד-צדדית.
מאזינים שצילצלו אחריו התרעמו על אופי השאלות וסגנונן, כפי שהוצגו לראש
הממשלה, ב"פופוליטיקה". הערות נוספות, של מאזינים נוספים, באותו יום, נשאו
אופי דומה, של מחאה ופוליטיקה. זה היה בתוכנית המשודרת בשעה שתיים,
ב"קול-ישראל". ההמשך הישיר, מכל הבחינות, היה באותו יום, ב"גלי-צה"ל". כך
אני, ולא רק אני, שומע גם בתוכניות האחרות. כמעט עניין של שיגרה יומיומית.

זוהי, אם כן, מחאה של ציבור. מה היקפו של ציבור זה? איני יודע, אבל קיים
גרעין קשיח של מחאה נגד רשות-השידור. והמנחים, שהם עובדי רשות-השידור,
כיצד הם מגיבים? המכנה המשותף לתגובתם - מבוכה. או, מנסים לסתור את דברי
המאזין. או, שיאמרו: "אמרת את דעתך. תודה". או" "דעתך נשמעה". אומרים כי
מבחינה פוליטית, עם-ישראל חצוי לשני חלקים, שווים פחות או יותר. אבל,
שמאלנים ממעטים לצלצל. אולי זה למטה מכבודם להיות במחיצה רדיופונית אחת עם
"ששי מתל-אביב" או עם "שמעון מנשר". פעם התקשרה אלי, ל"גלי-צה"ל",
קיבוצניקית מרמת-הכובש. האם שמה היה הדסה? סוף-סוף מצלצלים מקיבוץ לתוכנית
שכזאת, ממש תופעה נדירה ביותר. על מה חפצה לשוחח המאזינה מרמת-הכובש? על
מבצע של הדפסת סטיקרים לעידוד מתן טרמפים לחיילינו היורדים מגבול-הצפון
לחופשה בארץ. ובכן, קיבוצניקים ואנשי-שמאל - כמעט שאינם מחייגים.

ראשיתן של תוכניות אלה היא בארצות-הברית. אם בישראל מנחים את התוכניות
האלה גדעון רייכר, מתי גולן ואחרים - הרי בארצות-הברית קיימים כמה שמות
לוהטים: ראש וראשון להם הוא ראש לימבו, המעודד את מאזיניו, במאות
תחנות-רדיו מחוף-אל-חוף, לגדף את החוגים הליברליים בארה"ב (בישראל הם
ייקראו: "שמאלנים"), ובראשם הנשיא קלינטון. בארה"ב - כמו בישראל - הרוב
הגדול של המחייגים הם מן הצד הימני של הקשת הפוליטית, אך בהבדל מישראל,
בארה"ב המנחים אינם מקפידים על איפוק, או "איזון", בתגובתם. שם, באמריקה,
הם רק מלבים את השצף-קצף של המאזינים. שם, המנחה יכול לירוק גידופים על
ראשיהם של שחורים, יהודים או היספנים - והמאזינים בוודאי אינם שומרים על
לשונם. אצלנו - המנחים הם עיתונאים או שדרים מנוסים, המתאמצים - ולא תמיד
בהצלחה - להצפין את דעותיהם הפוליטיות. בארה"ב - המצב שונה. יום אחד
הוזמנתי להיות אורח של תוכנית-הרדיו של אוליבר נורת', הזכור אולי לחלק מן
הקוראים מפרשת אירן-גייט, שבה גם ישראל היתה (כמובן) מעורבת. נתבקשתי
להסביר את חשיבותה הבטחונית של רמת הגולן לישראל וזאת אגב המחשבה שאולי
חיילים אמריקניים יפקחו על הסדרי-הבטחון. כל הסבר שלי נתקל בתגובה הרועמת
של המנחה נורת', ושל מאזיניו השמרניים, מחוף-אל-חוף, כי אל לה לישראל
לחשוב, בכלל, על נסיגה מן הרמה. הם רק הקצינו את הסבריו של האורח, עיתונאי
מישראל, שנהג באיפוק - או, שמא נאמר, ב"ממלכתיות"...
בארצות-הברית, לתוכניות הללו נודעת השפעה פוליטית עצומה: בשנת 1994,
בבחירות לקונגרס, הצליחה המפלגה הרפובליקנית לכבוש את הרוב בשני
בתי-המחוקקים, הסנאט ובית-הנבחרים. כארבעים שנה לפני כן היו הרפובליקנים
במיעוט באחד משני ה"בתים", לפחות. הפרשנים החשובים ביותר בארה"ב ייחסו את
הניצחון, לפחות כהסבר חלקי, לקצף השמרני, הימני, שירקו ויורקות ללא חסך
תחנות-הרדיו שרבות מהן "משוחחות" עם המאזינים, לעתים, 24 שעות ביממה.
מנחים בארה"ב, שהם בעלי השקפת-עולם ליברלית, קרי "שמאלנית" בלשון עמישראל,
לא יצלחו. תחנת-רדיו בסן-פרנסיסקו, עיר ליברלית מאוד, כידוע, שכרה את
שירותיו של מנחה ליברלי. כעבור זמן קצר הוא פוטר כי ההאזנה צללה מטה.
אצלנו, אין, כביכול, למנחים השקפת-עולם.

"איזון", כאמור, הוא שם-המשחק בתוכניות שכאלה. האם יהיו לתוכניות אלה,
כאן, השפעה על אופן ההצבעה בבחירות? כדאי יהיה לבדוק זאת בעת השתוללות
מערכת-הבחירות. לו אני מנהיג פוליטי בישראל, לא הייתי מתעלם מן התופעה.
קול העם - או לא? זו השאלה.
 
השמועות על מותו של הרדיו היו, כנראה, מוקדמות מדי
נביאי הזעם התקשורתיים ניבאו את מותו של הרדיו הישן והחביב עם פריצתם
לאויר של עשרות ערוצי כבלים ושגשוגו המדהים של הערוץ המסחרי. שאלנו את דר'
יריב בן-אליעזר, דיקאן בית הספר לתקשורת במכללה למינהל, איך זה שהרדיו,
שלא רק הזים את השמועות על מותו הקרב, הפך למקדש מעט של אלפי מאזינים
שמצאו בו במה נאותה לפרוק את מועקותיהם - האישיות והציבוריות.

"הרדיו, על מנת לשרוד מול הטלוויזיה והעיתון, צריך להבליט את ייחודו",
מסביר דר' בן-אליעזר, "והייחוד הזה מתבטא בשלושה תחומים: מיידיות - הרדיו
טוב במבזקים, בהעברת ידיעות בצורה מהירה. בגלל שאינו מחייב ריכוז מוחלט
וצפייה הוא יכול להוות רקע לביצוע פעולות שונות כמו נהיגה, בישול, ניקוי.
כיוון שהרדיו אינו מחייב ראייה (אלמנט האנונימיות ת.ב.), אפשר לעשות
תוכניות עם מאזינים: זה התחיל בחידונים והיום העוצמה החזקה שלו היא
ביכולתו להיות כומר וידוי או אמצעי ביטוי ופורקן לאנשים שאין להם מדיה
אחרים".

לדבריו, היום הטלוויזיה היא כמוה ספר: אתה נמצא איתה לבד. כל אחד רואה את
התוכנית שלו, בערוץ שלו וריבוי המקלטים בבתים לצד מיגוון התוכניות
המוצעות, מאפשר זאת. גם המחשבים האישיים ואתרי הגלישה באינטרנט ממשמשים את
אותו עניין: "אמצעי התקשורת הדומיננטיים מגבירים את הניכור שבין האדם
וסביבתו, אפילו במישור המשפחתי. אנשים צמאים לשוחח, לבטא מצוקות שלהם,
דעות שלהם".

השיחות עם המאזינים יכולות להיות על שני מישורים:
מישור סמי-תרפויטי: מדובר בתוכניות המארחות באולפן אנשי מקצוע המייעצים
בענייני זוגיות, גידול ילדים, פיתרון חלומות וכדומה.

מישור אישי-ציבורי: הצורך להביע דעה ולהישמע. הניכור החברתי ואפילו
המשפחתי גורם לכך שהרדיו הוא הפתרון, ואז נוצר מצב שבו כל מיני אנשים
שמנועים מלהביע דעתם בפורמים רשמיים כאלה או אחרים, מתבטאים ברדיו
בעניינים פוליטיים בחשיבות רבה. בתוכניות מסויימות נוצרת פמיליאריות בין
המתקשר למגיש באולפן, וזה, לדברי בן-אליעזר, נותן למתקשרים חיזוק. "מישהו
מקשיב לך ואתה מדבר אל האומה. אתה חשוב. אם אתה מופיע אתה קיים".

הוא מדגיש שהאנונימיות שמספק הרדיו למי שחפץ בכך מאפשרת לשפוך החוצה
מצוקות בצורה שלא עושים אפילו עם חבר טוב. העלטה נותנת בטחון לאנשים, ויש
כאלה שבלעדיה לא היו נפתחים.

אז השמועות על מותו הקרב היו מוקדמות מדי?

"כל זמן שהרדיו מתאים עצמו לצרכים שיצרו המדיה היותר דומיננטיים, וכל זמן
שהוא מנצל את ייחודו, אין סיבה שלא יתקיים, וטוב. שלא לדבר על זה שהוא
מדיום פרסומי זול יחסית ואפקטיבי לאותן אוכלוסיות, וזה גם נותן לו חיות
כלכלית".
 
מקור:
 
אותות 97, מס' 205, עמ' 39-38, 14-12, הוצאת איגוד המפרסמים בישראל



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש