דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  אודות המגמה
  מקצוע תקשורת וחברה
  תוכנית הלימודים
  מערכים בתקשורת וחברה א
  מערכים בתקשורת וחברה ב
  מערכים בתקשורת וחברה ג
  מבניות בתקשורת וחברה ג
  מאמרים תיאורטיים
  מאמרים בנושא עיתונות
  מאמרים בנושא רדיו
  מאמרים בנושא טלוויזיה
  מאמרים בנושא פרסום
  موضوع الاعلام والمجتمع
  תקשורת אלקטרונית
  פרסום ויחסי ציבור
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,466,022 כניסות לאתר
"אגדות וסיפורים אין-קץ על תולדות הדורות": אופרת הסבון ותרבות הנשים

מאת: מרי אלן בראון ולינדה ברוויק

- מתוך Continuum: כתב-העת האוסטרלי לתקשורת ותרבות, כרך 1, חוברת מס' 2 (1987) -
 
בעוד שיש לנו מונחים חיוביים רבים לציון גברים שמדברים או שרים (זמר עממי, ליצן
חצר, מספר סיפורים, מטיף, נביא), הרי שקשה מאד למצוא כינויים מקבילים לנשים שעוסקות
באותן הפעילויות. המוזות היוו מקורות השראה למשוררים ממין זכר; הסירנות פיתו גברים
אלי מוות עם שיריהן המכשפים; צחוקה של מדוזה הפך גברים לאבן. אגדות של נשים זקנות,
להג ורכילות, פטפוטי ביצים, כל אלה היוו חלק מהאפיון הפטריארכאלי של שיחות נשים
ושל התרבות האוראלית הנשית. כמה מהביקורות הקטלניות ביותר מסוג זה הופנו כלפי
אופרות הסבון, שיוחסה להן היכולת לשתק את מוחן של הצופות המשועבדות, ולהפוך אותן
לראשי כרוב שאינם מסוגלים ללחוץ על כפתור הכיבוי מדוזות בנות ימינו, באמת ובתמים.
במאמר הנוכחי נטען שמה שמדהים כל כך בנוגע לאופרת הסבון הוא שהיא הופכת את ענייני
הבית לדבר שבפרהסיה ומאששת את מרכזיות הדיבור והאינטימיות כערכים חיוביים בחיי
הנשים.
 
אישוש זה מהווה איום רציני על ההגמוניה הפטריארכאלית, שפועלת באמצעות טורליזציה של
הסדר הסימבולי שלה דרך דיכוי השוני, השתקת הקולות המתנגדים; ביטוי אחד לאסטרטגיה
זו מתגלה בתיוג צורות של התרבות העממית שמיועדות לנשים כ"זבל". אותה האסטרטגיה
מצאה את ביטויה גם בציווי מהברית החדשה:
 
ולא יתנו לבם לאגדות ולסיפורים אין-קץ על תולדות הדורות, דברים הנותנים מקום
לחיטוטים ולוויכוחים יותר מאשר לתוכנית אלוהית שיסודה באמונה.
(האגרת הראשונה אל טימותיאוס, א', 4)
 
כינונו של שיח הטוען לגילום "מילה אמיתית אחת" מניח שהמבע כפוף למושג: הוא נותן
אישור רק לאותו שימוש בשפה שמכוון למטרות אלוהיות. דיבור בלתי מכוון, שמעלה שאלות
ובוחן אפשרויות במקום לסגור אותן עם תשובות, שולל במובלע את תאוריית השפה הזו
כבסיס לדוגמה רשמית. אין תימה אפוא שהייצוג של אגדות וסיפורים אין-קץ על תולדות
הדורות באופרות הסבון של ימינו נתקל באותה תחושת הסלידה שהופגנה בעבר כלפי
המסורות האוראליות של נשים. לא רק שאופרות סבון עוסקות בנושאים שהיו מעניינן
המיוחד של הנשים בעידן שלטון האב, קרי, ענייני הבית, קרבת משפחה ומיניות, אלא שהן
גם עושות זאת בדרך שבהחלט "משאירה מקום לוויכוחים" ומכירה בסתירות המהותיות שבחיי
הנשים. התפקיד שממלא הדיבור בעלילות של אופרות סבון לא רק משקף את הבסיס לתרבות
דיבור שתקף בטלוויזיה בכללותה, אלא גם מגלם אתוס שמאפיין קבוצות מדוכאות. מרגרט
אטווד ביטאה זאת כך: "מאלו שבפנים או מתחת / המלים יוצאות כמשחה משפופרת שיניים"
(1): המטאפורה הזו מצביעה על הדיבור כתגובת הכנועים לכוח הפיזי שעומד בסופו של דבר
ביסוד מרותו של השליט; הדיבור כמקור לעוצמה; הדיבור כצורת שחרור; הדיבור לשם
הדיבור. הדמויות באופרות הסבון מדברות בקלישאות, הן מדברות אל עצמן, הן מדברות
בטלפון, הן משקרות, הן מעמידות פנים, הן מעודדות אחרים להביע את אשר מעיק על לבם,
להתוודות, לספר את הדברים כמות שהם. בעוד שהאשה האידאלית בשיח הפטריארכאלי שותקת
או מושתקת באמצעות הבנייתה בשיח השליט או הגברי כחסרת בעיות עקרת הבית ש"הגשימה
את עצמה", האם שדואגת רק לזולת, הבתולה התמימה, הזונה המאושרת הרי שהאשה באופרות
הסבון מגלמת את הסתירות הגלומות בחיי הנשים. באופרות הסבון, אין "אמת" אחת שמתאפשר
לה לשלוט בכיווני העלילה הרבים אשר עומדים בסירובם לקשור את כל חבילת הסיפור
בסוף טוב, אחיד ונוח לעיכול. "והכל חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה" הוא אחד
המיתוסים הגבריים הבסיסיים שאופרות הסבון קוראות עליהם תגר.
 
האם ניתן לטעון שאופרות הסבון ומה שניתן לתאר כ"תרבות אוראלית של נשים" מהווים חלק
מ"שיח נשי" שקיים בפועל? האם יש ביניהן קשר מעבר לכינויים השליליים שדבקים בהן
בשיח הדומיננטי? ברור שאופני הפעולה של ההיסטוריה והאתנוגרפיה הקונוונציונליות
מקשים עלינו לאשש את הזיקה הזו, כיוון שענייני הציבור של גברים ופוליטיקה זכו תמיד
לקדימות בשימוש שנעשה בכתיבה.
 
יחד עם זאת, ברור שהתרבות האוראלית של הנשים שגשגה מתחת לפני השטח; בתחומי הבית,
השיחות, השירה והסיפורים של נשים נוצרה תרבות עשירה שהועברה מפה לאוזן, והתקיימה
בנפרד מהז'אנרים המקבילים בזירה הציבורית (2). ממדיהן של רשתות התרבות האוראלית
של הנשים טושטשו על ידי הדגש שניתן במחקרים אתנוגרפיים ל"אחרות" של התרבות
האוראלית העממית באופן כללי (להבדיל מתרבות אמנות הכתיבה) ונסיונות להסביר את אופן
פעולתן של מסורות אוראליות במונחים של מטאפיזיקה של מקום שמוצאת את ביטויה דרך
מבני משפחה וכפר. מודלים כאלה של מערכים חברתיים מסייעים בתהליך
האינדיבידואליזציה של הקשרים בין הנשים למשפחה (שהם עקיפים, דרך קשריהן עם הגברים
במשפחה הפטריארכאלית) ומטשטשים את הקשרים של נשים ואת מערכות היחסים שלהן עם
נשים אחרות, שמהוות את הרשתות דרכן מועברת תרבותן האוראלית. הרשתות הללו כלל אינן
נובעות מהתקשרות אינטואיטיבית מיסטית עם החוויה הנשית, כי אם נוצרות ומשתמרות
בזכות הבידוד המעשי של הנשים כקבוצה, בדרך כלל בסביבה ביתית. באיטליה של המאה ה-
19, למשל, התאגדותן של אחיות, כלות, דודות, אמהות, סבות ואחייניות לביצוע מלאכות
נשים כגון תפירה או אריגה היתה חזון נפרץ, ובדרך כלל נשים שנולדו במספר קהילות
שכנות היו מיוצגות בהתאספויות כאלו. שירת שירים, השמעת סיפורים, ארגון נישואין,
רכילות, דיון בבעיות בריאות ורמזים הקשורים לעבודה כל אלה היוו חלק משיחות הנשים
בהזדמנויות שכאלו, אך במונחי המודל הפטריארכאלי של המשפחה כתת-קבוצה של הכפר,
ובסופו של דבר של המדינה, מפגש תרבותי שכזה של נשים כמעט שלא עלה על הדעת (ועל כך
יעיד הנוהג של פולקלוריסטים לייחס את תהליכי השינוי של הבלאדות האירופיות לדמותו
של הזמר הנודד כמקור העיקרי לחידוש ולתמורה במסורת זו). יתר על כן, שוליות העניינים
שנדונו בשיחות נשים שכאלו בהשוואה לסוגיות הציבוריות ה"חשובות" של עוצמה ומלחמה
ומסחר הובילו לאפיון תרבות הנשים כזניחה ומיותרת, אם לא מזיקה ממש, בכך שהיא מסיחה
את הדעת מדברים נעלים יותר.
 
ניתן למתוח קו התפתחותי לאופרות הסבון שנובע ישירות מתחום שיח הנשים שהתקיים
לפניו. תוכניות הרדיו הראשונות בשעות היום שנועדו לנשים הציגו לעתים קרובות את
פרסומותיהן בצורת שיחת חולין סבתאית, שכללה הן רמזים בנוגע לעבודות הבית והן
סיפורים שהתפתחו לכלל הצורה הנראטיבית של אופרת הסבון הטלוויזיונית. חשוב לציין
שלא רק תחום הנושא, אלא גם צורות ההתייחסות אל הקהל וארגון הנראטיב נשענו על
הסגנון חסר המטרה והמעגלי לכאורה של שיחות הנשים הביתיות. חלק ניכר מההתפתחות
המאוחרת יותר של אופרות הסבון כצורה של נראטיב דרמאטי עוצב על ידי השיקולים
הכלכליים של כלי התקשורת האלקטרוניים, אך בזכות רגישות המפיקים להנאות הקהל (שהיא
הכרחית בכדי שהמאזינים/צופים יתמידו למרות ההפסקות לפרסומות), שימרו אופרות הסבון
זיקה ישירה הרבה יותר לתחום הביתי בהשוואה לצורות טלוויזיוניות רבות אחרות. הנשים
מדברות גם על אופרות סבון, ובכך שוזרות אותן לתוך רשתות הידידות שלהן עם נשים
אחרות.
 
על מנת לבחון ביתר עמיקות את האופנים שבהם משתתפות אופרות הסבון בשיח הנשי
ונשענות על המסורות האוראליות של נשים, נבחן את השאלה משלוש נקודות ראות: המקבילות
והזיקה בין נראטיבים טלוויזיוניים לבין אלה שמועברים מפה לאוזן; אופרות סבון כפי
שהן מייצגות את רכילות הנשים ומיוצגות בה; והאופן שבו משתלבות אופרות הסבון בחיי
היומיום של נשים.
 
הטענה שלנו היא שבדומה לשיחות, לרכילות או לבלאדות של נשים, אופרות הסבון מהוות
חלק מתרבות נשית שמתקיימת לצד התרבות השלטת, ובמידה שהצורות התרבותיות הנשיות
הללו מודעות לאחרותן, הן מהוות צורה של שיח נשי שמהווה מקור לעוצמה נשית. פוקו ציין
ש"שיח עשוי לשמש הן כלי והן תוצר של עוצמה, אך גם הפרעה, מכשול, נקודה של התנגדות
ונקודת מוצא לאסטרטגיה אופוזיציונית" (3), וכי אותו השיח עצמו עשוי לעבור בלא לשנות
את צורתו מאסטרטגיה אחת לאסטרטגיה מנוגדת אחרת, וכי שיחים סותרים עשויים להתקיים
באותה האסטרטגיה. לפיכך, אין סתירה הכרחית בין צורכי המפרסמים לבין האינטרסים של
קהלים: ואמנם, במקרה של אופרות סבון, העונג שמפיקות הצופות מתקיים בקשר מורכב של
תלות הדדית ביחס למטרות המפיקים ונותני החסות של הסדרות. העובדה שהדמויות באופרות
סבון מתנהגות לעתים בדרכים שמחזקות סטריאוטיפים מוסכמתיים של התנהגות גברית ונשית
אין משמעה שמעצם טבעו, הז'אנר אינו יכול לחתור תחת הסטריאוטיפים הללו.
 
על אף שרוב הגברים ונשים רבות נמנעים מצפייה באופרות סבון כיוון שצורה טלוויזיונית
זו מתויגת כבעלת רמה ירודה, בנאלית וחסרת חשיבות, ומשום שקהל היעד שלה מתואר
כעקרות בית צרות אופקים ממעמד הפועלים, הרי שדרך זו להשתיק או לבלום את השיח הנשי
אינה עולה יפה. השיח הנשי, כנסיונן של הנשים לשמר את הנאותיהן, אינו יכול להיבלם,
ואחת מהצורות שבהן הוא מתפרץ היא אופרת הסבון. אופרת הסבון משקפת את ההנאה שנשים
מפיקות מהדיבור: האוראליות של התרבות הביתית הנשית.
 
בהסבירם את תיאור הטלוויזיה כ"דמויית זמר נודד", ציינו פיסקה והארטלי את יכולתה של
הטלוויזיה לאפשר:
 
... "מגע מטונימי עם הזולת", שבו כל מספרי הסיפורים, הכוהנים, החכמים או הזקנים
האבודים של לוי-שטראוס שבים אל התרבות הגלויה ואל קדימות המסורת שבעל פה: לעתים
קרובות, אמנם, במסווה המשכנע של מומחים משכילים מאד, החל מקרייני חדשות וכלה
במומחים למדע ולאמנות. (4)

כמובן שבדומה לזמרים הנודדים, המומחים הללו הם כמעט תמיד גברים המדברים בזירה
הציבורית (של הטלוויזיה בשעות הערב). פיסקה והארטלי אינם ממשיכים לבחון את הרחבת
ההקבלה שלהם אל הזיקה בין הידע הנשי שבע"פ אודות הזירה הביתית לבין אופרות הסבון
של הטלוויזיה בשעות היום. הטלוויזיה בשעות היום נחסמת בפני היחשפות לקהל "רציני" על
ידי שעות הלימוד בבתי הספר (באוסטרליה) 15:30-9:00 ממש כפי שהמטבח הביתי בודד
מהעסקים החשובים של כיכר השוק בתרבות האוראלית הראשונית; ולמרבה הפרדוקס, פרק זמן
זה משוחרר באותה המידה ממגבלות ההתבטאות הציבורית הפורמאלית.
 
התרשים שלהלן מתווה בפנינו כיצד ניתן למצב את אופרות הסבון ביחס לתרבות הספרותית,
כפי שתיארו זאת פיסקה והארטלי, תוך הרחבת ההקבלה שלהם לתרבות הנשים במסגרת מסורת אוראלית.
 
אף שתרבויות אוראליות ראשוניות ללא כל ידע בקריאה-ובכתיבה הן נדירות, הרי
ש"אוראליות משנית" היא עדיין נפוצה. כפי שכתב וולטר אונג בספרו "אוראליות וספרות":
 
האוראליות הראשונית היא ראשונית על דרך ההנגדה עם "האוראליות המשנית" של תרבות
ההיי-טק העכשווית, שבה אוראליות חדשה נתמכת בידי מכשירי הטלפון, הרדיו, הטלוויזיה
ומכשירים אלקטרוניים אחרים שתלויים לשם קיומם ותפקודם בכתיבה ובדפוס. כיום, תרבות
אוראלית ראשונית במובן המצומצם של המלה כמעט שאינה קיימת, כיוון שכל תרבות יודעת
קרוא-וכתוב וכבר רכשה ניסיון מסוים בהשפעת הידע הזה. יחד עם זאת, במידות משתנות,
תרבויות ותת-תרבויות רבות, אפילו בסביבה עתירת-ידע, משמרות במידה רבה את המערך
המחשבתי של האוראליות הראשונית. (5)
 
לפיכך, הטענה כי הטלוויזיה דומה לצורה אוראלית אין משמעה שהיא מחזירה אותנו לרגע
היסטורי קודם, אלא כי יש בה מאפיינים מסוימים של תרבות שבע"פ שעשויים להכתיב לא רק
צורות מבע, כי אם גם תהליכי חשיבה.
 
צורות של הבעה בכתב נגזרות ממערך תרבותי אורייני ויש להן צורה נראטיבית שמגלמת
תהליך חשיבה אורייני. הצורה הנראטיבית של הרומן מהווה דוגמה טובה לכך, כמו גם זו של
סרט נראטיבי שנגזר מאותה המסורת האוריינית. פיסקה והארטלי (6) גוזרים גזירה שווה
בין הצורות האוראליות לבין הטלוויזיה ובין צורות אורייניות לבין הצורות השליטות
בתרבותנו. הם מציינים את הניגודים הבאים בין הטלוויזיה לבין הצורות השליטות:

הם טוענים כי לטלוויזיה תכונות רב-סימניות (פוליסמיות) שנשענות, במידה רבה, על
מאפייני האוראליות של המדיום, שניתן למצאם במוסכמות כגון פנייה ישירה
ופילוח (סגמנטציה). כמובן שהניתוח שלנו מראה שייחוס נקודת הראות השלטת לשיחים
ספרותיים בלבד הוא פשטני מדי, ואמנם, מכמה בחינות, הנטייה להעמיד צורות אוראליות
וטלוויזיוניות כניגוד לאוריינות השלטת מטשטשת את אופן הפעולה של אסטרטגיות שיח
שונות הן בתוך הצורות הללו והן ביניהן.
 
באופרת הסבון, שפותחה במידה רבה כדי ליצור קהל לפרסומות לסבון (אופרות סבון
אמריקאיות רבות מופקות עדיין בידי סוכנויות פרסום של חברות סבון), אנו חווים צורה
נראטיבית שמגלמת בתוך המדיום האוראלי ביסודו של הטלוויזיה אף יותר מרוב המאפיינים
של החשיבה וההבעה האוראלית שתיאר אונג בהתייחס למדיום זה. ואלה הם:
 
1. התווספות על פני כפיפות.
2. מצרף ולא ניתוח.
3. מיותרות או "עודפות".
4. שמרנות או מסורתיות.
5. קרבה לעולם החיים האנושי.
6. נטייה לעימותים.
7. תובענות ושיתופיות ולא ריחוק אובייקטיבי.
8. הומאוסטאטיות.
9. מצביות ולא מופשטות. (7) 
 
אונג טוען שההגעה לסגירה היא מאפיין של המנטאליות הכתובה וכי סיפורים ושירים
שמועברים בע"פ מתאפיינים בפתיחות ובעודפות נראטיבית יחסית.
 
על מנת להמחיש את ההקבלות הללו, ניתן להשוות בין הבלאדות הביתיות האיטלקיות, למשל,
לבין אופרות הסבון. קיימים קווי דמיון בעלילות, בתהליך ההפקה ובאפיון. העלילות
בבלאדות אלו, בדומה לעלילות של אופרות סבון, נוגעות לקשרים משפחתיים (במיוחד לנושא
הנאמנות); הן נסובות סביב מידע לעומת הטעיה; הנשים ודאגות הנשים תופסות מקום מרכזי;
השומעות מפיקות הנאה מזיהוי עלילות מוכרות והנאה מהחריגה מהמוכר. במונחי תהליך
ההפקה, הבלאדות הביתיות חוזרות על עצמן בסדירות שמזכירה את החזרתיות של העלילות
באופרות הסבון. שרשרת ההפקה באופרות הסבון שזורמת ממפיק לכותב ראשי לכותב
דיאלוגים מקבילה לתהליך החיבור בע"פ של יחידות נראטיביות, כשהאחריות לגרסה בביצוע
הסופי נתונה בידי המבצע. יתר על כן, כיוון שהן הטלוויזיה והן סיפורי הבלאדות נחווים
בזמן אמיתי, יש צורך לשמר את תשומת-הלב של הקהל מרגע אחד למשנהו, ומכאן הדגש על
מתח ורגעים של עימות. הנראטיבים של אופרות הסבון, בדומה לאלה של הבלאדות, כרוכים
במשחק בין מה שהצופה/מאזין יודע, מה שהדמות יודעת ומה שהנמען/ת הנראטיבי/ת יודע/ת.
הדמויות בבלאדות, בדומה לאלו שבאופרות סבון, אינן פתוחות לפרשנות פסיכולוגיסטית
שבה הצופה/מאזינה "מזדהה עם הדמות בתהליך של השלכה עצמית" (8). תחת זאת, הדמויות
באופרות סבון ובלאדות "נשלפות החוצה" על ידי הנראטיב. במלים אחרות, אין בנראטיבים
האוראליים כל צורך שהדמויות תהיינה עקביות, כיוון שאין כל דרך להשוות לגרסה מוקדמת
או מאוחרת יותר של דמות בתוך התהליך הסדרתי, שבמקרה של נראטיבים אוראליים, נשמר אך
ורק בזיכרון המאזין/ה. דמויות מרכזיות הן תוצרים ספרותיים ולא אוראליים. בנוסף לכך,
הצורה הנראטיבית של אופרות סבון דומה מאד לרכילות. תלותה בדו-שיח, באנשים שמספרים
לאנשים על אנשים אחרים (שאינם נוכחים), נותנת לאופרות הסבון את כוח-המשיכה החזק של
הרכילות.
 
כמו ברכילות, החתירה לידע של הצופות באופרות הסבון מהווה סוגייה מרכזית. חתירה זו
לידע היא שמניעה את ההונאות שמהוות במידה כה רבה חלק בלתי נפרד מעלילות הסדרות.
העובדה שלדמויות שונות פיסות ידע שונות מאפשרת את התגלות הידע בצורה של רכילות.
במקום לקדם את העלילה, הדיון בידע של הדמויות מעכב את העלילה: בדומה לרכילות,
מידע חדש מחזיר כל העת את העלילה לאחור ומשכתב אותה. (9). לעתים קרובות, דמות
באופרות סבון פועלת מתוך אי-ידיעה, בעוד שהצופות יודעות את הסוד. עמדת הידיעה,
המבוססת כאן על הבנה של רכילות, ממקמת את הקהל בעמדה מיוחסת. החיפוש אחר ידע
מהווה אפוא חלק חשוב מאופרות הסבון כשם שהוא מהווה חלק חשוב מנראטיבים סגורים, אך
הצורה הסדרתית, הנעדרת מדרגי שיח וסגירות, או שיפוט סופי בנוגע לשאלה בידי מי מצויה
האמת ה"אמיתית" בדומה לרכילות היא צורה שפתוחה תמיד להתפתחות נוספת. יתר על כן,
המקור של כל אמירה יחידה בשרשרת רכילות אובד לעתים קרובות, כך שהרכילות נהפכת
לשיח קיבוצי המורכב מניואנסים ומספקולציות נוספות שמתווספות לאורך הדרך מפי דובר
זה או אחר. את הרכילות, כצורה של ספקולציה שלעתים קרובות קשורה לכללי ההתנהגות
החברתית של נשים, ניתן לסווג כסוג של שיח נשי.
 
השיח הנשי, כפי שאנו עושים שימוש במונח זה, מכיר בקיומו של שיח פטריארכאלי שליט
ומתקשר אליו, אך בעוד שהשיח השליט מבקש להבנות מציאות ומבני תחושות לנשים בדרכים
שתואמות את תפיסת העולם השלטת, הרי שהשיח הנשי מבנה מציאות בעבור הנשים במונחי
האופן שבו הן תופסות את הסדר החברתי (בו הן תופסות מקום משני) (10). הרכילות היא
צורה אחת של שיח שכזה. נשים נהנות מרכילות בין היתר משום שהדיבור, בניגוד לשתיקה,
מהווה פעילות מעצימה. בנוסף לכך, הרכילות מקנה תחושת שייכות ומסייעת לאשה להגדיר
את מקומה בחברה בכך שהיא מספרת לה כיצד מתנהלים חייהם של אחרים, ובפרט של נשים
אחרות. כפי שציין/ה חודורוב:
 
... בכל חברה נתונה, האישיות הנשית מגדירה את עצמה ביחס ובקשר לאנשים אחרים יותר
מאשר האישיות הגברית (במונחי הפסיכואנליזה, רמת האינדיבידואציה של הנשים נמוכה
יותר; גבולות האגו שלהן גמישים יותר). יתר על כן, סוגיות של תלות מטופלות ונחוות
בצורה שונה על ידי גברים ונשים. לדידם של נערים וגברים, הן סוגיות של אינדיבידואציה
והן סוגיות של תלות נקשרות לתחושת הגבריות, או לזהות הגברית. בניגוד לכך, לדידן של
נערות ונשים, סוגיות בנשיות או הזהות הנשית אינן בעייתיות באותו המובן. הסיטואציה
המבנית של גידול ילדים, המחוזקת בידי הכשרת הבנות והבנים לתפקידיהם העתידיים,
יוצרת את ההבדלים הללו, אשר משוכפלים ומשועתקים בסוציולוגיה המינית של חיי הבגרות.
(11)
 
מערכות יחסים וקשרים עם הזולת, וכן שיחות עם נשים אחרות, ממלאים אפוא תפקיד חשוב
בחיי הנשים. אופרות הסבון אינן מסתמכות רק על מבני רכילות במסגרת הנראטיבים שלהן,
כי אם גם עשויות לשמש בסיס לרכילות בין המאזינות/צופות.
 
אופרות הסבון לא רק מסבות לנשים הנאה מצפייה והאזנה אלא מהוות גם מקור לרכילות.
מהו אפוא תפקידה של הרכילות בתרבות הנשים? אליבא דגליקמן, הדבר החשוב בנוגע
לרכילות הוא שהיא מסמנת חברות בקבוצה:
 
הזכות לרכל על אנשים מסוימים היא פריבילגיה שניתנת לאדם רק כשהוא מתקבל כחבר
בקבוצה. זהו אות לחברות. מכיוון שכך, הזכות לרכל משמשת כדי לסמן את גבולותיה של
קבוצה מסוימת. (12)
 
נשים שצופות באופרות סבון עשויות אפוא להרגיש מיוחסות כחברות קבוצה שבאמת מכירות
את המשפחות שהן צופות בהן במידה שמתירה להן לרכל עליהן. ההשתתפות ברכילות על
אופרות סבון עשויה להבחין בין אלו ששייכות לבין אלו שאינן שייכות, והשייכות מהווה
מקור הנאה לדידן של אוהדות הסדרות.
 
ג'ונס מגדירה את הרכילות כך:
... דרך של שיחה בין נשים בתפקידיהן כנשים, סגנונה אינטימי, נושאיה וסביבותיה אישיים
וביתיים, זהו אירוע תרבותי נשי שנובע מתוך מגבלות תפקידה של האשה ומנציחן, אך גם
נותן את הסיפוק שבתיקוף. (13)
 
בהמשך לניתוח שלה את רכיבי הרכילות בתרבות האוראלית של נשים, ג'ונס דנה בסביבות של
הרכילות. אלו הן הסביבות המצומצמות שניתן לראות גם באופרות הסבון:
 
התחום הפרטי או האישי זוהי הסביבה התרבותית. במונחים קונקרטיים, הסביבה היא הבית,
המספרה, המרכול: מקומות שקשורים לתפקיד הנשי. (14)
 
לפי ג'ונס, הרכילות היא גם סדרתית בהכרח, שכן הנשים פותחות בה ומפסיקות אותה זמנית
בין עיסוקיהן בעבודה ועם הילדים. בדומה לאופרות הסבון, גם הרכילות נתפסת כדבר זניח
בשיח השליט כיוון שכמו כל צורה של סולידריות נשית, היא מהווה איום על הקודים
הממסדיים. כפי שמנסחת זאת ג'ונס:
 
הרכילות, שפה של סודות נשיים, היא אחד מכוחות הנשים, ובדומה לכל כוחותינו, היא
נתפסת כחסרת חשיבות ומותקפת בעת ובעונה אחת. (15)
 
הן אוקלי (16) והן גליקמן (17) מתייחסים/ות לחשש מפני העוצמה החתרנית של הרכילות
שנקשרת לכישוף. שיטות דומות שימשו לטריוויאליזציה של הרכילות והכישוף כאחד, וביניהן
לעג ובוז בצורה דומה מאד למה שניתן לראות בשיח השליט בנוגע לאופרות הסבון. ליטלווד
(18) העלה/תה את הטיעון המשכנע שרשתות נשיות התרכזו סביב פונקציה מאגית כיחידות
של סולידריות חברתית בקרב הנשים באיטליה המודרנית, בדומה לאופן שבו אנו טוענים
שרכילות אודות אופרות סבון המשודרות בשעות היום מתפקדת באוסטרליה ובארה"ב.
 
חילופי הרכילות בין נשים מתאפיינים גם בתגובות חוץ-לשוניות הגבה המורמת, האנחה,
השתיקה. על פי ג'ונס (19), השתמעויות השיחה מהוות נושא למחשבה, ולא לוויכוח, וכל
משתתפת תורמת את נסיונה לדפוס השיח. ניתן לזהות מאפיינים דומים בהתפתחות השיחות על
אופרות סבון. הנשים אינן עוברות תהליך של דיכוי, אובייקטיפיקציה או פיחות בערכן
בסוג זה של רכילות או באופרות הסבון. ברצוננו לטעון שאחת מההנאות המרכזיות שנשים
מפיקות מאופרות סבון היא תיקוף סוג הדיבור שלהן.
 
אף שמבקרים טענו לעתים שהצופות באופרות סבון הן נשים ממעמד הפועלים או עקרות בית
(20), ברור לנו שהצופות באופרות סבון אינן מוגדרות לפי מעמד או משלח-יד: נשים רבות
מכל אורחות החיים צופות או באות בדרך כלשהי במגע עם אופרות סבון. התרבות השלטת
היתה מבקשת לשלול מהנשים את משיכתן לאופרות סבון כיוון שרק נשים מ"סוגים" מסוימים
נמשכות אליהן (ומכאן המוניטין שיצאו להן כ"רמה ירודה"), אך ההנאה מהצפייה מתגברת על
האשמה מסיבה זו. רבות מאיתנו צופות בהן כדי לשמוע את ה"לכלוך" על דמויות מסוימות
לרכל עליהן, לחלוק את תפיסותינו ותחזיותינו אודות משפחת הסבון שלנו דרך רשתותינו
הנשיות.
 
בנות גדלות לעתים קרובות בלוויית אופרת סבון מסוימת, שבה הן צופות ביחד עם בני
המשפחה, והן עשויות להמשיך ולצפות באותה הסדרה זמן רב לאחר שהן עוזבות את הבית.
התקדמות העלילה באופרת הסבון היא נושא לשיחה כשאמהות ובנות נפגשות לאורך השנים,
כך שאופרת סבון מסוימת נהפכת לחלק מההיסטוריה המשותפת של המשפחה.
בתרבות הבית, נערות ונשים מקבלות את אופרות הסבון כחלק מהגדילה, בעוד שנערים
חשים שהצפייה באופרות סבון בשעות היום מהווה חלק מהפעילויות הנשיות שעליהם לדחות
בכדי לבסס את זהותם המינית. ניתן לראות ברפש שמוטח (מצד הבנים) בכלי התקשורת
 העממיים הקשורים קשר הדוק לתרבות הנשים, חלק מתהליך בידול התפקיד המיני
שעוברים נערים. (21)
 
בעידן מקלט הווידאו הביתי, הנשים נושאות עמן את התעניינותן באופרות סבון גם מחוץ
לביתן, אל הזירה הציבורית של מקום העבודה. נשים שעובדות מחוץ לבית יכולות להקליט
את פרקי הסדרה בעת שהותן במקום העבודה במהלך היום ולצפות בהם עם שובן הביתה
בערב, לעתים קרובות בחברת אוהדים אחרים במשפחה. פרק שהוחמץ עשוי להוות נושא לשיחה
בהפסקת הצהריים בין נשים עובדות או שמכשיר וידאו משרדי עשוי להיות אתר לצפייה
באופרות סבון בעבור האוהדות העובדות במהלך יום העבודה. מכיוון שתהליך ההיהפכות
לצופה מושבעת באופרות סבון אינו זהה תמיד לתהליך הצפייה, כמה מהצופות המושבעות
אמנם מחמיצות פרקים רבים מהסדרה, אך "מתעדכנות" פשוט דרך שיחות עם צופות אחרות
(22). מישהי שנהגה לצפות בסדרה מסוימת לאורך תקופת זמן משמעותית אינה חדלה בהכרח
להיות צופה מושבעת אם היא מפסיקה זמנית לצפות בה, ועם חידוש הצפייה, היא בהחלט
עשויה להתחבר מחדש לסיפור באמצעות מה שתסריטאי אופרות הסבון מכנים "סיפור לאחור"
("backstory") (23)   השחזור המילולי או, לעתים, באמצעות "פלשבק" או הדהוד של זכרון
שמיעתי) של אירועים וקשרים מן העבר. החזרה לסדרה מתמשכת מסבה הנאה הדומה מאד
לחזרה לבית או לשכונה של הילדות בחלוף תקופת זמן ממושכת, הכרוכה בהיזכרות נעימה
באירועים מהעבר, הקשורים למרחבים הפיזי, המנטאלי והכרונולוגי בעת ובעונה אחת.
 
בשל טבעו היומיומי של הקשר בין הצופות לבין הדמויות והתכנים של אופרות הסבון, הן
מפיקות גם את ההנאה הכרוכה בתחושת המוכרות והקביעות. ברונסדון מכנה זאת "הנאה
פולחנית" (24). לאורך תקופת זמן ממושכת, הצופה חווה את הבעיות היומיומיות השונות
ביחד עם הדמויות בסדרה, כמו גם את טקסי החגים ואירועים מיוחדים כגון חתונות, לידות
והתכנסויות אחרות של משפחת הסבון. דומה שהדמויות באופרות הסבון מאריכות חיים ממש
כמונו, אף שהן עוברות מדור לדור במהירות גבוהה בהרבה. עם זאת, הזמן הרגיל באופרות
הסבון מקביל פחות או יותר לזמן שלנו, כך שבסדרות, הדמויות חוות חגים באותה סדירות
ובאותו הזמן כקהל הצופות (25), וחשוב לציין, גם באותו המקום או באותם המקומות
שנהיו מוכרים לנו לאורך זמן. הדמויות והשיחות היומיומיות בסדרות מקבילות לשיחות של
נשים שתכופות שוזרות יחדיו את היומיום עם עניין עז באנשים אחרים ובקשרים אחרים;
מכיוון שכך, הרכילות על הסדרות נשזרת בתוך הרכילות הנשית הכללית.
 
אופרות הסבון מהוות אפוא חלק מתרבות הנשים. נשים מבנות הנאות ומשמעויות לעצמן דרך
התקשרותן עם אופרות הסבון. בניתוח התוצאות של שעות ארוכות שהוקדשו לצפייה ולשיחות
עם אוהדים מושבעים של הסדרה הבריטית Crossroads, מגיעה הובסון למסקנה הבאה:
"המסר אינו טמון אך ורק ב'טקסט', אלא שהוא כפוף לשינוי או ל'עיבוד' בידי הצופות
בבואן לפרש את התוכנית בעצמן" (26).
 
לפי הובסון, נשים משתמשות באופרות סבון כדי לבחון את גבולות האפשרויות החברתיות.
היינו מוסיפות ואומרות שנשים עושות זאת מתוך מודעות למיצובן כתת-תרבות בחברה זו,
וכי בקשרים שהן מכוננות באמצעות הרכילות על אופרות הסבון, נוצרת סולידריות שמהווה
איום על מערכות הייצוג השליטות כיוון שהכרת ההנאה שנשים יוצרות למען עצמן כרוכה
בשלילת ההנאה במונחים גבריים, שסביבה נבנה חלק ניכר מהשיח השליט, והרכילות והרשתות
החברתיות מהוות מבחינת הנשים מקור לסולידריות ולאחדות קבוצתית, שסביבן ניתן להבנות
ולהוסיף ולפתח נשיות פוליטית.

מכאן שהרכילות, כמו גם אופרות הסבון עצמן, מכוננות פתיחות שקוראת תגר על הגבולות
המוגדרים במסגרת מערכות הייצוג הפטריארכאליות. הרכילות היא פתוחה בדומה לסדרות,
ופתיחות שכזו מהווה אתגר לדומיננטיות התרבותית של מערכות ייצוג אחרות שסוגרות,
מגבילות ומכילות משמעויות בעבור הנשים. במסגרת המבנה הסדרתי והפתוח של אופרות
הסבון והרכילות שנסובה סביבן, טמונה האפשרות להתנגדות נשית ואף לחתירה תחת הצורה
הנראטיבית הקלאסית השלטת, צורה שבזכות הבנייתה והשימוש בה להגדרת גבולות האגו
הגברי פועלת כמעט תמיד נגד המבע הנשי. באופרות הסבון, כמו גם ברכילות הנשים
אודותיהן, גלומה הפתיחות לאפשרות, שביחס למערכת הסגורה של הנראטיב הגברי, נהפכת
חתרנית כל עוד הנשים ממשיכות להשתמש הן ברכילות והן באופרות הסבון למטרותיהן הן.

במאמר זה, ניסינו לנתח את אופרות הסבון במונחים של מעמדן בתרבות שלנו עצמנו, קרי,
בתרבות הנשים. הגענו למסקנה שאופרות הסבון מהוות מקור חשוב להנאה, ויתר על כן,
לסולידריות בין נשים, מכיוון שהן שזורות לבלתי הפרד בתרבות האוראלית של הנשים
שמעריכה את הדיבור עצמו כמקור להנאה ולעוצמה. השתקת הקולות הנשיים והשיח הנשי
והפיחות בערכם, כפי שתיארנו אותם, אינם מהווים רעיון חדש, ואף לא העובדה שקיימים
בקיעים בסוגים רבים של התרבות העממית מהם נהנות הנשים, בקיעים שדרכם ממשיך לחלחל
שיח נשי של ממש. בדומה לאופרות הסבון עצמן, מטרתנו כאן היתה להפוך את הביתי
לציבורי ובכך להביא לידי פוליטיזציה ואישוש של מרכזיות הדיבור בחיי הנשים.
 
מקור:
soap opera and women culture; Mary Ellen Brown & Linda Barwick;
Http://kali.murdoch.edu.au/~cntinuum/1.2/Brown.html 




 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש