דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  אודות המגמה
  מקצוע תקשורת וחברה
  תוכנית הלימודים
  מערכים בתקשורת וחברה א
  מערכים בתקשורת וחברה ב
  מערכים בתקשורת וחברה ג
  מבניות בתקשורת וחברה ג
  מאמרים תיאורטיים
  מאמרים בנושא עיתונות
  מאמרים בנושא רדיו
  מאמרים בנושא טלוויזיה
  מאמרים בנושא פרסום
  موضوع الاعلام والمجتمع
  תקשורת אלקטרונית
  פרסום ויחסי ציבור
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,468,924 כניסות לאתר
בזמן שישנתם

מאת: אבנר הופשטיין

לערוץ הראשון היו כל הנתונים להכות את ערוץ 2 עוד לפני שנולד. אבל 25 שנות
שלטון יחיד הפכו את רוממה למבצר של שאננות ושחצנות. רק 'תקומה' הצילה
איכשהו את כבודו האבוד של מנכ"ל הערוץ הראשון, מרדכי קירשנבאום. עכשיו בא
אורי פורת, ותתפלאו, בערוץ 2 יש מי שחושש שהוא יתן להם פייט אמיתי

 
היו להם זמן, אמצעים כספיים, כשרונות בשפע וטונות של ניסיון. ובכל זאת, כבר חמש שנים
שמדברים על הערוץ הראשון, סוס-הקרבות הוותיק מרוממה, במונחים הלקוחים מז'רגון
ההלוויות. ערוץ 2 הביס אותו, דרס אותו ממש, כמעט מההתחלה. "הייתה פאניקה", מודה
גורם בכיר לשעבר בערוץ הראשון. "לא ידענו איך אוכלים את זה. ירינו באפלה, ונגררנו".
ומיכאל קרפין, לשעבר מכוכבי הערוץ, אומר: "מוטי קירשנבאום מאוד אכזב אותי. הערוץ
נשאר 20 שנה אחורה בעידן אחר לגמרי, ולצערי לאף אחד לא אכפת היום אם יסגרו את
הטלוויזיה הישראלית. היא כבר לא רלוונטית לשום דבר".
 
וכך, כשכמעט בכל מדינות העולם נמצא מקום לערוץ הציבורי לצדו של המסחרי, כאן
מדברים בגלוי על מחיקת הטלוויזיה הציבורית. הצופים בורחים ממנה, הכוכבים נוטשים
אותה, ואפילו שכבת האקדמיה האנינה מכה בה ללא הרף. איך הצליח הערוץ הראשון להרחיק
מעליו גם את "מסעודה משדרות' וגם את הפרופסורים?
 
השאננות, ההפתעה ואפס אחוזי צפייה
כבר בתחילת שנות התשעים, עם הקמתן של רשתות הכבלים, הופקע המונופול מידי
רשות-השידור. אבל בערוץ הראשון לא הומרצו, להפך. היום מספרים שם שאיכות השידורים
של הכבלים בהתחלה הייתה כל-כך נמוכה לעתים, שבאופן טבעי ירדה החרדה מפני הערוץ
המסחרי. "אמרנו לעצמנו: אם ככה ייראה הערוץ השני, לנו ממש אין מה לדאוג", אומר בכיר
בערוץ.
 
דווקא אריה מקל, קודמו של מוטי קירשנבאום בתפקיד המנכ"ל ומי שהפך לסמלם של
המינויים הפוליטיים ברשות-השידור, תפס מה קורה. כבר בספטמבר 91', זמן לא רב לפני
שארז מזוודותיו בדרך לקונסוליה באטלנטה, הזהיר מפני הנפילה. "לטלוויזיה יש כשרון
אדיר לסבך דברים פשוטים", קבל, "אם התכניות לא יהיו טובות, הצופים יעברו לערוץ 2".
בערוץ הראשון פטרו את דבריו כהתחשבנות מרושעת.
 
כשהתקרבה המהפכה, התחילו לדבר בערוץ הראשון על 'תכנית מלחמה'. הבטיחו לוח תוסס,
חדשני, שונה. אבל סקרי הצפייה הראו כבר בשנה הראשונה נפילה חדה לערוץ הראשון.
בנובמבר 94', במלאת שנה לפרוץ הערוץ השני, נרשמו באחד הערבים נתוני הצפייה
המדהימים הללו: דודו טופז – 44.3 אחוזים. תכנית בידור קנויה וזניחה, ששודרה באותה
שעה בערוץ הראשון - 0 אחוזים.
 
"הם היו פשוט שאננים", אומר עוזי פלד, מנכ"ל 'טלעד' שהיה גם ממקימי הטלוויזיה
הישראלית. "להערכתי, הם האמינו שהערוץ השני, עם כל הדחיות, בכלל לא יקום. כשהתחלתי
כמנכ"ל 'טלעד' קרקרו לי פרפרים גדולים בבטן. ידעתי שאני מקבל שליש של שבוע, כשמולי
יש שבעה ימים של מוטי קירשנבאום, שהוא עדיין, לדעתי, הדוקומנטריסט הטוב בארץ.
בפועל, הוא עשה את כל הטעויות האפשריות". פרופ' ארנון צוקרמן, מנהל הטלוויזיה בשנים
73' - 79', מסכים: "במקום לבנות אסטרטגיה נפרדת מערוץ 2, הם ניסו ללכת בין הטיפות
בלי להירטב. לא להתחרות על הרייטינג, אבל גם לא להתעלם ממנו. זה פשוט לא עובד".
 
מרדכי קירשנבאום, עד אפריל השנה המנכ"ל: "קל לבוא ולדרוש מהערוץ הציבורי להיות
ערוץ אליטיסטי, אלא שאז יצפו בו אחוזים מעטים מאוד ממשלמי האגרה. החוכמה היא לנווט
שידור, שיפנה גם למכנים משותפים רחבים, אבל לא ידמה בכללותו לערוץ המסחרי. זה חוט
דק להלך עליו. אין ספק שגם עשינו שגיאות בתוך תפריט השידורים, אבל בסך-הכול הצלחנו
לשמור על אופי של שידור ציבורי בערוץ 1, בדומה לאופיים של שידורים ציבוריים
באירופה".

חללים ריקים
חודשים ספורים לפני שהערוץ השני עלה לאוויר, הוחלט בצמרת רשות-השידור לשים את
מרבית הביצים בסל החדשותי. במרכז ההחלטה עמד שינוי מהפכני של שעת שידור מהדורת
'מבט' מתשע - שהייתה המשבצת של המדינה, מדורת השבט ממש - לשעה שמונה. יחד עם
התזוזה התארכה המהדורה לחמישים דקות, והוחזר מר טלוויזיה, חיים יבין, כמגיש יחיד.
היום שורר קונסנזוס כמעט מלא בקרב אנשי המקצוע, שההחלטה להעביר את 'מבט' לשמונה
הייתה שגויה.
 
"זאת הייתה הטעות החמורה ביותר שהם עשו", אומר פלד, "משתי סיבות: ראשית, בטלוויזיה
הרגלי צפייה הם הדבר הכי קדוש שיש. רצת עם משהו 25 שנה, 90 אחוזים צפו בו, אתה
לא מעביר אותו בן-לילה שעה אחת אחורה. והסיבה השנייה: באותו רגע הם הפסידו את
הקרב. כי נניח שצופי 'מבט' וצופי החדשות של ערוץ 2 מתחלקים בשעה שמונה חצי-חצי.
אבל מה אחר-כך? בעצם, הערוץ הראשון פינה לערוץ השני את הפריים-טיים אחרי החדשות
באופן חלק. מרגע ששונה 'מבט', הם הרימו ידיים והניפו דגל לבן. המלחמה הסתיימה.
 
"החדשות ושאר ענייני דיומא תופסים שעה, מקסימום שעתיים", אומר פלד. "מה עם השאר?
האם הגיוני לתעל את כל כוח-האדם בתחנה ואת כל התקציב לשעתיים ביום? תחנה, שמחליטה
שיש לשים את כל הביצים בחדשות, מצהירה 'אני לא מייחסת כל חשיבות לתכניות'. ובכל
העולם תחנה, שלא מייחסת חשיבות לתכניות, נחשבת לא רלוונטית".
 
ואכן רוב התכניות, שהעלה הערוץ הראשון בעונה הראשונה, ירדו בסופה (וחלקן לפני כן).
ביניהן 'עניין ראשון' בהנחיית עמוס ארבל, 'ערוץ אחד' הפלופ של רזי ברקאי, מגזין הפנאי
'זמן אמיתי', בהנחיית צ'רלי בוזגלו ומיכל זוארץ. למעשה, כמעט רק תכניות הקשורות
במישרין לאקטואליה היומית הקשה, החזיקו מעמד מספר עונות.
 
באופן אבסורדי הותיר הערוץ הראשון בלוח השידורים שלו חורים שחורים דווקא בתחומים,
שהם יעדיה המוצהרים של כל טלוויזיה ציבורית בעולם, כגון תרבות, תעודה ותחקירים.
החורים השחורים האלה נתפסו חיש-קל בידי הערוץ המסחרי, שמטבעו אמור לכוון נמוך
בהרבה. צוקרמן: "ערוץ ציבורי צריך ליצור אותם דברים, שערוץ מסחרי לא יעשה, כיוון
שהם דורשים השקעה כספית גדולה ולא בהכרח מביאים צופים רבים, אבל הם נשארים
בזיכרון הציבורי הקולקטיבי שנים רבות, דוגמת 'תקומה' או 'עמוד האש'. בפועל, בחמש
השנים האלה הייתה מעט מאוד דרמה רצינית. בתוך כל השממה הזאת העמיסו על הצופים את
האתגר הבלתי אפשרי של 'מר מאני' בפריים-טיים. הכול פרי של מקריות: היה רמי לוי, וזה
מה שהוא רצה לביים, אז נתנו לו. והיה 'קסטנר', שעובדה שזוכרים, והייתה 'תקומה',
שעובדה שזוכרים. וזהו. ופתאום אתה מוצא בערוץ השני דרמות, שבכלל היו צריכות להיות
בערוץ הראשון, כמו "מרחב ירקון" או 'בלש בירושלים'. אפילו 'פלורנטין'".
 
קירשנבאום אינו מקבל את הביקורת: "אתה לא יכול לפתח מחלקת דרמה ענקית, כי בתקציב
של דרמה אחת אפשר לעשות טוק-שאו שבועי שנה שלמה. ואז יש דילמה גדולה. כי אם תשדר
דרמות בעברית, תוציא את כל תקציב ההפקה על חמש דרמות בשנה, זה יחייב אותך למלא
חלק גדול מזמן השידור בסרטים קנויים מחו"ל, ומראש בזירה הזו רשות-השידור נאלצת
להסתפק בשאריות, שמותירים אחריהם הכבלים וערוץ 2".
 
צוקרמן: "הטיעון של הכסף לא מקובל עליי. יש להם תקציב של קרוב ל- 200 מיליון דולר.
הבעיה היא שיותר מדיי הולך למנגנון ופחות מדיי לתכניות ולדרמות. היה צריך לעשות
שינויים ארגוניים אדירים, אבל בערוץ הראשון העדיפו לסחוב איכשהו את המערכת, בלי
להתמודד עם החוליים שלה".
 
צוקרמן מונה גם מחדלים בתחום האקטואליה. הבולט שבהם: דעיכתה ההולכת ונמשכת זה
שלוש שנים של 'מבט שני'. תכנית התחקירים הוותיקה, שנקברה סופית לפני כשנה, כשנכשל
ליהוקה של איילה חסון. צוקרמן: "היו זמנים ש'מבט שני' היה הדבר היחיד, שהתקרב
לפרטנזיה של '60 דקות' האדיר של סי-בי-אס. אז היה 'מבט שני', ונעלם".
 
מיכאל קרפין שערך והגיש את 'מבט שני' בימי שיאו: "ביטול 'מבט שני' זו טעות איומה, אבל
חמור מכך הוא ביטול 'יומן תרבות'. זו ממש שערורייה. ערוץ ציבורי בלי שום תכנית תרבות
ראויה לשמה. באנגליה ובצרפת זה כמעט צורך יומיומי. וחסרים עוד שורה ארוכה של
מגזינים: מגזין כלכלי, למשל, מגזין צרכנות ראוי לשמו. סאטירה ברמה גבוהה: נניח משהו
כמו 'סאטרדיי נייט לייב' ישראלי".
 
מאבקי הגלקסיות
מרגע לידתה של הגלקסיה המסחרית ניתן היה להעריך שכוכבי-הלכת יישאבו אליה, בעיקר
המצודדים והפופולריים שביניהם. אבל בשנתיים האחרונות גוברת עקירת כוכבי האקטואליה
הכבדים מרוממה אל ערוץ 2. מה שהתחיל כקילוח דק )גדי סוקניק, עורך 'מבט' ערן
בן-פורת, גבי גזית), הפך באחרונה לנחשול של נטישה. כמעט כל צוות 'פופוליטיקה' עקר
בשלמותו )נסים משעל עם דנקנר, לפיד וכנראה גם אייכלר); חיים יבין, האיש והמיתוס,
ביקש למצוא מנוחה במכונת הכסף שממול; אמנון לוי, אחת מהצלחות הרייטינג הבולטות של
העונות החולפות בערוץ הראשון, יגיש ב'טלעד' החל מהעונה הקרובה; דן מרגלית חזר לממש
את חוזהו בערוץ המסחרי; גאולה אבן עברה להגיש את ערב חדש בחינוכית אחרי שהודחה
מ'מבט'; והפצצה האחרונה: ישראל סגל, העורך והמגיש הכמעט מיתולוגי של 'יומן השבוע',
עוזב בשבועות הקרובים, ואתו הפרשן הסקופיסטי, אמנון אברמוביץ'.
 
לזכות קברניטי הערוץ הראשון תיזקף העובדה, שכבר מסוף העונה הראשונה החלו שם
במאמצים לפתות כמה מהכוכבים להישאר. עם חיים יבין חתמו על חוזה קבלני לתשלום פר
מהדורה. בנוסף הושגה הסכמה עם משרד האוצר להתקשרות בחוזים אישיים עם עיתונאים
במספר מצומצם. הבולטים שבמיוחסים: גאולה אבן, אהוד יערי, ישראל סגל, נסים משעל, יעל
דן, דוד ויצטום ומפיק 'מבט', אמנון ברקאי. שכרם גם הוצמד לשכר מנכ"ל רשות-השידור. על
רוב החתומים הללו הצליחו לשמור בפנים, לפחות עד לאחרונה.
 
לקח 'היפים והאמיצים'
כשפרץ ערוץ 2 במבנהו המוזר וחסר התקדים (שלושה זכיינים פלוס חברת חדשות), נותר
הערוץ הראשון עם יתרון יקר-מציאות בידיו: שבעה ימים של שלטון יחיד. בעוד הזכיינים
נאלצו לבתר את השבוע, יכול הערוץ הראשון לעשות מה שקרוי בעגה המקצועית st, ripping
קרי מיקום תכניות בשעה קבועה לאורך כל ימות השבוע, תוך ניצול פוטנציאל ההרגל של
הצופים. פלד: "אם הייתי מנהל הכללית, הייתי עושה בו ביום ארבעה סטריפים ומכה את
הערוץ השני. כאן המקום להזכיר שרצועת הרוחב היחידה בערוץ השני - 'היפים והאמיצים'
בין ארבע לחמש אחר-הצהריים - קוטפת רייטינג ממוצע מדהים של 19 אחוזים, ומהווה
מנוף חזק לתכנית האקטואליה 'חמש עם' הצמודה אליה.
 
לאורך כל חמש השנים בוזבז יתרון הסטריפינג. רק פעם אחת נעשה ניסיון ליצור מנוף
יומי לקראת 'מבט לחדשות', בשבע וחצי בערב. מדובר בתכניתה של מרב מיכאלי 'כל ערב',
ועל אף שזו לא התרסקה, היא בהחלט לא ענתה על הציפיות, ולאו דווקא בגלל המנחה. בכיר
לשעבר בערוץ: "כשהעלינו את מרב, חשבנו שתהיה הצלחה. בכל זאת, פעם ראשונה רצועת
רוחב. לצערנו, זה לא הצליח. מרב שילמה את מחיר העדר התכנון, העדר הפילוח והעדר
מחקרי השוק של הערוץ הראשון. פשוט, לא ידענו למי אנחנו פונים, ועד היום לא יודעים.
וחוץ מזה, אשמה גם חטיבת החדשות שהכשילה את מרב. הם הקניטו אותה, וחיים יבין סירב
לקבל מידיה את השידור בשמונה. מה לעשות, יש הרגלים בערוץ הראשון, שיקח עוד שנים
רבות לשנות".
 
קירשנבאום נגד נתניהו
והייתה גם בעיה פוליטית, שקשה להתעלם ממנה. ניסיון העבר מראה שכל שלטון התעמת עם
רשות-השידור, אבל דומה שבשנתיים וחצי החולפות של ממשלת נתניהו נשברו גם שאריות
כללי המשחק במאבק הזה. האיומים על הערוץ הראשון הלכו ותכפו וכללו גם החרמות
וגידופים הדדיים. כל אלה לא שירתו את הערוץ הראשון, שעובדיו נצבעו אוטומטית בצבע
פוליטי אחיד. שני הצדדים תרמו את חלקם במלחמה הזאת.
 
קירשנבאום מפנה אצבע מאשימה ובוטה אל ראש-הממשלה: "הייתה עלינו תווית פוליטית,
מטבע הדברים, ברגע שנתניהו עלה לשלטון, כי הימין של נתניהו לא יכול לסבול טלוויזיה
חופשית. ברגע שמביאים להם דעות של אחרים, הם נהיים מקופחים. אין להם סובלנות. בכל
הקשור להסתה כנגד המוסדות הדמוקרטיים, לרבות רשות-השידור, וכנגד אישים מהמחנות
היריבים, בנתניהו מתגלות תכונות פשיסטיות, תוך שהוא נושא דגל של ליברל, לכאורה".
 
יועץ התקשורת של ראש-הממשלה, אביב בושינסקי, מגיב: "דבריו של מוטי קירשנבאום, המכנה
את ראש-הממשלה פשיסט, אינם ראויים להתייחסות, בדיוק כפי שברוך מרזל המגדיר את נשיא
המדינה 'מרגל', אינו ראוי לתגובה".
 
והיו גם הצלחות
בתוך ים הכשלים והקשיים בצבצו איים של הצלחות נאות ומכובדות לערוץ הראשון, בעיקר
בעונה הקודמת. ההצלחות האלו מהוות הוכחה לכך שאפשר גם אחרת, ושיש הצדקה לערוץ
ציבורי. כמעט כל ההצלחות אינן מקריות: עמדו מאחוריהן מחשבה מקורית, תכנון יסודי
ויוצרים מוכשרים. 'פופוליטיקה' - שברה את שיאי הצפייה, ותועתק אל הערוץ השני בעונה
הקרובה; 'סוגרים שבוע' של אמנון לוי - מתכניות הטוק-שואו הבודדות בביצה הטלוויזיונית
שלנו, שהצליחו לשלב בין חיבוקי המבקרים לנשיקות הקהל; משדר הבחירות המצוין במאי
96'; מבצע הרכש האדיר של כל סדרת סרטי ג'יימס בונד, שהצליח לתת תשובה אפילו לדן
שילון המיתולוגי; 'יומן השבוע' ו'רואים עולם', ששמרו על קהל צופים נאמן למרות כובדם;
וכמובן, 'תקומה', ההפתעה הגדולה של העונה החולפת, שהוכיחה שאיכות ורייטינג יכולים
לצעוד שלובי-זרוע והחזירה את הסומק אל לחיי קירשנבאום הפורש.
 
אלכס גלעדי, לשעבר מנכ"ל 'קשת', חושב ש'תקומה', יחד עם הצלחות אחרות בעונה החולפת,
מוחקת את הכישלונות: "בשנה האחרונה של קירשנבאום נתן הערוץ הראשון פייט יפה
לשידורי ערוץ 2, לפחות במשך שלושה מימי השבוע - עם היומן, משחקי הכדורסל
ו'פופוליטיקה'. הכישלון הגדול של ערוץ 2 הוא שהוא לא נגע באתוס הגדול של חמישים
שנה, והערוץ הראשון נתן תשובה. מבחינת רלוונטיות, הוא היחיד בשנת החמישים. עוד
הפוך-שמפוך, עוד דן שילון - כאלה יש הרבה. כמה 'תקומה' כבר יש"?
 
את קרפין זה לא משכנע: "אי-אפשר לבנות חמש שנים על 'תקומה'. היה צריך לעשות חמש
'תקומות' לסוגן, לפחות. זה התפקיד של ערוץ ציבורי".
 
והעתיד?
אורי פורת, שהתחיל את הקדנציה שלו לפני פחות מחצי שנה, כבר עשה צעדים רבים, שקוממו
עליו את הקולגות. אבל מבחנו האמיתי יתחיל בשידורי העונה הקרובה, שיחלו אחרי החגים.
עוזי פלד, בינתיים, מפרגן לו: "אורי כבר היה מנכ"ל, הוא עיתונאי טוב, והוא אהוד על
השלטון. זו צריכה להיות קומבינציה מנצחת, ימים יגידו אם אכן כך. אם יעשה את הטעויות
של קודמיו, כלומר ינסה להתחרות בערוץ 2, הוא ייכשל. אבל אם הוא יפטר עובדים, יחדש
ציוד, ילך על תכניות חדשות בעונות הבאות ויאפשר לכוחות יוצרים מחוץ לרשות-השידור
לפעול, יש לו סיכוי להחזיר עטרה ליושנה. ואז אני, שהייתי מספר שתיים בצוות מקימי
הטלוויזיה הישראלית, אוכל להפסיק לדאוב את עליבותה".
 
אלייך, רוממה
איך הצליח הבי-בי-סי להתמודד בכבוד עם פריצת הערוץ המסחרי באנגליה
באמצע שנות החמישים, כשהחלו שידורי הטלוויזיה המסחרית בבריטניה, נתפס הבי-בי-סי,
הנהנה מכספיהם של כ- 20 מיליון משלמי אגרה, לראשונה עם המכנסיים למטה. "במשך כמה
שנים", אומר אלן הארט, מנהל כללי של יורוספורט בריטניה ובשנות השמונים מנהל בי-בי-סי
1, "איבד הבי-בי-סי המון צופים וירד משליטה מונופוליסטית של 100 אחוז ל- 30 אחוזי
צפייה. זו הייתה מכה קשה. הם לא צפו את ממדי התחרות, ולכן גם לא התנהגו בהתאם".
 
כיצד התגברו על המשבר?
"לקח כמה שנים עד שהבי-בי-סי התחזק וכמעט השווה את אחוזי הצפייה עם הערוץ המסחרי.
השיטה שנוסתה בהצלחה הייתה מלחמה על נקודות-מפתח. הבי-בי-סי ניהל קרב על שלושה
תחומים: בידור קל, כלומר סיטקומים ברמה גבוהה, דרמות איכותיות ושידורי הספורט,
שחשיבותם המסורתית באנגליה גדולה מאוד. ציפו מהם לתשובה איכותית, והם נתנו אותה.
כיבוש התחומים האלה, בנוסף לשליטה מסורתית בתחומי החדשות וההפקות הדוקומנטריות,
אפשרו לבי-בי-סי להגיע למצב, שבו אין כמעט ערעור מצד הפוליטיקאים או הציבור על
נחיצותו. הוא נותן החזר נאות לכספי הציבור האדירים שמושקעים בו".
 
ירון לונדון / חשבון נפש
הבריחה מרוממה

ירון לונדון מסביר למה עזב את הערוץ הראשון בטריקת דלת, ולמה מצא את עצמו
שורד בערוץ 2 גם כשהדברים לא תמיד מוצאים חן בעיניו
 
לא ניתרתי מערוץ אחד לשני, אלא פרשתי מרשות-השידור כמה שנים לפני פתיחתו של השני.
פרשתי, מפני שאחרי 28 שנים ב'קול ישראל' ובטלוויזיה הממלכתית, נקעה נפשי מאורח
ניהולו של הארגון הזה, המשתק את הטובים והמוכשרים שבעובדיו. הייתי בן 48 וחשבתי
שאם אתמהמה, כבר לא אעז להתנתק.
 
בתפקידי האחרון בערוץ הראשון שימשתי מנהל מחלקת הדרמה. אבל כל ניסיונותיי, עם
כניסתי לתפקיד, לקבל ממנהליי יעד כלשהו - הווה אומר, כמה דרמות, מאילו סוגים, רוצה
הטלוויזיה לשדר בשנה הבאה, בעוד שנתיים, בעוד שלוש שנים - עלו בתוהו. ניסיתי לבדוק
מהי יכולת הטלוויזיה להעמיד לרשותי אולפנים, צוותי צילום ואנשי תפאורה, אבל איש לא
ידע.

או אז הבנתי שאין שום סיכוי להניע את ההנהלה לחשוב חשיבה אסטרטגית, ולפיכך ניסיתי
להתקדם באלתורים. גם לכך יש צורך במימון, אלא שזולת המנכ"ל, אין ברשות-השידור איש,
המורשה לקבל החלטות בענייני תקציב. ביקשתי כסף מועט, שיעמוד לרשותי לצורך הזמנת
תסריטים ופיתוחם - ולא ניתן לי.
 
המנכ"ל פסח לא רק עליי, אלא גם על כפיפיו, מנהל הטלוויזיה ומנהל מחלקת התכניות,
ורצה לקרוא במו עיניו את כל התסריטים הגולמיים, ששלחו לי יוצרי קולנוע אומללים. אז
חשבתי שהסיבה לכך היא פוליטית: אורי פורת, דוברן של ממשלות הליכוד, חשש מעוד
'חירבת חיזעה', אבל לאחר זמן הגעתי למסקנה, שרק מנהל הבטוח בכוחו מסוגל לבזר
סמכויות, ואילו מנהל חלש רוצה לדעת הכול ולהחליט בכול.
 
הוא איש עסוק מאוד, מנכ"ל רשות-השידור, ובאותם הימים, כמו בימינו אלה, מילא את המשרה
הזאת איש, הידוע בנינוחותו הים-תיכונית. שבועות וחודשים עברו בין משלוח תסריט
לשולחנו לבין אישורו או שלילתו. את רוב זמני ביליתי בניסיונות להבקיע אל אוזנו -
באמצעות קו הטלפון היחיד במשרדי, שאותו חלקתי עם עוד פקיד - ולדרבנו להחליט. אחרי
שנה וחצי התפטרתי מתפקידי. כל-כך מאסתי במוסד, שבו עברו עליי רוב שנות עבודתי, עד
שאפילו לא הכנתי לעצמי מקום עבודה חלופי.
 
בתקופה שבין פרישתי לבין פתיחת ערוץ 2 הוזמנתי להנחות כמה סדרות בערוץ הראשון.
אחת מהן הייתה תכנית הבידור של יום שישי בלילה. לא עשיתי בה נפלאות, גם מפני
שכשרוני המועט לנהל סמול-טוק, הידלדל במשך השנים. אבל לא בינוניותה של התכנית גרמה
לכך שמאז הדרתי את רגלי מאולפני הערוץ הראשון, אלא מוסר העבודה הפגום השורר
בארגון.

המחדל ששבר אותי היה פעוט: עבודת האולפן כרוכה בתיאום מדוקדק בין כל הגורמים -
צוותי הצילום וההקלטה, התאורנים, המאפרים וצוות חדר הבקרה בראשות הבימאי. כל תקלה
גוררת שיהוי, והשיהוי גורם לתקלה נוספת. פעם הסתיימו, באיחור קבוע, כל ההכנות, וניתן
האות. או אז התברר שמיקרופוני הדש אינם פועלים, כי טכנאי הקול לא טרח לציידם
בסוללות טריות. ההפסקה גרמה לצורך ברענון האיפור, ועד שהסתיים האיפור, השתנה משהו
בתאורה. אז הוכרז על הפסקה רשמית. הצוות יצא למנוחה, ואני החלטתי שדי לי בכך.
 
למה לא הקפיד הטכנאי על החלפת הסוללות? התשובה הקצרה: רשות-השידור אינה מנוהלת.
'מנהליה', למן המנכ"ל ועד לאחרון מנהלי המחלקות, אינם יודעים מהו ניהול מודרני, ואין
בידיהם כלי ניהול. במקרה הטוב הם עיתונאים טובים, ובמקרה השכיח הם חנפנים, שהגיעו
לתפקידיהם בעזרת צייתנות או קשרים פוליטיים.
כבר הייתי סבור שלא אפעל עוד בטלוויזיה, ומצאתי את מקומי בעיתונות הכתובה, אבל אז
פרץ הערוץ השני. אלכס גלעדי, מייסד 'קשת', הזמין אותי לארוחה טובה - באוכל הוא לא
מבין כלום, אבל את הארנק תמיד ישלוף ראשון - ועד למכת המזלג האחרונה כבר סיכמנו
בתקיעת כף. מעולם לא התחרטתי, ולנצח אודה לו על האמון שרחש לי.
 
הערוץ השני הוא ארגון, שמטרתו להעשיר את בעליו. כדי להרבות את עושרם צריכים
הבעלים לספק לקהל הצרכנים מוצר איכותי. איכות אינה אלא יחס נאות בין מחיר המוצר
לבין התועלת שהוא מביא לקונהו. בכלכלה, שבה שוררת 'הדמוקרטיה של הדולר', נקבעת
מידת התועלת על-ידי הצרכן. מיצוע התועלות הוא הרייטינג, סרגל שיעורי צפייה מדויק
למדיי, המאפשר לזכיין ולמפרסם להתפשר על ערכו הכספי של המוצר. לטעמי, לא מעטים
פגמיה של השיטה הזאת, אבל גם מעלותיה מרובות.
 
מנקודת מבטי, שהיא נקודת מבטו של פועל בארגון הזה, מעלתו העיקרית היא הבהירות.
ברורים לי היעדים, ברורים המניעים, ועל כן קל לי לפענח את צופן ההתנהגות. אני יודע
מה נדרש ממני, ואז יש ביכולתי לעשות את חשבון עולמי. המו"מ האמיתי נערך בין נטיותיי
האישיות וצרכיי הפיננסיים לבין המנגנון בעל התכלית האחת: הבצע. אם אני סבור שתכנית
מסוימת היא תפלה או מגונה, לא לפי מידותיי או לא לפי כישוריי עליי לבוא חשבון עם
עצמי ולא עם בעלי הערוץ ומנהליו. כל שאני יכול לשאול את עצמי הוא רק זאת: האם אני
מוכן לשלם את המחיר האישי הכרוך בהחלטותיי? לכל החלטה יש מחיר. זה הגון, בהיר ונקי.
נוח לי בכך גם כאשר לא נוח לי.
 
  
מקור:
 
ידיעות אחרונות - 5 שנים לערוץ 2, מוסף מיוחד, 18.9.98, עמ' 74-78,
הוצאת ידיעות אחרונות
 






גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש